בספר שמות מסופר שמשה נבחר על ידי אלוהים כדי להנהיג אתבני ישראל בצאתם ממצרים, ושפטם ארבעים שנה בעתמסעם במדבר לארץ כנען, היאארץ ישראל. במעמד הר סיני הוא קיבל את התורה מאלוהים ומסרה לעםישראל. נתינת התורה על ידי משה משמעותית ביהדות, ולכן לעיתים התורה מכונה "תורת משה", ואף היהדות מכונה "דת משה". באופן דומה, יהודי מכונה לעיתים גםבן דת משה, או בערבית, موسوی (מוסווי; מוסא, משה). כמו כן, האמונה בנבואתו של משה ובהיותו אב לכל הנביאים היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. משה נחשב לנביא מרכזי גם באמונותמונותאיסטיות אחרות, כגון הנצרות והאסלאם. בקרב השומרונים הוא אף נחשב לנביא היחיד אי־פעם.
על פי המקרא, ימי ילדותו ונערותו עברו על משה בביתפרעה, שליט מצרים. תקופה משמעותית בחייו עברה עליו במדין, ובגיל שמונים לאחר שהקב"ה נגלה אליו חזר למצרים כדי להנהיג את עם ישראל כאשר גאל אותם אלוהים מהשעבוד שם. משה לא זכה להיכנס עם בני ישראל לארץ כנען ונפטר לאחר שראה אותה מפסגתהר נבו.
משה שובר את לוחות הברית -רמברנדטAron de Chavez: משה ואהרון עם עשרת הדיברותAlexey Tyranov: יוכבד ומרים מחביאות את משה בתיבה בין קני הסוףAlexandre Bida: משה, רועה צאןטינטורטו: משה הכה בסלע ויצאו ממנו מים
פרק זה טעון עריכה. אנאתרמו לוויקיפדיהועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: המידע בפרק מערבב בין דמותו במקרא לפרשנויות מאוחרות, רצוי ליצור הפרדה בין השניים בדומה לערכים מקראיים אחרים.
לידתו של משה מתוארת על רקע שעבודם של בני ישראל במצרים, המגיע לשיא בגזירתו של פרעה”כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו”. בזמן הזה נולד משה לעמרם ויוכבד בנישבט לוי, ומוצפן שלושה חודשים מפחד המצרים. משראתה אימו שאין עוד אפשרות להחביאו, היא מניחה אותו בתיבת גומא, בסוף שעל שפת היאור. בתו של פרעה (לפי המדרשים זוהיבִּתיה בת פרעה, אשר מוזכרת בספרדברי הימים) רואה אותו שם, חומלת עליו, קוראת לו בשם "משה",”כי מן המים משיתיהו”[1], ומגדלת אותו אצלה בבית המלך. אחותו של משה,מרים הנביאה, מציעה לבת פרעה למצוא להמינקת מן העבריות, הלוא היא יוכבד האם, ובעצם מחזירה את משה באופן זמני לחיק המשפחה המקורית.
התורה לא הסבירה מדוע גזר פרעה לפגוע דווקא בבנים ולא בבנות. תשובה לכך ניתן למצוא במקורות בתר-מקראיים שונים. על פי התרגום המיוחס ליונתן (לשמות א, כב), פרעה ידע על לידתו הצפויה של משה כגואלם של בני ישראל, מתוך חלום שפירשו לו חרטומיו. על פי מדרששמות רבה, אלה אמרו לו: "גואל ישראל נתעברה בו אמו"[2].יוסף בן מתתיהו הסביר בספרו "קדמוניות היהודים" כי דבר אלוהים נגלה אל עמרם בחלום, בו נאמר לו כי בנו העתיד להיוולד, הוא הבן "שבגלל פחדם מפני היוולדו דנו המצרים למיתה את ילדיהם של כל ישראל"[3][4][5].
משגדל משה בבית פרעה, יצא יום אחד וראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הרג את המצרי וטמן אותו בחול. ביום אחר רואה משה שני עברים נצים האחד עם חברו. הוא גוער באחד מהם, ונענה "מי שמך לשר ושופט עלינו, הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". מתשובתו של העברי לנזיפתו, מתברר למשה שעובדת הריגתו את המצרי נתגלתה. משה חושש שפרעה ישמע על כך ויבקש להמיתו, ומשה נמלט מפניו למדין.
על פי המפורש בתורה, משה רבינו חוזר למצרים בגיל שמונים, לא ידוע מה עשה בכל אותו הזמן מאז נערותו ועד גיל מופלג זה מלבד רעיית צאן יתרו.
מספר היסטוריונים ודרשנים מספרים על אגדה בה כבש משה את כוש ומלך בה עד עזיבתו של מדיין, לאגדה נרטיבים שונים, על אף שחלק מן הפרשנים הקלאסיים אימצו את דעת המדרש, אך פרשנים אחרים דחו אותו לחלוטין.
יש ששיערו, על סמך רמזים בספר יחזקאל, שמשה אכן הגיע למצרים בגיל צעיר, אך בני ישראל לא שמעו אליו לעזוב אתעבודת האלילים שבידם ועל כן רק כעבור דור נוסף חזר[6].
במדין המשיך משה בקו האופייני לו; בראותו לצד הבאר את בנותיתרו, כהן מדין, והן מגורשות על ידי הרועים, הוא הושיע אותן והשקה את צאנן. בעקבות זאת התקבל משה בכבוד מלכים אצל יתרו, אשר נתן לו אתצפורה בתו לאישה, ולמשה נולדו שני בנים:גרשום ואליעזר[7]. חלק מהפרשנים קישרו בינה לבין "האישה הכושית", המוזכרת בספר במדבר,פרשת בהעלותך[8].חוקרים אחרים סבורים כי פרשנות זאת וגם תלונתה של ציפורה נובעת מכך כיוון שהאישה הכושית נחשבה נחותה ממשה במעמד החברתי ובהשתייכות הגזעית. גישה פרשנית זו מופיעה כבר בערך אנציקלופדי משנת 1898[9]
משה הפך לרועה הצאן של יתרו במדבר, וכך לאחר שנים רבות[10] הוא מגיע אל מחזה מופלא: שיח סנה שבוער ולא מתאכל (הסנה הבוער). אז נגלה אליו האל לראשונה ומבשר לו שהוא אשר יושיע את ישראל מצרתם. משה מבקש להשתחרר מהשליחות הזאת, ואף מתווכח עם האל וכן מבקש ממנו אותות ומופתים שבעזרתם יאמינו לו עם ישראל שהוא שליח האל, אך בסופו של דבר הוא יוצא לתפקיד שנועד לו. כמענה לטענתו שהוא סובל מגמגום, ממנה לו האל את אחיו הבכוראהרן לדובר.
משה היה בן שמונים בהגיעו למצרים אז התחיל בסדרת פניותיו אל פרעה ובעשר המכות, שבסופו של דבר הובילו ליציאת מצרים[11].
לאחר ששב משה למצרים, תבע משה מפרעה, בשם האלוהים, לשחרר את עם ישראל. כשפרעה סירב, ניחתו עליו עשר מכות בשלוש קבוצות, שתיים של שלוש מכות והאחרונה של ארבע, כשלפני כל אחת משתי המכות הראשונות משה שב לפרעה ודורש ממנו לשחרר את עם ישראל ואם לא כן תבוא המכה, וכשהוא מסרב באה המכה, ואילו המכה השלישית באה ללא כל אזהרה לפרעה. לאחר המכה העשירית,מכת בכורות, נעתר פרעה לשחרר את עם ישראל שיוצא אל המדבר. אולם, לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים רדפו המצרים אחריהם אל עברים סוף. אלוהים קרע את ים סוף לשניים במעמדקריעת ים סוף ובני ישראל חצו את הים ביבשה זמנית שנוצרה בשיטחו של הים, אבל כל חיל מצרים טבע בים. לאחר שישה שבועות הגיע העם למעמד הר סיני ובו הוריד משה לבני ישראל את התורה. מתן התורה נחשב מאז למעשה המכונן של עם ישראל.
משה המשיך להנהיג את העם בכל משך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל. במשך תקופה זו, הוא התנסה פעמים רבות על ידי העם המרדן, ואף חולל נסים רבים. באחת מהפעמים, משה מבקש מהאל שיפטור אותו מהנהגת העם ואומר לאלוהים 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי'[12]. בפעם אחרת נענש משה, שלא ינהיג את העם בכניסתם העתידה לארץ ישראל, ואף לא יכנס כלל לארץ ישראל. "וַיֹּאמֶר יהוה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"[13] העונש הוא על כך שבפרשתמי מריבה משה ואהרון אמורים היו לדבר אל הסלע ואז היה אמור הסלע לתת מים. במקום זאת הכה משה בסלע. ההכאה בסלע במקום לדבר איתו נראתה בעיני העם הצופה כחוסר אמון באל. יש הטוענים כי כעסו של משה על עם ישראל וקריאתו להם "המורים" כלומר המורדים, הייתה לא במקום והיה בהחילול השם[14]. בין כך ובין כך, נראה שבכוונה עירפלה זאת התורה. על פי המדרש משה עתיד להנהיג את ישראל אף "לעתיד לבוא"[15].
טרם פטירתו נתן משה לשבטים אתברכתו. משה נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. נתאפשר לו רק לצפות עלארץ ישראל מרחוק, מעל פסגתהר נבו בארץמואב. עם מות משה, נעלם מקום קבורתו, והתורה מספרת ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה"[16].
נכדו שבואל בן בנו גרשום היה נגיד על האוצרות שלדוד המלך[19]. על פיחז"ל שבואל מזוהה עם דמותו שליהונתן בן גרשום, כהןפסל מיכה, וכונה שבואל על תקופה בחייו שחזר בתשובה[20], אך בסופה חזר לרעתו[21].
התורה, בספר שמות, מספרת שבת פרעה קראה את שמומשה לאחר שגדל, מפני שהיא משתה (הוציאה) אותו מן היאור - "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"[22].
שתי בעיות מעוררת הצגה זו של הדברים: ראשית, לא סביר להניח שבת פרעה ידעה לדברעברית מכיוון שהייתה שפת העבדים, ושנית, לפי האמור צריך היה שמו להיות "משוי" ולא "משה".
פרשנים אחרים, החל מפילון האלכסנדרוני[23] ויוסף בן מתתיהו[24] ניסו למצוא לשמו של משה מקבילה במצרית עתיקה, כאשר המשותף לפירושיהם הוא התבססות על הביטוי המצרי 'מו' בהוראת 'מים', או 'מס' בהוראת 'ילד' (ללדת). אחת מן הפרשנויות מצביעה על הקריאה "בן המים" או "זרע היאור" וכדומה, מה שהולם את הסברה של בת פרעה - "כי מן המים משיתיהו". בדומה לכך אומר האבן-עזרא, ששמו המקורי של משה היה מוניוס, שהוא תרגום של "משוי". פרשנות אחרת מתייחסת למנהג לקרוא לבנים בשמות האלים שתאריך הולדתם נופל באותו יום, כך יצא "רע נולד" או במצרית ra mose, ופעמים רבות הושמטה התחילית[25]. עוד השערה שהועלתה שהוראת השם המקורית הייתה "הילד" סתם, mose במצרית[25] (כמומוסה הפקיד של רעמסס השני), שעל פי הנצי"ב, היה כינוי מקובל לבן המלך[26]. כפי ש"תחותמס" הוא בן שלתחות ו"רעמסס" בן שלרע.
מאידך, החזקוני והאברבנאל פירשו ששמו של משה ניתן לו במקור בעברית על ידי אמו, שגידלה אותו מלידתו ועד שגדל והוחזר לבת פרעה. כך כתב החזקוני: "ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתיהו. משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פירוש יהיה מושה ישראל ממצרים".
שמו של "משה" בעברית הולם היטב את תפקידו, כמי שמשה את ישראל ממצרים. במחקר המודרני מקובל לראות בפרשנות זו "מדרש שם" בלבד, כלומר נתינת הסבר שלאחר מעשה לשם, המביע את תפקידו זה של משה, ולא הסבראטימולוגי מחקרי.
לפי המסופר בתורה, משה נולד חודשים או שנים לפני שבת פרעה העניקה לו את שמו. סביר להניח, שבמהלך תקופה זו קיבל משה גם שם מהוריו, אלא ששמו העברי לא נמסר בתורה הוא ידוע רק בשם שקראה לו בת פרעה - משה.המדרש מציע ששמו מבית היה "טוב"[27], על פי הפסוק: "וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא"[28].
לפי מדרש לפסוק בספרדברי הימים[29] המופיע במדרש "ויקרא רבה", היו למשה עשרה שמות שונים (שמקור כל אחד מהם מובא במדרש), ואלה הם: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי, משה[30]. בספר החיצוני "קדמוניות המקרא", נאמר: "ואמו קראה לו מלכּיאל"[31].
בספר הזוהר מובא פרוש נוסף לשמו, הקשור לגאולה העתידית: "משה רבינו שגאל את אבותינו - הוא יגאל אותנו לעתיד לבוא, שכתוב (קהלת א', ט'): "מהשהיההוא שיהיה" - ראשי תיבות:משה[32].
מאפיין בולט של משה הוא אומץ הלב והגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנותיתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפניפרעה, המלך הגדול של מצרים ללא מורא[33], וגורם לו לשחרר את עם ישראל.
מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד - מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"[34]. בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת האל, אך גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעוררת בעם, כגון מרדקורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני אלוהים או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.
לדברי התלמוד בבלי משההתעשר ממכירת שאריות האבן שללוחות הברית שמשה סיתת,”אמר רבי חמא בר' חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר: פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, פסולתן שלך יהא”[35] דעה אחת במדרש מייחסת את עושרו למציאת מחצב אבנים טובות באוהלו[36].
בנוסף לכך, מתואר משה דווקא ככבד-פה: "כבד פה וכבד לשון אנכי"[37] "ואני ערל שפתיים"[38], ולכן אהרן אחיו ממונה להיות דוברו - "ואהרן אחיך יהיה נביאך"[39] היו שפירשו פסוקים אלו כקשיי דיבור וגמגום[40] והיו שפירשו זאת כקשיים בתחום הרטוריקה[41] או אי דיבור רהוט של השפה המצרית[42]. בכל אופן, בהמשך חייו של משה, מתגלה משה כנואם מחונן. על פי המדרש ניתן ליישב סתירה זו בשני אופנים, אם הייתה הבעיה רפואית אז משה נרפא ממנה במעמד הר סיני, יחד עם שאר ישראל. ואם הכוונה לבעיה רטורית, אז הפתרון הוא ממה שנאמר במדרש: "התורה מרפא ללשון". כשהכוונה באופן מטפורי ללימוד התורה.
דימויו של משה ניצב מעל דימוי מקובל של שני לוחות הברית, חיילים ונשק, בכרטיס ברכה לראש השנה ממלחמת העולם הראשונהג'ון אוורט מיליי, "!Victory O Lord(אנ'): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק"
כאמור האמונה בנבואת משה רבנו היא העיקר השביעי בשלושה עשר עיקרים, הרמב"ם מסביר יסוד-אמונה זה כך: "שנאמין שהוא [משה רבנו] אביהם של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, כולם הם למטה ממנו במעלה והוא בחיר האל מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג או ישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושמשה עליו השלום, הגיע לשיא ההתעלות מעל האנושות עד שהשיג המעלה המלאכית" (רמב"ם, הקדמה לפרק "חלק").
בתלמוד ובמדרש מכונה נבואת משה - "נבואת האספקלריה המאירה". נבואה, שדרכה, כמו בזכוכית שקופה, אפשר להביט ולראות את האור האלוהי ללא כל עכירות שכלית או נפשית.על פי המדרש "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", בתיקוני זוהר מאפיין את נבואת משה כנבואה שמשית, לעומת נבואות שאר הנביאים שמאופיינים כנבואות ירחיות וכוכביות[43].
הרמב"ם ועוד חכמי ישראל נוספים, מייחדים את נבואתו של משה רבנו משאר הנביאים בתכונות מסוימות:
משה היה הקרוב ביותר אל האל מכל נביא אחר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דברים ל"ד)
משה בנבואתו ראה את הדברים כהווייתם ומהותם, מפני שנבואתו הייתה שכלית: "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יהוה יַבִּיט" (במדבר י"ב, ח). לעומתו, יכולתם השכלית של שאר הנביאים להבין עניינים נשגבים הייתה מוגבלת, ולכן התנבאו בסמלים ובמשלים, שפרשנותם הייתה תלויה ב-"כוח המדמה" של הנביא.
נבואת משה נעשתה במצב של ערנות גמורה, לעומת כל הנביאים שהיו במצב של עילפון אקסטטי או שינה בחלום הלילה, "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ" (שם, ו).
נבואת משה נעשתה בעודו עומד על רגליו בשלוה ואילו שאר הנביאים היו מזדעזעים ורוטטים כפי שכתוב בדניאל, "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל, י, ח).
לנבואת משה הייתה הגבלה שכלית בלבד, בעוד שלשאר הנביאים היו הגבלות שכליות ומידותיות.
נבואת משה הייתה לפי רצונו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה יהוה לָכֶם." (במדבר ט' ח'), ושאר הנבואות היו באופן אקראי לא לפי רצון הנביא, שניסה לעשות פעולות להגיע אל הנבואה, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-יהוה." (מל"ב, ג:).
בסיום הנבואה משה נשאר ב"מקדש הפנימי" שלו ובמעמד רוחני, כיוון שהוא היה מעותד לקבל נבואה בכל רגע ורגע, ולכן היה צריך לפרוש מאשתו, כדי שלא ייווצר מצב שיצטרך לקבל נבואה בעודו טמא טומאת קרי, לעומת שאר הנביאים שחזרו לעסקיהם וענייניהם הרגילים ולא היו מעותדים בכל רגע לקבל נבואה.
נבואת משה כללה את החזון ואת דרכי המימוש המפורטים, ואילו שאר הנבואות עסקו בחזון כללי ובאידאות.
בדבריחז"ל ובדבריהם של פרשני המקרא קיימות שתי גישות שונות כיצד לבחון את התופעה; יש הרואים בה עונש למשה ויש הרואים בה זכות מיוחדת הניתנת לאנשים מסוימים. לפירש"י: "נתעלמה הלכה ממנו, וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר 'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי'(דברים, א', טז)[44]. ד"א ראויה הייתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכובנות צלפחד ונכתבה על ידן"[45].
במקרא מסופר כי ישראל עלו ממצרים חמושים בכלי נשק (שמות,י"ג,י"ח). עדויות למיומנות של ישראל בכלי נשק ניתן ללמוד מכך שלאחרחטא העגל משה מצווה להילחם בחוטאים בחרב[46] וממעשהו שלפינחס שדוקר את זמרי ברומח. את הבריחה של ישראל ממצרים והסטיה מדרך המלך אל המדבר למולים סוף אפשר לראות כמהלך טקטי, שבו ישראל הרגליים מקבלים עדיפות על מצרים הדולקים אחריהם, רכובים על שש מאות מרכבות צבאיות.
לאחר הבסת צבא מצרים העוצמתי בדרך ניסית, עם ישראל בונה את כוחו הצבאי והמנטלי לקראת מלחמותארץ כנען. משה לא לוקח את ישראל במסלול קצר לארץ כנען "דרך ארץ פלשתים", בשל החשש שבני ישראל בעלי המנטליות העבדותית, שעדיין לא מאומנים ומיומנים בענייני המלחמה, יברחו חזרה למצרים בראותם מלחמה (שמות,י"ג,י"ז). משה שולחמרגלים לתור את הארץ לפני הכניסה אליה (ספר במדבר,פרק י"ג), וכאשר ישראל חוטאים בחטא המרגלים ומואסים בארץ ישראל, ולאחר מכן מציעים המעפילים לתקן את חטא המרגלים, מורה להם משה לא להילחם כאשר השעה לא משחקת להם, וכשהם נלחמים בניגוד להוראתו באמורי ובעמלקי, הם מובסים (ספר במדבר,פרק י"ד,פסוקים מ'–מ"ה).
בכתבי ההיסטוריון היווני בןהמאה הרביעית לפנה"ס,הקטאיוס איש אבדרה, נמצאה העדות החוץ-מקראית המוקדמת ביותר המתייחסת למשה. הקטאיוס מצוטט אצלדיודורוס סיקולוס[48] בגרסה אלטרנטיבית לסיפור יציאת מצרים: המצרים הקדמונים האשימו את הזרים שגרו בארצם במגפה וגירשו אותם ממנה, מנהיג הזרים בסיפור הוא משה, שלוקח אותם לארץ שנקראה אחר כך "יהודה" ומייסד אתירושלים.ההיסטוריון המצרי-הלני בןהמאה השלישית לפנה"ס,מנתון, טען בחיבורו "אגיפטיקה" ("דברי ימימצרים העתיקה") כי משה היה כהן דת מהעיראון בשם "אוסרסף", שהתמנה למנהיג אוכלוסיית "מצורעים" שגורשה ממצרים ונעזרה בחיקסוס שכבר התיישבו בירושלים, כדי להשתלט על מצרים. לדבריו לאחר שפרעהאמנופיס ("Amenophis" - לא ברורה זהותו ההיסטורית) הצליח להשתלט על המצב וגירש את ה"מצורעים" אל המדבר שינה אוסרסף את שמו למשה. דבריו של מנתון השתמרו בספרו שליוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון"[49], בו הוא מסכים עם זיהוי אבות היהודים כחיקסוס, אך טוען שדברי מנתון סותרים עצמם מיניה וביה, ואדרבה, ניתן להביא מהם ראיות דווקא לגרסת המקרא ליציאת מצרים. יש חוקרים שטוענים שסיפורו של מנתון ועלילת המצורעים הם בדיה ועיוות מכוון של סיפור יציאת מצרים היהודי המסורתי, כחלק מתעמולהאנטי-יהודית שנפוצה בתקופה ההלניסטית במצרים.
ההיסטוריון היהודי-מצרי-הלניסטיארתפנוס (סביבות 200 לפנה"ס) סיפר בספרו "על היהודים" שמשה גדל כנסיך מצרי וזיהה אותו עםמוסאוס מאתונה(אנ'). על ידי זיהוי זה, ייחס למשה אגדות רבות המשלבותמיתולוגיה מצרית ויוונית, ובהן שהיה מורו שלאורפאוס ושהמציא את הפילוסופיה, את הספינות ואת המכונות להנחת אבנים ולשאיבת מים ועוד דברים רבים. כמו כן, הוא ארגן מחדש את החלוקה המנהלית והדתית של מצרים ומכיוון שהפך לפופולרי מאוד בקרב ההמונים וקיבל מהכהנים המצריים כבוד של אל, נקרא בשם "הרמס", כי ידע לפרש את ההירוגליפים. המלך, שקינא בהצלחתו, שלח אותו למערכה הצבאית נגד האתיופים הפולשים. משה ניצח במלחמה וייסד עיר בשם "עיר-הרמס". עם הזמן האתיופים חיבבו אותו ולמדו ממנו (וכך גם הכהנים המצריים) את מנהג המילה[50].
זוהי העדות הבתר-מקראית הקדומה ביותר הקושרת בין משה ובין כוש[51]. יוסף בן מתתיהו הביא בעקבות ארתפנוס את סיפור המלחמה בכושים: בעמדו בראש צבאו המצרי, הדף אותם משה לעיר בירתם המבוצרת,שבא. במהלך המצור, ראתה אותו בתו של מלך הכושים והתאהבה בו. משה נשא אותה לאשה תמורת הסגרת העיר לידיו ושב למצרים[52]. מסורת זו קושרת את משה בקשר נישואין עםאשה כושית, כפי שנזכר בספר במדבר[53].
ההיסטוריון היוונידיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) מונה את משה (Moyses) כאחרון המחוקקים שטענו כי קיבלו את חוקיהם מאלוהות[55].דיודורוס מזכיר אותו בהזדמנות נוספת וכולל בדבריו אתעלילת החמור: "אנטיוכוס הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אלקודש הקודשים שלבית המקדש...במוצאו שם פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים...אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ומזבח האל הפתוח לשמים נקבת חזיר גדולה, ושפך עליהם את דמה."[56][57]
ההיסטוריון היווניסטראבון (המאה ה-1 לפנה"ס) מצייר תמונה אוהדת מאוד של משה והשלטון שהקים על בסיס אמונתו הייחודית. הוא טוען שמשה היה כהן מצרי, שעזב את מצרים והגיע לארץ יהודה בלווית אנשים רבים שעבדו את ה"ישות האלוהית", מפני שלטענתו (של משה) המצרים טעו בהציגם את הישות האלוהית על ידי תמונות של בהמות ובקר והיוונים גם הם טעו בעיצוב אלים בדמות אדם. משה הוביל את האנשים "למקום שבו נמצאת כיום ירושלים" והבטיח לספק "פולחן שלא יכביד על מי שיאמץ אותו, בין אם בהוצאות או באובססיות אלוהיות או בצרות אבסורדיות אחרות". הוא נהנה ממוניטין הוגנים ואף יורשיו הלכו בעקבותיו[58].
ההיסטוריון הרומאיפומפיוס טרוגוס (סוף המאה ה-1 לפנה"ס) כתב שמשה היה בנו שליוסף, שירש ממנו את הידע שלו, במיוחד בכל הקשור לראיית הנולד, ואת יופיו, אולם המצרים גירשו אותו ממצרים יחד עם אנשים חולים בגרדת וצרעת והוא הפך למנהיגם. טרוגוס מוסיף שלאחר מותו ירש אותו בנו, אהרון[59].
הסופר היווניאפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) כתב תקציר על אבות האומה היהודית מנח ועד משה, שהופך אצלו לנכדו של יוסף[60]. יוסף בן מתתיהו מציין את אפולוניוס מולון, לצד הסופר המצרי-יווניליסימכוס, בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה"[61].ליסימכוס מספר גם הוא על הגירוש ממצרים: אלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים...למחרת, "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת ללא הפסקה עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדברשלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם[62].
הסופר המצרי-יווני בן המאה ה-1 לפנה"ס,אפיון, טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה בא מהליופוליס ("עיר-שמש") במצרים, ציווה לפנות בתפילות לכיוון השמש (למזרח) והוציא את היהודים (110 אלף מצורעים, עיוורים וצולעים) ממצרים[63].הפילוסוף המצרי-יווניכאירמון מאלכסנדריה (המאה ה-1 לספירה) טען בספר ההיסטוריה שכתב על מצרים, שבראש אוכלוסיית המגורשים עמדו שני "יודעי-ספר": משה ויוסף, שהיו להם גם שמות מצריים. משה נקרא "טיסיתֶן"[64], המרמז בבירור על המילה המצרית "אִיתֶן" - גלגל השמש[65].
ההיסטוריון הרומי בן המאה ה-1 לספירה,טקיטוס, מספר גם הוא על גירוש המצורעים ממצרים: "לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר, היו כולם בוכים והמוּמים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם, אלא לבטוֹח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם...אך דבר לא הציקם כמחסוֹר במים...והנה יצא עדרחמורי־בר ממרעהו...משה הלך אחריו וכפי ששיער...גילה מקורות־מים גדולים...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש". על פי טקיטוס, אסונם של היהודים מסביר רבים ממנהגיהם הדתיים, שאינם אלאכפירה: משה התקיןפולחנות "הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני־תמוּתה. כל הקדוש בקרבנו חולין הוא בעיניהם, ואילו הטמא בעינינו מוּתר בקרבם"[66].
בביבליותקה שלפוטיוס מובאית מסורת בשמו של הסופר היווני-מצרי ניקארכוס (Nicarchus, המאה ה-1 לספירה), שכתב שמשה נקרא "אלפא" על שם הצרעת הלבנה שדבקה בגופו. פוטיוס הביא את אותה מסורת גם בשמם של הסופר האלכסנדרוניפטולמאיוס כנוס[67] (המאה ה-2 לספירה) והמדקדק המצריהלאדיוס (תחילתהמאה ה-4 לספירה), שייחס אותה לפילון איש גבל (141-64 לספירה).[68]
המחבר האלמוני של החיבור "על הנעלה" מהמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה, ציטט מתוך הפרק הראשון של ספר בראשית כדוגמה לספרות המייצגת את הטבע האלוהי כפי שהוא באמת – טהור ונפלא ולא-מחולל. הסופר לא נזכר בשמו אלא רק כ"המחוקק של היהודים", ומכונה "גאון" וזאת "כי הוא הבין וגם נתן ביטוי לכוחה של האלוהות כפי שהגיע לה"[69][70].
המשורר הרומי בן המאה ה-1 לספירה,יובנאליס, התייחס לתופעת הגרים ולמיזנתרופיה המיוחסת לחוקי היהודים: "כל שצִוָם משה במגילת ספרו הנסתרת, לא להראות את הדרך...לא להוליך בלתי נימולים לבאר שבִּקשוּה"[71].הרטוריקן הרומיקווינטיליאנוס (המאה ה-1 לספירה) התייחס למשה כשכתב: "מייסדי ערים נשנאים על שריכזו גזע שהוא קללה לאחרים, למשל, מייסד האמונה הטפלה היהודית"[72].
הרופא היווניגלנוס (המאה ה-2 לספירה) מזכיר את משה בכתביו, בעיקר כדי להדגים צורת מחשבה שלדעתו אינה תואמת לזו של המדען והפילוסוף האמיתי[73]. הוא טוען שלמשה "זה היה מספיק לומר שאלוהים יצר בכח רצונו את הרכב החומר"[74] ושבבית מדרשו שומעים אודות "חוקים שלא הוכחו"[75], והוא משוה את הקושי בהוראת דברים חדשים לחסידיו לקושי בהוראתם לרופאים ולפילוסופים הנצמדים לאסכולות שלהם"[76]. גלנוס משוה גם בין "אלה העוסקים ברפואה ללא ידע מדעי, למשה, שיצר מסגרת של חוקים לשבט היהודים, מאחר שזוהי שיטתו בספריו לכתוב בלא להציע הוכחות, באומרו 'אלוהים ציווה, אלוהים אמר'" וטוען שחסידיו של משה מצווים את תלמידיהם "לקבל הכל על ידי אמונה"[73].
הסופר הרומיפליניוס הזקן (המאה ה-1) ציין בהרצאתו על תולדות המאגיה, שבין האסכולות הקיימות יש גם פלג של מאגיה שמקורו במשה[77].הרטוריקן הלטיניאפוליוס (המאה ה-2) ציין את משה בין המכשפים הידועים ביותר עד לזמנו[78].הפילוסוף הפגניקלסוס מתייחס למשה בחוסר אהדה בולט ומציין שמשה והיהודים היו ממוצא מצרי, בהתאם לגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים[79]. הוא אומר שהיהודים מכורים לכישוף, אותו לימד אותם משה[80]. קלסוס טוען כי הייתה דת עתיקה "שתמיד נשמרה על ידי האומות והערים הנבונות ביותר" ומאשים את משה בהשחתתה: "רועי העזים והכבשים שהלכו אחר משה כמנהיגם הושלו על ידי רמאויות מגושמות לחשוב שיש רק אל אחד"[81].הפילוסוף הסורינומניוס מאפאמיה התייחס אל האגדה על המאבק בין משה לקוסמים המצרים יאנס ויאמברס, "שנבחרו על ידי תושבי מצרים כמתאימים לעמוד מול משה, שעמד בראש היהודים, איש שהיה בעל כוח רב בתפילה לאלוהים"[82][83].נומניוס ציטט את משה בקטעים רבים בכתביו[84], והתייחס לדמיון בין תורתו של משה לזו שלאפלטון, כשכתב: "מהו אפלטון, אם לא משה דובריוונית אטית?"[85]. התלהבותו של נומניוס ממשה אין דומה לה בכל הספרות היוונית, מלבד הקטע המפורסם בחיבור "על הנעלה"[86].
בהיסטוריה אוגוסטה (סוף המאה ה-4) נכתב כי מעולם לא התאפשר לאיש לחיות יותר מ-120 שנה ואפילו "משה עצמו, שהיה מקורב אל אלוהים, כפי שאומרים ספרי היהודים, חי רק 125 שנה, וכשהוא התלונן שהוא מת ועוד כוחו במותניו... קיבל מענה מהאלוהות הבלתי מוכרת מקרוב, שאיש לא יחיה יותר מזה".[87]
איזידורוס מסביליה, ביצירתו הגדולה "האטימולוגיות" (נכתבה בתחילתהמאה ה-7), פתח את הפרק העוסק בחוק[88], בסקירה של כל המחוקקים הגדולים בהיסטוריה, ובראשם "משה, בן העם העברי, שהיה הראשון להסביר את חוקי האל בשפת הקודש". קטע זה גם צוטט בידי מחבר המבוא לחוק הבווארי, שפורסם בשנים 744–748[89].
כבר בתחילת ימיה שלביקורת המקרא, גילו החוקרים ספקנות רבה כלפי משה ככותב התורה[90]. בחקר עצם קיומו ההיסטורי של משה לא חלה התקדמות רבה עד לעשורים האחרונים, שזכו להתקדמות בשיטות הספרותיות והארכאולוגיות, והטילו אור חדש על דמותו[90]. נכון לשנת 2019 הדעה הרווחת במחקר של ביקורת המקרא היא, שעל פי בחינהרציונלית של העובדות בקונטקסט רחב, משה המקראי הוא דמות מיתולוגית ואלגורית[91][92][93][94][95]. עם זאת, חשיבותה של הדמות מבחינה היסטורית לא מוטלת בספק, גם אם משה עצמו לא התקיים בפועל[90][92]. על רקע המחסור בממצאים ארכאולוגיים היכולים להעיד או להפריך את קיומו[91][92][96], בדומה לרוב האישים מתקופת הברונזה בעת העתיקה, יש המגדירים את משה כ"דמות של זיכרון אך ללא היסטוריה", בהשוואה לדמויות אחרות מאותה התקופה שאנו יודעים שהיו קיימות אך לא יודעים כלום אודותיהן, שניתן לומר שהן "דמויות של היסטוריה, אך ללא זיכרון"[96].
ישנן כמה סיבות שבגינן חוקרים מפקפקים בקיומו של משה. חלק מהסיבות נעוצות בפער ביןממצאים ארכאולוגיים לבין המתואר בסיפור הרקע הכולל, ביניהן היעדר מוחלט של התייחסות בכתבים המצרים לסיפורו הדרמטי של משה[92][91], אי התאמה של הסיפור לתקופות זמן השונות אליהן ניסו לשייך אותו בעבר, ואי הלימה בין השינויים שמציע הסיפור אל מול התפתחותן של תרבויות במציאות ההיסטורית, שנעשית באופן הדרגתי[91]. סיבות אלו הובילו חוקרים למסקנה שלא תיתכן בזמן ובמקום הזה דמות מרכזית שפועלה יהיה כפועלו של משה[90][91].
סיבות נוספות הן ניתוחים ספרותיים-היסטוריים המקובלים במחקר ומציבים את סיפור משה כמסורת שמקורה נפרד מהסיפורים הסמוכים לו במקרא, כך שביד מכוונת של עורכי המקרא הציבו את הסיפור בהקשר המוכר לנו מן התורה[90][91]. נוסף על כך, במחקר נוטים לשייך כמה מהמוטיבים בסיפור חייו של משה, למוטיבים המוכרים לחוקרים מאגדות של תרבויות נוספות במזרח הקרוב. למשל, סיפור "משה בתיבה" אינו ייחודי למשה. דוגמה נוספת לשימוש בו ניתן למצוא בסיפור מהמאה ה-7 לפנה"ס עלסרגון מאכד מלךאשור[90], וכן באגדות חיתיות והודיות. מוטיבים אחרים בסיפור, כמו הבאת לוח עם חוקים מהר או נהר מקומי, בליוויכוח עליון מקומי, נמצאת גם בסיפורים של תרבויות אחרות מאותה התקופה כמובבל,סוריה ותרבויותהודיות, והחוקרים מעריכים שישנו סיפור-אב קדום יותר שיצר במקומות שונים במרכז ומערב אסיה גרסאות שונות של אותו הסיפור. מוטיבים אחרים בסיפור משויכים על ידי חלק מהחוקרים לאגדות מצריות. אחרים מופיעים גם במיתולוגיה היוונית בתיאור של דמויות שונות[91].
קיימת גישה אצל חלק מהחוקרים שטוענים שמשה היה קיים, אולם פועלו ההיסטורי היה שונה מאוד מזה המתואר במקרא. אסכולת מיעוט במחקר, המזוהה גם עםזיגמונד פרויד, ניסתה אף לקשר את משה לדמותו שלאחנתון[97][96], פרעה מצרים, אולם אין מספיק עדויות לבחון ברצינותהשערה זו, ורוב החוקרים נוטים לא לקבל אותה[96]. חוקרים אחרים (ישראל קנוהל למשל) טענו שמשה היה ככל הנראה כהן דת בימי אחנתון שהושפע מהרפורמה שלו ושביקש לקיימה ביחד עם עברים אחרים שנמלטו ביחד איתו ממצרים לארץ ישראל והיו גורם ביסוד האתני של עם ישראל[98], כאשר חוקר מצרים העתיקה דוד שפירא הציע אפשרות לזיהויו עם נסיך ספציפי בשםתחותמס, שהיה הכהן הגדול שלממפיס באותה התקופה[99]. טיעון המחזק את האפשרות שמשה היה קיים, אך פועלו שונה לגמרי, הוא היות שמו שם מצרי אופייני כאמור לעיל.
ישנם מספר טיעונים השואפים לתמוך בקיומו ההיסטורי של משה:
החוקריהושע מאיר גרינץ, מצטט טקסט מצרי קדום[דרושה הבהרה] על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן נסי הפך החפץ שבידו לנחש, ושוב הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ[100]. והדבר מזכיר את הסיפור המקראי על משה, בספרספר שמות,פרק ז',פסוק י'. גם בשבר של מצבה[דרוש מקור] במוזיאון הבריטי ישנם סימנים לאירוע כיבושאתיופיה על ידי משה. סיפורים אלה מתוארים בתורה שבעל פה במדרשילקוט שמעוני (שמות קסח).
כך או אחרת, אין מחלוקת על חשיבותו בעיצוב ההיסטוריה והתרבות היהודית והמערבית. היטיב לתאר זאתאחד העם במאמרו הידוע "משה"[101]:
...והרי הדבר גָלוי, שגבּורי ההיסטוריה האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה, – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה...
כמו דמויות אחרות בתנ"ך, גם משה מוזכר בקוראן, שם הוא נקרא "מוסא". באסלאם נהוג שכל אדם שאלוהים מתגלה לו הוא נביא, ונהוג לחלוק לו כבוד גם אם אינו מוסלמי ועל כן הוא מכונה "נבי מוסא". למשה חשיבות רבה באסלאם, מוסא הוא הנביא המוזכר ביותר בקוראן (מוזכר 137 פעמים[92]), ורוב פרטי סיפורו של משה שמופיעים בתורה מופיעים גם בקוראן, החל בהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. אחת הפרשנויות הנפוצות באסלאם היא שמוסא היה סולל דרכו של מוחמד, שגם אליו נגלה אללה וכמו משה היה עבדו הנאמן ועשה כמצוותיו. בארץ ישראל היו נהוגותחגיגות נבי מוסא, שכללועלייה לרגל לקברו (על פי מסורת מוסלמית מסוימת) מדי שנה באביב.
בקוראן הוזכרומגילות משה, כתבי קודש לכאורה, שהיו קיימים בעבר.
לעיתים קרובות מוצג משה באמנות המערבית כשהוא נושא את לוחות הברית כשלראשו זוגקרניים. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות למשל בפסלו שלמיכלאנג'לו, "משה". ייצוג זה בא בעקבות פרשנות של הנאמר בספר שמות,פרק ל"ד,פסוק כ"ט: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו", שבתרגום הוולגטה, תורגם כאילו הכוונה היא לקרן כאיבר בגוף, ולא לקרן אור. ייצוגים מאוחרים יותר של משה באמנות, שנוצרו כאשר תרגומים מדויקים יותר[דרוש מקור] של התנ"ך החלו להיות נפוצים, הציגו פשרה עם ייצוג מסורתי זה של משה, על ידי כך שתיאורו אותו כששתי קרניאור בוקעות ממצחו, בדומה לקרניים.
בין יצירותיו של הצייררמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות", כשהצייר מיטיב לתאר את ארשת פניו הכועסת של משה, כפי שניכר הדבר גם בפסלו של מיכלאנג'לו. משה מיוצג בשירה העברית החדשה, בין השאר בשירו שלקדיש סילמןמשה בתיבה.
סיפורו של משה הוצג בסרטי קולנוע רבים, וסרטי אנימציה, החל מהיותו נסיך מצרים בבית פרעה עד הוצאת בני ישראל ממצרים, וקבלת עשרת הדיברות בהר סיני. שני הסרטים הבולטים ביותר הם "עשרת הדיברות", בכיכובו שלצ'רלטון הסטון כמשה, סרט האנימציה של דרימוורקס "נסיך מצרים" משנת1998 וכן מיני סדרה מבית "נטפליקס" משנת 2024.
^יוסף בן מתתיהו,קדמוניות היהודים, ספר שני, פרק ט, פסקה ג, סעיפים 212–217.
^בספר החיצוניקדמוניות המקרא נאמר כי גם בת פרעה חלמה חלום, שבעקבותיו ירדה לרחוץ ביאור (פרק ט, פסוק טו), וגם למרים נגלה בחלום דבר הולדתו של אחיה המושיע (פרק ט, פסוק י).
^יאיר זקוביץ,אביגדור שנאן,לא כך כתוב בתנ"ך, פרק יח: איך הייתה לידתו של משה?, עמ' 151–154: לדעת המחברים, נראה כי מדובר במסורת קדם-מקראית שהמשיכה את חייה בעל פה עד שהופיעה בספרות הכתובה הבתר-מקראית.
^על פי ילקוט שמעוני על התורה רמז קסח, יתרו כלא את משה עשר שנים בבית הכלא.
^ראו: הערך: כושן, לכסיקון מקראי, עמ' 391; במדבר, פרק י"ב
^ב־Hastings’ Dictionary of the Bible, אוניברסיטת אוקספורד, דוד שמואל מרגוליות
^על פי ילקוט שמעוני על התורה רמז קסח משה יצא מבית הכלא של יתרו בגיל 77, ובגיל שמונים משה נשלח על ידי האל להוציא את עם ישראל ממצרים, כך שהוא רעה את צאן יתרו שלוש שנים לכל היותר.
^למרות הפסוק "ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם אל פרעה" (שמות ז, ז)החתם סופר (שו"ת חת"ס חלק ו' סימן כ"ט) מסביר שמשה היה כנראה בגיל שבעים ותשע ונכנס לשנתו השמונים כשהגיע למצרים וכך הגיע לגיל 120 לאחר 40 שנות נדודים במדבר.
^האבן עזרא, בפירושו הארוך לספר שמות פרק ב, פירש באופן אחר: "שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בס' עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים"
^ספורנו: "לא קנתה לשון לימודים...וזה קרה לי בהיות כלי הדיבור שלי בלתי מוכנים"
^רשב"ם: "איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך הלשון כי בקטנותי ברחתי משם"
^תיקוני זהר פב ב. ובדומה גם מפרש הראי"ה קוק, "פני משה כפני חמה שהיא היסוד האורי המקורי, ופני יהושע כפני לבנה שהיא היסוד ההסתעפותי" (עין איה על שבת יב יא)
^Menahem Stern,Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: LXXXVI. NICARCHUS, No.248, pp. 532-533; Vol. II: XCVII. HERENNIUS PHILO OF BYBLUS, No.329, pp. 144-145; XCIX. NICARCHUS, No.331, pp. 148-149; CXXXII. HELLADIUS, No.472, p. 491
^Finkelstein, Israel, and Amihay Mazar.The quest for the historical Israel: debating archaeology and the history of early Israel: invited lectures delivered at the Sixth Biennial Colloquium of the International Institute for Secular Humanistic Judaism, Detroit, October 2005. Vol. 6. Society of Biblical Lit, 2007.
^Dever, William G.Who were the early Israelites, and where did they come from?. Wm. B. Eerdmans Publishing, 2003.
.jpg)
