 | ||||||||||||||||||
| ההשתלטות על ארסנל ורשה. צויר על ידימרצ'ין זלסקי | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 29 בנובמבר1830 –21 באוקטובר1831 (10 חודשים ו־22 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פולין,ליטא ואוקראינה של הגדה הימנית | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רוסי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
%2c_1830-1831.jpg)
מרד נובמבר (בפולניתPowstanie listopadowe; ידוע גם כמלחמת פולין–רוסיה (1830–1831), ומהפכת הצוערים) היה מרד מזוין שלהאזור הכבוש של פולין מולהאימפריה הרוסית. המרד החל ב-29 בנובמבר1830, בוורשה, כאשר שני חיילים צעירים מהאקדמיה הצבאית של צבאפולין הקונגרסאית, בהנהגתו של סגן פיוטר ויסוצקי, החלו להתקומם. במהרה, הצטרפו אליהם בני אוכלוסיות שונות מליטא,בלארוס ומאוקראינה של הגדה הימנית. למרות ההצלחות המקומיות, המרד דוכא בידיהצבא הרוסי תחת פיקודו שלאיוואן פסקביץ'[1][2][3]. הצארניקולאי הראשון חתם על צו שקבע כי, מיום זה ואילך, פולין תהיה חלק מרוסיה, וורשה שתחדל מלהיות בירתפולין תהיה לא יותר ממשכנו שלחיל המצב הרוסי[4].
יום פרוץ המרד, 29 בנובמבר, מצוין עד היום בצבא פולין כ"יום הצוערים", וצוערי צבא פולין עורכים בו חגיגות שונות.
בשנות ה-90 של המאה ה-18, בתוםחלוקת פולין, התחלקו שטחיהאיחוד הפולני-ליטאי לשעבר ביןהאימפריה הרוסית, שזכתה ברוב השטח,ממלכת פרוסיה וממלכת הבסבורג אוסטרית. ברם, בחוזה טילזיט משנת1807 הוחלט להקים על חלק משטחים אלה, שנכבשו מחדש בידינפוליאון, אתדוכסות ורשה, מדינה פולנית עצמאית. ב-1815, לאחר מפלת נפוליאון, ביטלקונגרס וינה את הדוכסות, ובמקומה הקים אתפולין הקונגרסאית, המכונה כך על שם הקונגרס שהקים אותה. פולין הקונגרסאית הייתה להלכה מדינה עצמאית, ולמעשהמדינת חסות שלהאימפריה הרוסית. באופן רשמי היא הייתהמלוכה חוקתית, והיו לה חוקה משלה,צבא עצמאי, ובית מחוקקים. מלך פולין, באוניה פרסונלית, היה הצאר הרוסי.
בהקמת פולין הקונגרסאית, התחייב המלך החדש,אלכסנדר הראשון לשמור על חוקת פולין ולא לפגוע בעצמאותה. ברם, במהלך השנים פעל אלכסנדר, ויותר מכך יורשוניקולאי הראשון, לצמצם את העצמאות הפולנית. ניקולאי אף סירב בעת הכתרתו להישבע אמונים לחוקה הפולנית, ובמשךשנות ה-20 של המאה ה-19 פעל כנגד הסיים הפולני וצמצם את סמכויותיו עד שהסיים ערך את כינוסיו בסודיות.
המאבק המזוין החל כאשר קבוצה של מורדים, בראשותו של צוער מהאקדמיה הצבאית בוורשה, פיוטר ויסוצקי, לקחו את כלי נשקם מהבסיס שלהם ב-29 בנובמבר 1830 ותקפו אתארמון בלוודר, מקום מושבו המרכזי של הדוכס. הניצוץ האחרון שהבעיר את ורשה הייתה תוכניתה של רוסיה להשתמש בצבא הפולני כדי לדכא אתמהפכת יולי ואתהמהפכה הבלגית, תוך הפרה ברורה של חוקת פולין. המורדים הצליחו לחדור אל ארמון בלוודר, אבלהדוכס קונסטנטין ברח מחופש לאישה. לאחר מכן המורדים פנו אל המחסן הנשק המרכזי בעיר, וכבשו אותו לאחר מאבק קצר. למחרת, תושבים פולנים חמושים הכריחו את החיילים הרוסים לסגת מוורשה. התקרית נקראת לעיתיםמרד ורשה (לא להתבלבל עםמרד ורשה התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה) אוליל נובמבר (בפולנית:Noc listopadowa).
בשל הפתעתה מההתגלגלות המהירה של האירועים בליל ה-29 בנובמבר1830, הממשלה הפולנית המקומית התכנסה מיד כדי להחליט על דרך פעולה. שרים לא פופולריים הודחו וגברים כמו הנסיךאדם יז'י צ'ארטוריסקי, ההיסטוריון יוליאן אורסין ניימצביץ' והגנרל יוזף חלופיצקי תפסו את מקומם. נאמנים בראשות הנסיך צ'ארטוריסקי ניסו בתחילה לנהל משא ומתן עם הדוכס הגדול קונסטנטין ולהסדיר את העניינים בדרכי שלום. עם זאת, כאשר צ'ארטוריסקי אמר למועצה שקונסטנטין מוכן לסלוח לעבריינים ושהעניין יוסדר בדרכי נועם, מאוריצי מוחנאצקי ורדיקלים אחרים התנגדו בזעם ודרשו מרד לאומי. מחשש להתנגשות מיידית עם רוסיה, הסכימה הממשלה לאפשר לקונסטנטין לעזוב עם חייליו.
מוחנאצקי לא נתן אמון במשרד החדש שהוקם ויצא להחליפו במועדון הפטריוטי, שאורגן על ידו. בהפגנה ציבורית גדולה ב-3 בדצמבר בוורשה, הוא גינה את המשא ומתן בין הממשלה לדוכס הגדול קונסטנטין, שהיה במחנה מחוץ לעיר. מוחנאצקי דגל במערכה צבאית בליטא כדי לחסוך את המדינה מהרס המלחמה ולשמור על אספקת המזון המקומית. הפגישה אימצה מספר דרישות שימסרו למועצה המנהלית, כולל הקמת ממשלה מהפכנית והתקפה מיידית על כוחותיו של קונסטנטין. הצבא הפולני, עם כל הגנרלים שלו מלבד שניים, וינסנטי קרסינסקי וזיגמונט קורנטובסקי, הצטרף כעת למרד.
ארבעת השרים הנותרים של הקבינט הטרום-מהפכני עזבו את המועצה המנהלית, ואת מקומם תפסו מוחנאצקי ושלושה ממקורביו מהמועדון הפטריוטי, כולל יואכים ללוול. הגוף החדש היה ידוע בשם הממשלה הזמנית. כדי להכשיר את פעולותיה, הורתה הממשלה הזמנית על כינוס הסיים וב-5 בדצמבר 1830 הכריזה על חלופיצקי כדיקטטור המרד. חלופיצקי ראה בהתקוממות מעשה טירוף אך נכנע ללחץ והסכים לקחת פיקוד באופן זמני בתקווה שלא יהיה צורך לעלות על המגרש. בהיותו חייל מוכשר ומעוטר מאוד, הוא פרש מהצבא בגלל השטניות של קונסטנטין. הוא העריך יתר על המידה את כוחה של רוסיה והמעיט בעוצמתה ובלהטתה של התנועה המהפכנית הפולנית. בשל מזגו הוא התנגד למלחמה עם רוסיה ולא האמין בתוצאה מוצלחת. הוא קיבל את הדיקטטורה בעיקרה כדי לשמור על שלום פנימי ולהציל את החוקה.
מתוך אמונה שהצאר ניקולאי לא היה מודע למעשיו של אחיו ושהמרד עלול להסתיים אם השלטונות הרוסיים יקבלו את החוקה, הצעד הראשון של חלופיצקי היה לשלוח את הנסיך פרנצישק קסאברי דרוצקי-לובצקי לסנקט פטרבורג כדי לנהל משא ומתן. חלופיצקי נמנע מחיזוק הצבא הפולני וסירב ליזום פעולות איבה מזוינות על ידי גירוש הכוחות הרוסיים מליטא. אולם הרדיקלים בוורשה לחצו למלחמה ולשחרור מוחלט של פולין. ב-13 בדצמבר הכריז ה"סיים" על המרד הלאומי נגד רוסיה, וב-7 בינואר1831 חזר הנסיך דרוצקי-לובצקי מרוסיה ללא ויתורים. הצאר דרש כניעה מוחלטת וללא תנאי של פולין והודיע כי "על הפולנים להיכנע לחסדי הקיסר שלהם". תוכניותיו נכשלו, חלופיצקי התפטר למחרת.
הכוח בפולין היה כעת בידי הרדיקלים המאוחדים ב-Towarzystwo Patriotyczne (החברה הפטריוטית), בניהולו של יואכים ללוול. ב-25 בינואר 1831 העביר הסיים את חוק ביטול השלטון של ניקולאי הראשון, שסיים אתהאיחוד האישי הפולני-רוסי והיה שווה ערך להכרזת מלחמה על רוסיה. ההכרזה הצהירה כי "האומה הפולנית היא עם עצמאי ובעלת זכות להציע את הכתר הפולני למי שהיא עשויה לראות כראוי, ממנו היא עשויה בוודאות לצפות לאמונה לשבועתו ולכבוד מכל הלב לערבות המושבעות של חירות אזרחית."
ב-29 בינואר הוקמה ממשלתו הלאומית שלאדם יז'י צ'ארטוריסקי, ומיכל גדאון רדזיוויל נבחר ליורשו של חלופיצקי, ששוכנע לקבל פיקוד פעיל על הצבא.
בשלב זה היה מאוחר מדי להעביר את זירת הלחימה לליטא. ב-4 בפברואר1831 חצה צבא רוסי בן 115,000 איש בפיקודו שלגנרל-פלדמרשלהנס קרל פון דיביטש את גבולות פולין. הקרב הגדול הראשון התרחש ב-14 בפברואר 1831, קרוב לכפר סטוצ'ק ליד לוקוב. בקרב סטוצ'ק, חיל הפרשים הפולני בפיקודו של בריגדיר יוזף דוורניצקי הביס את הדיוויזיה הרוסית של תאודור גייסמאר. עם זאת, לניצחון היה בעיקר ערך פסיכולוגי והוא לא יכול היה לעצור את ההתקדמות הרוסית לעבר ורשה. הקרבות שלאחר מכן בדוברה, וואוור וביאולקה לא היו חד משמעיים.
לאחר מכן התאספו הכוחות הפולניים על הגדה הימנית של הוויסלה כדי להגן על הבירה. ב-25 בפברואר פגשה יחידה פולנית של כ-40,000 חיילים כוח רוסי של 60,000 חיילים ממזרח לוורשה בקרב אולשינקה גרוצ'ובסקה. שני הצבאות נסוגו לאחר כמעט יומיים של קרבות קשים ועם אבדות ניכרות משני הצדדים. למעלה מ-7,000 פולנים נפלו בשדה זה, ומספר ההרוגים בצבא הרוסי היה מעט יותר גדול. דיביטש נסוג לשדלצה וורשה ניצלה.
צ'לופיקי, שתכונותיו התבססו על ידי פעילות צבאית, נפצע בפעולה ואת מקומו תפס הגנרל יאן סקז'ינצקי, שכמו קודמו, זכה להצטיינות תחתנפוליאון על אומץ לב אישי, לא אהב את הדוכס הגדול קונסטנטין, ולכן הוא פרש מהשירות. הוא חלק עם צ'לופיקי את האמונה שמלחמה עם רוסיה חסרת תועלת, אך עם פתיחת פעולות האיבה לקח פיקוד על קורפוס ולחם בכבוד בגרוכוב. כשמיכל רדז'יוויל החלש והלא החלטי נכנע לדיקטטורה, נבחר סקז'ינצקי לרשת אותו. הוא השתדל לסיים את המלחמה במשא ומתן עם מפקדי השדה הרוסים וקיווה להתערבות זרה לטובת הפולנים.
הדים סימפתיים לשאיפות הפולניות הדהדו ברחביאירופה. פגישות נלהבות נערכו בפריז בראשותו שללפאייט, וכסף למען המטרה הפולנית נאסף בארצות הברית. ממשלותצרפת ובריטניה, לעומת זאת, לא היו שותפות לרגשותיהם של חלק מאנשיהן.לואי פיליפ, מלך הצרפתים חשב בעיקר להבטיח לעצמו הכרה מצד כל ממשלות אירופה, ולורד פלמרסטון התכוון לשמור על יחסי ידידות עם רוסיה. בריטניה ראתה בבהלה את ההתעוררות מחדש של הרוח הלאומית הצרפתית ולא רצתה להחליש את רוסיה, "כיוון שבקרוב עלולה אירופה לדרוש שוב את שירותיה למען הסדר, ולמנוע מפולין, שהיא ראתה כבעלת ברית לאומית של צרפת, הופך למחוז צרפתי על הוויסלה".אוסטריה ופרוסיה אימצו עמדה של נייטרליות מיטיבה כלפי רוסיה. הם סגרו את גבולות פולין ומנעו הובלת תחמושת מלחמה או אספקה מכל סוג שהוא.
.jpg)
בנסיבות אלה, המלחמה עם רוסיה החלה לקבל היבט קודר ומדאיג. הפולנים נלחמו נואשות ונעשו ניסיונות לעורר אתווהלין,פודוליה,זאמוט וליטא. למעט המרד הליטאי שבו התבלטו הרוזנת הצעירה אמיליה פלאטר ועוד כמה נשים, מלחמת הגרילה שהתנהלה במחוזות הגבול הייתה בעלת חשיבות מינורית ושימשה רק כדי לתת לרוסיה הזדמנות לדכא את ההתקוממות המקומית. ידוע לשמצה היה הטבח של תושבי העיירה הקטנהאשמיאני בבלארוס. בינתיים, כוחות רוסיים חדשים תחתמיכאיל פאבלוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה הגיעו לפולין אך ספגו תבוסות רבות. אולם לוחמה מתמדת וקרבות עקובים מדם כמו זה באוסטרולקה שבהם 8,000 פולנים איבדו את חייהם, דללו במידה ניכרת את הכוחות הפולניים. טעויות מצד המפקדים, שינויים מתמידים והתפטרויות רבות וחוסר פעילותם של המפקדים, שהמשיכו לקוות להתערבות זרה, הוסיפו לתחושת הייאוש.
הגורמים הרדיקליים יותר מתחו ביקורת חריפה על הממשלה לא רק על חוסר הפעילות שלה אלא גם על היעדר רפורמת קרקעות וכישלונה להכיר בזכויות האיכרים על האדמה שהם עיבדו, אולם הסיים, מחשש שממשלות אירופה עלולות להתייחס למלחמה עם רוסיה כמהפכה חברתית, התמהמה והתמקח על ויתורים. ההתלהבות הראשונית של האיכרים דעכה, וחוסר הכישרון של הממשלה התברר יותר.
בינתיים עברו הכוחות הרוסיים, בפיקודו של הגנרל פסקביץ' לאחר מותו של דיביטש, לכתר את ורשה. [10] סקז'ינצקי לא הצליח למנוע את הצטרפות הכוחות הרוסיים, והסיים הגיב במינוי הגנרל דמבינסקי למפקד זמני. האווירה הייתה טעונה מאוד. התפרעויות קשות התרחשו והממשלה הפכה לא מאורגנת לחלוטין. הרוזן יאן קרוקוביצקי מונה לנשיא המועצה השלטת. הוא האמין מעט בהצלחת המערכה הצבאית, אך האמין שכאשר התשוקות ישככו, הוא יכול לסיים את המלחמה בתנאים שנראו לו מועילים.
למרות ההגנה הנואשת של הגנרל יוזף סובינסקיפרבר וולה של ורשה נפל בידי כוחותיו של פסקביץ' ב-6 בספטמבר. למחרת הותקף הקו השני של ההגנה על הבירה על ידי הרוסים. במהלך ליל ה-7 בספטמבר נכנע קרוקוביצקי, למרות שהעיר עדיין החזיקה מעמד. הוא הודח מיד על ידי ממשלת פולין והוחלף על ידי בונוונטורה נימוג'ובסקי. הצבא והממשלה נסוגו למצודת מודלין, על הוויסלה, לאחר מכן שונה השם לנובו-גאורגייבסק על ידי הרוסים, ולאחר מכן לפלוצק. תוכניות חדשות אומצו כשהגיעה הידיעה שהקורפוס הפולני תחת ראמורינו, שלא הצליח להצטרף לצבא הראשי, הניח את נשקו לאחר שחצה את הגבול האוסטרי לגליציה. התברר שאי אפשר להמשיך את המלחמה.
ב-5 באוקטובר 1831, שארית הצבא הפולני של למעלה מ-20,000 איש חצו את גבולפרוסיה והניחו את נשקם בברודניצה במקום להיכנע לרוסיה. רק אדם אחד, קולונל בשם סטריינסקי, זכה בהבחנה המיוחדת של התמסרות לרוסיה.
בעקבות הדוגמה של דוברובסקי דור קודם לכן, הגנרל בם השתדל לארגן מחדש את החיילים הפולנים בפרוסיה ובגליציה ללגיונות ולהובילם לצרפת, אך ממשלת פרוסיה סיכלה את תוכניותיו. המהגרים עזבו את פרוסיה בקבוצות של בין חמישים למאה, ומסעם בנסיכויות הגרמניות השונות התקבל בהתלהבות על ידי האוכלוסיות המקומיות. אפילו ריבונים גרמנים כמומלך סקסוניה,נסיכת ויימאר והדוכס מגותה היו שותפים להפגנת האהדה הכללית. רק על פי דרישותיה העיקשות מאוד של רוסיה נסגרו הוועדות הפולניות בכל רחבי גרמניה.
בין יהודי ורשה היו רבים שהתגייסו בהתלהבות לרעיון המרד (בדומה להתייצבות היהודים לצד הפולנים במהלךהמלחמה להגנת החוקה ארבעים שנה קודם לכן, בהנהגתברק יוסלביץ'). ב-1831 הוקם ועד יהודי להשתתפות במרד, ובראשו עמד תושב ורשה רבישלמה איגר, בנו של רביעקיבא איגר; במהלך המרד איבד רבי שלמה איגר את כל רכושו. רביחיים דוידזון, מחשובי עסקני ולמדני ורשה ולימים רבה הראשי, פעל לגייס כספים למען המורדים ותמך בגיוס צעירים יהודים למרד. בנוסף, פנה להנהגת המורדים בדרישה כי יתנו ליהודים להשתתף במרד בלא שיידרשו לגלח אתזקנם ופאותיהם[5].
דיכוי המרד בידי הצבא הרוסי הביא לביטולה הכמעט-מוחלט של העצמאות הפולנית היחסית. בשנת 1831,ניקולאי הראשון החליט על פירוקצבא פולין, שצועריו פתחו במרד, ועל פיזור הסיים, הפרלמנט הפולני העצמאי. חוקת פולין הוחלפה בחוקה חדשה, שהייתה הרבה פחותליברלית מקודמתה והפכה את המשטר בפולין ליותראבסולוטי בדומה לרוסיה. האוניברסיטאות הפולניות נסגרו ונפתחו מחדש בשפה הרוסית. בשנת 1832 בוטלו באופן רשמי חוקי העונשין הפולניים והוחלפו בחוק הרוסי, וגםגבול המכס בין המדינות בוטל. בשנים הבאות נרדפההכנסייה הקתולית בפולין, וכנסיות רבות שלה נסגרו או הולאמו והוסבו לכנסיותפרבוסלביות (רוסיות). כדי לבטא את הכפפתה של פולין הקונגרסאית לרוסיה הוחל לכנות אותה "ארץ הוויסלה", אף שבאופן רשמי שמה של המדינה נותר "פולין הקונגרסאית". למרות צעדים אלה, פולין נותרה עצמאית, להלכה גם אם לא למעשה, עדמרד ינואר ב-1863.
פולין, היסטוריה, 1830-1832, מהפכה, דף שער בספרייה הלאומית
.svg)
.svg)
.png)
