הנצרות המזרחית היא כינוי כולל לקבוצת מסורות וכנסיות נוצריות שהתפתחו באזורים המזרחיים שלהעולם הנוצרי, בעיקר באגן הים התיכון המזרחי,מערב אסיה,מזרח אירופה ואזורים נוספים באפריקה, באסיה ובמזרח הרחוק.[1] המונח "נצרות מזרחית" אינו מציין קומוניון אחד, אלא מתייחס למגוון מסורות נפרדות ולעיתים אף סותרות, שעם זאת שותפות לרקע תרבותי, לשוני וליטורגי דומה. הוא מובחן מהמונח "נצרות מערבית", המתייחס למסורות שהתפתחו במערב אירופה.
הזרמים העיקריים הנכללים בנצרות המזרחית הםהכנסייה האורתודוקסית המזרחית (Eastern Orthodox Church), הכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות הלא-כלקדוניות (Oriental Orthodox Churches), קבוצות שמקורן בכנסיית המזרח ההיסטורית, כמו הכנסייה האשורית של המזרח, הכנסיות הקתוליות המזרחיות, אשר שומרות על ליטורגיה מזרחית אך נמצאות בקומוניון עם רומא, וכן מספר כנסיות פרוטסטנטיות שהתפתחו באזורים אלו.
האורתודוקסיה המזרחית היא הגוף הגדול ביותר מבין קבוצות אלה, עם כ-220 מיליון מאמינים ברחבי העולם.[2] אחריה הכנסיות האורתודוקסיות הלא-כלקדוניות (כ-60 מיליון), הכנסיות הקתוליות המזרחיות (כ-16–18 מיליון), והכנסיות האשוריות – המונות יחד כ-400,000 מאמינים.[3]
המונחים "מזרחי" ו"מערבי" נקשרו לפיצולהאימפריה הרומית בשנת 395 לספירה, והועמקו לאחרהפילוג הגדול של שנת 1054. למרות הפיצולים, רבות מהכנסיות המזרחיות ממשיכות לראות עצמן כ"קתוליות" ו"אורתודוקסיות" – כלומר אוניברסליות ונאמנות לאמונה הנכונה בהתאם לאמונה הניקאית(אנ'): "אחת, קדושה, קתולית ואפוסטולית". מרבית הכנסיות המזרחיות עושות שימוש בליטורגיות מזרחיות שונות, ובהן הטקס הביזנטי, הארמני, הסורי המזרחי, הסורי המערבי והאלכסנדרוני.
^אזורים אלה כוללים, בין היתר, את אסיה הקטנה, הקווקז, הסהר הפורה, חוף מלאבר ומרכז אסיה. בתקופות מסוימות הייתה לנצרות המזרחית נוכחות גם באיראן, תת-היבשת ההודית ובסין
