


סטיקר (על־פיהאקדמיה ללשון העברית:דִּבְקִית[1]) הוא מדבקה אשר מציגה בדרך־כלל עמדות מסוימות, באהלפרסםעסק אועמותה כלשהם, או כשעשוע היתולי. הסטיקרים מחולקים בדרך־כלל במפגשים או בסניפים של הארגון אותו הסטיקר מייצג. גודלו של הסטיקר אינו עולה בדרך־כלל על גודלו של חצי עמודA4 (לאורך) וצורתו היא לרובמלבן אומעגל.
נהוג להדביק את הסטיקרים על השמשה האחורית של הרכב או מתחתיה, על דלת הבית או על דלתות וקירות במבנים ציבוריים.
בישראל הפכו הסטיקרים למצרך פופולרי בשנות התשעים. כך למשל,1995 שבה הופץ הסטיקר "שלום, חבר" בעקבותרצח רבין בכ־750,000 עותקים. אף על פי שהחלה דעיכת הסטיקרים לאחרתוכנית ההתנתקות, החל להיות שימוש חוזר בהם בהיקף נרחב על ידימוחים נגד הממשלה ה-37.
הסטיקרים מאופיינים בסיסמאות קליטות או במשפטים קצרים הממצים בתוכם רעיון כלשהו. לרוב, הסטיקריםצבועים ומעוצבים בהתאם לתוכנם, בפוליטיקה למשל, הם צבועים בצבע של המפלגה (הליכוד והעבודה – כחול.מרצ ועלה ירוק – ירוק).
ריבוי הסטיקרים על גבי כלי רכב הביא אתדויד גרוסמן לכתוב את השיר "שירת הסטיקר" שכל מילותיו לקוחות מסטיקרים. השיר מבוצע על ידי להקתהדג נחש ויצא ב-2004.
חלל מערכות ישראל הוא מי שנהרג במהלך שירותו בכוחות הביטחון שלישראל או שלהיישוב שקדם להקמתה, או כתוצאה מפעילותו זו. בהקשר זה, מדבקת "יזכור" היא פריט הנצחה סמלי, אשר נענד על דש הבגד ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מדבקה זו מבטאת הזדהות עם זכר הנופלים ומהווה חלק ממנהגים ציבוריים ואישיים ביום זה.
מדבקות "יזכור" עבור יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל:
במלחמת חרבות ברזל הונצחו רבים מהנופלים והנרצחים באמצעות סטיקר מייצג עבור כל אחד ואחת מהם[2]. מדבקות אלו, אשר עוצבו והופצו ביוזמות פרטיות, משפחתיות וקהילתיות, הפכו לסמל מרכזי של זיכרון לאומי ואישי במרחב הציבורי של ישראל. הן משקפות את תחושת השכול הלאומי והכאב הקולקטיבי, תוך שימוש בשפה ויזואלית נגישה וחזקה[3][4].
מדבקות הזיכרון כוללות לרוב את שמם של הנופלים או הנרצחים, תמונתם, תאריך נפילתם ולעיתים גם ציטוט אישי, משפט השראה או ביטוי המזוהה עמם. הן מופצות באלפי עותקים ומודבקות על רכבים, קירות, תחנות אוטובוס, עמודים ומקומות ציבוריים ברחבי הארץ, ולעיתים אף מחוצה לה[3][5].
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|