מְשַתֵּן (באנגלית:Diuretic substance) הוא כל סוג שלתרופה אוחומר הגורמים להגדלת נפח השתן שמופרש מהכליות. תרופות משתנות פועלות על הנפרון באזורים שונים שלו. הן פועלות על ידי הפחתה של ספיגת מלחים ומים מחלל צינור הנפרון אלמחזור הדם. כך מוגברת כמות המלחים והמים המופרשים מנפרוני הכליה לדרכי השתן. הפעילות המשתנת גורמת, בנוסף לסילוק מים מהגוף, גם לשינויים במאזן המלחים בגוף. תרופות וחומרים משתנים משמשים לטיפול ביתר לחץ דם,אי ספיקת לב,לחץ עיני מוגבר,שחמת הכבד,בצקת ומחלות כליה שונות.
קיימות חמש קבוצות של חומרים משתנים:
Carbonic Anhydrase Inhibitors מעכבי האנזים קרבוניק-אינהידרז - דוגמהאצטזולאמיד. השימוש העיקרי בתרופות אלו כיום הוא בטיפול בגלאוקומה ובאפילפסיה.
הנפרון הוא היחידה התפקודית של הכליה שאחראית למרבית פעולותיה של הכליה. הנפרון מחולק למספר מקטעים חשובים: גופיף הכליה והפקעית, האבובית המפותלת המקורבת,לולאת הנלה, האבובית המפותלת המרוחקת והצינור המאסף.
תרופות משתנות פועלות על אזורים שונים בנפרון ובכך נגרמת הפעילות המשתנת שלהן.
מעכבי האנזים קרבוניק-אינהידרז - תרופות אלו פועלות על האבובית המפותלת המקורבת
משתני לולאה - תרופות אלו פועלות על הזרוע העולה של לולאת הנלה
משתנים מסוגתיאזיד - תרופות אלו פועלות על האבובית המפותלת המרוחקת
משתנים משמרי אשלגן - תרופות אלו פועלות על הצינור המאסף של הנפרון
בשנים האחרונות נכנסה לשוק קבוצה חדשה של משתנים. תרופות אלו מכונות הואפטנים, והן מעכבות את הפעילות של ההורמון נוגד ההשתנה, המכונה גם ואזופרסין אוADH. תרופות אלו אינן רשומות בישראל, אבל נמצאות בשימוש בארצות הברית בלבד.
השימוש במשתן לספורטאים אסור לחלוטין, ועלול לגרום להשעייה ולשלילת הישגים.
גורמים לירידה ברמות אשלגן, מגנזיום ונתרן בדם, גורמים לעלייה ברמות סידן וחומצת שתן בדם. עלולים לגרום לשגדון, להעלות רמותגלוקוז,כולסטרול וטריגלצרידים בדם. נמצאו קשורים בשכיחות מוגברת של סרטן עור קשקשי. אינם יעילים כמשתנים כאשר התפקוד הכלייתי יורד, למעט metolazone.
מעכבים את האנזים קרבוניק אנהידרז שנמצא בממברנה האפיקלית של האבובית המפותלת המקורבת
גורמים לירידה ברמות אשלגן ונתרן בדם, מעלים הפרשת ביקרבונט בשתן וגורמים לחמצת מטאבולית. אלו הן תרופות עם אפקט משתן חלש. עלולות לגרום להיווצרותאבנים בכליות.
ירידה ברמות נתרן בדם, עלייה ברמות אשלגן בדם. נחשבים למשתנים חלשים, וכמעט אינם ניתנים בשימוש לבד. אמילוריד יכול לשמש בטיפול בתופעות הלוואי הכלייתיות של ליתיום.
נטילת התרופות המשתנות עלולה לגרום לתופעות לוואי לא רצויות הנובעות מהשפעתן המשותפת וכן לתופעות לואי ייחודיות.
תופעות לוואי המשותפות כוללותהשתנה מרובה ותכופה,דליפת שתן,הטלת שתן לילית (אם התרופה ניטלת בשעה מאוחרת) וכן לצמא וליובש בפה. תופעות הלוואי כוללות גם חסר בנפח מים בגוף (התייבשות) והשפעות נלוות להתייבשות וללחץ דם נמוך (תופעות שבאופן טיפוסי מחמירות במעבר משכיבה לישיבה ולעמידה), כגוןדופק מהיר, שינויי מצב רוח,כאב ראש,סחרחורת והפרעות ראייה, נפילות, חבלות,שברים ועוד. התייבשות גורמת גם בעיות מערכת עיכול כגוןעצירות,כאב בטן,רפלוקס,צרבת,חסימת מעי ואףדלקת לבלב. כיוון שהתייבשות ולחץ דם נמוך גורמים לתגובת תיקוןסימפתטית, עשויים להיגרם גם עלייה ברמת הסוכר (ואףסוכרת, במיוחד בשילוב עםחוסמי בטא) ועלייה ברמתשומני דם.
תופעות לוואי ייחודיות (ראו גם בטבלה למעלה) כוללות הפרעות הורמונליות, תגובות אלרגיות, כגון מחלת לופוס מנטילת דיזותיאזיד[1]; הפרעות באיזון מלחים וחומציות כולל היפונתרמיה - חסר נתרן, היפוקלמיה - חסר אשלגן, היפרקלמיה - עודף אשלגן, היפומגנזמיה - חסר מגנזיום,חמצת מטבולית - חסר ביקרבונאט ועוד.