מֶקְנֶס (בערבית:مكناس,תעתיק מדויק:מכנאס; בצרפתית:Meknès; בברברית:ⴰⵎⴽⵏⴰⵙ -אַמְכְּנַאס) היא עיר במחוזפאס-מקנס שבצפוןמרוקו. העיר שוכנת בגובה של כ-560 מטרים מעלפני הים, כ-120 ק"מ מזרחית לבירהרבאט וכ-50 ק"מ דרום-מערבית לעירפאס. על פי מפקד האוכלוסין האחרון משנת2024, התגוררו במקנס כ-551,503 בני אדם[1], והיא העיר השישית בגודלה במרוקו (אחריקזבלנקה,טנג'יר, פאס,מרקש וסלא).
מקנס נוסדה במאה ה-10 ושמה נגזר משמו של שבט "מקנסה" (Meknassa) הברברי שייסד אותה. שמו של השבט נגזר מהמילה הברברית שמשמעותה "לוחם". העיר שימשה בירת מרוקו בימיאסמאעיל מלך מרוקו (המוכר גם בשם "מולאי אסמאעיל"), והיא ידועה בשלרובע המדינה והעיר הקיסרית שלה, וכן בנייניה המונומנטאליים. מקנס נחשבת לאחת מארבע "הערים הקיסריות" (Les quatre villes impériales) של מרוקו, ובשנת1996 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית.
מקנס שוכנת בגובה של כ-560 מטרים ברמת סאיס (Saïs), ביןהרי האטלס המרכזי מדרום והגבעות שמדרום להרי הריף מצפון. העיר נחלקת לשניים על ידיואדי בופקראן (oued Boufekrane), החוצץ ביןרובע המדינה והעיר הקיסרית מדרום-מערב, לבין העיר החדשה (la ville nouvelle), המכונה גם "חמריה", מצפון-מזרח.
האקלים בעיר הואים תיכוני עם השפעה יבשתית. הטמפרטורות הממוצעות בחודשאוגוסט נעות בין 18 °C ל-36 °C בעוד שבחורף הן נעות בין 2 °C ו-7 °C. כמות המשקעים השנתית עומדת על 400 עד 500 מ"מ בממוצע[2], ואלה יורדים בין חודשאוקטובר לחודשמאי, שבכל אחד מהם בין תשעה ל-14 ימים גשומים. עיקר הגשמים יורדים באביב ובסתיו, וסך הכל יש באזור 84 ימים גשומים בשנה בממוצע.
המינרט של המסגד הגדול, שקרס בעת תפילת יום השישי ב-19 בפברואר2010. מבט מגג מדרסת בו ענאניה
ייסודה של מקנס מיוחס לשבט המקנסה הברברי שהעניק לה את שמה. בני השבט הגיעו ממזרח והקימו במקום יישוב כפרי לא מבוצר במאה ה-10. ייסודה של העיר ממש מתוארך לשנת1063, עת שושלתאלמורביד (المرابطون, Almoravides) הקימה מעוז צבאי לא מבוצר במקנס, אשר שימש כמקום לאחסון מזון וכלי נשק[3]. בתחילה נקראה העיר בשם "טגרארט" (Tagrart), דהיינו "קסרקטין", וסביבו קמושווקים שעסקו בסחר במוצרימתכת, כלי נשק ומוצריעץ. העיר בוצרה לקראת סוף תקופת שושלת אלמורביד בתחילתהמאה ה-12. שושלתאל-מוואחידון (الموحدون, Almohades) השתלטה על מקנס ב-1150, ושליטיה הרחיבו את העיר והקימו מערכת שהובילה אליה מים וארבעהבתי מרחץ. שליטיה הבאים של העיר היו בני שושלתמריניון (مرينيون, Mérinides) שהשתלטו עליה ב-1244. בתקופתם המשיכה העיר להתפתח ובלעה את הפרברים שקמו סביבה. בתקופה זו גדלה אוכלוסיית העיר כתוצאה מהגירה של מוסלמים ויהודים אשר נמלטו מפני הרקונקיסטה בספרד, ונוסדה הקהילה היהודית בעיר. בעיר נבנוקסבה (מצודה), וב-1350 נוסדה בה המדרסה הראשונה והידועה מבין שלוש - "מדרסת בו ענאניה" (المدرسة البوعنانية, Médersa Bou Inania).
תקופת הזוהר של מקנס החלה במאה ה-15, כאשראסמאעיל מלך מרוקו עשה אותה לבירת מרוקו ב-1672. בתקופה זו שנמשכה עד מותו ב-1727 הוקמו בעיר רוב מבניה המונומנטאליים והעיר הקיסרית ובה הארמון המלכותי נוסדו מדרום לרובע המדינה. רובע חדש זה נבנה בסגנון ספרדי-מורי, והוקמו בואורוות, מאגרי מים,מזרקות ומבנים נוספים. אסמאעיל הקיף את העיר בחומות באורך של 40 ק"מ וקבע בהן כעשרים שערים מפוארים. עם מותו של אסמאעיל ירדה העיר מגדולתה, ומאוחר יותר הועברה הבירה אלמרקש.רעידת האדמה שהחריבה אתליסבון ב-1755 פגעה גם במקנס, ואוצרותיה, כולל עיטורי מבנים, נלקחו ממנה ונקבעו בערים אחרות. ב-1912 קבעו הצרפתים את מפקדתם הצבאית במרוקו. רק בעשורים האחרונים[דרושה הבהרה], ולאור הפוטנציאל התיירותי הגלום באתרי העיר, החלו נערכות בה עבודותשיפוץ מקיפות במבניה החשובים.
רוב תושבי העיר וסביבתה הם ברברים המדברים בניב ברברי בשפת יום-יום, לצדערבית שהיא השפה הרשמית במדינה.כלכלת העיר נסמכת על התיירות, המסחר, התעשייה הזעירה, והשירותים, ובה מרוכזים מוסדות השלטון המחוזיים. למרות אתרי העניין הרבים שבעיר, מבחינה תיירותית מקנס עדיין שוכנת בצילה שלפאס, שכנתה ממזרח. כ-140 מפעלים שוכנים בעיר, ומחצית מהם מתמקדים בעיבוד תוצרת חקלאית ומזון, ובעיבודטקסטיל ועור[4]. השטח מסביב לעיר פורה, ואוכלוסיית הכפרים והיישובים בסביבתה עוסקת בחקלאות, ומגדלתזיתים,הדרים,ענבים וירקות וכן במשק החי. בעיר נערכת תערוכה בינלאומית שנתית המוקדשת לחקלאות (le Salon international de l'agriculture), ומאז2001 נערך בה גם ה"פסטיבל הבינלאומי לסרטי הנפשה של מקנס" (festival international du cinéma d'animation de Meknès או FICAM).
מקנס היא מקום מושבה של "אוניברסיטת מולאי אסמאעיל" (Université Moulay-Ismaïl) שהוקמה ב-23 באוקטובר1989 על בסיס שתי פקולטות שנוסדו ב-1982. באוניברסיטה פקולטות למדעים,משפטים, כלכלה ומדעי החברה ולספרות ולמדעי הרוח. עוד פועלים במסגרת המוסד שני בתי ספר גבוהים - "בית הספר הלאומי המקצועי הגבוה" (L'École Nationale Supérieure d'Arts et Métiers או ENSAM) מאז1997, ו"בית הספר הגבוה לטכנולוגיה" (École Supérieure de Technologie) מאז1993[5].
בעיר שתיתחנות רכבת והיא מקושרת אל הבירה רבאט שממערב לה ואל פאס ממזרח באמצעותכביש מהיר A2 החולף מדרום לה.שדה תעופה קטן עם מסלול בודד (09/27) באורך של 9,252רגל (2,820 מטר) שוכן בפאתיה המזרחיים של העיר.
חלקה ההיסטורי של העיר, השוכן בצידו המזרחי של ואדי בופקראן (oued Boufekrane), כולל את רובע המדינה מצפון, את המלאח (השכונה היהודית) הישן והחדש ממערב, ואת העיר הקיסרית והארמון המלכותי מדרום. העיר הקיסרית וארמון המלך נבנו על ידי אסמאעילמלך מרוקו, שהעריץ אתתרבות צרפת, בהשראתו שלארמון ורסאי. שטח העיר העתיקה שהוכרז כאתר מורשת עולמית, מקביל לשטחה של העיר בתחילתהמאה ה-18, עת מקנס הייתה לבירת מרוקו. בהכרזה כלולים למעלה משמונים מבנים, ובהםאמת המים של שער ברדאין בצפון המדינה, 18 בתי מגורים, 25מסגדים, תשעה משערי העיר ועשרה בתי מרחץ.
רובע המדינה הוא המקום בו החלו תולדותיה של מקנס. בצידה הדרומי שוכנתכיכר אל-הדים (Place el-Hédim), היינו "כיכר ההרס", המכונה כך בשל הרס הבתים שניצבו במקום על ידי מולאי אסמאעיל. הכיכר המלבנית נבנתה כדי לשמש רחבת כניסה לשער מנסור (ראו להלן) הנמצא מדרום לה, והיא הייתה בעבר מקום מפגש ומסחר. מצפון לכיכר ניצב מבנה מ-1882 המשמש כמשכנו של "מוזיאון דאר ג'מאי" (Musée dar Jamaï). הוא הוקם על ידי בני משפחת ג'מאי שירדו מנכסיהם, ועם תחילת השלטון הצרפתי הפך לבית חולים. ב-1920 הוסב המבנה למוזיאון שנוסד באופן רשמי ב-1926, והוא משנה את תצוגתו לפיעונות השנה. במבנה מוצגיםשטיחים,תכשיטים, כליקדרות,בדים, עבודות מעץ ומוצגים תרבותיים ואומנותיים נוספים. בצידו השני של השער נמצאת:כיכר ללה עוודה ששימשה בעבר את "מגרש המסדרים הגדול" של הסולטאן.
במרכזה של המדינה ניצבים המסגד הגדול שצריחו קרס בעתתפילת יום שישי ב-19 בפברואר2010 והביא למותם של עשרות מתפללים, וכן מדרסת בו ענאניה. המדרסה נוסדה ב-1350 ובנייתה נמשכה עד1358. היא נחשבת למבנה המרשים ביותר שהותירה שושלת מריניון בעיר. יש בה אולם תפילה, אגן טהרה וכיתות לימוד, והיא מעוטרת בעושרגג המבנה עשוי מרעפים ירוקים ואדומים. מדרסה בשם דומה נוסדה מספר שנים לאחר מכן גם בפאס. המסגד הגדול (La grande mosquée) שוכן בסמוך למדרסה. הוא הוקם במאה ה-11 על ידי שושלת אלמורביד. יש בו 11 שערים וארקאדה עם 143קשתות וב-1203 נוסף לו המיחרב[6].מינרט המסגד רבוע ומצופה באריחים ירוקים, וקבועים בוחלונות ביפוריים (ראו תמונה לעיל).
שווקיה של העיר שוכנים בין כיכר אל הדים ובין המסגד הגדול. על אלה נמנים שווקים המוכרים מוצריטקסטיל ושטיחים, שוק "אוקשן" (Okchen) המתמחה ברקמה, שוק "קיסריאת א-דאהב" (Qissariat ad-dahab) המתמחה בתכשיטים,שוק פשפשים ושוק לתבלינים ולעשבי תיבול.
העיר הקיסרית (ville impériale) שוכנת מדרום לרובע המדינה, ושער מנסור (Bab Mansour) מוביל אליה מכיכר אל הדים. השער הוא הידוע משערי מקנס, ואחד הידועים והמפוארים במרוקו כולה. גובה המבנה 16 מטר וגובה המעבר הקבוע בו הוא כשמונה מטרים[7]. השער מצופה באריכיטרקוטה מזוגגים באמייל ("זליג'", Zellige, الزليج) ובכתובות. בנייתו של המבנה הקרוי על שם האדריכל שהקים אותו, החלה ב-1697 והושלמה בשנת1732, היינו, לאחר מותו של מולאי אסמאעיל[8]. בשער שלושה פתחים - המרכזי שבהם גדול משני האחרים שאינם משמשים כמעברים אלה לקישוט בלבד. הפתח המרכזי מוליך כיום אל גלריית אומנות התופסת את שטחו של המעבר ההיסטורי, באורך של 17 מטר וברוחב של 6.2 מטרים, ועל כן לא ניתן לעבור דרכו. מיד מדרום לשער ובתחומיה של העיר הקיסרית שוכנת כיכר לאלה אאודה (Place Lalla Aouda) ששימשה כרחבת מצעדים, ובצידה המזרחי שוכן מסגד הנושא את אותו שם.
סמוך מדרום-מערב לכיכר ניצבים שני מבנים. האחד הוא "אולם השגרירים" ("קובת א-סופארע") המכונה גם "קובת אל-חייטין" ("Koubat Al Khayatine" - "אולם החייטים") על שם שימושו הקודם של המבנה החל במאה ה-13. במבנה זה קיבל המלך אסמאעיל משלחות שגרירים זרות החל במאה ה-15. במרתפיו של האולם שכן בית כלא גדול, המכונה "כלא קרה" (Prison Qara) שבו נכלאו העבדים ששימשו את אסמאעיל בעבודות הבנייה רחבות ההיקף במקנס. רוב העבדים היונוצרים ועל כן מכונה המבנה גם בשם "כלא הנוצרים" (Prison dse chrétiens). המבנה האחר הוא "המאוזוליאום של אסמאעיל" (Mausolée Moulay Ismaïl), המשמש גם כמסגד. אסמאעיל דאג לבנייתו של המבנה עוד בחייו, והוא חודש במאה ה-20 בתמיכתו של המלךמוחמד החמישי. המבנה מקיף מספר חצרות ואולם הקבר ותקרתו מעוטרים בעושר רב.
חומה נוספת חוצצת בין חלק זה של העיר הקיסרית לחלקה הדרומי הגדול בהרבה. כאן משתרע "מגרש הגולף המלכותי", שרכש את ייעודו זה ב-1971[9], והוא הוקם מחרס על חלק משטח הגנים המלכותיים. מדרום לו שוכנים מאגר אגדאל (Bassin de l'Agdal) ואסמי התבואה. המאגר באורך של 319 מטר וברוחב של 148.75 מטר, שטחו כ-40דונם ועומקו כ-3.5 מטר[10]. הוא הוזן במים שהובאו ממרחק של עד 25 ק"מ, והוא שימש הן כמאגרמים והן כבריכת נופש למשפחת המלוכה. האסמים צמודים למאגר מדרום והם שימשו לאחסנתתבואה שנועדה להזין את 12,000סוסיו של המלך. חלק מהקשתות הנושאות את התקרה שוחזרו אך היתר עומדות בהריסותיהן. קירותיו העבים של המבנה שמרו על טמפרטורה קבועה אשר סייעה בשימור התבואה. ממזרח למגרש הגולף שוכן הארמון המלכותי (Palais Royal), המכונה גם "דאר אל-מאחזן" (Dar El Makhzen). הארמון רחב ממדים אך בנייתו מעולם לא הושלמה.
תחילתה של הקהילה היהודית במקנס עם הגיעם של יהודיגירוש ספרד לעיר, והיא מנתה 30,000 איש בשיאה[11]. בתקופת מולאי אסמאעיל זכו היהודים להגנה, אך הוטלו עליהםמסים כבדים. ב-1679 הכריח אסמאעיל את יהודי העיר לעבור להתגורר במלאח הישן שהוקם בצמוד ממערב לרובע המדינה[12]. בסוףהמאה ה-18 היו יהודי מקנס, כמו יהודי פאס, לקורבן שלפוגרום קשה, ובשנת1911 שוב נערכו בהם פרעות, והמלאח הושם במצור משך שלושה חודשים, וזה נפסק רק לאחר התערבות הצרפתים[13]. פוגרום קשה ממנו אירע ב-17 באפריל1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו באופן רשמי. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו, אך מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי ב-28 באפריל 1912[14].
באמצעשנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהושע ב-1926 וב-1930 נפתח בותלמוד תורה. הרובע הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם. ברשות הקהילה היו שני בתי קברות - בית הקברות ישן במלאח הישן ובית הקברות חדש בקצהו המערבי של המלאח החדש, והיא הפעילה את המוסדות היהודיים המקובלים. הקהילה החלה להצטמצם עם הגירת יהודי העיר מחוץ למרוקו במהלךהמאה ה-20, והתחסלה כמעט לחלוטין לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה ב-1956. כיום מתגוררים כ-200 יהודים במלאח החדש[15]. על יהודי העיר הנודעים נמנים, שושלת הרבנים ממשפחת בירדוגו, ביניהם רבימשה בירדוגו[16], רבירפאל בירדוגו,רבי יקותיאל בירדוגו,רבי יעקב בירדוגו, רבייעקב טולידאנו (מהרי"ט), רבימשה מאימראן, רבייוסף אלקובי, רבי רפאל אלקובי[17], הפייטן רבידוד בן חסין, הפייטן רבימשה בן יעקב אדאהן שפיוטוסוכה ולולב לעם סגולה התפרסם ומושר אצל כל בני עדות המזרח, רבירפאל ברוך טולדנו ששימש כאחרון רבני העיר וכן כראש אבות בתי הדין, ושמו נודע בכל העולם היהודי הרבה מעבר למרוקו,יעקב טולידאנו שהיה ראש אבות בתי הדין וכן הרבנים לבית משפחותמשאש וחליוה (חלואה). ורבי יצחק אוחנה ששימש בעלותו לארץ ישראל כרב של קריית שמונה.
