נֶסְטוֹרְיאניזם הוא כינויה בספרות הכנסייה הנוצרית של השקפה, המבדלת ביןטבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו עד כדי פיצולו לשתי ישויות נבדלות. תאולוגיה זו הוקעה כמינות. המונח נגזר משמו שלנסטוריוס, בישוף קונסטנטינופול בין 428 ל-431, שהואשם באחיזה בדעות כאלו, והודח ונודה בוועידת אפסוס.
ב-429 פרץ בעיר קונסטנטינופול סכסוך על רקע הטפותיו של הכומר אנאסטזיוס לכך שאין להשתמש בתואר "תֵּאוֹטוֹקוֹס", "יולדת האלוהים" ביוונית, עבורמרים, אם ישו. לדעתו ולדעת נסטוריוס, שתמך בו, יצירת הרושם שהצד האלוהי שבישו היה כבול לצדו האנושי-הגשמי עד כדי כך שחלק עמו את חווית הלידה והינקות, היה הרה טעות ועשוי להוביל לגלישה לכפירה מסוכנת. הוויכוח אודות התאוטוקוס היה אך פרט קטן בפולמוס רחב בהרבה, אודות היחס הנאות בין שני טבעיו של ישו, שסער במאות הרביעית והחמישית בין שתי אסכולות המלומדים הגדולות בעולם הנוצרי, האנטיוכית (שנסטוריוס היה מאנשיה) והאלכסנדרונית. בעוד שהראשונה חששה לביטול הפער בין האל הבורא לעולם הנברא וחתרה להפריד ככל האפשר בין הטבעים (במקביל להיצמדות לעקרונותהשילוש הקדוש והתגלמות האל בבשר), האחרונה יראה מפני טשטוש הקשר בין האל לאדם, והפגיעה המשתמעת ביכולתה של האנושות החוטאת, באמצעות ישו, לשוב ולתקן את צלם אלוהים שנבראה בדמותו.
קירילוס האלכסנדרוני, בישוף העיר המצרית, התערב בוויכוח בקונסטנטינופול וזכה בתמיכת האפיפיור. הצהרותיו של נסטוריוס, לא רק שלילת התואר הפופולרי "מולידת האלוהים" אלא בעיקר סירובו להצהיר שישו זהה עםהלוגוס האלוהי בשילוש, גייסו נגדו את רוב מי שנקראו להביע דעה. אף בעלי-בריתו, הבישופים האחרים שאחזו בעמדות אנטיוכיות, התנערו ממנו והכריזו עליו נידוי לאחר אפסוס, במסגרת מאמצי הפשרה שנערכו בלחץ הקיסר הביזנטי. קירילוס ותומכיו, שאמנם נאלצו אף הם להתפשר אך ניצחו בנוגע לנסטוריוס, ייחסו לבישוף המודח שורה של סטיות חמורות: מן הקביעה שהטבע האלוהי שבישו כלל לא נכח בצליבה, עבור בכך שהפריד בין המהויות של בן האלוהים עד כדי כך שהאמין ב"שני בנים" ולא באחד, וכלה באדופציוניזם, המינות הקדומה שדגלה בכך שישו נולד אנושי ואומץ לבן על ידי הבורא בשלב מאוחר.
כל אלו נקשרו מאז עם השם "נסטוריאניזם", שהפך לכינוי גנאי בפי ההוגים האלכסנדרונים לכל השקפה אנטיוכית שלא הסכימו עמה. ב-553, בוועידת קונסטנטינופול השנייה, הוטל חרם בדיעבד על כתבי כמה מנהיגים אנטיוכיים חשובים, והאסכולה ירדה במידה רבה מבמת ההיסטוריה. עניין בהם התעורר מחדש רק במאה ה-19. אף שנעלמה בעולם היווני-רומי, היא שרדה הרחק במזרח. במחצית הראשונה של המאה החמישית, הנוצרים בשטחיהאימפריה הסאסאנית התארגנו כגוף מוכר על ידי השלטונות ונפרד מהכנסייה באימפריה הביזנטית, בשםכנסיית המזרח. גם משיקולים פוליטיים, הם אימצו את הכריסטולוגיה האנטיוכית, ואף הכירו בנסטוריוס כקדוש, אם כי כמעט ולא הושפעו מרעיונותיו שלו עצמו. הקישור בין הבישוף המודח לכל תפישה אנטיוכית שהיא, הביא לכך שכנסיית המזרח והכנסיות שהתפלגו ממנה עם הזמן –הכנסייה האשורית, הכנסייה הכשדית הקתולית ועוד – כונו "נסטוריאנים" בפי האורתודוקסים והקתולים.
ב-1895 התגלה כתב-יד של "ספר הרקלידס" שכתב נסטוריוס ערב מותו. ההשקפה שאחז בה, ה"נסטוריאניזם" לאמיתו של דבר, נחשף לראשונה לעיני אירופאים, והתברר כמתון בהרבה מההאשמות שנקשרו בשמו. נסטוריוס הוסיף לחייב את הקשר בין הטבע האלוהי לאנושי בישו, אך סבר שראיית הקשר ביניהם כאיחוד היפּוֹסטאטי (ברמת המהות העמוקה) לא מוצדק פילוסופית ותאולוגית ופוגע בעצם קיומם של שני הרבדים, עד כדי יצירת "טבע שלישי" מעורבב. הוא ביקש להגדיר את הקשר במונחים של איחוד פּרוֹסוֹפּוֹני, כלומר ברמת האופן שבו דבר מה נתפש ופועל בעולם, שהתקיים בכל זאת גם ברובד המטאפיזי ולא רק במציאות הגלויה לעין.
עם התגברות הדיאלוג הבין-דתי, ולנוכח ממצאי המחקר, הן האקדמיה והן הכנסייה מעדיפות להימנע מן התואר "נסטוריאני" ככינוי לזרמים נוצריים אחרים.
- Nestorius, Nestorianism. בתוך:Brill’s New Pauly. הוצאת בריל, 1996.
