משבר המאה ה-3 (235–284 לספירה), הידוע גם בשמותהאנרכיה הצבאית והמשבר האימפריאלי, הוא תקופה בהיסטוריה שלהאימפריה הרומית שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהםפלישה,מלחמת אזרחים,מגפה ומשבר כלכלי.
המשבר החל עם ההתנקשות בחייו של הקיסראלכסנדר סוורוס על ידי חייליו בשנת 235. ההתנקשות פתחה תקופה בת חמישים שנה, שבה עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידיהסנאט הרומי כקיסרים, ובכך הפכו לקיסרים לגיטימיים. רובם היו מצביאים בולטים בצבא הרומי.
בשיאו של המשבר, בשנת 268, האימפריה הייתה מחולקת לשלוש מדינות מתחרות:האימפריה הגאלית, הכוללת את הפרובינקיות שלגאליה,בריטניה ולתקופה קצרה גםהיספניה;האימפריה התדמורית, הכוללת את הפרובינקיות המזרחיות: סוריה פלשתינה ומצרים; והאימפריה הרומית העצמאית במרכז איטליה, בין שתי האימפריות האחרות. מאוחר יותר,אורליאנוס (270–275) איחד מחדש את האימפריה. המשבר הסתיים עם עלייתו שלדיוקלטיאנוס והרפורמות שביצע בשנת 284.
המשבר הביא לשינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו של דבר, בדת. התקופה נתפסת, בעיני רוב ההיסטוריונים, כתקופת המעבר ביןהעת העתיקה הקלאסית לביןשלהי העת העתיקה[1].
