בשנת1504 בעת שהותו שלכריסטופר קולומבוס בג'מייקה הוא שלח מספר סירות קנו להיספניולה בבקשת חילוץ. בדרכן ראו הספינות את האי וקראו לו "נבאזה", אולם מאחר שלא היו בומים מתוקים לא נחתו בו ימאים במשך 350 השנים לאחר מכן.
דנקן מכר את זכויותיו באי לחברת פוספטי נבאסה מבלטימור אשר הקימה באי אתר כרייה גדול, וכן בתי מגורים עבור 140שחורים ששוחררו במלחמת האזרחים האמריקנית מעבדותם וחיפשו עבודה.העובדים כרו את הגואנו וגררו אותו בקרונות למפרץ לולו, שם המתינו סירות לאסוף את המחצב. מאוחר יותר נבנתהמסילת ברזל באי.
בשל תנאי העבודה הקשים וההתנהגות הקשוחה של המשגיחים הלבנים, פרץ מרד באי בשנת1889 והמשגיחים נרצחו. אוניית מלחמה החזירה את השחורים לבולטימור למשפט רצח. אגודות לזכויות אדם בארצות הברית ובהן האחווה שלמסדר דייגי הגליל מימנו את עלויות ההגנה של השחורים שטענו להגנה עצמית וכן טענו כי לארצות הברית אין סמכות על האי. המשפט הגיע לבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת1890 אשר פסק כי חוק הגואנו תואם לחוקת ארצות הברית והורה עלהוצאה להורג של השחורים. בשל מחאה ציבורית רחבה,נשיא ארצות הבריתבנג'מין הריסון המיר את העונשים לעונשי מאסר.
בשל ייחודו של האי כאתר טבע שכמעט לא נפגע בידי האדם במהלך המאה ה-20, הועבר האי ב-3 בדצמבר1999 לידישירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית, אשר הפכו את האי לשטח טבע מוגן. הכניסה לאי נאסרה בלא היתר ממשרד הדגה והבר בפוארטו ריקו והאי משמש משלחות מחקר הבאות לצפות בצומח ובבעלי החיים של האי.
