בובר נולד בווינה,בירתאוסטריה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, לקרל (קלמן יקותיאל) הלוי בובר (Carl Buber) ולאליסה לבית וורהפט (Elise Wurhaft). אביו היהאגרונום והתעניין במדע ובתורת האבולוציה שלדרווין; הוא השקיע בחקלאות ובעסקים והיו בבעלותו אחוזות, אורוות סוסים ותחנת רכבת פרטית.
בשנת 1882, בהיותו בן ארבע, התגרשו הוריו של בובר והוא עבר להתגורר בבית סבושלמה בובר בלמברג (לבוב) שבגליציה. סבו, שהיה מקורב לתנועת החסידות, היהחוקרמדרשים נודע, וניכר שהייתה לו השפעה רבה על המשך דרכו של מרטין הצעיר. בובר זכה לחינוךרב-לשוני: בביתו דיברויידיש וגרמנית, הוא למד בשפה הפולנית בבית הספר, וכבר בשנות בחרותו ידעעברית וצרפתית. בהמשך למד שפות נוספות ושלט בארבע עשרה שפות. בובר התעניין יותר ויותר בתרבויות אירופיות, קרא בכתביהם של הפילוסופיםעמנואל קאנט,סרן קירקגור ופרידריך ניטשה, והתרשם מהם עמוקות. בשנות נערותו החליט להפסיק לקיים אורח חיים דתי.
משנת 1903 החל לעסוק ברצינות בתנועת החסידות, ובשנת 1906 פרסם מהדורה מעובדת בגרמנית שלסיפורי המעשיות לרבינחמן מברסלב. שנתיים מאוחר יותר פרסם בגרמנית את "אגדת הבעל שם" (סיפוריהבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות). בובר קשר את עניינו הרב בחסידות עם תפישתו את מהות היהדות, ונשא הרצאות רבות בנושא זה.
בשנים 1910 עד 1914 עסק בובר בחקרמיתוסים, ובהדרה של כתביםמיסטיים. בשנת 1916 עקר מברלין להֶפֶּנְהַיים(אנ') (Heppenheim; כיום בהסן). במהלךמלחמת העולם הראשונה סייע להקמת הוועד הלאומי היהודי, שפעל להגשת סיוע ליהודי מזרח אירופה. באותה תקופה הפך לעורך הירחון היהודי-גרמני "Der Jude" ("היהודי"), וכיהן בתפקיד זה עד1924. בשלוש השנים לפני שסיים את תפקידו בעיתון התקרב לפרנץ רוזנצוויג, ושנה לאחר סיום תפקידו בעיתון שיתפו השניים פעולה בבית המדרש שהקים רוזנצוייג – "בית המדרש החופשי" (בגרמנית: "Das Freie Lehrhaus").
בשנת 1923 פרסם בובר אתחיבורו המופתי "אני ואתה" (בגרמנית: "Ich und Du"), בו הוא מציג את העיקרון הדיאלוגי של הגותו ומייחס חשיבותאונטולוגית מכרעת לדו-שיח הבין אישי. בחלוף שנתיים החל בתרגום התנ"ך לגרמנית יחד עםפרנץ רוזנצווייג. בשנים 1926–1928 שימש כאחד העורכים של כתב העת "Die Kreatur" (גר').
הוא היה חבר באגודת "איחוד", מייסודו שליהודה לייב מאגנס, שיעדה הפוליטי היהמדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בפלשׂתינה. בובר האמין בחיים משותפים של יהודים וערבים בארץ והיה חבר באגודת "ברית שלום". בשנת 1946 פרסם את חיבורו "נתיבות באוטופיה". בזמןמלחמת העצמאות נאלץ לעזוב את ביתו באבו תור, שהיה מצדו המזרחי שלהקו העירוני,[3] ורכש את בית משפחת סונונו בטלביה.[5]
בזמןמשפט אייכמן (1961) הביע את דעתו שאין הקורבן צריך להיות גם השופט.[7] לאחר שניתן גזר הדין יזם בובר פנייה אל נשיא המדינה,יצחק בן-צבי, הקוראת לו למנוע אתהוצאתו להורג שלאדולף אייכמן. בובר גם ביקש פגישה עם ראש הממשלה.דוד בן-גוריון הגיע לביתו של בובר לפגישה שארכה קרוב לשעתיים, אך לא השתכנע שיש לבטל את גזר הדין.[8]
מרטין בובר נפטר ב-13 ביוני1965 בביתו ברחוב חובבי-ציון בשכונתטלביה שבירושלים, ונקבר בהר המנוחות.[9] לאחר מותו בובר הצטייר בעיתונות הישראלית כפילוסוף ישראלי הומני, בעל שם בינלאומי, שהחזיק בעמדה מורכבת ודו־משמעית כלפי המחתרות העבריות בארץ ישראל, כלפי הבניין הציוני וכלפי הקמת מדינת הלכה[10]. ארכיונו הועבר לרשותהאוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית.[11] בני משפחתו רצו לתרום את ביתו למוסד ציבורי או להקים במקום מכון מחקר לזכרו, אך לא הצליחו לגייס את המשאבים הדרושים ולבסוף מכרו את הבית,[12] שהיה לאחד הבתים היקרים בירושלים. בהמשך נמכר הבית לאיש העסקיםמייקל שטיינהרדט, שמכר אותו תמורת 79 מיליון שקל במאי 2025.[13]
אימו של בובר הייתהשחקנית, וכאשר היה בובר בן שלוש היא עזבה את הבית ועברה עם אהובה לרוסיה, שם הקימה משפחה חדשה. בובר פגש אותה רק פעם אחת, כעבור 30 שנה.[19]
בזמן לימודיו פגש בובר אתפאולה וינקלר, נוצרייה (שהתגיירה), שהייתה לבת זוגו ולימים אשתו. היא הייתה סופרת ציונית שפרסמה את יצירותיה בשמה הספרותי מונק גיאורג.[19]
מדי שנה (מאז 1968) מעניק "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" בגרמניה אתמדליית בובר-רוזנצוויג (אנ') לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי.
ב-18 באפריל1999, הנפיקדאר ישראל סדרה שנייה של 6 בולי דאר בנושא "תרומת היהודים לתרבות העולם בעת החדשה"; בסדרה זו הוקדש בול, בעיצובו של האמןמריו סרמונטה, לזכרו של מרטין בובר ועליו מופיע דיוקנו .[21]
שורשי ה"פילוסופיה הדיאלוגית" של בובר נמצאים בפילוסופיה הגרמנית הרומנטית מחד, ומאידך בהתרשמותו הבלתי אמצעית מההגות החסידית כפי שחווה אותה בבית סבו, מהדיר המדרשיםשלמה בובר. עיקר הגותו פורסמה בספרו "אני ואתה", שהתפרסם בגרמנית בשנת 1923. הספר תורגם לעברית על ידיצבי וויסלבסקי, שנאלץלהמציא שורת מונחים בעברית עבור מושגיו של בובר (למשל: "התאיישות", מלשון "איש", ו"מצענות"). הקריאה ב"אני ואתה" אינה קלה. בשנת 2013 ראה אור תרגום חדש של הספר בידי אהרון פלשמן. תרגום זה נוח יותר לקוראי העברית המודרנית, ונוספו לו נספחים המסייעים להבנתו מאתיעקב רז, אהרון פלשמן ואדמיאל קוסמן.
הגותו של בובר מיוסדת על ההנחה ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה". אמירת "אתה" היא ההיחלצות הגמורה מתוך ה"אני" שלי אל קליטת ה"אתה" בהווייתו, בכנותו, ובעיקר בהיותו אומר לי דבר בעל איכות שאיננה ניתנת להיכמת (מלשון "כמות") או להסבר לאדם אחר. ב"אתה" אין הכוונה לבן אדם בלבד; להדגמת רעיון זה מציג בובר "דיאלוג" שהיה לו עם אילן. בובר מדגים את האופנים השונים שיכול אדם להתבונן באילן. ולבסוף הוא רומז על אופי הקשר בין האדם לאילן, אותו ניתן לכנות יחס "אני-אתה", או "זיקה":
הריני מסתכל באילן. יכולני לראותו בחינת מראֵה: עמוד קפוא ואפוף אורה... יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר... יכולני לשייך אותו למינו ולסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחד, לראות מהו מבנהו ומה אורחות חייו. אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי הסתכלותי שלי... אין אילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו, אלא באופן אחר
—מתוך הקובץבסוד שיח, עמ' 6–7
בקטע זה האילן עומד בזיקה בלתי אמצעית אל האדם ולוחש לו דבר על חייו (גם האדם העומד בדיאלוג אמיתי לוחש דבר לעץ). אין מדובר פה בהסתכלות פיוטית, ואף לא באמפתיה רגשית (לו העומד בדיאלוג עמו היה אדם). מדובר ב"דיאלוג" שהוא מעבר לרגשות ולשכל.
כשנפגש בי אדם בשעת רצון ופתחון לב של חיי האישיים, אדם שמשהו בו, שאין ביד לתופסו תפיסה של עצם, 'מגיד לי דבר'. אין פירושו של דבר כלל: מגיד לי את טיבו של אותו אדם, את המתרחש בנפשו של אדם וכיוצא באלה הדברי. אלא: מגיד לי משהו, מלחש לי משהו, משמיע לי משהו הנכנס לפני ולפנים של חיי שלי
—שם, עמ' 116
אין כאן מסר קונקרטי הנאמר מאדם לחברו, יש כאן משהו שהוא למעלה מן המילים לתארו, אך הוא מסר מוחשי ואדם בשעת "רצון וחסד" יכול לקולטו ולהעבירו.
פסגת ה"דיאלוג", על פי בובר, היא ביכולת לפגוש דרך כל זיקה אמיתית עם ה"אתה" את ה"אתה הנצחי". חלקו השלישי של "אני ואתה" פותח במשפט "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי". כלומר אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני-אתה", ילמד שלמעשה ה"אתה הנצחי" – האלוהים – מדבר עמו דרך כל "אתה" קונקרטי עמו יצר זיקה. החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה הנצחי" הדובר אליך ללא הרף. על האדם רק להטות את האוזן. חידושו של בובר הוא שאין אדם יכול לבוא אל האלוהים אלא רק דרך אנשים (בכך מנהל בובר פולמוס עם ההוגה הדניסרן קירקגור). על חילוניותה או דתיותה של הגות בובר ישנם ויכוחים נרחבים במחקר.
"אני-הלז" הוא סוג קשר שבו, מלכתחילה, אדם פונה לזולתו מתוך יחס שלתועלתנות, מתוך רצון להשתמש בולצרכיו האישיים. יחס זה אינו חייב להיותמרושע ומניפולטיבי (כפי שרבים טועים לחשוב). בובר טוען שאףמשורר המתייחס בצורה רגשנית למושא שירו יכול לעמוד עמו בזיקת "אני-הלז", כיוון שאין הוא מקיים עמו את ה"זיקה", את הגישה הדיאלוגית של "אני-אתה".
הבעיה שעליה הצביע בובר היא שבתרבות המודרנית יחסי "אני-הלז" הופכים לדבר היחיד שקיים. התרבות איבדה את האיזון שלה, ויחסי "אני-אתה" הופכים נדירים יותר ויותר. בובר סבר שכאשר היחסים היחידים שקיימים בין בני האדם הם יחסי "אני-הלז", כאשר איש אינו מעניין אותי מעבר לתועלתי האישית, נוצרת תחושה של ניכור, שאותה מרגישים רבים בעולם המודרני.
בהסבר זה של בובר השתמשמרטין לותר קינג כדי להדגיש את התנגדותו להפרדה הגזעית, בטענה שהפרדה יוצרתניכור חריף בחברה בין המדכאים למדוכאים.
רובו של פרק זה אינו כוללמקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר אתאמינות הפרק באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפרק בצורתהערות שוליים.
בובר יצא נגד הנצרות הפרוטסטנטית, וטען כיהעת החדשה שונה מתקופתימי הביניים בכך שבני האדם אינםמאמינים יותר בהתגלות אישית וישירה של האל לאדם. לשיטתו, בני האדם המודרניים ממשיכים לצפות לגילוי אלוהי, אך מניחים מראש שגילוי זה מתרחש ביחסים החברתיים שבין איש לרעהו, ולא ביחסים אישיים בין האדם לאל. בובר התמודד עם בעיית ההתגלות בכך שמצד אחד לא ביטל אותה (הוא סבר כי יש תקווה לכך), אך מצד שני לא קיבל את מובנה המילולי; הוא סבר כי האלוהי מתגלה ביחסים בין בני האדם, ב"חברותה", במפגש מהותי עם הסביבה, במפגש של "אני-אתה". באופן זה הוא הסביר גם את ההתגלות במעמד הר סיני. בעוד שריה"ל הניח שההתגלות התרחשה הלכה למעשה בפרהסיה, בובר סבר כי המונח "תורה משמים" מבטא דווקא חוויה שבמסגרתה חוובני ישראל, תוך מפגש קולקטיבי, נוכחות אלוהית ברמה אחרת, שתורגמה לתכנים מסוימים (תורה). לדבריו, התגלות מעין זו אפשרית גם היום, בדיוק על פי אותה נוסחה; התגלות אינה תלויית זמן ומקום, היא מתרחשת כאשר אנו פורצים את ה"אני-הלז" ועוברים ל"אני-אתה".
עיקרון יסוד של בובר היה כי כאשר יחסי אדם לאדם אינם מתיישבים עם הדיבר האלוהי, דיבר זה אינו מתקיים. הוא סבר שהתקווה לעתיד טוב יותר אינה טמונה בכך שבני האדם יתאחדו באמונותיהם או בדעותיהם (אם בימות המשיח ואם בחילוניות המרקסיסטית) אלא בכך שבני האדם יתאחדו ביחסם זה כלפי זה. הוא היה בטוח שעל דרי העולם לבסס את חייהם על עיקרון זה ("אני-אתה") ושהמפגש הבינאישי, כמרכז ההוויה האנושית, טומן בחובו את התקווה לעולם טוב יותר.
מקובל לומר על בובר שהוא "הכיר את כל בתי התפילה בעולם מלבד אתבית הכנסת שבשכונתוטלביה" (ביתו האחרון של בובר היה בשכונת טלביה, ירושלים). בובר התנגד לחיים המושתתים עלמסורת והלכה; התנגדותו מיוסדת על תפישתו כי כלטקס (ובכלל זה גםמוסד הנישואים) הוא יחס "אני הלז" עם הדבר. מי שברצונו לחיות חיי דיאלוג אמיתיים, אסור לו להשתית את חייו על טקסים קבועים, המסתירים את המושא מאת הפונה. במובן זה היה בבובר משהו מן הרוח האנרכיסטית.
מאידך, מפעל חייו של בובר היה הבאת בשורת היהדות (או מה שהוא תפש כיהדות האותנטית:הנבואה והחסידות) לצעירים יהודיים שפרקו מעליהם את עול היהדות, ואף לאנושות כולה. בובר ניסה לפרש ולקרב את מושגי היהדות לליבו של כל אדם באשר הוא, ללא האמונות הדוגמטיות של היהדות (תורה מן השמים,הלכה,בחירת ישראל).
בובר סיפר כי החל את דרכו בחיפוש אחר החוויה האקסטטית (לדבריו אכן חווה חוויה כזו), ובהמשך עבר לניסיון לבנות יחס אחר אל העולם ואל סביבתו הבינאישית של האדם. לדבריו, על האדם להיות אחראי כלפי כל רגע בחייו, עליו להימצא "כאן ועכשיו" ולא להתכנס בתוך חוויה מיסטית המנותקת מסביבתו. כל רגע יכול להיות רגע של מפגש, והאחריות של האדם היא על כל רגע ורגע.
בובר ייחס כבוד להינדואיזם ולבודהיזם, אך סבר שאנשים החווים "הארה" וחושבים כי הייתה זו אחדות עם האל, טועים טעות חמורה. לשיטתו, ה"חוויה" הדתית היא התרחשות בעולם, המותנית במידת פתיחותם של האנשים ליחסי "אני-אתה" ביניהם. לדבריו, כאשר אדם מצליח להתנתק מהשטף החיצוני של הסובב אותו, חווה את אחדותנפשו ומגיע לגרעין הנפש ומתחבר עמה – עדיין אין די בכך כדי להזדהות עם האחדות הכוללת של העולם. נקודת המוצא של בובר היאהמפגש. זהו רגע ההכרעה: אף שהאדם יכול להסתפק באיחוד אישי עם עצמו ולדמיין שהגיע לשיא – אפשר גם שהאדם יצאלמפגש עם העולם ויעצים את אותה חוויה בקשר עם אנשים אחרים.
בובר טען שלא ניתן להבין את מושג האל באמצעות הידע (גנוזיס), לדבריו "על אלוהים אי אפשר לדבר, אבל אפשר לדבר אליו". למעשה, אלוהים כמושג אינו מובן כלל וכלל. אף על פי כן, הוא סבר שכאשר האדם מנסה להתקשר עם האל, ניסיונותיו עתידים להביאו לידי מסקנה שיש משהו חיצוני לו שמתגלה אט-אט בפניו. כדי להסביר את עצמו השתמש בובר במשל: אם אינך יודע דבר על משורר אשר את שיריו אתה קורא, הרי יש לך רק אינדיקציה אחת בלבד לדעת דבר מה עליו ולהכירו – אלו הם שיריו. בדיוק באותו האופן, כדי להכיר את האל יש לחבר עוד ועוד רגעים של מפגש עם הסובב, והחיבור של כל אותם רגעים יביא להבנת מקור ה"שירים" – אלוהים. האל לא מובן כמושג, אלא כתוצאה של המפגש אתו.
בובר היהאקזיסטנציאליסט. הוא הצביע על החוויה הישירה והרגעית עם המקור. יותר מכל חשוב היה לו אותו מפגש בין-אישי מיוחל שניתן לקיים, לדבריו, בכל דור ודור.
בובר התחכך בחוגים האנרכיסטים דרך ידידו הטוב, האנרכיסט הגרמני-היהודיגוסטב לנדאואר, שאת כתביו ערך ופרסם לאחר מותו. ביסוד התפיסה האנרכיסטית של בובר ישנה קבוצה של קהילות המהווה בסיס לקיום חופשי שלקהילות שיתופיות, הנמצאות בקשרים עם קהילות נוספות. לדעתו, זו הדרך ליצירת חברה שלמה ומתוקנת.
מפעלו המרכזי של מרטין בובר בכל הנוגע לחסידות היה ליקוט הסיפורים החסידיים. בובר עיין במאותטקסטים והוציא מתוכםאנקדוטות; הוא סבר שהעיון בסיפורים החסידיים חושף עולם שבו מתקיימים יחסים רבים של "אני-אתה", הרבה מעבר למה שניתן לראות בחיינו.
גרשם שלום, מייסד מחקר הקבלה, ותלמידיו הבולטים סברו שבובר סילף את העולם החסידי לטובת הפילוסופיה הדיאלוגית שלו. לדעת שלום, "חדוות הקונקרטי" של בובר עיוורה את עיניו מלראות כי החסידות אינה דיאלוגיזם אלא מיסטיקה. שלום ותלמידיו סברו שהעולם החסידי הפוך לגמרי – עולם המחפש אחר דרך להתנתק מהעולם הגשמי בדרך מיסטית, ולא להתקשר אליו באמצעות כינונם של יחסים בלתי-אמצעיים עמו. "העלאת הניצוצות" החסידית אינה עמידה בזיקה עם הקונקרטי אלא ריקונו של הקונקרטי מחיותו לשם ההתאחדות המיסטית עם האל, המצוי מחוץ לעולם באופן מוחלט.
רבים מהחוקרים היום, ביניהםמשה אידל,יואב אלשטיין ורון מרגולין, אינם מסכימים עם הביקורת של שלום ותלמידיו על בובר, וסוברים כי שלום, ובעיקר תלמידתורבקה שץ, הם שמסלפים את הטקסטים החסידיים. מרגולין טוען למשל כי רבים מהטקסטים החסידיים מדברים דווקא על הארת העולם הזה. לדברי מרגולין ועמיתיו, כוונתו של בובר לא הייתה להחזירנו אל החסידות, אלא לינוק מהחסידות ערכים שחסרים בתרבות המודרניתהמערבית, ערכים שאין להם תחליף.
דוגמה לאחד הסיפורים החסידיים שליקט בובר: אור הגנוז
אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזוֹ מהם. ולמי גנזוֹ? לצדיקים לעתיד לבוא. שאלו החסידים: היכן גנזוֹ? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם.
פרק זה טעון עריכה. אנאתרמו לוויקיפדיהועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: לעשות סדר: לכתוב בעברית את שמות הכתבים שהופיעו בעברית, ומה שלא - לכתוב בגרמנית/באנגלית.
Reden und Gleichnisse des Tschuang Tse ("אמירות ומשלים שלג'ואנג דזה"), 1910. מהדורה גרמנית ראשונה בתוספת הקדמה.
Drei Reden über das Judentum ("שלושה נאומים על היהדות"), 1911 (גרסה דיגיטלית).
Daniel. Gespräche von der Verwirklichung ("דניאל" – שיחות על מימוש"), 1913 (גרסה דיגיטלית).
Vom Geist des Judentums. Reden und Geleitworte ("מרוח היהדות: נאומים והקדמות"), 1916 (גרסה דיגיטלית).
אני ואתה; תרגום מגרמנית: אהרון פלשמן; דברי הקדמה:שולמית אלוני; נספחים:יעקב רז, אהרון פלשמן,אדמיאל קוסמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013. ראו להלן הפנייה לקישור למדריך אינטראקטיבי מאת המתרגם.
Die Schrift. (verdeutscht von Martin Buber gemeinsam mit Franz Rosenzweig), 1926–1938
Die chassidischen Bücher. 1928.
Zwiesprache. (Erstdruck 1929, Buchausgabe 1932), u. a. in:Das dialogische Prinzip.
Königtum Gottes. 1932.
Kampf um Israel. Reden und Schriften 1921–1932. 1933.
Die Frage an den Einzelnen. 1936, in:Das dialogische Prinzip.
M.B., Judah L. Magnes undErnst Simon (Hrsg.):Towards Union in Palestine. Essays on Zionism and Jewish-Arab cooperation. IHUD (Union) Association, Jerusalem 1947.
Das Problem des Menschen. 1948.
Gog und Magog. 1949.
Die Erzählungen der Chassidim. 1949. (Neuausgabe mit Register und Glossar: Manesse, Zürich 2014, ISBN 978-3-7175-2368-0).
Zwei Glaubensweisen. 1950.
Pfade in Utopia. Über Gemeinschaft und deren Verwirklichung. 1950 (vor allem eine Auseinandersetzung mit den Ideen von Gustav Landauer).
Der utopische Sozialismus. 1952 und 1967 [Ergänzung zum BandPfade in Utopia].
Das echte Gespräch und die Möglichkeit des Friedens. Dankesrede anlässlich der Verleihung des Friedenspreises des Deutschen Buchhandels,Friedenspreis des Deutschen Buchhandels 1953
Gottesfinsternis. Betrachtungen zur Beziehung zwischen Religion und Philosophie. 1953.
Elemente des Zwischenmenschlichen. In:Das dialogische Prinzip. 1953.
Reden über Erziehung. 1953, L. Schneider, jetzt: Gütersloher Verlagshaus; 10. Aufl., Heidelberg 2005, ISBN 3-579-02581-3.
Begegnung. Autobiographische Fragmente. 1961.
Juden, Palästina und Araber. 1961, Ner-Tamid-Verlag.
Werkausgabe in 3 Bänden bei Lambert Schneider / Heidelberg und Kösel / München: ›Schriften zur Philosophie‹ (Bd. 1, 1962), ›Schriften zur Bibel‹ (Bd. 2, 1964), ›Schriften zum Chassidismus‹ (Bd. 3, 1963).
Der Jude und sein Judentum. Ergänzungsband zur dreibändigen Werkausgabe. Köln, Melzer 1963.
Nachlese. 2. Ergänzungsband zur Werkausgabe, Heidelberg 1965.
Das dialogische Prinzip. Heidelberg 1973.
Ein Land und zwei Völker. Zur jüdisch-arabischen Frage. Jüdischer Vlg., Ffm., Erscheinungsdatum: 1993, ISBN 3-633-54085-7.
Nachlese. 1965, Heidelberg: L. Schneider, aktuell Gütersloher Verlagshaus; 3. Aufl. (Juli 2002), ISBN 3-579-02576-7
Briefwechsel aus sieben Jahrzehnten. Drei Bände, hrsg. und eingeleitet von Grete Schaeder, Heidelberg 1972–1975.
Des Baal-Schem-Tow Unterweisung im Umgang mit Gott. Des Rabbi Israel Ben Elieser genannt Baal-Schem-Tow, das ist Meister vom guten Namen, Unterweisung aus den Bruchstücken. gefügt von Martin Buber. Mit Nachwort und Kommentar hrsg. von Lothar Stiehm. Schneider, Heidelberg 1981, ISBN 3-7953-0185-8.
Martin Buber Werkausgabe (MBW). Im Auftrag der Berlin-Brandenburgischen Akademie der Wissenschaften (bis 2009), der Israel Academy of Sciences and Humanities und der Heinrich-Heine-Universität Düsseldorf (seit 2010) hrsg. von Paul Mendes-Flohr, Peter Schäfer und Bernd Witte (seit 2010). 21 Bde., Gütersloher Verlagshaus, Gütersloh 2001ff. (Bisher erschienen: Bd. 1, 2001; Bd. 6, 2003; Bd. 8, 2005; Bd. 3, 2007; Bd. 10, 2008; Bd. 19, 2009; Bd. 9, 2011; Bd. 14, 2012; Bd. 2.2, 2012; Bd. 2.1, 2013; Bd. 2.3 2013)
רון מרגולין, "אברהם הרואה: פירושו של מרדכי מרטין בובר לניסיונותיו של אברהם ומקורותיו הרעיוניים והחסידיים", בתוך:אברהם אבי המאמינים, עמ' 295–309, 2002.(הספר בקטלוג ULI)
רון מרגולין, "גאולה פנימית כדרך לתיקון העולם : כיצד חיבר מרטין בובר את ספרו גוג ומגוג",הציונות (כתב עת) כ"א, תשנ"ח, 120-99.(הספר בקטלוג ULI)
יוחאי עדן, "אמת ללא שיטה: עיונים במשנתו היהודית של מרטין בובר",אקדמות ב', תשנ"ז, עמ' 33–50.(הספר בקטלוג ULI)
יהושע עמיר, אמונה והתגלות אצל מרדכי מרטין בובר,בר-אילן ספר השנה כ"ב-כ"ג, תשמ"ח, עמ' 287–302.
שלום רצבי, "ציונות כתיאופוליטיקה ואי-טבעיותה של הלאומיות היהודית: הערות להגותו הלאומית של מרטין בובר ומקורותיה",עיונים בתקומת ישראל 14, תשס"ד, עמ' 97–129.(הספר בקטלוג ULI)
שלום רצבי, "המדינה היהודית בהגותו הפוליטית של בובר (1942-1965)", בתוךעצמאות - 50 השנים הראשונות, עמ' 195–214, 1998.(הספר בקטלוג ULI)
שלום רצבי, "מצוות ואורתודוקסיה בהגותו של מ"מ בובר",עיונים בתקומת ישראל 10, עמ' 641–671, 2000.(הספר בקטלוג ULI)
רבקה שכטר, "בובר על שיח וסגירות",ירושלים י"ח, עמ' 229–236, 2002.
אפרים שמואלי,מורשה ומאבק בשירה ובהגות, עמ' 185- 333, "פרשה שלישית: מרטין מרדכי בובר (1878 - 1965) עם עם ישראל ותורתו", הוצאת יחדיו, 1978.(הספר בקטלוג ULI)
אדמיאל קוסמן, "מבוא למשנת בובר", בתוךמרדכי מרטין בובר, אני ואתה, עמ' 160–231, מגרמנית: אהרון פלשמן, מוסד ביאליק, 2013.(הספר בקטלוג ULI)
חידושים בחקר תולדות יהודי גרמניה ומרכז אירופה, גיליון 17.1: "גיליון מיוחד לציון 50 שנה לפטירתו של מרטין בובר (1878-1965)", בהוצאתמכון ליאו בק, 2015.(הספר בקטלוג ULI)
שי חורב,ציוני ופילוסוף: השקפת עולמו ומקומו האידאולוגי של מרדכי מרטין בובר, הוגה דעות ציוני מימי ה"התאחדות" ל"ברית שלום", דוכיפת, 2011.(הספר בקטלוג ULI)
זוהר מיכאלי, "מחשבות חדשות על התאולוגיה הפרוגרסיבית של מרטין בובר ופאול טיליך", בתוך:דעת - כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, כרך 84, עמ' 325–369, 2017.(הספר בקטלוג ULI)
Ouriel Zohar, "Le Modèle 'Je-Tu' et 'Je-Vous'dans une société utopiste selon Martin Buber, comme principe de théâtre collectif" in "Utopies – Mémoire et Imaginaire", éditeurs Prof. Zinguer et Dr. Amar (université de Haifa), in Die Blaue Eule10, Essen p. 99-1072008.(בצרפתית)
