התואר "הסופר" מופיע בתנ"ך כתפקיד של אישים שונים כגוןעזרא הסופר[1] ושפן הסופר[2]. מדרש המובא בתלמוד הבבלי[3] ובמדרש תנחומא[4] מקשר את התואר לספירת האותיות שבתורה. הספירה נעשתה בתקופה הקדומה, כדי למנוע שיבושים בנוסח המקרא והעידה על בקיאות במקרא ובמסורת המובעת על ידו. אף על פי כן, לפי רבים ממפרשי המקרא ולפי המחקר המודרני המונח נגזר מהמילהסֵפֶר.
בתקופתחז"ל שימש המונח "סופר" במשמעותו הבסיסית – אדם העוסק בכתיבה (כך למשל,סופר סת"ם, שהוא סופר הכותבספרי תורה,תפילין ומזוזות, או הממונה בבית הדין על כתיבתגיטין). בדרך כלל לתואר זה זוכה מי שאיננו בקי בכתיבה גרידא אלא נחשב למומחה בתחום עיסוקו, כולל הדינים השונים שנלווים לכתיבתו הדתית[5]. בתקופה זו היה מקובל שלכל עיר ישנו "סופר מתא", הסופר המקומי.רש"י ותוספות נחלקים ביניהם האם הכוונה לסופר סת"ם, או לכותבשטרות חוב מקצועי (מעיןנוטריון)[6]. כך או כך, עד להתפתחות העברית המודרנית במאה ה-19, לא שימש המונח "סופר" לתיאור כותב יוצר, והמונח המקובל היה "מחבר".
המונח "סופרים" (ברבים בלבד) התרחב עוד יותר ומהווה בחז"ל כינוי כללי לחכמים ולתלמידיהם, שדבריהם קרוייםדברי סופרים, ועליהם נאמר "קנאת סופרים תרבה חכמה"[7].
הכשרה לכתיבה שלספרות יפה ניתנת בסדנאות המיועדות למטרה זו, וכן במסגרת החוג לספרות באוניברסיטאות. הכשרה זו אינה הכרחית, ורבים מהסופרים עוסקים בכתיבה ללא הכשרה מסוג זה.
על פי רוב סופרים אינם נוטים לפרסם את ספריהם באופן עצמאי, והם עושים זאת באמצעות חברותהוצאה לאור. בתמורה לעמלו מקבל הסופרשכר סופרים, שהוא אחוז מסוים ממכירות הספר, ולא שכר קבוע. בישראל רק סופרים מעטים מוצאים את כל פרנסתם (או את עיקרה) בשכר הסופרים המשולם להם, ומרביתם עוסקים בעבודה נוספת, המספקת את פרנסתם העיקרית. בין יוצאי הדופן היוש"י עגנון, שכבר בשלב מוקדם למדי ביצירתו קיבל תשלום חודשי קבוע מהמו"ל שלו,הוצאת שוקן, כך שיכול היה להקדיש את כל זמנו לכתיבה, ועמוס עוז שקיבל שכר קבוע מכתר הוצאה לאור, תוך התחייבות לבלעדיות ההוצאה על פרסום ספריו. סופרים מצליחים הכותבים באנגלית ובשפות נפוצות אחרות זוכים לשכר סופרים נאה מאוד.
אגודת הסופרים העבריים מקבלת לשורותיה, בדרך כלל, כל סופר שפרסם לפחות שני ספרים שהגיעו לרף מינימלי של הישגים ספרותיים[8].
