משפט ימי (באנגלית:Admiralty Law אוMaritime Law) הוא גוףחקיקה ייחודי המגדיר מערכת נורמות לתחום הימאות. המשפט הימי הוא חלק מןהמשפט הבינלאומי הפרטי וחל על היחסים שבין גופים פרטיים המפעיליםכלי שיט בים לבין מאן דהוא. יש להבחין בין המשפט הימי לביןחוק הים, שהוא חלק מןהמשפט הבינלאומי הפומבי הדן בזכות המעבר בים, בזכויותכרייה בים, בתחום המים הטריטוריאליים ובחוק הבינלאומי החל על יחסים בין מדינות.
מסחר ימי הוא אחד מדרכי המסחר העתיקות ביותר, ודרכים ליישוב סכסוכים על רקע מסחר ימי התפתחו כבר בימי קדם. מקורות קלאסיים למשפט ימי כוללים את החוק שלרודוס (ממנו לא נותר שריד בכתב, אולם קיימת התייחסות אליו בכתבים משפטיים אחרים:רומאים וביזנטיים) וכן המנהגים שלברית ערי הנזה.
חוק האדמירליות נחקק לראשונה באנגליה במאה ה-12 על ידיאלינור מאקוויטניה כאשר שמשה עוצרת הכתר לבנהריצ'רד הראשון. היא חוקקה לראשונה משפט ימי באי הצרפתיאולרו, שהיה חלק מאדמותיה. על חשיבות המשפט הימי למדה לראשונה עת שהתה במזרח התיכון במסע הצלב השני יחד עם בעלהלואי השביעי, מלך צרפת. לצורך יישום חוק האדמירליות קמו באנגליהבתי דין ימיים מיוחדים המטפלים בכל הסכסוכים הנוגעים לענייני ימאות. בבתי דין אלה לא חלהמשפט המקובל הנוהג באנגליה, אלא הם פועלים כבתי משפט אזרחיים בהם חלהמשפט היוסטיניאני (Corpus Juris Civilis) שליוסטיניאנוס הראשון.
לבתי הדין הימיים תפקיד מרכזי בין הגורמים לפרוץמלחמת העצמאות של ארצות הברית. בתי הדין הימיים, המנהלים משפט ללאמושבעים, כנהוג בבתי המשפט האזרחיים באנגליה ובארצות הברית, העלו את חמתם של המתיישבים בקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה, באוכפם בפסקי דין של שופטים יחידים, חוקים שרוב האוכלוסייה התנגדה להם. ספק אם פסקי דין אלה היו ניתנים בבתי דין של מושבעים.
המשפט הימי הפך לחלק מן המשפט האמריקאי, על רקע סכסוכי ימאות שאירעו לאחר שאומצהחוקת ארצות הברית. רבים מעורכי הדין שהתבלטו בעת מלחמת העצמאות של ארצות הברית עסקו במשפט ימי בחייהם המקצועיים. בהם היואלכסנדר המילטון וג'ון אדמס.
במשך מאות שנים מדינות שונות תמכו בשוד ימי על ידיפריבטירים. אוניות אנגליות תקפו ספינות מלחמה וספינות סוחר אזרחיות ספרדיות ולקחו את שללן. מדינות אחרות כמו המדינות הברבריות בצפון אפריקה תמכו בשודדי ים ברברים שפשטו על ספינות בים התיכון במטרה לצודעבדים לצורך מכירתם בשוקי העבדים במדינות ערב ובאימפריה העות'מאנית.
ציד נוצרים לבנים בים על ידי שודדי ים ברברים החל להטריד את המעצמות המערביות והן החלו בסדרת פעולות עונשין לדיכוי נוהג זה. בשנת 1783, ו-1784 צי ספרדיהפגיז את אלג'יר אך ללא כל השפעה על המדיניות. בשנים 1801-1804, התקיימההמלחמה הברברית הראשונה שבה ארצות הברית נלחמה מולטריפוליטניה,אלג'יריה העות'מאנית ומרוקו, בדרישה להפסיק את פשיטות ציד העבדים על אוניות סוחר אמריקאיות ששטו בים התיכון. המלחמה הסתיימה בחוזה שלום בו שליט טריפוליטניה התחייב להימנע מלפגוע בספינות ומלחים אמריקאים, אך חוזה זה לא כובד בהמשך. בשנת 1815 התקיימה מערכה קצרה יותר המכונההמלחמה הברברית השנייה. ובשנת 1816הופגזה אלג'יר שוב, הפעם על ידי צי בריטי-הולנדי.
באפריל 1856, לאחר סיומה שלמלחמת קרים נחתמההצהרת פריז לכיבוד החוק הימי אותו קידמו צרפת ובריטניה וחתמו עליו המעצמות האירופאיות וכן האימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית, ובהמשך כ-55 מדינות. ההסכם אסר על שימוש באוניותפריבטיר.
קודם למחציתשנות ה-70 של המאה ה-20 נוסחו רוב האמנות הנוגעות לימאות ולמסחר ימי בידי ארגון פרטי שלעורכי דין העוסקים בדין הימי בשם Comite Maritime International - CMI שנוסד בשנת 1897. ה-CMI היה אחראי לניסוח אמנות רבות, כוללכללי האג (האמנה הבינלאומית על שטרי מטען) וכן "תיקוני ויסבי" (המתקנים את כללי האג)[1], אמנת ההצלה ואמנות רבות נוספות. בעוד שה-CMI ממשיך לפעול כגוף מייעץ, רוב תפקידיו הועברו לארגון הימאות הבינלאומי (International Maritime Organization - IMO), שנוסד על ידיהאומות המאוחדות בשנת 1958, אבל השפעתו לא באה לידי ביטוי עד לשנת 1974[2].
ארגון הימאות הבינלאומי הכין אמנות בינלאומיות רבות הנוגעות לבטיחות בים ולהיבטים אחרים של פעילות כלי שיט בים. אמנת האומות המאוחדות עלחוק הים יוצרת ברית להגנת הסביבה הימית וגבולות ימיים שונים.
מעת שמדינה מאמצת אמנה ימית בינלאומית, היא אחראית לאכיפתה בתחומי מימיה, באמצעותמשמר החופים שלה ומערכת המשפט במדינה.
הדוקטרינה המשפטית של תחזוקה ותרופה מקורה בסעיף 6 של "כללי אולרו" שנחקקו בשנת 1160 לערך. החובה "לרפא" משמעותה הטלת חובה על בעל האונייה לתת טיפול רפואי, חינם אין כסף, לימאי שנפגע במהלך שירותו את האונייה, עד אשר הימאי הגיעה ל"החלמה רפואית מקסימלית". המונח "החלמה רפואית מקסימלית" רחב יותר מן המונח "שיפור רפואי מקסימלי". החובה לרפא ימאי כוללת את החובה לספק לו תרופות ועזרים רפואיים אשר ישפרו את יכולתו לתפקד, אף אם אינם משפרים את מצבו הרפואי והם כוללים טיפולים לטווח ארוך, כגון: גפיים מלאכותיות,כיסא גלגלים ותרופות לשיכוך כאב.
החובה "לתחזק" משמעותה הטלת חובה על בעל האונייה לספק לימאי את צורכי המחיה היום-יומיים בעודו מחלים. מעת שהימאי מסוגל לשוב לעבודה, אזי עוברת אליו החובה לדאוג לצרכים אלה. יוצא מכך כי ימאי עשוי לאבד זכותו ל"תחזוקה" בעוד שזכותו לריפוי עומדת.
על בעל האונייה חלה אף החובה לנקוט בזהירות סבירה כלפי נוסעיו. פועל יוצא הוא שנוסעים הנפגעים בגופם בעודם על ספינה יכולים לתבוע את בעל הספינה עלרשלנות, בדיוק כשם שהם יכולים לעשות זאת כנגד צד שלישי ביבשה. במקרה כזה, על הנוסע הנטל להוכיח כי בעל האונייה התרשל כלפיו. ההתיישנות במשפט הימי במקרים כאלה היא בת שלוש שנים, אולם החוזים המופיעים על כרטיסי נסיעה באוניות תענוגות מגבילים בדרך כלל את ההתיישנות לשנה אחת.
כאשר אובד רכוש בים והרכוש מוצל על ידי אחר, המציל זכאי לדרוששכר הצלה על הרכוש המוצל. כלל זה אינו חל על הצלת חיים. על כל ימאי חלה החובה להציל חיים בסכנה ללא ציפייה לקבלת תמורה. מכך שחוק ההצלה מתייחס אך ורק להצלת רכוש.
קיימים שני סוגי הצלה: הצלה על פי חוזה והצלה "טהורה", אשר לעיתים מכנים אותה "הצלה של מידה טובה" (merit salvage). בחוזה הצלה בעל הרכוש והמציל כורתים ביניהם הסכם קודם לתחילת פעולות ההצלה והתגמול הניתן למציל נקבע על פי ההסכם. חוזה ההצלה הנפוץ ביותר הוא "טופס חוזה ההצלה הסטנדרטי של לוידס" (Lloyds Standard Form of Salvage Agreement)[3].
ב"הצלה טהורה" לא קיים חוזה בין בעל הרכוש לבין המציל ועל היחסים שבין השניים חל המשפט הימי. על פי המשפט הימי על המציל הצלה טהורה להביא את תביעתו על ההצלה בפני בית משפט ימי אשר יקבע את שכרו של המציל על פי ערך פעולותיו (למשל הקושי והזמן שהיה כרוך בפעולת ההצלה) וכן ערכו של הרכוש שהוצל.
פעולות הצלה טהורה מחולקות לפעולות מסוג "גבוה" ו"נמוך" ("high-order" "low-order"). בפעולות מסוג "גבוה" המציל חושף את עצמו ואת צוותו, במהלך פעולות הצלת הספינה הנטושה, לסכנת פציעה או מוות או נזק לציודו. דוגמאות לפעולות הצלה מסוג "גבוה" הן עליה על סיפון ספינה טובעת בים סוער, עליה על סיפון ספינה העולה באש, משיית ספינה שטבעה, גרירת ספינה המצויה בתחום גלי החוף אל לב הים כדי למנוע עלייתה על החוף. פעולות הצלה מסוג "נמוך" כוללות גרירת ספינה אחרת בים שקט, מתן דלק לספינה אחרת, גרירת ספינה שעלתה עלשרטון חול. התגמול על ביצוע הצלה טהורה מסוג "גבוה" רב במידה משמעותית מזו שבביצוע פעולות הצלה מסוג "נמוך".
בשני סוגי פעולות הצלה טהורה גודל שכר ההצלה מבוסס בעיקר על ערך הרכוש שהוצל. אם לא הוצל דבר, או שנגרם נזק נוסף לרכוש, לא ניתן שכר. גורמים נוספים הקובעים את גודל השכר הם מיומנותו של המציל, הסכנה שבה היה נתון הרכוש המוצל, ערך הרכוש שהיה בסכנה, משך הזמן וההשקעה הכספית של המציל בפעולות ההצלה, ועוד.
השכר עבור הצלה טהורה עולה לעיתים קרובות מעל מחצית שווי הרכוש שהוצל. יוצא הדופן לכלל זה הוא במקרי הצלת אוצר. כיוון שבדרך כלל אוצרות טבועים אבדו בים משך מאות בשנים, אף שלבעלים המקורי (או לחברת הביטוח) עדיין קיים עניין ברכוש, המציל יקבל את חלק הארי של שווי הרכוש.
בנקים אשר הלוו כסף לרכישת ספינה, סוחרים אשר סיפקו ספינה בצידה הכרחית כגון מזון ודלק, ימאים המחכים לשכר עבודתם, וגופים רבים אחרים הם בעלי זכותעיכבון כנגד הספינה כדי להבטיח את תשלום חובותיה. כדי להוציא לפועל את זכות העיכבון, יש צורך לשים את הספינה במעצר, או להחרימה. זוהי אחת התרופות העומדת לרשות בעלי זכות עיכבון אך ורק באמצעות בתי המשפט הימיים. כדי שניתן יהיה לאכוף זכויות עיכבון על ספינה, אשר מטבע הדברים נודדת בין ארצות ומשנה מיקומה כמעט בלי הרף במימי העולם, מאפשר חוק האדמירליות לבקש את מעצר הספינה בכל בית משפט לימאות של מדינה בה נמצאת הספינה אותה עת. כך קשה יותר לבעלי ספינות להתחמק מתשלום לנושיהם, על ידי העברת הספינה למדינה אחרת.
כיום מקובל ליצור "חברה של אונייה אחת": כאשר לחברה יש מספר אוניות, היא יוצרת חברה בת עבור כל אחת מהאוניות, כך לא ניתן לעצור אוניות אחרות של אותם בעלים בגלל חוב של אונייה אחרת.
רוב המדינות במסורתהמשפט המקובל (כוללפקיסטן,סינגפור,הודו,קנדה ומדינות רבות אחרות בחבר העמים הבריטי) ממשיכות לאמץ את החקיקה האנגלית והתקדימים במשפט האנגלי, בכל הנוגע למשפט ימי.
בישראל, בדומה למצב המשפטי במושבות בריטיות לשעבר, הוחל המשפט הימי האנגלי. המשפט הימי הוחל בארץ ישראלהמנדטורית מכוחדבר המלך במועצה משנת1937, שקבע את סמכות בית המשפט העליון המנדטורי, בשבתו לדון בענייני ימאות. בית המשפט העליון המנדטורי פעל מכוח אותן סמכויות שהוקנו לבתי המשפט הימיים בכל מושבות הבריטיות על פי "חוק בתי המשפט הקולוניאליים לאדמירליות" (Colonial Courts of Admirality Act 1890)[4]. בתי המשפט הקולוניאליים פעלו על פי אותה מערכת סמכויות שהוקנתה לבית המשפט הגבוה לאדמירליות באנגליה והתבססו על שני חוקים: חוק בית המשפט לאדמירליות משנת 1840 וחוק בית המשפט לאדמירליות משנת 1861[5][6]. עם קום המדינה תפסבית המשפט העליון את מקומו של בית המשפט העליון בתקופת המנדט, ועד לשנת 1952 המשיך לדון בענייני ימאות, בשבתו כבית דין ימי.חוק בית המשפט לימאות, התשי"ב-1952, העביר את סמכויות בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי בחיפה, המשמש מאותה עת כבית משפט לימאות היחיד בישראל. באופן זה חלים עדיין בבית המשפט לימאות בישראל חוקי האדמירליות מןהמאה ה-19 וכן התקדימים המשפטיים מן המשפט האנגלי הימי. זאת, לצד חקיקה נוספת בתחום המשפט הימי שחוקקה בישראל, למשלחוק הספנות (כלי שיט), התש"ך-1960[7].
| חוק ומשפט | ||
|---|---|---|
| ענפים עיקריים | משפט ציבורי •משפט חוקתי •משפט מנהלי •משפט פלילי •דיני חיובים •דיני חוזים •דיני נזיקין •דיני עשיית עושר ולא במשפט •דיני קניין •דיון אזרחי •דיון פלילי בישראל •משפט בין-לאומי פומבי •דיני היושר | |
| תחומים נוספים | משפט ימי •דיני חדלות פירעון •דיני תאגידים •דיני הגבלים עסקיים •משפט בין-לאומי פרטי •דיני הגנת הצרכן •דיני משפחה •דיני ירושה •קניין רוחני •דיני עבודה •משפט צבאי •דיני מיסים •דיני נאמנות | |
| מקורות המשפט | חוקה •חוק •תקנות •צו •תקדים •קודקס •מנהג •פקודה •אסדרה •הצעת חוק | |
| שיטות משפט | משפט קאנוני •המשפט המקובל •המשפט הקונטיננטלי •המשפט הרומי •משפט עברי •שריעה •יאסה •השיטה האינקוויזיטורית •השיטה האדברסרית | |
| תורת המשפט | פוזיטיביזם משפטי •פורמליזם משפטי •ריאליזם משפטי •הגישה הביקורתית למשפט •משפט הטבע •משפט השוואתי •הגישה הפמיניסטית למשפט •ניתוח כלכלי של המשפט •פילוסופיה פוליטית | |
| מוסדות ובעלי תפקידים | רשות מחוקקת •רשות שופטת •רשות מבצעת •שופט •עורך דין •בוררות | |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
