מ־1946 עסקהNACA בניסויים אווירונאוטיים כדוגמת המטוס העל קוליבל X-1.[4] בתחילתשנות ה-50 של המאה ה-20 הועלה אתגר לשיגור לוויין מלאכותי למסלול סביב כדור הארץ במסגרתהשנה הגאופיזית הבין-לאומית (1957–1958). ארצות הברית ניסתה להגיע אל החלל במסגרתתוכנית וונגארד שהפעילחיל הים האמריקאי, אך ברית המועצות הגיעה לפניה עם שיגורספוטניק 1 ב־4 באוקטובר 1957. בעקבות הכישלונות האמריקאיים שהצביעו על כך כי לרוסים יש יכולות טכנולוגיות מתקדמות יותר מלארצות הברית (משבר הספוטניק) קראהקונגרס האמריקאי לטיפול מהיר בסוגיה ונשיא ארצות הברית,דווייט אייזנהאואר, יחד עם יועציו, החלו לפעול בעניין. בסופו של דבר הגיעו להסכם כי תוקם סוכנות פדרלית חדשה שתבוסס על NACA ותהיה אחראית על פעילות החלל האזרחית של ארצות הברית. באותה תקופה הוקמה גםDARPA האחראית בין היתר על פיתוח טכנולוגיות חלל לשימושים צבאיים.
הפעילות המרכזית ביותר של נאס"א היא שליחת משימות חלל,מאוישות ורובוטיות. בתחילה מוקדו משימות נאס"א במרוץ לחלל מולברית המועצות, אשר ניצחה בסיבובים הראשונים במרוץ בכך ששיגרה את הלוויין הראשון לחלל –ספוטניק 1, ואת האדם הראשון לחלל –יורי גגארין, אך נאס"א ניצחה אותה בסופו של דבר כשהנחיתה את האדם הראשון על הירח. משימות החלל המאוישות המאוחרות יותר נשלחו על מנת לבצע מחקרים שונים בתנאי חוסר המשקל השוררים במסלול סביב כדור הארץ. המשימות הבלתי מאוישות של נאס"א חקרו עד כה את מרבית אזורי וכוכבי הלכת במערכת השמש. כמו כן, שוגרוטלסקופי חלל למסלול סביבכדור הארץ, המספקים מידעמדעי רב ערך על מערכת השמש והיקום. נאס"א שיגרה גם לוויינים וטלסקופים החוקרים את כדור הארץ.
לאחר הבל X-1 של NACA נבנומטוסי ניסוי נוספים, ביניהם ה־X-15 בשיתוף עם חיל האוויר האמריקאי והצי האמריקאי. ה־X-15 היה מטוס רקטי צר שדמה מאוד לטיל ובתוכו ישב טייס אחד. מטוסי ה־X-15 נישאו לאוויר מתחת לכנפו שלמפציץ כבד מסוגB-52 ושוחררו בגובה רב אז הפעילו את מנועיהם. ה־X-15 שבר את שיאי המהירות והגובה של אותה תקופה ו־13 מתוך טיסותיו מוגדרות על ידי חיל האוויר האמריקאי כטיסות חלל.
תוכנית מרקורי החלה ב־1959 והייתה תוכנית החלל המאוישת הראשונה של נאס"א בה היא שלחה אדם למסלול סביב כדור הארץ. ב־5 במאי 1961 האסטרונאוטאלן שפארד היה לאמריקני הראשון בחלל כששוגר על גבי טילמרקורי־רדסטון למשימתמרקורי־רדסטון 3 בתוך החלליתפרידום 7 ושהה 15 דקות בטיסה תת־מסלולית.[10]ג'ון גלן היה לאמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ בתוך החלליתפרנדשיפ 7 ב־20 בפברואר 1962.[11]
באותה תקופה הובילהברית המועצות במרוץ לחלל. ב־12 באפריל 1961, חודש לפני שיגורו של אלן שפארד, הקוסמונאוטיורי גגארין היה לאדם הראשון בחלל ולראשון שהקיף את כדור הארץ בחלליתוווסטוק 1.[12] באוגוסט אותה שנה שיגרו הרוסים אתווסטוק 2 שהקיפה את כדור הארץ במשך יום שלם לפני שחזרה בשלום.[13] שיגור רוסי זה גרם לביטול התוכנית האמריקנית לביצוע שיגורים נוספים לטיסות תת־מסלוליות, שלא היוו שום חידוש או התקדמות.[14] שלושה שיגורים מאוישים נוספים למסלול בוצעו במסגרת תוכנית מרקורי לאחר משימת "פרנדשיפ 7", והאחרונה שבהם בוצעה ב־1963.[15] שלוש משימות נוספות בתוכנית בוטלו מפני שהובן כי חללית המרקורי מיצתה את יכולותיה.[14]
התבוסה בסיבוב הראשון במירוץ לחלל גרמה להכרזת התוכנית לכיבוש הירח,תוכנית אפולו, על ידינשיא ארצות הבריתג'ון פ. קנדי ב־1961, מיד אחרי משימת "פרנדשיפ 7". עם זאת, הוערך כי ההגעה לירח לא תוכל להיעשות בשלב אחד וכי עוד שיגורים למסלול סביב כדור הארץ ידרשו לבחינת טכנולוגיות וטכניקות שונות שידרשו למסע אל הירח.[16]
תוכנית ג'מיני התמקדה בביצוע ניסויים ופיתוח טכניקות שנדרשו לביצוע מסע אל הירח. הטיסה המאוישת הראשונה בתוכנית הייתה משימתג'מיני 3 ב־23 במרץ 1965 שנשאה אתג'ון יאנג ווירג'יל גריסום.[17] תשע משימות נוספות בוצעו לאחר מכן והראו כי שהייה ממושכת של אדם בחלל אפשרית וכי שתי חלליות יכולות להיפגש ולהתחבר בחלל. במשימות אלו נאסף גם מידע מדעי על השפעות השהייה הממושכת בחוסרכבידה על האסטרונאוטים.[18][19] בתוכנית ג'מיני בוצעו גםהליכות החלל הראשונות בתוכנית החלל האמריקאית.
התמרונים שתורגלו במשימות תוכנית ג'מיני יכלו להיות בשימוש בשתי דרכים על מנת להגיע אל הירח: או שחללית הייתה יכולה להישלח למסלול סביב כדור הארץ ואז להיפגש עם שלב רקטי שייקח אותה אל הירח, או שחללית ונחתת היו יכולים להישלח אל הירח על גבי משגר יחיד ואז רק הנחתת תנחת על הירח ותמריא חזרה ותיפגש שוב עם חללית האם (טכניקה זו היא שבוצעה בסופו של דבר בתוכנית אפולו).[20]
תוכנית אפולו היא אחת מתוכניות המחקר היקרות ביותר בתולדות ארצות הברית. עלות התוכנית מוערכת בכ־191 מיליארד דולרים אמריקאיים של ימינו.[21][22] לשם השוואה,תוכנית מנהטן לבנייתפצצת האטום עלתה כ־24.4 מיליארד דולר.[21][23] חלליות התוכנית שוגרו עלמשגרי סטורן שהיו גדולים וחזקים יותר מכל המשגרים והטילים שפותחו עד אז.[24]חללית האפולו שנבנתה עבור התוכנית הייתה גם היא החללית הגדולה ביותר שנבנתה עד אז.
המשימה המאוישת השנייה בתוכנית,אפולו 8, ששוגרה בדצמבר 1968, הייתה הראשונה שהוציאה אסטרונאוטים ממסלול סביב כדור הארץ והביאה אותם למסלול סביבהירח.[25] זמן קצר לפני כן שיגרו הרוסים מספר חלליות במסגרתתוכנית זונד שהביאו בעלי חיים קטנים למסלול סביב הירח וחזרו בשלום לכדור הארץ אך לא יותר מכך. בשתי המשימות שבאו לאחר מכן,אפולו 9 ואפולו 10 תורגלו תמרונים עםרכב הנחיתה הירחי ותאי הפיקוד והשירות, תמרונים שנדרשו לביצוע נחיתה מוצלחת על הירח.[26][27] ב־20 ביולי1969 נחתהאפולו 11 על הירח וניל ארמסטרונג היה לאדם הראשון שהניח את כף רגלו על הירח.[28] חזונו של הנשיא קנדי מ־1961, שחזה נחיתה מאוישת על הירח עד לסוף אותו עשור, הוגשם.
לאחר אפולו 11, 5 משימות נוספות במסגרת התוכנית נחתו בהצלחה על הירח (אפולו 13 לא נחתה על הירח) והאחרונה שבהם,אפולו 17 נחתה בדצמבר 1972. במהלך התוכנית הציבו 12 בני אדם את רגליהם על הירח, והוחזרו לכדור הארץ 381.7 ק"ג שלסלעים, אבנים ואבק מקרקע הירח. הנחיתה על הירח סימנה את סוף המירוץ לחלל, וכמחווה הזכיר ארמסטרונג את האנושות כולה כשהציב את רגליו על הירח.[29]
תוכנית אפולו השיגה מספר ציוני דרך חשובים בטיסות חלל מאוישות. תוכנית זו היא היחידה שבמסגרתה נשלחו חלליות מאוישות אל מעבר למסלול לווייני נמוך ונחיתה על גוף שמימי אחר. אפולו 8 הייתה המשימה המאוישת הראשונה שהקיפה גרם שמים אחר ואפולו 17 היא המשימה המאוישת האחרונה ששוגרה אל הירח. התוכנית גרמה לפיתוחם של אמצעים וטכנולוגיות חדשות בתחומים רבים בנוסף לתחום הטילאות והטיסה לחלל כגון טכנולוגיות תעופה, תקשורת ומחשוב. כמו כן נאסף במהלך התוכנית מידע מדעי רב על הירח ומבנהו ועל השפעות השהייה הממושכת בחלל על בני אדם.
סקיילאב (באנגלית: Skylab) הייתהתחנת החלל הראשונה של ארצות הברית.[30] התחנה, במשקל של כ־77,000 ק"ג, שוגרה ב־14 במאי 1973 למסלול לווייני נמוך בגובה 435 ק"מ. התחנה נפגמה בעת השיגור וההגנה התרמית נפגעה יחד עם אחד מהפאנלים הסולאריים שלה. התחנה תוקנה על ידי הצוות הראשון ששוגר אליה במשימתסקיילאב 2. התחנה הייתה מאוישת במצטבר 171 ימים על ידי שלושה צוותים שונים בין 1973 ל־1974.[30] בתחנה בוצעו מחקרים מדעיים שונים על ידי הצוותים ששהו בו. נאס"א תכננה לשלוחמעבורת חלל אל התחנה שתעביר אותה למסלול בטוח וגבוה יותר אך בניית המעבורות לא הסתיימה בזמן והתחנהחדרה לאטמוספירת כדור הארץ ב־11 ביולי 1979, נשרפה והתפרקה, וחלקיה התרסקו באוסטרליה המערבית.[31]
שלושת צוותי התחנה הגיעו אליה על גבי חלליות אפולו ושהו שם לפרקי זמן של 28, 59 ו־84 ימים. אזור המחיה בתוך ספייסלאב היה בנפח 319.8מטרים מעוקבים, פי 30.7 יותר גדול מנפח המחייה בתא הפיקוד של החללית אפולו.[31]
בשנות ה־70 החלההמלחמה הקרה להתפוגג וכך נולדה תוכנית אפולו־סויוז (ASTP). תוכנית זו הייתה תוכנית החלל המשותפת הראשונה של ארצות הברית יחד עםתוכנית החלל הסובייטית. חללית אפולו וחללית סויוז שוגרו ביולי 1975 ונפגשו בחלל. עבור ארצות הברית הייתה זו טיסת החלל המאוישת האחרונה (והשיגור האחרון של חללית אפולו) עד לשיגורמעבורת החלל קולומביה באפריל 1981.[32]
במשימה בוצעו מספר ניסויים מדעיים, חלקם בנפרד וחלקם בשיתוף שני הצוותים. המשימה סיפקה ניסיון הנדסי למשימות משותפות עתידיות של ארצות הברית ורוסיה כדוגמתתוכנית מיר ומעבורות החלל[33] ותחנת החלל הבינלאומית.
תוכנית מעבורות החלל קיבלה פוקוס מנאס"א החל משנות ה־70 והיוותה את מרכז פעילות נאס"א בתחום הטיסות המאוישות לחלל עד לסיום התוכנית ב־2011. במרכז התוכנית נמצאתמעבורת החלל – חללית מאוישת לשימוש חוזר. 4 מעבורות חלל נבנו עד ל־1985.מעבורת החלל קולומביה שוגרה למשימת המעבורות הראשונה,STS-1, ב־12 באפריל 1981[34] – יום השנה ה־20 לטיסתו של יורי גגארין.[35]
מעבורת החלל הייתה חללית בעלת כנפיים דומה מאוד למטוס שחוברה למכל דלק חיצוני (חד־פעמי) גדול יותר מהמעבורת עצמה ולשתי רקטות האצה שהשתמשו בדלק מוצק (שהיו ניתנות לשימוש חוזר). המעבורת שוגרה למסלול בגובה 185–643 ק"מ[36] ויכלה לשאת מטען מקסימלי של עד 24,400 ק"ג למסלול לווייני נמוך.[37] משימת מעבורת יכלה להימשך בין 5 ל־17 ימים וצוות המעבורת נע בין 2 ל־8 אסטרונאוטים.[36]
ב־20 משימות מעבורות, בין 1983 ל־1998, נשאו המעבורות את מעבדת החללספייסלאב, שנבנתה והופעלה יחד עםסוכנות החלל האירופאית. המעבדה הייתה מוכנסת לתא המטען של המעבורת והייתה משוגרת ונוחתת בשלמותה.[38] שורת משימות ידועה נוספת היא משימת השיגור שלטלסקופ החלל האבל ומספר משימות שירות אל הטלסקופ במהלכם הוחלפו חלקים פגומים ושודרגו חלקים ישנים. 5 משימות שירות שוגרו אל הטלסקופ, האחרונה שבהם במאי 2009.[39]
במהלך תוכנית מעבורות החלל אירעו שני אסונות, ושתי מעבורות אבדו וצוותיהם (סך הכל 14 אסטרונאוטים) נספו.אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר אירע ב־1986 בעת שיגורה של המעבורת צ'לנג'ר למשימתSTS-51-L ואסון מעבורת החלל קולומביה אירע בעת חזרת המעבורת קולומביה ממשימתSTS-107. לאחר אסון הצ'לנג'ר בנתה נאס"א מעבורת נוספת,אנדוור, שהחליפה את המעבורת צ'לנג'ר שאבדה. למעבורת קולומביה שאבדה ב־2003 לא נבנתה מחליפה. 135 משימות מעבורות שוגרו במסגרת תוכנית המעבורות עד סיומה עם נחיתתה המוצלחת שלמעבורת החלל אטלנטיס ב־21 ביולי 2011 במרכז החלל קנדי. התוכנית נמשכה 30 שנה ובמסגרתה שוגרו למעלה מ־300 אסטרונאוטים לחלל.לאחר סיום התוכנית, נאס"א מממנת את שיגור האסטרונאוטים ברכישת מקומות על חללית הסויוז.
תחנת החלל הבינלאומית היא איחוד של מספר תחנות חלל שתוכננו כמיזמים נפרדים בידי מספר סוכנויות חלל, ובהן: "פרידום" האמריקאית, "מיר־2" הרוסית, "קולומבוס" האירופאית ו"קיבו" היפנית.[40] שורשי המיזם נעוצים בתוכנית מיר ומעבורות החלל בשנת 1994, והמיזם עצמו החל עם שיגור היחידה הראשונה ב־1998 על גבי הטיל הרוסיפרוטון, ונמשך עם שיגור והרכבת חלקים נוספים כחלק ממטעןמעבורות החלל, טילי פרוטון ומשגריסויוז רוסיים.[40]
תפעול תחנת החלל הבינלאומית נעשה על ידי חמש סוכנויות החלל בו־זמנית באמצעות מרכזי שליטה ובקרה הנמצאים בכדור הארץ. הבעלות וזכויות השימוש בתחנה נקבעו בשורה של הסכמים וחוזים[41] הנותנים לסוכנות החלל הפדרלית של רוסיה בעלות מלאה על היחידות שלה,[42] בעוד שאר התחנה נמצאת בבעלות משותפת של ארבע הסוכנויות האחרות.[41] עלות התחנה כולה מוערכת בכ־100 מיליארדאירו והיא נחשבת למבנה היקר ביותר שנוצר אי פעם.
המימון, יכולת המחקר ותפעול התחנה ביעילות, הם קריטיים עקב העלויות הגבוהות. התחנה מקבלת שירות באמצעותחלליות סויוז,פרוגרס, מעבורות החלל (לפני הוצאתן משירות),חלליות ATV ו־H-II Transfer Vehicle, ומבקרים בה אסטרונאוטים וקוסמונאוטים מ־15 אומות שונות.[43]
התחנה מאוישת כיום בצוותים ומשלחות שלאסטרונאוטים וקוסמונאוטים המונים עד ל־6 אנשים בכל משלחת ומחזיקה בשיא הנוכחות האנושית הרציפה הארוכה ביותר בחלל, עם פעילות אנושית רציפה מה־31 באוקטובר 2000. התחנה צפויה להיות פעילה עד לשנת 2024.[44]
תוכנית קונסטליישן הייתה תוכנית מאוישת שתוכננה על ידי נאס"א ושמטרותיה העיקריות היו פיתוח חלליות מאוישות חדשות (אוריון ואלטאיר) שיחליפו את מעבורות החלל, פיתוח משגרים חדשים (ארס 1 וארס 5), נחיתה על הירח (בסביבות שנת 2020) והקמת מושבת קבע עליה כל זאת כהכנה למשימות מאוישות למאדים לא לפני שנות ה־30 של המאה הנוכחית.
התוכנית החלה את דרכה עםהחזון לחקר החלל של נשיא ארצות הבריתג'ורג' וו. בוש בינואר 2004 שכלל את השלמת בניית תחנת החלל הבינלאומית ופרישת מעבורות החלל עד לסביבות 2010.[45]
בהצעת התקציב לשנת 2011 שהגיש נשיא ארצות הבריתברק אובמה לקונגרס נכלל ביטולה המוחלט של תוכנית קונסטליישן[46] וב־1 בפברואר 2010 הוצג התקציב הפדרלי שלא כלל את המשך הפיתוח של התוכנית.[47]
למרות ביטול התוכנית הודיעה נאס"א ב־24 במאי 2011 כי פיתוח החללית אוריון יימשך תחת השםMulti-Purpose Crew Vehicle.[48] כמו כן הודיעה נאס"א בספטמבר 2011 כי היא החלה בתכנון משגר חדש, ה־SLS, שיחליף את ארס־1 ואת ארס־5 וישא את האסטרונאוטים שלה אל מעבר למסלול סביב כדור הארץ.[49]
התוכנית המאוישת המסחרית היא תוכנית חלל מאוישת של נאס"א בשיתוף חברות האווירונאוטיקהבואינג ו-SpaceX.[50] ייעוד התוכנית הוא לשאתאסטרונאוטים אל ומתחנת החלל הבינלאומית ולסייע בהחלפת צוותי התחנה. בתוכנית נעשה שימוש בשתי חלליות; הסטארליינר של בואינג והדרגון 2 של SpaceX. בתוכנית זו, בניגוד לתוכניות מאוישות בעבר ולראשונה בהיסטוריה, אלו הן חברות פרטיות אשר מנהלות בעצמן שיגוריטיסות חלל מסלוליותמאוישות. תוכנית זו באה לאחר כמעט עשור בו הייתה תלויה נאס"א בתוכנית סויוז הרוסית על מנת לשלוח אסטרונאוטים אמריקאים אל תחנת החלל הבינלאומית עקב סיומה שלתוכנית מעבורות החלל בשנת 2011. כל משימה בתוכנית המאוישת המסחרית תישא ארבעה אסטרונאוטים אל תחנת החלל הבינלאומית על סיפון הסטארליינר או הדרגון 2, עם אופציה לאסטרונאוט חמישי. חלליות הדרגון 2 משוגרות עלמשגר הפאלקון 9 וחוזרות לכדור הארץ בצניחה במימיהאוקיינוס האטלנטי. חלליות הסטארליינר משוגרות על משגר האטלס 5 ונוחתות על אדמתמערב ארצות הברית עםכריות אוויר. המשימה המבצעית הראשונה של SpaceX מתוכננת לספטמבר 2020 והמשימה המבצעית הראשונה של בואינג מתוכננת לשנת 2023.
מיום הקמתה שיגרה נאס"א עשרות משימות חלל בלתי מאוישות. רבות מהמשימות שוגרו במסגרת תוכניות כמותוכנית פיוניר ותוכנית ויקינג ומשימות נוספות שוגרו כמשימות יחידות ללא תוכנית אם. כיום כל משימות נאס"א לחקר מערכת השמש משויכות לשלוש תוכניות אם:תוכנית דיסקברי למשימות בעלות נמוכה,תוכנית הגבולות החדשים למשימות בעלות של עד כ־700 מיליון דולר ותוכנית פלאגשיפ למשימות בעלות של 2–3 מיליארד דולרים. הרשימה הבאה כוללת את המשימות הבולטות ביותר של נאס"א.
החל משנת2011 מופעל תוכניתElaNa במסגרתה תוך שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות אמריקאיות משוגרים לוויינים קטנים לבדיקת טכנולוגיות שונות.
תוכנית אקספלורר החלה עם שיגוראקספלורר 1, השיגור המוצלח הראשון של ארצות הברית, ב־31 בינואר 1958 (1 בפברואר לפיUTC) ונמשכת עד היום. עד היום שוגרו למעלה מ־90 לוויינים שתרמו רבות בחקר כדור הארץ וחקר היקום ממסלול סביב כדור הארץ.
תוכנית TIROS היא סדרת לווייני מזג אוויר ששוגרו על ידי נאס"א מ־1960 והיו הראשונים מסוגם. הלוויין האחרון בסדרה,NOAA 19 שוגר ב־2009.
פרויקט אקו הוא פרויקטלווייני התקשורת הפאסיביים הראשון של ארצות הברית.
תוכנית לאנדסאט היא תוכנית במסגרתה שוגרו מספר לוויינים למסלול סביב כדור הארץ ומשם הם מצלמים את כדור הארץ ומספקים מידע מדעי על המתרחש על פניו.
תוכנית פיוניר המקורית נועדה להשיג טכנולוגיות וידע שנדרשים על מנת להימלט משדה הכבידה של כדור הארץ ולהגיע אל הירח. בהמשך התוכנית נשלחו מספר גשושיות למקומות שונים במערכת השמש על מנת לחקור אותה, שתי גשושיות לחקר כוכב הלכת נוגה, ושתי הגשושיותפיוניר 10 ו־11, שהיו הראשונות שחצו אתחגורת האסטרואידים ושלחו תמונות ראשונות שלצדק ושבתאי.
תוכנית ריינג'ר הייתה תוכנית לחקר הירח במסגרתה נשלחו גשושיות שהתרסקו על הירח ושלחו תמונות ראשונות של פני הירח מקרוב.
תוכנית לונר אורביטר הייתה תוכנית במסגרתה שוגרו מספר גשושיות שנכנסו למסלול סביב הירח ומיפו את פניו כהכנה לנחיתות המאוישות בתוכנית אפולו.
תוכנית סרוויור הייתה תוכנית במסגרתה בוצעו הנחיתות הרכות הראשונות של ארצות הברית על הירח, גם זאת כהכנה לנחיתות שתוכננו בתוכנית אפולו.
לאחר הפסקה בחקר הירח לאחר עזיבתו בתום משימתאפולו 17 ב־1972 החלה נאס"א לשלוח משימות נוספות אל הירח ביניהם הגשושיותקלמנטין ב־1994,לונר פרוספקטור ב־1998,LRO ב־2009 ו־GRAIL ב־2011.
לאחר הפסקה ארוכה בשנת2024 שוגרה חללית "פרגרין" שהייתה אמורה לבצע נחיתה על הירח. היעד לא הושג.
לאחרונה (2024–2025) מתחילה נסא"א לתכנן את משימתארטמיס 2 (Artemis II). זו אמורה להיות משימה מאוישת שמטרתה להכין את הירח לנחיתה של בני אדם. לצורך כך ישוגרו לירח שלושה מכשירים חדשים שתפקידם יהיה למצוא מים, מינרלים, ומעקב אחר שינויים שייגרמו כתוצאה מהפעילות[51]
תוכניתמארס רובר היא תוכנית במסגרתה נשלחו שנירוברים אל מאדים (ספיריט ואופרטוניטי) שנחתו על פניו ב־2004 ושלחו מידע מדעי עצום על הכוכב האדום. הרוברים שתוכננו לפעול רק 90 יום כל אחד המשיכו ופעלו עוד זמן רב: ספיריט חדל לפעול ב־2010 ואופרטוניטי חדל לפעול ב-14 בפברואר2019.
תוכניתמארס סקאוט היא תוכנית במסגרתה שוגרה הנחתתפיניקס אל מאדים ב־2007 ובמסגרתה שוגרה הגשושיתMAVEN ב־2013. התוכנית כללה משימות רבות נוספות אך היא בוטלה ב־2010 ורק MAVEN שוגרה.
פרסווירנס הוארובר המשמש במשימתמארס 2020, הוא שוגר ביולי2020 ונחת על מאדים ב-18 בפברואר2021. הרובר משתמש בשבעה מכשירים מדעיים לחקר פני השטח שלמאדים. כחלק ממשימתו שחרר הרוברמסוק בעל הנעה חשמלית שחובר לגחונו, וביצע את הטיסה הראשונה של כלי טיס כלשהו מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ.
ג'נסיס היא גשושית ששוגרה ב־2001 לאסוף דוגמאות שלרוח שמש ולחזור עימם לכדור הארץ. בעקבות כשל במצנח הגשושית היא התרסקה בכדור הארץ עם חזרתה ב־2004. למרות ההתרסקות הצליחו בנאס"א לשחזר כמה מדוגמאות רוח השמש מהריסות הגשושית.
פיוניר 10 ופיוניר 11 היו הגשושיות הראשונות שחצו אתחגורת האסטרואידים ושלחו תמונות ראשונות של צדק. פיוניר 11 המשיכה לאחר ביקורה בצדק אלשבתאי והייתה הראשונה ששלחה תמונות שלו ושל טבעותיו מקרוב. הגשושיות שוגרו ב־1972 וב־1973.
תוכנית וויאג'ר הייתה תוכנית במסגרתה שוגרו שתי גשושיות לחקור את כוכבי הלכת החיצוניים במערכת השמש.וויאג'ר 1 חלפה על פני צדק ושבתאי ווויאג'ר 2 חלפה על פני צדק, שבתאי,אוראנוס ונפטון. הגשושיות שוגרו ב־1977.
NEAR Shoemaker היא גשושית ששוגרה ב־1996 לחקור אתארוס,גוף קרוב ארץ. הגשושית סיימה את משימתה עם נחיתתה המוצלחת על האסטרואיד ב־12 בפברואר 2001.
סטארדאסט היא גשושית ששוגרה ב־1999 ושמטרתה העיקרית הייתה לאסוף אבק מזנבו של השביטווילד 2. הגשושית השלימה את משימתה בהצלחה וקפסולה עם דוגמיות מהאבק נחתה חזרה בכדור הארץ ב־2006.
פגיעה־עמוקה היא גשושית ששוגרה ב־2005 לחקור את הרכבו הפנימי של השביטטמפל 1 על ידי ריסוק גשושית קטנה על פניו.
Dawn (שחר) היא גשושית ששוגרה ב־2007 במטרה לחקור את האסטרואידים הגדולים ביותר בחגורת האסטרואידים:וסטה וקרס.
טלסקופ החלל האבל הואטלסקופ חלל ששוגר לחלל על גבי מעבורת חלל ב־1990. הטלסקופ שימש ומשמש גם היום לביצוע תצפיות על גלקסיות ותופעות שונות ביקום בו אנו חיים. תצלומים ששצולמו על ידי האבל היוו חומר ניתוח לאסטרונומים ותאורטיקנים ברחבי העולם ושימשו בסיס לכמה מהתגליות הגדולות של האסטרונומיהבמאה ה־20 ובכלל.
מרכז החלל על שם קנדי הוא מתקן חלל פעיל, בו עובדים אסטרונאוטים, חוקרים ומהנדסים על משימות החלל הבאות. חלק מהאנשים העובדים שם, היו בחלל או מתוכננים לטוס לחלל בשנים הקרובות. במרכז מעבורת החלל פועלים אף אסטרונאוטים פעילים. מרכז החלל קנדי כולל בתוכומרכז מבקרים, בו הושקעו מאות מיליוני דולרים, ובו ניתן לראות עמדת שיגור, חלליות, מיצגים ותערוכות בנושא חקר החלל בעבר ובהווה.
במרכז זה שוכנים טילי החלל סטורן V, משגרי החלל הגדולים ביותר שנוצרו אי פעם ושימשו לנחיתה של חלליות האפולו על הירח. במקום בין היתר, נמצאות אבני ירח אמיתיות שאסטרונאוטים שהיו על הירח הביאו לכדור הארץ.[58]
מנהל נאס"א הוא העומד בראש סוכנות החלל האמריקאית והוא משמש גם כיועץ הבכיר למדעי החלל של נשיא ארצות הברית. משרדי ההנהלה של נאס"א שוכנים במטה הראשי של נאס"א הממוקם בוושינגטון די. סי. והם האחראים על כל פעילויות הסוכנות.
מנהלה הראשון של נאס"א היהקית' גלנן ותחת אחריותו אוחדו תעשיות החלל האמריקאיות עד להרכבת סוכנות חלל אחת – נאס"א.[6]דניאל גולדין היה מנהלה של נאס"א למשך התקופה הארוכה ביותר (9.5 שנים) והוא ידוע בעיקר בטביעת המוטו שלתוכנית דיסקברי אותה הוא החל: "זול יותר, מהיר יותר, יעיל יותר".[59] האדם היחיד שהחזיק במשרת מנהל נאס"א פעמיים הואג'יימס פלטשר שחזר לראשות נאס"א לאחראסון הצ'לנג'ר.[60] חלק ממנהלי נאס"א (כולל הנוכחי) היו בעברםאסטרונאוטים שטסו במשימות חלל של נאס"א.
סגן (או סגנית) מנהל נאס"א הוא השני בשרשרת הפיקוד של נאס"א. סגן המנהל מייצג את נאס"א במשרד ההוצאה לפועל של נשיא ארצות הברית, בקונגרס, בפני סוכנויות חלל אחרות ובפני ארגונים שונים.
ב־24 במאי 2009 הודיע הנשיאברק אובמה על מינויו שלצ'ארלס בולדן למנהל נאס"א ועללורי גארבר כעל סגניתו.[61] הסנאט האמריקאי אישר את המינויים ב־15 ביולי 2009 ובולדן וגרייבר החלו בתפקידם.[62] דווה ניומן החליפה את גרבר בשנת 2015.[63] הם שימשו בתפקיד עד לסיום ממשל הנשיא אובמה ב־20 בינואר 2017. ב-5 בספטמבר 2017 מינההנשיא טראמפ את בריידנסטין למנהל נאס"א.[64] אולם מינוי אושר לבסוף רק ב-19 באפריל 2018. ב-23 באפריל הושבע והחל כהונתו. בריידנסטין כיהן עד ל-20 בינואר 2021, עם סיוםממשל טראמפ.
מתקני נאס"א כוללים מרכזי מחקר, מתקני ניסוי, מתקני הרכבה, אתרי שיגור ומרכזי תקשורת המרכיבים יחד את משימת החלל ומתפעלים אותה. המטה המרכזי של נאס"א שוכן בוושינגטון די. סי. ושם שוכנים משרדי ההנהלה הראשיים של הסוכנות.
מרכז החלל קנדי (KSC) הוא ככל הנראה המתקן המוכר והמפורסם ביותר של נאס"א. ממרכז קנדי שוגרו כל משימות החלל המאוישות של ארצות הברית משנת 1968. אף על פי שכיום אין משימות חלל פעילות וגם אין מועד ידוע למשימת החלל המאוישת הבאה של ארצות הברית, מרכז קנדי עדיין אחראי לשיגורם של משימות חלל בלתי מאוישות משלושה כני שיגור פעילים מנמל החלל קייפ קנוורל הצמוד למרכז קנדי. המרכז מוכר בעיקר ממבנה ההרכבה העצום שבו, שהוא המבנה הרביעי בגודלו בעולם בנפחו,[65] ואשר היה הראשון בעולם עם סיום בנייתו ב־1965.[66] המרכז ממוקם במריט איילנד שבפלורידה, צפונית־מערבית לקייפ קנוורל על חוףהאוקיינוס האטלנטי. במרכז ישנהמסילת רכבת המופעלת על ידי המרכז ועל גביה מועברים חלקי משגרים ולוויינים אל מתקן ההרכבה ואל כני השיגור. במרכז עובדים כ־13,000 אנשים, כ־2,100 מתוכם עובדי ממשלה והשאר עובדי קבלן.[67]
מרכז טיסות החלל מרשל (MSFC) הוא אחד המרכזים הגדולים של נאס"א. המרכז היה אחראי על פיתוח משגר הסטורן 5 ועל פיתוח מערכות ההנעה שלמעבורות החלל. כמו כן הוא היה אחראי על תפעולספייסלאב, אימון צוותים למשימות מעבורות החלל ותכנון והרכבת תחנת החלל הבינלאומית. המרכז ממוקם ברדסטון ארסנל,אלבאמה.
מרכז המחקר איימס (ARC) הוקם ב־1939 כמרכז מחקר עבורNACA והיה המרכז השני שעבר לאחריות נאס"א עם הקמתה. המרכז ממוקם בעמק הסיליקון שבקליפורניה. המרכז אחראי על תפעולם של מספר משימות חלל של נאס"א,מחשבי-העל של נאס"א, והיא מובילה במחקר בתחום האסטרוביולוגיה. המרכז מפעיל גם אתמנהרות הרוח הגדולות ביותר בעולם.
מרכז המחקר לנגלי (LaRC) הוא המרכז הוותיק ביותר בשרות נאס"א. המרכז ממוקם בהמפטון,וירג'יניה. LaRC עוסקת בעיקר במחקר אווירונאוטיקה אך היא הייתה גם אחראית על בחינת רכב הנחיתה של החללית אפולו ועל מספר משימות חלל נוספות. המרכז הוקם ב־1917 ופעל עבור NACA עד להקמת נאס"א ב־1958. במרכז מצויים יותר מ־40 מנהרות רוח המשמשים לביצוע מחקר אווירונאוטי.
מרכז החלל ג'ונסון (JSC) הוא המרכז של נאס"א האחראי על הכשרת אסטרונאוטים, ניהול ובקרה למשימות החלל המאוישות של נאס"א. המרכז ממוקם סמוך ליוסטון,טקסס ויש בו למעלה מ־100 מבנים. המרכז מכונה "מרכז הבקרה" (Mission Control) על שם מרכז הבקרה לטיסות החלל המאוישות הממוקם בו.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.svg)
.svg)