הצלחתה של הציוויליזציה המצרית העתיקה באה בחלקה מיכולתה להסתגל לתנאיעמק נהר הנילוס לחקלאות. ההצפה השנתית הצפויה וההשקיה המבוקרת של העמק הפורה הולידו עודפי יבולים, שתמכו באוכלוסייה צפופה יותר, ובהתפתחות חברתית ויצירת תרבות. עם משאבים פנויים, נתן הממשל חסות לניצול מינרלים של העמק ואזורי המדבר שמסביב, פיתוח מוקדם שלמערכת כתיבה עצמאית, ארגון בנייה קולקטיבית ופרויקטים חקלאיים, סחר עם אזורי הסביבה וצבא שנועד לתבוע את הדומיננטיות המצרית. הנעה וארגון של פעילויות אלו הייתה בירוקרטיה שללבלרים מובחרים, מנהיגים דתיים ומנהלים בשליטתפרעה, אשר הבטיח את שיתוף הפעולה והאחדות של העם המצרי בהקשר של מערכת משוכללת שלאמונות דתיות.[4]
ההישגים הרבים של המצרים הקדמונים כוללים את טכניקות החציבה(אנ'), המדידות והבנייה שתמכו בבנייתפירמידות,מקדשים ואובליסקים מונומנטליים; מערכת שלמתמטיקה, מערכת מעשית ויעילה שלרפואה, מערכות השקיה וטכניקות ייצור חקלאיות, סירות הקרשים הראשונות הידועות,[5] טכנולוגייתפיאנס וזכוכית מצריים, צורות חדשות שלספרות, והסכם השלום המוקדם ביותר שנערך עם החתים.[6] מצרים העתיקה הותירה מורשת מתמשכת. האמנות והאדריכלות שלה הועתקו בהרחבה, ועתיקותיה נישאו למחקר, להערצה ולנחשק בכל קצוות תבל. חורבותיה המונומנטליות היווהשראה לדמיונם(אנ') של מטיילים וסופרים במשך אלפי שנים. כבוד חדש לעתיקות ולחפירות בתקופה המודרנית המוקדמת על ידי אירופאים ומצרים הוביל למחקר מדעי של הציוויליזציה המצרית ולהערכה רבה יותר למורשת התרבותית שלה.[7]
הנילוס היה ערוץ החיים של האזור במשך רוב ההיסטוריה האנושית.[8] מישור ההצפה הפורה של הנילוס נתן לבני האדם את ההזדמנות לפתחכלכלה חקלאית מיושבת וחברה מתוחכמת וריכוזית יותר, שהפכה לאבן יסוד בהיסטוריה של הציוויליזציה האנושית.[9]בני אדם מודרניים קדומים(אנ')נוודיםציידים-לקטים החלו לחיות בעמק הנילוס עד סוף תקופתהפלייסטוקן התיכון לפני כ-120,000 שנה. בשלהיהתקופה הפלאוליתית, האקלים הצחיח של צפון אפריקה נעשה חם ויבש יותר ויותר, מה שאילץ את אוכלוסיות האזור להתרכז לאורך אזור הנהר.
בסביבות שנת5500 לפני הספירה התפתחו שבטים קטנים שחיו בעמק הנילוס לסדרה של תרבויות המדגימות שליטה איתנה בחקלאות ובגידול בעלי חיים, וניתנות לזיהוי לפיכלי החרס(אנ') והפריטים האישיים שלהם, כגון מסרקים, צמידים וחרוזים. הגדולה מבין התרבויות המוקדמות הללו במצרים העליונה (הדרומית) הייתההתרבות הבדרית, שמקורה כנראה במדבר המערבי(אנ'); היא הייתה ידועה בזכות הקרמיקה האיכותית שלה,כלי האבן והשימוש שלה בנחושת.[11]
אחרי התרבות הבדרית הגיעהתרבות נקאדה: נקאדה I (תרבות עמרה), נקאדה II (תרבות גרזה) ונקאדה III (תרבות סמאינה).[12] תרבויות אלו הביאו למספר שיפורים טכנולוגיים. עוד בתקופת הנקאדה I,מצרים קדם-שושלתיים ייבאואובסידיאן מאתיופיה, ששימש לעצב להבים וחפצים אחרים מנתזים(אנ').[13][14] במהלך תקופת נקאדה II (בערך 3600–3350 לפני הספירה) נוצר סחר חליפין עם הלבנט; תקופה זו הייתה גם תחילתו שלהמסחר עם מסופוטמיה(אנ'), שנמשך לתקופה השושלתית הקדומה ואילך.[15] במהלך תקופה של כ-1,000 שנים, התפתחה תרבות נקאדה ממספר קהילות חקלאיות קטנות לציוויליזציה רבת עוצמה שמנהיגיה היו בשליטה מוחלטת על האנשים והמשאבים של עמק הנילוס.[16] הקמת מרכז כוח בנחן (ביוונית, היירקונפוליס), ומאוחר יותר באבידוס, הרחיבו מנהיגינקאדה III את שליטתם במצרים לאורך הנילוס צפונה.[17] הם גם סחרו עםנוביה מדרום, נאות המדבר שלמדבר לוב ממערב, ותרבויותמזרח הים התיכון(אנ') והמזרח הקרוב ממזרח.[18]
תרבות נקאדה ייצרה מבחר מגוון של סחורות חומריות, המשקפות את הכוח והעושר של האליטה שהלך וגבר, כמו גם פריטים לשימוש אישי חברתי, שכללו מסרקים, פסלים קטנים, כלי חרס מצוירים,אגרטלי אבן דקורטיביים באיכות גבוהה,לוחות שחיקה(אנ'), ותכשיטים העשוייםזהב,לפיס לזולי ושנהב. הם גם פיתחוזיגוג קרמי המכונהפיאנס, אשר שימש גם בתקופה הרומית לקישוט כוסות, קמעות ופסלונים.[19][20] במהלך התקופה הקדם-שושלתית המאוחרת, החלה תרבות נקאדה להשתמש בסמלים כתובים שבסופו של דבר פותחו למערכת מלאה שלהירוגליפים לכתיבת השפה המצרית העתיקה.[21]
ציור קבר מוקדם מנחן, בסיביבות 3500 לפני הספירה,נקאדה, ככל הנראה מתקופת תרבות גרזה.
התקופה השושלתית הקדומה הייתה בת-זמנן של הציוויליזציות השומרית-אכדית המוקדמת במסופוטמיה ועילם הקדומה.מנתון, הכוהן המצרי מהמאה השלישית לפני הספירה, קיבץ את שורת המלכים הארוכה ממנס ועד תקופתו וחילק אותם ל-30 שושלות. השיטה בשימוש עד היום. הוא החל את ההיסטוריה הרשמית שלו עם השליט בשם "מני" (או מנס ביוונית), שלדעתו איחד את שתי הממלכות של מצריםהעליונה והתחתונה.[23]
המעבר למדינה מאוחדת התרחש באופן יותר מדורג ממה שייצגו סופרים מצריים עתיקים, ואין תיעוד עכשווי של מנס. עם זאת, מספר חוקרים מאמינים כי ייתכן שמנס המיתולוגי היה השליטנערמר, שמתואר במַחְלָצוֹת(אנ') על לוח נערמר הטקסי, באקט סמלי של איחוד.[24] בתקופה השושלתית הקדומה, שהחלה בערך בשנת 3000 לפני הספירה, ביסס הראשון משליטיי השושלת את השליטה על מצרים התחתונה על ידי הקמת עיר בירה בממפיס, ממנה יכול היה לשלוט בכוח העבודה והחקלאות של אזור הדלתא הפורה, כמו גםנתיבי סחר משתלמים וקריטיים ללבנט. הכוח והעושר של השליטים, שהלך וגבר בתקופה השושלתית הקדומה, באו לידי ביטוי בקברי המסטבה המשוכללים ובמבני פולחן המתים באבידוס, ששימשו לסגידה לשליט לאחר מותו.[25] מוסד השלטון החזק שפיתחו השליטים שימש למתןלגיטימציה לשליטה של המדינה על האדמה, העבודה והמשאבים שהיו חיוניים להישרדותה וצמיחתה של הציוויליזציה המצרית העתיקה.[26]
הפירמידות של גיזה הן בין הסמלים המוכרים ביותר של הציוויליזציה המצרית העתיקה.
במהלך תקופתהממלכה הקדומה חלו תמורות והתפתחויות משמעותיות באדריכלות, באמנות ובטכנולוגיה, שניזונו מהעלייה בפריון החקלאי(אנ') וגידול האוכלוסייה. תהליך שהתאפשר על ידי ממשל מרכזי מפותח.[27] מספר מהישגים המשמעותיים ביותר של מצרים העתיקה,הפירמידות בגיזה והספינקס הגדול, נבנו במהלך תקופת הממלכה הקדומה. בהנחיית הוזיר גבו פקידי המדינה מיסים, תיאמו פרויקטי השקיה לשיפורתפוקת היבול(אנ'), גייסו איכרים לעבודה בפרויקטי בנייה, והקימומערכת משפט לשמירה על השלום והסדר.[28]
עם עליית חשיבותו של הממשל המרכזי במצרים, קם מעמד חדש של סופרים ופקידים משכילים אשר זכו לאחוזות מהשליט כתשלום עבור שירותיהם. שליטים גם חילקו מענקי קרקעות לפולחני המתים ולמקדשים המקומיים שלהם, כדי להבטיח שלמוסדות אלה יהיו המשאבים לסגוד לשליט לאחר מותו. חוקרים מאמינים כי חמש מאות שנים של שיטות אלה שחקו אט אט את החיוניות הכלכלית של מצרים, וכי הכלכלה לא יכלה להרשות לעצמה לתמוך עוד בממשל ריכוזי גדול.[29] ככל שכוחם של השליטים פחת, החלו מושלים אזוריים שנקראונומארכים לערער על עליונות משרת השליט. החוקרים מאמינים שהשילוב בין המתואר יחד עםבצורות קשות בין 2200 ל-2150 לפני הספירה,[30] הם אלו הגורמים האחראיים לכך שהמדינה נכנסה לתקופת 140 השנים של רעב וסכסוכים הידועה בשם תקופת הביניים הראשונה.[31]
לאחר קריסת הממשל המרכזי של מצרים בסוף תקופת הממלכה הקדומה, המִנְהָל לא יכול היה עוד לתמוך או לייצב את כלכלת המדינה. מושלים אזוריים לא יכלו לסמוך על עזרת השליט בעיתות משבר, והמחסור במזון והמחלוקות הפוליטיות שבאו בעקבותיו הסלימו לרעב ולמלחמות אזרחים בקנה מידה קטן. אולם, למרות הבעיות הקשות, מנהיגים מקומיים, שלא זכו למחווה מהשליט, השתמשו בעצמאותם החדשה כדי לבסס תרבות משגשגת במחוזות. לאחר ששלטו במשאבים שלהם, המחוזות התעשרו כלכלית - מה שהוכח בקבורות גדולות וטובות יותר בקרב כל המעמדות החברתיים.[32] בפרצי יצירתיות, אומנים פרובינציאליים אימצו וסיגלו מוטיבים תרבותיים שהוגבלו בעבר לתקופת הממלכה הקדומה, וסופרים פיתחו סגנונות ספרותיים המבטאים את האופטימיות והמקוריות של התקופה.[33]
משוחררים מנאמנויותיהם לשליט המדינה, החלו שליטים מקומיים להתחרות זה בזה על שליטה טריטוריאלית וכוח פוליטי. עד שנת 2160 לפני הספירה, שליטים בהרקליאופוליס שלטו במצרים התחתונה בצפון, בעוד שבט יריב המבוסס בתבאי,משפחת אנתפ(אנ'), השתלט על מצרים העליונה בדרום. ככל שהתעצמו האנתפ בשלטון והרחיבו את שליטתם צפונה, הפכה ההתנגשות בין שתי השושלות היריבות לבלתי נמנעת. בסביבות שנת 2055 לפני הספירה הביסו כוחות הצפון של תבאי, בפיקודו שלמנטוחוטפ השני(אנ'), את השליטים בהרקליאופוליס, ואיחדו מחדש את שתי הארצות. הם חנכו תקופה של רנסאנס כלכלי ותרבותי הידועה בשם הממלכה התיכונה.[34]
דמות החובשת את הכתר האדום של מצרים התחתונה, ככל הנראהאמנמחת השני אוסנוסרת השני(אנ'). היא תפקדה כשומר אלוהי ל-imiut; החצאית האלוהית מרמזת שהפסל לא היה רק ייצוג של השליט החי.[35]פירמידיון אמנמחת השלישי(אנ'), אבן הראש שלהפירמידה השחורה(אנ').ארון המתים של חנומנאכט בסגנון השושלת השתים-עשרה, עם חזית הארמון, עמודי כתובות ושתי עיני וודג'אט.[36]
שליטי הממלכה התיכונה החזירו את היציבות והשגשוג של המדינה, ובכך עוררו תחייה מחודשת של אמנות, ספרות ופרויקטי בנייה מונומנטליים.[37] מנטוחוטפ השני ויורשיו בשושלת האחת-עשרה שלטו מתבאי, אך הוזיראמנמחת הראשון, עם קבלת המלוכה בתחילתהשושלת השתים-עשרה בסביבות 1985 לפני הספירה, העביר את בירת הממלכה לעיראיטיטאווי, השוכנת בפיום(אנ').[38] מאיטיטאווי, נקטו מלכי השושלת השתים עשרה בתוכנית ארוכת טווח להשבחת קרקע והשקיה כדי להגדיל את התפוקה החקלאית באזור. יתרה מכך, הצבא כבש מחדש שטח בנוביה שהיה עשיר במחצבות ובמכרות זהב, בעוד הפועלים בנו מבנה הגנתי בדלתא המזרחית, שנקרא "חומות השליט"(אנ'), כדי להתגונן מפני תקיפות זרים.[39]
לאחר שביטחו השליטים את המדינה מבחינה צבאית ופוליטית ויחד עם עושר חקלאי ומינרלים עצום שעמד לרשותם, החלו לשגשג האוכלוסייה, האמנויות והדת של האומה. בניגוד לגישות האליטיסטיות של הממלכה הקדומה כלפי האלים, הפגינה הממלכה התיכונה עלייה בביטויי אדיקות אישית.[40] ספרות הממלכה התיכונה הציגה נושאים ודמויות מתוחכמים שנכתבו בסגנון בטוח ורהוט.[41] התבליטים ופיסול הדיוקנאות של התקופה לכדו פרטים עדינים ואינדיבידואליים שהגיעו לשיאים חדשים של תחכום טכני.[42]
השליט הגדול האחרון של הממלכה התיכונה,אמנמחת השלישי, איפשר למתיישביםכנענים דוברישמית מהמזרח הקרוב להגיע לאזור הדלתא ולספק כוח עבודה למסעות הכרייה והבנייה הפעילים במיוחד שלו. אולם פעילויות הבנייה והכרייה השאפתניות הללו, בשילוב עםהצפות קשות של הנילוס בתקופת שלטונו המאוחרת, לחצו את הכלכלה והיוו זרז לשקיעה האיטית לתקופת הביניים השנייה במהלך השושלות השלוש-עשרה והארבע-עשרה המאוחרות יותר. במהלך דעיכה זו, החלו המתיישבים הכנענים להשתלט על אזור הדלתא, ולבסוף עלו לשלטון במצרים בתור החיקסוס.[41]
תקופת הביניים השנייה (1674–1549 לפני הספירה) והחיקסוס
בסביבות שנת 1785 לפני הספירה, כאשר נחלש כוחם של מלכי הממלכה התיכונה, השתלט על מצרים עם ממערב אסיה בשםחיקסוס, שכבר היה מיושב בדלתא, והקים את בירתו באווריס, מה שאילץ את הממשל המרכזי לשעבר לסגת לתבאי. השליט המצרי זכה ליחס שלוסאל ושילם מס.[43] החיקסוס ('שליטים זרים') שמרו על מודלים מצריים של ממשל וזוהו כשליטים, ובכך שילבו מרכיבים מצריים בתרבותם. הם ופולשים אחרים הכניסו כלי לחימה חדשים למצרים, בעיקרהקשת המרוכבת והמרכבה הרתומה לסוס.[44]
לאחר שנסוגו דרומה, מצאו את עצמם מלכי תבאי הילידים לכודים בין החיקסוס הכנענים השולטים בצפון לבין הנובים הכושים, בעלי בריתם של החיקסוס, מדרום. לאחר שנות ואסל, צברה תבאי מספיק כוח כדי לאתגר את החיקסוס בסכסוך שנמשך יותר מ-30 שנה, עד 1555 לפני הספירה.[43] בסופו של דבר, הצליחו השליטיםטאו השני(אנ') וכא מוס(אנ') להביס את הנובים מדרום למצרים, אך לא הצליחו להביס את החיקסוס. משימה זו נפלה על יורשו של כא מוס,יעחמס הראשון, שניהל בהצלחה שורה של מסעות צבאיים שהכחידו לצמיתות את נוכחותם של החיקסוס במצרים. הוא הקים שושלת חדשה (השושלת השמונה-עשרה), ובממלכה החדשה שלאחר מכן, הפך הצבא לעדיפות מרכזית של הפרעונים, שביקשו להרחיב את גבולות מצרים וניסו להשיג שליטה במזרח הקרוב.[45]
בתקופת הממלכה החדשה יצרו הפרעונים תקופת שגשוג חסר תקדים על ידי הבטחת גבולותיהם וחיזוק הקשרים הדיפלומטיים עם שכניהם, כולל אימפרייתמיתני,אשור וכנען. מסעות צבאיים שנוהלו תחתתחותמס הראשון ונכדותחותמס השלישי הרחיבו את השפעת הפרעונים לאימפריה הגדולה ביותר שמצרים ראתה אי פעם.
בין שלטונם השיקהחתשפסות, שליטה שהתבססה כפרעה, פרויקטי בנייה רבים, כולל שיקום מקדשים שניזוקו על ידי החיקסוס, ושלחה משלחות מסחר לפונת וחצי האי סיני.[46] כאשר תחותמס השלישי מת בשנת 1425 לפני הספירה, מצרים הייתה אימפריה שהשתרעה מניי בצפון-מערבסוריה ועד האשד הרביעי של הנילוס בנוביה, חיזקה נאמנויות ופתחה גישה לייבוא קריטי כגוןארד ועץ.[47]
פרעוני הממלכה החדשה החלו במיזמי בנייה רחבי היקף כדי לקדם את האלאמון, שפולחנו התעצם והתבסס בכרנך. הם גם בנו אנדרטאות כדי להאדיר את ההישגים של עצמם, הן האמיתיים והן הבדיוניים. מקדש כרנך הוא המקדש המצרי הגדול ביותר שנבנה אי פעם.[48]
בסביבות שנת 1350 לפני הספירה, אוימה יציבותה של הממלכה החדשה כאשראמנחותפ הרביעי עלה לכס המלכות והנהיג שורה של רפורמות קיצוניות וכאוטיות. לאחר ששינה את שמו לאחנתון, הוא הציג את אתון,אל השמש חסר החשיבות בעבר, בתורהאלוהות העליונה, דיכא את הפולחן של רוב האלוהויות האחרות, והעביר את הבירה לעיר החדשה אַחֶתְאַתון (עמארנה של ימינו).[49] הוא היה מסור לדתו החדשה ולסגנון האמנותי(אנ') שלו. לאחר מותו, נזנח פולחן אתון במהירות והסדר הדתי המסורתי הושב על כנו. הפרעונים הבאים,תות ענח' אמון,איי וחרמחב, פעלו למחיקת כל אזכור לכפירה של אחנתון, הידועה כיום בשםתקופת עמארנה(אנ').[50]
בסביבות שנת 1279 לפני הספירה,רעמסס השני, הידוע גם בשם רעמסס הגדול, עלה לכס המלכות, והמשיך לבנות ולהקים עוד מקדשים, פסלים ואובליסקים, ולהוליד יותר ילדים מכל פרעה אחר בהיסטוריה.[א] רעמסס השני, מנהיג צבאי נועז, הוביל את צבאו נגד החתים בקרב קדש (בסוריה המודרנית). בסביבות 1258 לפני הספירה, לאחר מלחמה שוויונית שהובילה למבוי סתום, הסכימו הצדדים לחתום עלהסכם השלום המתועד הראשון.[51]
עם זאת, עושרה של מצרים הפך אותה ליעד מפתה לפלישה, במיוחד מצד הברברים הלובים ממערב, וגויי הים, קונפדרציה משוערת של יורדי ים מהים האגאי.[ב] בתחילה, הצליח הצבא המצרילהדוף(אנ') את הפלישות הללו. אך בסופו של דבר איבדה מצרים את השליטה על שטחיה הנותרים בדרוםכנען, וחלק ניכר ממנה נפל בידי האשורים. ההשפעות של איומים חיצוניים החריפו בגלל בעיות פנימיות כמו שחיתות, שוד קברים ותסיסה אזרחית(אנ'). לאחר שהחזירו לעצמם את כוחם, צברו הכוהנים הגדולים במקדש אמון(אנ') שבתבאי שטחי אדמה ועושר עצומים, וכוחם המורחב גרם לפיזור השלטון המרכזי בארץ מצרים וכניסה לתקופת הביניים השלישית.[52]
לאחר מותו שלרעמסס האחד עשר בשנת 1078 לפני הספירה, קיבלסמנדס(אנ') את הסמכות על החלק הצפוני של מצרים ושלט מהעירטאניס. הדרום נשלט למעשה על ידיהכוהנים הגדולים של אמון בתבאי(אנ'), שהכירו בסמנדס בשמו בלבד.[53] במהלך תקופה זו, התיישבו הלובים בדלתא המערבית, וראשי המתיישבים הללו החלו להגביר את האוטונומיה שלהם. בשנת 945 לפנה"ס, השתלטו נסיכי לוב על הדלתא תחתשושנק הראשון וייסדו את שושלת לוב או השושלת הבובסטיסית, ששלטה במשך כ-200 שנה. שושנק גם השיג את השליטה בדרום מצרים על ידי הצבת בני משפחתו בתפקידי כהונה חשובים. השליטה הלובית החלה להישחק כאשר שושלת יריבה בדלתא קמה בליאונטופוליס(אנ'), והכושים איימו מדרום.
בסביבות שנת 727 לפני הספירה פלש המלך הכושיפ-ענח'י צפונה ותפס את השליטה בתבאי, ובסופו של דבר את הדלתא, והקים אתהשושלת העשרים וחמש.[54] במהלך תקופת שלטונה של השושלת העשרים וחמש, יצר פרעהתהרקה אימפריה גדולה כמעט כמוהממלכה החדשה. פרעונים מהשושלת העשרים וחמש בנו, או שיקמו, מקדשים ומונומנטים ברחבי עמק הנילוס, כולל בממפיס, כרנך, קאווה וג'בל ברקל.[55] במהלך תקופה זו, בוצעה בעמק הנילוס הבנייה הנרחבת הראשונה שלפירמידות (רבות בסודן המודרנית) מאז תקופת הממלכה התיכונה.[56][57][58]
היוקרה מרחיקת הלכת של מצרים ירדה במידה ניכרת לקראת סוף תקופת הביניים השלישית. בעלות בריתה הזרות נפלו תחת תחום ההשפעה האשורי, וב-700 לפני הספירה הפכה המלחמה בין שתי המדינות לבלתי נמנעת. בין 671 ל-667 לפני הספירה החלו האשורים בכיבוש האשורי של מצרים(אנ'). שלטונם שלתהרקה ושל יורשו,תנות אמון, היו גדושים בעימותים מתמידים עם האשורים, שמצרים נהנתה מכמה ניצחונות נגדם. בסופו של דבר, האשורים דחפו את הכושים בחזרה לנוביה, כבשו את ממפיס ובזזו את מקדשי תבאי(אנ').[59]
האשורים הותירו את השליטה במצרים לשורה של וסאלים שנודעו בתור המלכים הסאים שלהשושלת העשרים ושש. עד שנת 653 לפנה"ס, הצליח המלך הסאיפסמתיך הראשון להדיח את האשורים בעזרת שכירי חרב יוונים, שגויסו להקים אתהצי(אנ') הראשון של מצרים.ההשפעה היוונית(אנ') התרחבה מאוד כאשרעיר-מדינהנאוקרטיס הפכה לביתם של היוונים בדלתא של הנילוס. המלכים הסאיים שישבו בבירה החדשה,סאיס, היו עדים לתחייה קצרה אך נמרצת בכלכלה ובתרבות, אך בשנת 525 לפני הספירה, האימפריה הפרסית, בראשותכנבוזי השני, החלה בכיבוש מצרים, ובסופו של דבר הביסה את פרעהפסמתיך השלישי(אנ') בקרב פלוסיום(אנ'). קמביסס השני קיבל אז את התואר הפורמלי "פרעה", אך שלט במצרים מפרס, והותיר את מצרים בשליטתאחשדרפן. מספר מרידות נגד הפרסים סימנו את המאה ה-5 לפני הספירה, אך מצרים מעולם לא הצליחה להפיל את הפרסים עד סוף המאה.[60]
לאחר סיפוחה לפרס, צורפה מצרים יחד עםקפריסין ופיניקיה לסטראפיה השישית שלהאימפריה הפרסית האחמנית. תקופה ראשונה זו של השלטון הפרסי על מצרים, הידועה גם בשםהשושלת העשרים ושבע, הסתיימה בשנת 402 לפני הספירה, כאשר מצרים חזרה לעצמאות תחת שורה של שושלות ילידים. האחרונה מבין השושלות הללו,השושלת השלושים, התבררה כבית המלוכה הילידי האחרון של מצרים העתיקה, והסתיימה עם מלכותו שלנכתנבו השני. שיקום קצר של השלטון הפרסי, המכונה לפעמיםהשושלת השלושים ואחת, החל בשנת 343 לפנה"ס, אך זמן קצר לאחר מכן, בשנת 332 לפנה"ס, מסר השליט הפרסי מאזאס (Mazaces) את מצרים לידיאלכסנדר מוקדון ללא קרב.[61]
בשנת 332 לפני הספירה, כבשאלכסנדר מוקדון את מצרים עם מעט התנגדות מצד הפרסים והתקבל בברכה על ידי המצרים כגואל. הממשל שהוקם בידי ממשיכי דרכו של אלכסנדר,ממלכת בית תלמי המקדונית(אנ'), התבסס על דגם מצרי בעיר הבירה החדשהאלכסנדריה. העיר הציגה את כוחו ויוקרתו של השלטון ההלניסטי, והפכה למרכז של למידה ותרבות, שכלל אתהספרייה הגדולה של אלכסנדריה המפורסמת כחלק מהמוזאיון.[62]המגדלור של אלכסנדריה האיר את הדרך עבור הספינות הרבות שהמשיכו לייבא ולייצא סחורות וטובין מהעיר ואליה - שכן התלמיים הפכו את המסחר והמפעלים המניבים הכנסות, כגון ייצור פפירוס, בראש סדר העדיפויות שלהם.[63]
התרבות ההלניסטית לא החליפה את התרבות המצרית הילידית, שכן התלמיים תמכו במסורות עתיקות יומין במאמץ להבטיח את נאמנות האוכלוסייה. הם בנו מקדשים חדשים בסגנון מצרי, תמכו בפולחנים מסורתיים והציגו את עצמם כפרעונים. מסורות מסוימות התמזגו, שכן אלים יווניים ומצריים עברוסינקרטיזציה(אנ') לאלוהויות מורכבות, כגוןסראפיס, וצורות פיסוליווניות קלאסיות השפיעו על מוטיבים מצריים מסורתיים. למרות מאמציהם לפייס את המצרים, התלמיים היו מאותגרים ממרד ילידים, יריבויות משפחתיות מרות והמון רב עוצמה של אלכסנדריה שנוצר לאחר מותו שלתלמי הרביעי.[64] בנוסף, ככל שרומא הסתמכה ביתר שאת על יבוא תבואה ממצרים, גילו הרומאים עניין רב במצב הפוליטי במדינה. המשך מרידות מצרים, פוליטיקאים שאפתניים ומתנגדים רבי עוצמה מהמזרח הקרוב הפכו את המצב הזה לבלתי יציב, מה שהוביל את רומא לשלוח כוחות כדי להבטיח את המדינה כמחוז של האימפריה שלה.[65]
בעקבות תבוסתם שלמרקוס אנטוניוס והמלכה התלמיתקלאופטרה השביעית לאוקטביאנוס (לימים הקיסר אוגוסטוס) בקרב אקטיום, הפכה מצרים בשנת 30 לפני הספירה למחוז שלהאימפריה הרומית. הרומאים הסתמכו במידה רבה על משלוחי תבואה ממצרים, והצבא הרומי, בשליטתו של ניצב שמונה על ידי הקיסר, דכא את המרידות, אכף בקפדנות את גביית המיסים הכבדים ומנע התקפות של שודדים, שהפכו לבעיה ידועה לשמצה באותה עת.[66] אלכסנדריה הפכה למרכז חשוב יותר ויותר בנתיב הסחר עם המזרח, שכן מותרות אקזוטיות היו מבוקשות ברומא.[67]
למרות שהרומאים פיתחו יחס עוין יותר מהיוונים כלפי המצרים, נמשכו מספר מסורות כמו חניטה ופולחן לאלים המסורתיים.[68] אמנות דיוקנאות המומיה שגשגה, ומספר קיסרים רומיים הציגו את עצמם כפרעונים, אם כי לא באותה מידה שהתלמיים. הראשונים חיו מחוץ למצרים ולא ביצעו את התפקידים הטקסיים של מלכות מצרים. הממשל המקומי הפך לרומי בסגנון ונסגר למצרים ילידים.[68]
מאמצע המאה הראשונה לספירה, השתרשה הנצרות במצרים והיא נתפסה במקור כפולחן נוסף שניתן לקבלו. עם זאת, הייתה זו דת חסרת פשרות שביקשה לזכות בתשובות מהדתות הפגאניותהמצרית והיוונית-רומית(אנ') ואיימה על מסורות דתיות פופולריות. דבר זה הוביל לרדיפה של מומרים לנצרות, שהגיעה לשיאה בטיהורים הגדולים שלדיוקלטיאנוס החל משנת 303, אך לבסוף ניצחה הנצרות.[69] בשנת 391 הציג הקיסר הנוצריתאודוסיוס חקיקה שאסרה על טקסים פגאניים והורתה על סגירת מקדשים.[70] אלכסנדריה הפכה לזירת מהומות אנטי-פגניות גדולות עם דימויים דתיים ציבוריים ופרטיים שנהרסו.[71] כתוצאה מכך, התרבות הדתית הילידית של מצרים הייתה בירידה מתמדת. בעוד האוכלוסייה הילידית המשיכה לדברבשפתה, היכולת לקרואכתב חרטומים נעלמה אט אט ככל שתפקידם של כוהני והכוהנות המקדשים המצריים פחת. המקדשים עצמם הוסבו לעיתים לכנסיות או ננטשו.[72]
הפרעה תואר בדרך כלל כשהוא עונד סמלים (שרביט, ענח', כיסוי ראש, זקן וכו') של מלכות וכוח.
הפרעה היה השליט האבסולוטי, ולפחות מבחינה תאורטית שלט באופן מוחלט על הארץ ועל משאביה. המלך גם היה המפקד הצבאי העליון, ואחראי לכל ההחלטות הצבאיות והמדיניות. המלך הסתמך עלבירוקרטיה של פקידים שניהלו את הממלכה. בראש מערכת המנהל עמד פקיד עליון, שפעל כנציגו של המלך בניהול נכסי המלך, הטלת המיסים וגבייתם ומיזמי בנייה. הוא שלט על המערכת המשפטית, האוצר והארכיבים. ברמה המקומית, נחלקה הארץ לאזורים מנהליים המכונים נומות, ובתקופה המאוחרת כבר היו 42 כאלה. המושל של נומה ניהל את האחוזות בנומות והיה אחראי בפני הפקיד העליון. למקדשים היה מקום חשוב ביותר בכלכלה והם היו לא רק מרכזי פולחן, אלא הם גם הפעילו אחוזות גדולות וניהלו את איסוף התרומות הגדולות לאלים וצבירת הנכסים של המקדשים. הפרעונים והפקידים ניהלו את בית האוצר של הממלכה ואת הממגורות הגדולות בהם רוכזו עודפי היבול שנגבו מהחקלאים כמיסים, דמי חכירה ויבול אחוזות פרעה והמקדשים. עודפי היבול שימשו לתשלומים הקשורים למפעלי הבנייה ולחלוקה לאוכלוסייה בתקופות של בצורת והפרעות בייצור החקלאי.
החברה המצרית הייתהמרובדת ביותר. האיכרים הם שהיוו את רוב האוכלוסייה היו בתחתית הסולם החברתי. הם היו צמיתים וחכרו את הקרקע שעיבדו מידי המדינה, המקדשים או שליטי המחוזות. הם היו צריכים לשלם בתום העונה החקלאית חלק מהיבול וביתרה השתמשו לצורכיהם. האיכרים היו נתונים לעבודת כפייה ונאלצו לעבוד במפעלי ההשקיה או הבנייה במשך חלק של השנה.אמנים ואומנים זכו למעמד גבוה יותר משל האיכרים, אך הם פעלו ברובם במסגרת המקדש או ארמון פרעה וקיבלו שכר. הם גם עבדו עצמאית בבתי מלאכה סמוכים למקדשים ומכרו תוצרתם לשוק. הסופרים והפקידים היוו אתהמעמד הגבוה במצרים העתיקה.עבדות הייתה קיימת במצרים העתיקה, אך לא ידוע באיזה היקף.
לגבי תיאור הכלכלה המצרית בעת העתיקה יש שתי אסכולות. האחת, המכונה קיומית-פרימיטיבית, טוענת שהחברה המצרית הקדומה הייתה פרימיטיבית ומאורגנת במסגרת משפחתית מורחבת המייצרת בצורה מרוכזת אמצעים לקיום והמקבלת מנות לקיום מידי השלטון המרכזי של פרעה ופקידיו. אמצעי הייצור (קרקע, עבודה והון) היו בידי המדינה. הקרקע הייתה בידי פרעה, העובדים היו צמיתים ועסקו בחלק מהזמן בעבודת כפייה. ההון היה בידי הארמון והמקדש. לא היו אמצעי תשלום, מערכות אשראי ומימון ומחירים נקבעו על ידי השלטון המרכזי. המסחר היה מנוהל על ידי השלטונות. השנייה, המכונה פורמלית-מודרנית, טוענת שבמצרים העתיקה פעלו מוסדות כלכליים כפי שאנחנו מכירים אותם היום כמו:זכויות קניין,שווקים חופשיים,אמצעי תשלום,מערכות מימון ואשראי ואמצעי אכיפה כמוחוקים,תקנות,בתי משפט ופקידות העוסקת באכיפה. לפי תאוריה זו האיכרים ובעלי המלאכה קיבלו תשלום שכר חודשי או שהשתכרו מעבודתם בחקלאות ובבתי המלאכה שלהם סכומים שהיו מעל ומעבר לצורכי הקיום. הם צברו את העודפים וסחרו בהם בשווקים. השווקים היו בעיקר במעגנים של הסירות ליד הנהר.
הממשל קבע יחידות מידה מוסכמות של משקל ונפח נוזלי ויבש. התושבים סחרו ביניהם תוך שימוש ביחידות המידה המוסכמות. שקים של תבואה (שעורה או חיטה) – החאר (Khar) התקבלו כשכר (כ־75 ליטר, כ־50 ק"ג). משכורת חודשית לעובד פשוט הייתה שק (חאר) אחד. עובד מקצועי (למשל בדיר אל-מדינה) השתכר 5.5 שקים (275 ק"ג) תבואה לחודש, ואילו מנהל העבודה היה מקבל בערך 7.5 שקים (375 ק"ג). בנוסף ליחידות נפח של תבואה היו יחידות משקל של נחושת ששימשו כאמצעי תשלום למוצרים גדולים ויקרים יותר כמו רהיטים למשל. יחידת המשקל הסטנדרטית של נחושת בממלכה הקדומה הייתה הדבן ("טבעת") – 91 גרם (Deben). בתקופת הממלכה החדשה הדבן היה 9.1 גרם נחושת. בנוסף לנחושת שימשו הזהב והכסף אמצעי תשלום ושומרי ערך. היו יחסי מחירים קבועים למוצרים העיקריים ששימשו בחליפין כמו תבואות, נחושת, כסף וזהב בכל המדינה על מנת להקל על המסחר. כך שדבן נחושת היה שווה לחצי חאר תבואה, ומאתיים דבן נחושת היו שווים לדבן זהב. דוגמאות של מחירים שמופיעים במסמכים:חולצה למשל, עלתה בערך 5 דבןנחושת, ואילופרה – 140 דבן. אין הרבה תיעוד על החיים הכלכליים במצרים העתיקה. מרבית המסמכים הם מקברי הפרעונים והפקידים הבכירים ולכן מתארים בעיקר את הכלכלה של הארמון והמקדש. במסמכים והכתובות של אנשים שעסקו במסחר מתגלה תמונה הקרובה יותר לאסכולה הפורמלית-מודרנית. פרטים רבים על חיי יום יום בתקופת הממלכה החדשה נתגלו באוסטרקונים (לוחות אבן וחרס קטנים) בחפירות בדיר אל-מדינה – אתר היישוב של בוני הקברים. הוויכוח לא הוכרע והאסכולות משמשות לסירוגין במקורות.[73]
תבליט אבן גיר של אציל בחברה המצרית העתיקה בתקופת הממלכה החדשה
החברה המצרית הייתה מרובדת מאוד, והמיצב החברתי הוצג במפורש. חקלאים היוו את עיקר האוכלוסייה, אך התוצרת החקלאית הייתה בבעלות ישירה של המדינה, המקדש או משפחת האצולה שהקרקע הייטתה בבעלותה.[74] חקלאים היו גם כפופים למס עבודה ונדרשו לעבוד על פרויקטים של השקיה או בנייה במערכתקורווה.[75] אמנים ואומנים היו בעלי מעמד גבוה יותר מחקלאים, אך גם הם היו תחת שליטה ממשלתית, עבדו בבתי המלאכה והסדנאות הצמודות למקדשים ומומנו ישירות מקופת המדינה. סופרים ופקידים היוו את המעמד הגבוה במצרים העתיקה, המכונה "מעמד הצווארון הלבן" בהתייחס לבגדי הפשתן המולבנים ששימשו כסימן לדרגתם.[76] המעמד הגבוה הציג באופן בולט את מעמדו החברתי באמנות ובספרות. מתחת לשכבת האצולה היו הכוהנים, הרופאים והמהנדסים בעלי הכשרה מיוחדת בתחומם. לא ברור האםעבדות כפי שהיא מובנת כיום הייתה קיימת במצרים העתיקה וישנן דעות שונות בין מומחים.[77]
המצרים הקדמונים ראו בגברים ובנשים, כולל אנשים מכל המעמדות החברתיים, שווים במהותם בפני החוק, ואפילו האיכר הפשוט ביותר היה רשאי לעתור לוזיר ולחצרו בבקשה לפיצויים.[78] אף על פי שעבדים שימשו בעיקר כמשרתים חוזיים, הם יכלו לקנות ולמכור את שעבודם, לפלס את דרכם לחופש או לאצולה, ובדרך כלל טופלו על ידירופאים במקום העבודה.[79] לגברים ולנשים כאחד הייתה הזכות להחזיק ולמכור רכוש, לערוך חוזים, להינשא ולהתגרש, לקבל ירושה ולנהל סכסוכים משפטיים בבית המשפט. זוגות נשואים יכלו להחזיק ברכוש במשותף ולהגן על עצמם מפני גירושין על ידי הסכמה לחוזי נישואין, שקבעו את התחייבויותיו הכספיות של הבעל לאשתו ולילדיו במקרה של סיום הנישואין. בהשוואה לעמיתיהם ביוון העתיקה, רומא ואף במקומות מודרניים יותר ברחבי העולם, לנשים המצריות הקדומות היה מגוון רחב יותר של בחירות אישיות, זכויות משפטיות והזדמנויות להישגים. נשים כמוחתשפסות וקלאופטרה השביעית אף הפכו לפרעונים, בעוד שאחרות החזיקו בכוח כנשותיו האלוהיות של אמון(אנ'). למרות חירויות אלו,נשים במצרים העתיקה(אנ') לא לקחו חלק לעיתים קרובות בתפקידים רשמיים בממשל, מלבד הכוהנות הגדולות המלכותיות, ככל הנראה מילאו רק תפקידים משניים במקדשים (אין נתונים רבים עבור שושלות רבות), ולא סביר להניח שהן היו משכילות כמו גברים.[78]
ראש המערכת המשפטית במצרים העתיקה היה מבחינה רשמית הפרעה, שהיה אחראי להכרזה עלחוקים, עשייתצדק ושמירה על החוק והסדר, מושג הקרוי במצרית 'מעאת'. אף על פי שלא שרדו קובצי חוקים ממצרים העתיקה, קיימים מסמכים רבים מבתי דין המראים שהחוק המצרי היה מבוסס על הבנה של "שכל ישר" של הצדק, תוך הדגשה של הגעה לעמק השווה ויישוב קונפליקטים על פני עמידה עקבית בחוקים מסוימים.
על פי המצרים, גברים ונשים, כולל אנשים מכל המעמדות החברתיים מלבד עבדים, נחשבו כשווים בפני החוק, ואפילו האיכר היה יכול לפנות אל הפקיד העליון או אל בית הדין שיקבלו את בקשותיו. לגברים ונשים הייתה הזכות לבעלות על הרכוש ולמכירתו, לחתום עלחוזים, להינשא ולהתגרש, לקבלירושה ולהתעמת בבית הדין. זוגות נשואים יכלו להיות בבעלות משותפת על רכוש ולהגן על עצמם מפני גירושין בעזרת חוזי נישואין, שהגדירו את המחויבות הכספית של הבעל לאשתו ולילדים במקרה של סיום הנישואין. סיפורהאיכר צח הלשון ממחיש זאת.
מועצות זקנים, שבממלכה החדשה כונו 'קנבט', היו אחראיות לפסיקה במקרים של תביעות קטנות וסכסוכים קלים, אם כי היכולת של הקנבט לכפות את פסיקותיו הייתה מועטת. קנבטים מקומיים העבירו מקרים חמורים או מורכבים הכולליםרצח, עסקאות קרקע גדולות אושוד קברים ל'קנבט הגדול', בו שפט הפקיד העליון או הפרעה. התובע והנתבע ייצגו את עצמם, ונשבעו לאחת מהאלוהיות המצריות שהם אומרים את האמת. במקרים של שוד קברים או ניסיונות התנקשות, המדינה הייתה התובע והשופט גם יחד, והיא הייתה רשאיתלענות את הנאשם על מנת להביא להודאה או להשיג את השמות של שותפיו. בכל סוגי המשפטים, סופרי בית הדין תיעדו את התביעה, העדות והפסיקה במקרה לעיון עתידי.
מהממלכה החדשה לאורקלים החל להיות תפקיד משמעותי במערכת המשפטית, במשפט האזרחי והפלילי. האל נשאל (דרך הפסל שלו) שאלה שהתשובה אליה הייתה בדרך כלל "כן" או "לא". פסל האל, שנישא בידי כמהכהנים, ענה על השאלה על ידי תנועה לאחור או קדימה, או הצבעה על אחת מהתשובות הרשומות על פיסתפפירוס אואוסטרקון.
הענישה על פשעים קלים הייתה בדמותקנסות,מלקות,הטלת מום בפנים אוגלות, על פי חומרת המעשה. פשעים חמורים כמו רצח ושוד קברים נענשו בהוצאה להורג. לעיתים הענישה גם הורחבה למשפחת הפושע.
תבליט קבר מתאר פועלים חורשים את השדות, קוצרים את היבולים ודשים את התבואה תחת הדרכתו של מפקח, מציירים בקברו שלנחת(אנ').
להצלחה של התרבות המצרית העתיקה תרם צירוף של מספר מאפיינים גאוגרפיים:הקרקע הפורייה שנוצרה עקב השיטפונות השנתיים של נהר הנילוס, השפע במי ההשקיה ומזג האוויר החם. המצרים לפיכך יכלו לגדל כמות רבה שלמזון, דבר שאפשר לאוכלוסייה לגדול מאוד וכן להקדיש זמן ומשאבים רבים יותר לתחומיםתרבותיים,טכנולוגיים ואמנותיים. ניהול קרקע היה חשוב ביותר במצרים העתיקה מכיוון שהמסים היו מבוססים על כמות הקרקע שבבעלות האדם.[80]
החקלאות הייתה מבוססת על מחזור הנילוס. המצרים הבחינו בשלושעונות בכתביהם: אחט (שיטפון), פֶּרֶת (זריעה), ושמו (קציר). תקופת השיטפון הייתה מיוני ועד ספטמבר, והיא הותירה אחריה על גדות הנהר שכבה של אדמה עשירה במינרלים שהייתה מצוינת לגידולים. לאחר ששכך השיטפון, נמשכה עונת הזריעה והגידול מאוקטובר ועד פברואר. האיכרים חרשו וזרעו בשדות, ואלה הושקו מתעלות. במצרים אין כמעטגשם, ולפיכך נלקחו מי ההשקיה מהנילוס.[81] ממרץ ועד מאי קצרו במגלים את היבולים,דשו במחבט(אנ'), הפרידו את התבואה מהמוץ(אנ') ואז התבואה נטחנה לקמח, נרקחה להכנת בירה או נשמרה לשימוש מאוחר יותר.[82]
המצרים גידלוחיטת אמר,שעורה ומספר דגנים נוספים. מאלה ייצרולחם ובירה.[83][84] בצמחיפשתה שנעקרו לפני שהחלו לפרוח השתמשו לסיבים. אלהנטוו לחוטים, שנארגו לבדים ולביגוד. מהפפירוס שגדל על גדות הנילוס ייצרונייר.פירות וירקות גודלו בגינות קטנות הקרובות לבתים, אותן צריך היה להשקות ביד. הירקות כללו כרישות, שום, מלונים, דלעות, קטניות, חסה וגידולים אחרים, בנוסף לענבים שגודלו ליין.[85]
בריכת דגים מלבנית עם ברווזים ולוטוסים נטועים סביב עצי תמר ועצי פרי,קבר נבמון, תבאי, שושלת ה-18
המצרים האמינו שמערכת יחסים מאוזנת בין אנשים ובעלי חיים היא מרכיב חיוני של הסדר הקוסמי; לפיכך האמינו שבני אדם, בעלי חיים וצמחים הם יצירים של שלם אחד.[86] בעלי חיים, הןמבויתים והן פראיים, היו אפוא מקור קריטי לרוחניות, לוויה ולפרנסה למצרים הקדמונים. הבקר היה משק החי החשוב ביותר; המינהל גבה מיסים על בעלי חיים במפקדים קבועים, וגודל העדר העיד על היוקרה והחשיבות של האחוזה או המקדש שהיו בבעלותם. בנוסף לבקר, המצרים הקדמונים החזיקו כבשים, עיזים וחזירים.עופות(אנ'), כגון ברווזים, אווזים ויונים, גודלו בכלובי רשתות בחוות, שם האכילו אותם בכוח בבצק כדי לפטם אותם.[87] הנילוס סיפק מקור לשפעדגים. גם דבורים בויתו לפחות מתקופת הממלכה העתיקה, וסיפקו דבש ושעווה.[88]
המצרים הקדמונים השתמשו בחמורים ובשוורים כחיות משא ועבודה, והיו אחראיות לחרישת השדות ולרמיסת זרעים לתוך האדמה. שחיטת שור מפוטם הייתה חלק מרכזי בטקסי מנחה. סוסים הובאו על ידי החיקסוס בתקופת הביניים השנייה. גמלים, למרות היותם ידועים רק מתקופת הממלכה החדשה, לא שימשו כחיות משא עד לתקופה המאוחרת. ישנן גם עדויות המצביעות על כך שפילים שימשו לזמן קצר בתקופה המאוחרת, אך ננטשו במידה רבה בשל מחסור באדמות מרעה.[87]חתולים(אנ'), כלבים וקופים היו חיות מחמד משפחתיות נפוצות, בעוד שחיות מחמד אקזוטיות יותר שיובאו מלב אפריקה, כמואריות אפריקאיםמדרום לסהרה,[89] היו שמורות לבני המלוכה.הרודוטוס הבחין כי המצרים היו האנשים היחידים שהחזיקו את בעלי החיים שלהם בבתיהם.[86] במהלך התקופה המאוחרת, סגידה לאלים בצורת החיות שלהם הייתה פופולרית ביותר, כגון אלת החתוליםבסתת ואל המגלןתחות, ובעלי חיים אלו הוחזקו במספרים גדולים למטרת הקרבת קורבן פולחני.[90]
מצרים העתיקה הייתה עשירה באבן בנייה ובמחצביבדיל,זהב ואבנים חצי-יקרות; משאבי טבע אלה אפשרו למצרים לבנות מונומנטים,לפסלפסלים, ליצור כלים ולעצבתכשיטים.חונטים השתמשו במלחים מוואדי נטרון עבור המומיות, ומשם גם לקחוגבס.
המחצבים היו מצויים בוואדיות מרוחקים במדבר המזרחי ובסיני ועל מנת לכרות אותם היה צורך במסעות גדולים שמומנו בידי המדינה.אסירים ועבדים שימשו ככוח העבודה לכרייה, אך גם איכרים פשוטים הוכרחו לעבוד בעבודה קשה זו.
נחושת הייתה המתכת החשובה ביותר ליצור כלים במצרים העתיקה, והיא נכרתה בעיקר בסיני וגם בהרי אילת, שם נמצאו שרידים של תנורים להפקת הנחושת ומקדשים קטנים של העובדים במקום. זהב נאסף על ידי שטיפה של אדמה עשירה בגרגירי זהב או על ידי טחינה של סלעקוורץ שבתוכו יש זהב.ברזל נכרה בעיקר במצרים העליונה.
אבן לבנייה הייתה שכיחה במצרים;אבן גיר נכרתה בכל עמק הנילוס,גרניט נלקח מאסואן, ובזלת ואבן חול מהוואדיות במדבר המזרחי.
המצרים הקדמונים סחרו עם שכניהם כדי להשיג חומרים נדירים ואקזוטיים שלא היו קיימים במצרים. היקף המסחר היה מצומצם והתרכז בעיקר ביבוא עצים, נחושת, כסף, בשמים ואבנים יקרות. בתקופה הקדם-שושלתית, בתחילת תקופת הממלכה הקדומה, הם החלו לסחור עםנוביה על מנת להשיג זהב וקטורת. הם גם סחרו עם ארץ ישראל, כפי שמוכח מכדי שמן בסגנון ארצישראלי שנמצאו בקברים של הפרעונים מהשושלת הראשונה. עדהשושלת השנייה, המצרים גם החלו לסחור עםביבלוס, מקור חשוב של עץ איכותי שלא היה קיים במצרים. מסחר ימי (בים סוף) החל כבר בשושלת הקדומה עם ארץפונת (מזוהה עםאריתריאה וסומליה של היום) שסיפקה זהב, שרף ריחני,הובנה, שנהב וחיות אקזוטיות כמובבונים וקופים שונים.
מצרים סחרה עם קפריסין של ימינו ועםאנטוליה שסיפקו לה נחושת וכסף. המצרים אהבו את האבן הכחולהלפיס לזולי, אותה הביאו מאפגניסטן הרחוקה של זמננו. שותפי הסחר בים התיכון כללו אתכרתים, שסיפקו, בין השאר,שמן זית.
תמורת יבוא חפצי המותרות וחומרי הגלם, המצרים ייצאו בעיקר תבואה, זהב, בדים ופפירוס, וכן מוצרים מוגמרים כמו חפצי אבן וזכוכית.
השפה המצרית שייכת למשפחת השפות אפרו-אסייתיות, ויש קשרים בינה וביןהשפות השמיות – למשלעברית אוערבית, וכן בינה ובין השפות החמיות שלצפון אפריקה, כמו הברברית.[91] השפה המצרית הכתובה הייתה בשימוש משנת 3200 לפני הספירה ועד לימי הביניים (מאה ה-11 לספירה) ונשארה כשפה מדוברת זמן רב יותר. שלבים של השפה המצרית העתיקה הם מצרית עתיקה, מצרית תיכונה (מצרית קלאסית), מצרית מאוחרת,דמוטית וקופטית.[92] כתבים מצריים אינם מראים הבדלי דיאלקט לפני הקופטית, אך היא כנראה דוברה בניבים אזוריים סביב ממפיס ומאוחר יותר תבאי.[93]
למצרית העתיקה יש 25 עיצורים הדומים לאלה של שפות אפרו-אסייתיות אחרות. אלה כולליםעיצורים לועיים ועיצורים נחציים, עיצורים קוליים וחסרי קול,עיצורים חוככים חסרי קול ועיצורים מחוככים קוליים וחסרי קול. יש לה שלוש תנועות ארוכות ושלוש תנועות קצרות, שהתרחבו במצרית המאוחרת ל-9.[96] המילה הבסיסית במצרית, בדומה לשמית ולברברית, היאשורש תלת-אותי או דו-אותי של עיצורים ועיצורים למחצה. סיומות מתווספות ליצירת מילים. צימוד הפועל מתאים לגוף. לדוגמה, השלד התלת-עיצורי S-Ḏ-M הוא הליבה הסמנטית של המילה 'לשמוע'; צימודה הבסיסי הוא sḏm, ופירושו 'הוא שומע'. אם הנושא הוא שם עצם, סיומות אינן מתווספות לפועל:[97] sḏm ḥmt, 'האישה שומעת'. שמות תואר נגזרים משמות עצם באמצעות תהליך שאגיפטולוגים מכניםניסבציה (nisbation)(אנ') בשל דמיונו לערבית.(אנ') במשפטים פועליים ותארים סדר המילים הוא נשוא-נושא, ובמשפטים נומינליים ותארים סדר המילים הוא נושא-נשוא.[98] ניתן להעביר את הנושא לתחילת משפטים אם הוא ארוך ואחריו כינוי גוף חוזר.[99] פעלים ושמות עצם מבוטלים על ידי המילית n, אך nn משמש עבור משפטים תוארים ותארים. ההטעמה נופלת על ההברה האחרונה או הלפני אחרונה, שיכולה להיות פתוחה (CV) או סגורה (CVC).[100]
שיטת הכתב המצרית העתיקה ידועה כ"כתב הירוגליפי" אוכתב חרטומים, ובבסיסה היא מורכבת מכ-750סמלים.[101] אין הסבר ברור לאופן שבו הומצאה השיטה, אך זמן קצר לפני 3000 לפנה"ס היא אומצה ושוכללה. כל הירוגליף הוא ציור של דבר אמיתי – ציפור, כלי, או חלק גוף – ורוב ההירוגליפים השכיחים מקבילים לעיצור מסוים. כמו בשפות השמיות, הכתב המצרי אינו כולל תנועות.
ההירוגליפים היו הכתב הרשמי, שנכתב עלקברים ועל מונומנטים מאבן, ולעיתים קרובות הוא היה מפורט ומוקפד כמו יצירת אמנות. בכתיבה היום-יומית, לעומת זאת, נעשה שימוש בצורה פשוטה יותר של כתיבה המכונההיארטית. בעוד שהירוגליפים פורמליים נקראו בטורים או בשורות בשני הכיוונים, היארטית תמיד נכתבה מימין לשמאל, ובדרך כלל בשורות אופקיות. לאחר שהדמוטית נעשתה לשפה המדוברת הדומיננטית, צורה חדשה של כתיבה שנקראה גם היא דמוטית נעשתה מקובלת, ושיטת כתיבה זו – לצד הירוגליפים רשמיים – היא שכתובה עלאבן רוזטה, במקביל לטקסט היווני. במאה הראשונה לספירה,נוצרים קופטים שחיו במצרים כתבו בשפה שלהם במקום בדמוטית, והשתמשו באלפבית יווני מותאם, בכתב שידוע כקופטית. אף על פי שעדיין נעשה שימוש בהירוגליפים הרשמיים עד למאה הרביעית לספירה, בשלב זה ידע רק קומץכהנים לקרוא אותם; עם הפירוק של המוסדות הדתיים המסורתיים, אבדה גם הבנת ההירוגליפים. רק ב-1822, לאחר גילוי אבן רוזטה ב-1799, ושנים של מחקר,פוענח הכתב.
כתיבה הופיעה לראשונה בהקשר למלוכה, על תוויות ותגים המצורפים לפריטים שהושמו בקברים מלכותיים. עד תקופתהממלכה הקדומה, מסורת כתיבה זו התפתחה לאוטוביוגרפית-קבר, שבה האדם ביקש לכתוב על קברו את קורות חייו. מספר יצירות מוכרות ביותר של הספרות המצרית העתיקה, כמוכתבי הפירמידות וכתבי ארונות קבורה נכתבו במצרית קלאסית, שהמשיכה להיות שפת הכתיבה עד שנת 1300 לפני הספירה בערך. הסוגה הספרותית הידועה כ'סבייט' (הוראות), פותחה על מנת להעביר תורות והדרכה מאצילים.פפירוס איפוור, שיר קינה המתאראסונות טבע וטלטלות חברתיות, הוא דוגמה בולטת. בתקופת הביניים הראשונה ובממלכה התיכונה, סגנון הספרות השתנה, כש"סיפורו של שאנהת" והאיכר צח הלשון הם מהקלאסיים שבספרות המצרית.[102] בזמן זה נכתב גםפפירוס ווסטכר, סדרת סיפורים שסופרה לח'ופו בידי בניו, ועוסקת בנסים שנעשו בידי הכהנים.[103]משלי אמנ-אמ-אפה נחשבים ליצירת מופת של ספרות המזרח הקרוב.[104]
מצרית מאוחרת דוברה מתקופת הממלכה החדשה ואילך והיא מיוצגת במסמכים מנהליים של תקופת רעמסס (שושלות 19 ו-20), בשירת אהבה ובסיפורים, כמו גם בכתבים דמוטיים וקופטיים. לקראת סוף תקופת הממלכה החדשה נכתבוסיפור ון-אמון והוראות אני. הסיפור הראשון עוסק באציל שנשדד בדרכו לקנות ארזים מלבנון ומאבקו לשוב למצרים; הטקסט מסמן גם את סוף מצרים המאוחדת ותחילתתקופת הביניים השלישית. משנת 700 לפני הספירה לערך נכתבו סיפורים והוראות סיפוריים, כמוהוראותיו של אונששונקי (Instructions of Onchsheshonqy), וכן מסמכים אישיים ועסקיים בכתב ובפאזה הדמוטית של המצרית. סיפורים רבים שנכתבו בצורה דמוטית במהלך התקופה היוונית-רומית(אנ') התרחשו בתקופות היסטוריות קודמות, כאשר מצרים הייתה אומה עצמאית שנשלטה על ידי פרעונים גדולים כמורעמסס השני.[105]
המצרים הקדמונים עסקו במגוון פעילויות פנאי, ביניהןמשחקים ומוזיקה.סנת, משחק לוח שבו הונעו כלים על פי סיכויים רנדומליים, היה פופולרי כבר בתקופות מוקדמות ביותר; משחק דומה אחר היה מהן, עם לוח משחק עגול. משחקיכדור וג'אגלינג היו פופולריים בקרב הילדים, וגםאגרוף מתועד בקבר בבני חאסן. העשירים בילו את זמנם גם בציד ובשיט.
מוזיקה וריקוד היו בילויים מקובלים לאלה שהיו להם האמצעים לכך. כלים עתיקים כולליםחליל ונבל, ואילו כלים הדומים לחצוצרה התפתחו מאוחר יותר. בממלכה החדשה, המצרים ניגנו עלפעמונים,מצילתיים, טמבורינות ותופים, וייבאו לאוטות ונבלים מאסיה. הסיסטרום היה כלי מוזיקלי הדומה לרעשן, שהיה חשוב במיוחד בטקסים דתיים.
המטבח המצרי נשאר יציב להפליא לאורך זמן; ואכן,המטבח של מצרים המודרנית שומר על מספר קווי דמיון בולטים למטבח של הקדמונים. התזונה הבסיסית כללה לחם ובירה, בתוספת ירקות כמו בצל ושום, ופירות כמו תמרים ותאנים. כולם נהנו מיין ובשר בימי חג בעוד שהמעמדות הגבוהים התפנקו על בסיס קבוע יותר. ניתן היה להמליח או לייבש דגים, בשר ועוף, ואפשר היה לבשל אותם בתבשילים או לצלות על גריל.[106]
האדריכלות במצרים העתיקה כוללת כמה מהמבנים המפורסמים ביותר בעולם:הפירמידה הגדולה של גיזה,מקדשי אבו סימבל, והמקדשים בכרנך. כל מיזמי הבנייה הגדולים אורגנו ומומנו בידי המדינה, והם מילאו תפקיד דתי, צבאי והיסטורי חשוב, ובעיקר חיזקו את הפרעה ופרסמו אותו, וכך הבטיחו את שמירת מורשתו לשנים רבות. המצרים היו בנאים מוכשרים בעלי ידע רב בשיטות בנייה וסקירת קרקעות. בעזרת חבלים וכלים פשוטים אחרים, האדריכלים יכלו לבנות מבני אבן גדולים בדיוק רב.
רוב המבנים במצרים העתיקה, כוללארמון פרעה, נבנו מחומרים מתכלים כמו לבני בוץ ועץ, ולכן לא שרדו. מבנים חשובים כמומקדשים וקברים היו אמורים להיות קיימים לעד ולכן נבנו מאבן. מבנה האבן הגדול הראשון בעולם, מערך הקבורה שלג'וסר, נבנה בתקופתהשושלת השלישית כחיקוי אבן למבני העץ ולבני הבוץ ששימשו בחיים היום-יומיים.
האלמנטים האדריכליים ששימשו במערך הקבורה שלדחשור, כולל בנייה של גגות מאבנים עצומות שנתמכות בידי הקירות החיצוניים ועמודים צפופים, המשיכו להיות בשימוש במשך רוב ההיסטוריה של התרבות המצרית הקדומה. גם סגנונות קישוט שקיימים כבר בממלכה הקדומה, כמו מוטיב הפפירוס והלוטוס, מהווים מוטיב חוזר בכל האדריכלות המצרית לאחר מכן.
מבנה הקבורה המוקדם ביותר במצרים העתיקה היה המסטבה, מבנה מלבני בעל גג שטוח, מאבן או לבני בוץ, שנבנה מעל לחדר קבורה תת-קרקעי. המסטבה היה הקבר המקובל ביותר בקרב האצולה בממלכה הקדומה, והפירמידה הראשונה, פירמידת המדרגות של דחשור, היא למעשה סדרה של מסטבות אבן שנבנו זו על גבי זו. פירמידת המדרגות כנראה הייתה ההשראה לפירמידות האמיתיות הראשונות. פירמידות נבנו בידי הפרעונים של הממלכה הקדומה והתיכונה, אך לאחר מכן שליטים עברו לקברים פחות בולטים, חצובים בסלע. פרעונים בממלכה החדשה בנו את קבריהם החצובים בסלע בעמק המלכים, ובתקופת הביניים השלישית, פרעונים הפסיקו לבנות מבני קבורה מלכותיים גדולים.
המקדשים המצריים העתיקים ביותר שהשתמרו, מהממלכה הקדומה, הם אולמות יחידים, בעלי גגות אבן הנתמכים בעמודים. המקדשים המשויכים לפירמידות בגיזה הם דוגמאות לסוג מוקדם זה של מקדש. בתקופתהשושלת החמישית, הפרעונים פיתחו אתמקדש השמש, שמוקדו היה באובליסק הידוע כ"אבן הבנבן". סביב אבן הבנבן ומבנים אחרים במקדש היה קיר חיצוני, והם חוברו לנילוס דרך שביל מרוצף ומוגבה שבסופו "מקדש עמק". בממלכה החדשה, אדריכלים הוסיפו את ה'פילון', החצר החיצונית, ואולם סגור עם עמודים, המכונה 'היפוסטיל', לפני המבנה הפנימי של המקדש. מכיוון שלאנשים הפשוטים לא הותר להיכנס אל מעבר לאולם הכניסה הפתוח, האלוהות שהתגוררה באולם הפנימי הייתה מרוחקת מהעולם החיצוני. סוג זה של מקדש שימש עד לתקופה התלמאית והרומית.
דגם של רחבת כניסה וגינה ביתית, בערך 1981–1975 לפנה"ס
המצרים יצרואמנות ששירתה מטרות פונקציונליות, ולא למטרות של ביטוייצירתיות. במשך 3500 שנים, אמנים שמרו על צורות אמנותיות שהתפתחו בתקופת ממלכה הקדומה, תוך התאמה לעקרונות קשוחים, שלא הושפעו כמעט מהשפעה חיצונית או שינוי פנימי. סטנדרטים אמנותיים אלה – קווים, צורות ושטחי צבע פשוטים בצירוף המאפיין של הטלה שטוחה של דמויות ללא עומק – יוצרים תחושה של סדר ואיזון בתוך הציור או התבליט. בשל החוקים הקשוחים ששלטו בה, האמנות המצרית שירתה את המטרות הפוליטיות והדתיות שלה באופן מדויק וברור.
הפרעונים השתמשו בתבליטים על גבי אסטלות, על קירות מקדשים או על אובליסקים כדי לתעד ניצחונות בקרב, ציוויים מלוכתיים וסצנות דתיות. אמנות זו האדירה את הפרעה, תיעדה את הגרסה שלו לאירועים היסטוריים, וביססה את היחס בין המצרים לבין האלוהיות שלהם. לאזרחים פשוטים הייתה גישה לאמנות קבורה, כמו פסלי ה'שבטי' וספרי המתים, והם האמינו שאלה יגנו עליהם בחיים שלאחר המוות.
המצרים לא הבחינו בין טקסט לבין ציור, והשניים היו ארוגים זה בזה על קירות מקדשים וקברים,ארונות קבורה, אסטלות, ואפילו פסלים. מנטליות זו משתקפת אפילו בדוגמאות המוקדמות ביותר של האמנות המצרית, כמולוח השחיקה של נערמר, שבה ניתן לקרוא את הדמויות המוצגות גם כהירוגליפים.
פסל סטלופורי של אמנמחת. 1500 לפני הספירה לערך
פרסקו המתאר אתנבאמון(אנ') בציד ציפורים. 1350 לפני הספירה לערך
האמונה באלים ובחיים לאחר המוות הייתה מרכזית ביותר בתרבות המצרית מתחילתה. לפרעה הייתה זכות לשלוט בשל הקשר שלו עם האלים, והוא פעל כמקשר בין עולם הרוח לעולם החומר. הפנתאון המצרי היה מאוכלס במגוון רחב של אלים שלהם היו כוחותעל-טבעיים, אם כי מוגבלים לפעמים, ושאליהם ניתן היה לקרוא לעזרה או להגנה. האלים לא תמיד היו טובים לאדם, ולפעמים היה צורך להשקיט את כעסם בתפילות או בקרבנות. המבנה של פנתיאון האלים השתנה כל הזמן כשאלים חדשים קודמו בהיררכיה, אך הכהנים לא עשו כל מאמץ לארגן אתסיפורי הבריאה והמיתוסים האחרים, שסתרו לעיתים זה את זה, למערכת עקבית אחת.
מבחינה רשמית, הפולחן לאלים נעשה במקדשים, בידי כהנים שפעלו כשליחים של הפרעה. במרכז המקדש הוצב פסל האל, שבו הגשים האל את עצמו. המקדשים לא היו מקומות של פולחן ציבורי או של אסיפות, ורק בימי חג, בטקסים או בחגיגות, הוצא פסל האל מן המקדש. באופן רגיל, התחום של האל היה סגור בפני העולם החיצוני, והיה נגיש רק לפקידי המקדש; אזרחים רגילים שרצו קשר ישיר יותר עם האל יכלו לעבוד לפסלים פרטיים בבית, וקמעות סיפקו הגנה אישית מתמדת מפני כוחות הכאוס. לאחר תקופת הממלכה החדשה, הושם פחות דגש על הקשר של הפרעה לאל, ולכן גם על התפקיד שלו כמתווך בינו לבין העולם האנושי, והמנהגים הדתיים השתנו לפולחן ישיר יותר של האל. כתוצאה מכך, הכהנים פיתחו מערכת של אורקלים כדי לתקשר את רצונו של האל ישירות לעם. אורקל היה עשוי להיות פסל של האל שנשאל שאלה של כן ולא, לה הוא ענה בעזרת מניפולציות נסתרות של הכנן. הכהנים יכלו גם להציב שאלות לאורקל מאחורי דלת סגורה. אורקלים נעשו פופולריים ביותר לפסקים משפטים או להצדקת פעולות צבאיות והחלטות פוליטיות.
המצרים האמינו שכל אדם מורכב מחלק פיזי וחלק רוחני. בנוסף לגוף, לכל אדם יש 'שעות' (צל), 'בא' (אישיות או נשמה), 'קה' (כוח חיים) ו'רן' (שם). הלב, ולא המוח, נחשב למושב המחשבות והרגשות. לאחר המוות, ההיבטים הרוחניים שוחררו מהגוף ויכלו לנוע באופן חופשי, אך הם נצרכו למשהו פיזי (תחליף, פסל למשל) שיהווה עבורם בית קבוע. המטרה האולטימטיבית של הנפטר הייתה להצטרף ל'קה' ול'בה' שלו ולהיעשות לאחד מה"מתים הברוכים", הממשיכים לחיות כ'אח'. כדי שדבר זה יקרה, הנפטר היה צריך להישפט כראוי לכך במשפט, שבו הלב נשקל כנגד 'נוצת המעאת', או האמת. אם הוא נמצא ראוי, המשיך הנפטר להתקיים על פני הארץ באופן רוחני.
למצרים הקדמונים הייתה מערכת מורכבת של מנהגיקבורה. הם האמינו שיש צורך לשמור על מנהגים אלה כדי להבטיח חיים לאחר המוות. מנהגים אלה כללו שימור של הגופה בחניטה, טקסי קבורה, וקבורה לצד חפצים שישמשו את הנפטר בחיים שלאחר המוות.
לפני תקופתהממלכה הקדומה, גופות שנקברו בקברים במדבר שומרו באופן טבעי בשל היובש. תנאי היובש במצרים המשיכו לשרת את העניים, שלא יכלו לשלם על הכנות הקבורה המורכבות בהן השתמשה האליטה. אולם, מצרים עשירים רבים איבדו את יתרון החניטה הטבעית של המדבר כשהחלו לקבור את מתיהם בקברי אבן. כתוצאה מכך, האליטה בממלכה הקדומה והתיכונה החלה להשתמש בחניטה מלאכותית, שכללה הוצאה של האיברים הפנימיים, עטיפת הגופה בבד, ציפויה בגבס או בשרף, ולפעמים ציור או פיסול של פרטי הפנים. בתום תהליך החניטה, נקברה הגופה בסרקופג או בארון עץ. החל מהשושלת הרביעית, המעיים, הריאות, הכבד והקיבה שומרו בנפרד בכד וקיבלו הגנה סמלית מפסלים של ארבעת בניהורוס.
עד תקופת הממלכה החדשה, המצרים כבר הגיעו למומחיות באמנות החניטה; הטכניקה הטובה ביותר ארכה 70 יום וכללה הסרה של האיברים הפנימיים, הוצאת המוח דרך האף, וייבוש הגופה בתערובת שלמלחים. לאחר מכן, נעטפה הגופה בבד עם קמיעות מגינים שהושמו בין השכבות, והוצבה בארון מעוטר דמוי-אדם.מומיות מהתקופה המאוחרת גם הוצבו בקופסאות מומיה צבועות. פרקטיקת שימור הגופה הידרדרה בתקופה התלמאית והרומית, בעוד דגש רב יותר ניתן למראה החיצוני של המומיה, אשר עוטרה במעוינים מורכבים שנעשו בבד העוטף.
כל נפטר, בלי קשר למעמדו הכלכלי או החברתי, נקבר יחד עם חפצים שיועדו לו, כגון מזון או תכשיטים. העשירים נקברו עם כמויות גדולות יותר של חפצי יוקרה ואפילו רהיטים. החל מהממלכה החדשה,ספרי מתים נכללו בקבר, ובהםלחשים והוראות לשמירה בחיים שלאחר המוות. בתקופת הממלכה החדשה נוספו גם פסלי שאטי, על מנת לבצע עבודות פיזיות בחיים שלאחר המוות.
כל קבורה מצרית לוותה בטקסים שבהם הנפטר הוחיה מחדש באופןמאגי. פרוצדורה זו כללה נגיעה בפה ובעיניים של המת בכלים טקסיים כדי להשיב את כוח הדיבור, התנועה והראייה. לאחר הקבורה, היו צריכים קרובי הנפטר להתפלל לזכותו של הנפטר, ומדי פעם להביא מזון לקברו.הנשים במצרים העתיקה הוו חלק מהריטואל הדתי של טקסי הקבורה בשמשן כמקוננות מקצועיות. הן ביצעו את תפקידן בקבוצות כבדרך כלל כשהן פרועות שיער וידיהן מורמות מעל ראשיהן כשהן בוכות, שרותקינות ורוקדות ריקודיאבל. כל זאת תוך תהליך לקיחת הגופה לקבר.[107]
עדויות ארכאולוגיות המעידות על שימוש נפוץ בארונות קבורה בני 2500 שנה נחשפו בנקרופוליס דרומית לקהיר.[108]
לבוש הגברים בני המעמד הגבוה היה בגד לבן עם קפלים. לבוש הנשים היה גם הוא לבן אך ללא קפלים, שמלה ארוכה וישרה. העניים והמשרתים כמעט ולא לבשו דבר.
בגדיהם היו עשוייםפשתן, בד שהוא איכותי בעמידותו עם סיבים ארוכים, וקליל ואוורירי המתאים למזג האוויר החם של אזור מצרים. תהליך הכנת הבד כלל את גידול הצמח פשתן,טוויית סיביו לחוטים ואריגתם באמצעותנול.
בנוסף לבגדים, במצרים העתיקה נהגו הנשים והגברים העשירים גם להתאפר, ענדו תכשיטים ועטופאות נכריות, שכיסו ראשים מגולחים לחלוטין, מחשש לכינים. האופנה שלשיער והפאות הייתה נפוצה מאוד במצרים, דבר שגרם להתפתחותתעשייה ענפה בתחום זה ולריבוי מקצועות הקשורים בשיער למשל ספרות, ייצור פאות, הכנת שמנים ארומטיים לשיער וייצור קישוטי שיער מיוחדים. המצרים הקפידו על חבישת פיאות בהתאם למעמדם.[109]
תות ענח' אמון מסתער על אויבים על המרכבה שלו, השושלת השמונה-עשרה.
הצבא המצרי היה אחראי לשמירת הדומיננטיות של מצרים באזור. הצבא הגן על משלחות הכרייה לסיני בתקופת הממלכה הקדומה ולחם במלחמות אזרחים בתקופות הביניים הראשונה והשנייה. הצבא היה אחראי לשמירה עלביצורים לאורך דרכי המסחר הראשיות, כמו אלה שנמצאו בעירבוהן בדרך לנוביה. מבצרים הוקמו גם כדי שיהוו בסיסי צבא, כמו המבצר בסילה, שהיה בסיס למסעות למזרח. בממלכה החדשה, סדרה של פרעונים השתמשה בצבא המצרי כדי לכבוש את כוש וחלקים מארץ ישראל וסוריה.
הציוד הצבאי הטיפוסי כלל קשתות וחצים,כידונים, ומגינים שנעשו על ידי מתיחה של עור חיה על מסגרת עץ. בממלכה החדשה, הצבא החל להשתמש במרכבות שהובאו לראשונה בידי החיקסוס בתקופת הביניים השנייה. כלי הנשק והשריון השתפרו לאחר תחילת השימוש בברונזה: המגינים נעשו כעת מעץ מלא עם ציפוי ברונזה, חוד הכידון היה מברונזה, וסוג של חרב קצרה שנעשתה מברונזה אומצה מחיילים אסיאתיים.
הפרעה בדרך כלל תואר באמנות ובספרות כרוכב בראש צבאו, ויש עדויות לכך שלפחות כמה פרעונים אכן עשו זאת. החיילים גויסו מהאוכלוסייה כולה, אך בזמן הממלכה החדשה, ובעיקר לאחריה, נשכרו חיילים מנוביה, כוש ולוב למלחמה עבור מצרים, תחת הפיקוד של קצינים מעמים אלה.
בטכנולוגיה, רפואה ומתמטיקה, מצרים העתיקה השיגה סטנדרט גבוה יחסית של פרודוקטיביות ותחכום. הנְסוּתָנוּת המסורתית, כפי שמעידים הפפירוסים שלאדווין סמית' ואברס (בערך 1600 לפני הספירה), נזקף לראשונה לזכות מצרים. המצרים יצרו אלפבית ומערכת עשרונית משלהם.
עוד לפני תקופת הממלכה הקדומה, פיתחו המצרים הקדמונים חומר זכוכית המכונהפאינס, שאליו התייחסו כסוג של אבן מלאכותית למחצה. פאינס היא קרמיקה שאינה חימר העשויה מסיליקה, כמויות קטנות שלסיד ונתרן חמצני וחומר צבע, בדרך כלל נחושת.[110] החומר שימש לייצור חרוזים, אריחים, פסלונים וכלים קטנים. ניתן להשתמש במספר שיטות ליצירת פאינס, אך בדרך כלל הייצור כלל יישום של חומרי האבקה בצורה של משחה על ליבת חימר, שנשרפה לאחר מכן. על ידי טכניקה קשורה, המצרים הקדמונים ייצרו פיגמנט הידוע ככחול מצרי, הנקרא גם כחול פריט, אשר מיוצר על ידי איחוי (אוסינטור) סיליקה, נחושת, סיד ואלקלי כגון נאטרון. ניתן לטחון את המוצר ולהשתמש בו כפיגמנט.[111]
המצרים הקדמונים יכלו לייצר מגוון רחב של חפצים מזכוכית במיומנות רבה, אך לא ברור אם הם פיתחו את התהליך באופן עצמאי.[112] כמו כן, לא ברור אם הם ייצרו זכוכית גולמית משלהם או רק ייבאו מטילים מוכנים מראש, אותם הם המיסו ועיבדו. עם זאת, הייתה להם מומחיות טכנית ביצירת חפצים, כמו גם הוספתיסודות קורט כדי לשלוט על צבע הזכוכית המוגמרת. ניתן לייצר מגוון של צבעים, כולל צהוב, אדום, ירוק, כחול, סגול ולבן, והזכוכית יכולה להיות שקופה או אטומה.[113]
הבעיות הרפואיות מהם סבלו המצרים הקדמונים היו קשורות בסביבת המחיה הטבעית שלהם. המגורים סמוך לנילוס הביאו להתפרצותן של מחלות טפיליות שונות, כגוןמלריה ובילהרציה, שגרמו לפגיעה בכבד ובמעיים. מקרי פציעות כתוצאה מהיתקלות בתנינים והיפופוטמים ששכנו בנילוס היו שכיחים אף הם והצריכו טיפול. בנוסף על כך היה הנזק המצטבר שנגרם בשל לחץ עלעמוד השדרה והמפרקים כתוצאה מהעבודה הפיזית הקשה בחקלאות ובבניין ופציעות שנגרמו כתוצאה מתאונות עבודה.
התזונה של השכבות האמידות באוכלוסייה הייתה עשירה בסוכרים והביאה לעיתים קרובות להתפתחותדלקות חניכיים. המומיות החנוטות של רבים מבני המעמדות הגבוהים חושפות עודף משקל ומצב בריאותי רעוע כתוצאה מאכילה וסביאת יתר. תוחלת החיים הצפויה באותם ימים למצרי הממוצע הייתה כ-35 שנים לגברים וכ-30 שנים לנשים, ותמותת תינוקות הייתה נפוצה (כשליש מהאוכלוסייה לא הגיעה לגיל בגרות).
הרופאים של מצרים העתיקה היו מוערכים ביותר במזרח התיכון הקדום בשל כישוריהם הריפויים, וחלקם, כגון הרופא אמנחותפ, נותרו מפורסמים שנים רבות לאחר מותם.הרודוטוס מציין את הדרגה הגבוהה של התמחות בקרב הרופאים המצריים, כאשר חלקם התמחו ברפואת הראש והבטן בעוד שאחרים התמחו ברפואת עיניים ורפואת שיניים. ההכשרה של הרופאים התקיימה במוסד שנקרא בשם "בית החיים". במיוחד נודעו בתי החיים בעריםפר-בסט בזמן הממלכה החדשה ואבידוס וסאיס בתקופה המאוחרת. פפירוסים רפואיים מצביעים על ידע רב באנטומיה, טיפול בפציעות וטיפולים פרקטיים שונים.
הרופאים המצרים השתמשו בשיטות טיפול מגוונות: פצעים טופלו באמצעות חבישות עםבשר נא, בד פשתן לבן, תפרים, פדים, וחבישות עםצמר גפן טבול בדבש למניעת זיהומים.אופיום ותמצית צמח הבלדונה שימשו כמשככי כאבים. בטיפול בכוויות השתמשו בתחבושות ספוגות בחלב אם.עובש (מלחם מקולקל, סוג שלאנטיביוטיקה טבעית), דבש ומלחי נחושת שימשו למניעת זיהום מאבק ולכלוך של פצעי כוויות. המצרים נהגו לאכולשום ובצל שהאמינו כי הם בעלי סגולות רפואיות שונות.
מנתחים מצרים תפרו פצעים, קיבעו עצמות שבורות וביצעו כריתה של גפיים בסכנתנמק. במקרים קשים בהם לא יכלו להציל את החולים ממוות עשו הרופאים המצריים ככל יכולתם על מנת להקל את ייסוריהם. בנוסף לכך האמינו המצרים בסגולות הרפואיות של התפילה אל האלים ונהגו לשאת תפילותיהם אל האלהאיסיס,אלת הרפואה המצרית, בבקשת רפואה והחלמה.
המצרים הקדמונים ידעו להרכיב קרשים מעץ לכדיגוף ספינה(אנ') ושלטו בצורות מתקדמות שלבניית ספינות(אנ') כבר בשנת 3000 לפני הספירה.המכון הארכאולוגי של אמריקה(אנ') מדווח כיספינות הקרשים העתיקות ביותר הידועות הןסירות אבידוס.[5] קבוצה של 14 ספינות שהתגלו באבידוס נבנו מלוחות עץ ש"נתפרו" זה לזה. הן התגלו על ידי האגיפטולוג דייוויד אוקונור מאוניברסיטת ניו יורק,[114] ונמצא כי השתמשו ברצועות ארוגות כדי לקשור את הקרשים זה לזה,[5] וקנים אועשב ממולאים בין הקרשים עזרו לאטום את ה"תפרים".[5] מכיוון שהספינות היו קבורות כולן יחדיו וליד בית מתים השייך לפרעה חעא סח'מוי, במקור חשבו שכולן שייכות לו, אך אחת מ-14 הספינות מתוארכת לשנת 3000 לפני הספירה, וקנקני החרס שנמצאו בקבר עם הכלים מרמזים גם על תיארוך מוקדם יותר. הספינה המתוארכת לשנת 3000 לפני הספירה באורך 23 מטרים וכיום חושבים שהיא הייתה שייכת לפרעה קדום יותר, אוליחור אחע.[114]
המצרים הקדמונים ידעו גם לחבר קרשי עץ עםמסמרי עץ(אנ') כדי להדק אותם זה לזה, תוך שימוש בזפת(אנ') לאיטום המחברים.הספינה של ח'ופו, כלי שיט באורך 43.6 מטרים במתחם הפירמידה של גיזה למרגלותהפירמידה הגדולה של גיזה מתקופתהשושלת הרביעית בסביבות 2500 לפני הספירה, היא דוגמה בגודל מלא ששרדה ומילאה את ייעודה הסמלית שלסירת השמש. המצרים הקדומים ידעו גם לחבר את הקרשים של ספינה זו יחד עם מחברישגם ומגרעת.[5]
ידוע כי ספינות ים גדולות שימשו רבות את המצרים בסחר עם ערי-מדינה במזרח הים התיכון, במיוחדגבל (חוף לבנון של ימינו), ובמספר משלחות במורד ים סוף לארץפונת. למעשה אחת המילים המצריות המוקדמות ביותר לספינה ימאית היא "ספינת גבל", אשר הגדירה במקור סוג של ספינות ים מצריות ששימשו בשיט לגבל; עם זאת, עד סוף תקופת הממלכה הקדומה, המונח כלל ספינות ימיות גדולות, לא משנה מה יעדן.[115]
בשנת 2011, ארכאולוגים מאיטליה,ארצות הברית ומצרים, שחפרו לגונה מיובשת הידועה בשםמרסה גאוואסיס(Mersa Gawasis), חשפו עקבות של נמל עתיק שהשיק מסעות ימיים מוקדמים, כגון הפונת שלחתשפסות, משלחת אל האוקיינוס הפתוח. כמה מהעדויות המעוררות ביותר של האתר ליכולת הימאות של המצרים הקדמונים כוללות ספינות עץ גדולות ומאות מטרים של חבלים, עשויים מפפירוס, מפותלים בצרורות ענק.[117] בשנת 2013, צוות של ארכאולוגים צרפתיים-מצריים גילה את הנמל העתיק ביותר בעולם הידוע, שראשיתו לפני כ-4,500 שנה, מתקופת המלך ח'ופו, על חופי הים האדום, ליד ואדי אל-ג'ארף (כ-110 מייל דרומה מסואץ).[118]
העתק מדויק של המפה האסטרונומית בקברו של סנמות, השושלת השמונה-עשרה.[119]
הדוגמאות המוקדמות ביותר לחישובים מתמטיים מתוארכים לתקופתנקאדה הקדם-שושלתית, ומראותמערכת ספרות מפותחת במלואה.[ד] חשיבותה של המתמטיקה למצרי המשכיל עולה במכתב בדיוני של הממלכה החדשה, שבו הכותב מציע תחרות אקדמית בין עצמו לפקיד אחר בנוגע למשימות חישוב יומיומיות כגון חישוב שטח אדמה, עבודה ותבואה. כתבים כמופפירוס רינד ופפירוס מוסקבה מראים שהמצרים הקדמונים יכלו לבצע את ארבע הפעולות המתמטיות הבסיסיות - חיבור, חיסור,כפל וחילוק - להשתמש בשברים, לחשב את שטחיהם של מלבנים, משולשים ומעגלים ולחשב את נפחיהם של קופסאות, עמודים ופירמידות. הם הבינו מושגים בסיסיים שלאלגברה(אנ') וגאומטריה(אנ'), ויכלו לפתורמערכות משוואות ליניאריות.
הסימון המתמטי היה עשרוני, והתבסס על סימני חרטומים לכל חזקה של עשר עד מיליון. כל אחד מאלה יכול להיכתב את מספר הפעמים הדרוש כדי להוסיף למספר הרצוי. כדי לכתוב את המספר שמונים או שמונה מאות, הסמל של עשר או מאה נכתב שמונה פעמים בהתאמה. מכיוון ששיטות החישוב שלהם לא יכלו להתמודד עם רוב השברים עם מונה גדול מאחד, הם היו צריכים לכתוב שברים כסכום של מספר שברים. לדוגמה, הם פתרו את השבר שתי חמישיות לסכום של שליש ואחד חלקי חמש עשרה. טבלאות ערכים סטנדרטיות הקלו על כך. עם זאת, מספר שברים נפוצים נכתבו עם גליף מיוחד - המקבילה לשני שלישים המודרנית מוצגת בצד שמאל.
המתמטיקאים המצרים הקדמונים הכירו אתמשפט פיתגורס כנוסחה אמפירית. הם היו מודעים, למשל, לכך שלמשולש יש זווית ישרה מול היֶתֶר כאשר צלעותיו נמצאות ביחס של 3–4–5. הם הצליחו להעריך את שטחו שלמעגל על ידי הפחתת תשיעית מקוטרו והעלאת התוצאה בריבוע:
הערכות לגבי גודל האוכלוסייה במצרים העתיקה נעות בין 1-1.5 מיליון באלף השלישי לפני הספירה ועד 2–3 מיליון באלף הראשון לפני הספירה, לפני שגדלה באופן משמעותי לקראת סוף אותו מילניום.[120]
על פי ההיסטוריון ויליאם שטיבלינג (William Stiebling) והארכאולוגית סוזן הלפ (Susan N. Helft), ניתוחי DNA סותרים על דגימות גנטיות עדכניות כמו המומיות המלכותיות שלאל-עמארנה הובילו לחוסר קונצנזוס לגבי ההרכב הגנטי של המצרים הקדמונים ומוצאם הגאוגרפי.[121]
ההיסטוריה הגנטית של מצרים העתיקה היא תחום מתפתח, והיא רלוונטית להבנת אירועים דמוגרפיים באוכלוסייה המחברים את אפריקה ואירואסיה. עד היום, כמות ניתוחי ה-aDNA הגנומיים על דגימות עתיקות ממצרים וסודאן עודנה מועטה, אם כי מחקרים על קבוצות הפלוגים חד-הוריות אצל פרטים קדומים נערכו מספר פעמים ומצביעים באופן כללי על זיקה לקבוצות אפריקאיות ואירואסיות אחרות.[122][123]
מודל שושלתי של הגנום המצריNUE001(אנ') מנווייראט (Nuwayrat) (2855–2570 לפנה"ס).[124]
ניתוחי הגנום המלאים והמתקדמים ביותר כיום פורסמו במאמר משנת 2025 בכתב העת המדעיNature, מחקר גנטי של גנום שלם של זכר מצרי בוגר מתקופת הממלכה הקדומה בעל מעמד גבוה יחסית, שכונה "פרט מהממלכה העתיקה (NUE001)"(אנ'), שתוארך באמצעות פחמן דו-חמצני לשנים 2855-2570 לפנה"ס, עם מנהגי קבורה המיוחסים ארכאולוגית לשושלת השלישית והרביעית, שנחפר בנווייראט (נואט, نويرات), בצוק 265 ק"מ דרומית לקהיר.[124][125] לפני מחקר זה, ריצוף גנום שלם של מצרים קדמונים מהתקופות המוקדמות של ההיסטוריה השושלתית המצרית טרם הושלם, בעיקר בגלל תנאי שימור ה-DNA הבעייתיים במצרים.[124] הגופה הונחה בשלמותה בכלי חרס עגול גדול ללא חניטה, ולאחר מכן הוצבה בתוך קבר בצוק, מה שמסביר את רמת השימור הטובה יחסית של השלד וה-DNA שלו.[124] נמצא שרוב הגנום שלו קשור למוצא נאוליתי צפון-אפריקאי, אך כ-20% ממקור מוצאו הגנטי עשוי להיות בסהר הפורה המזרחי, הכולל אתמסופוטמיה.[124] בסך הכל, המחקר משנת 2025 "מספק ראיות ישירות למוצא גנטי הקשור לסהר הפורה המזרחי במצרים העתיקה".[124] קשר גנטי זה מצביע על כך שהיו זרמי הגירה קדומים מהסהר הפורה המזרחי למצרים, בנוסף לחילופי חפצים ותמונות (בעלי חיים וצמחים מבויתים, מערכות כתב...) שכבר נצפו.[124] זה מצביע על דפוס שלהתפשטות תרבותית ודמוגרפית רחבה מאזור מסופוטמיה(אנ'), שהשפיעה הן על אנטוליה והן על מצרים בתקופה זו.[124] המחברים הכירו במספר מגבלות של המחקר, כגון התוצאות הנובעות מגנום מצרי יחיד ומגבלות ידועות לחיזוי תכונות פנוטיפיות ספציפיות באוכלוסיות שלא נחקרו מספיק.[126]
ניתוחים גנומיים חלקיים קודמים נערכו על דגימות מאוחרות בהרבה שנמצאו בעמק נהר הנילוס, אבו סיר אל-מלק, מצרים, מתוארכים לתקופה שבין 787 לפנה"ס ל-23 לספירה. שניים מהפרטים תוארכו לתקופה הקדם-תלמית (הממלכה החדשה עד התקופה המאוחרת), ופרט אחד לתקופה התלמית. תוצאות אלו מצביעות על המשכיות גנטית של המצרים הקדמונים עם המצרים המודרניים. התוצאות מצביעות עוד על קרבה גנטית קרובה בין המצרים הקדמונים לאוכלוסיותהמזרח-תיכוניות(אנ'), במיוחד קבוצות עתיקות מהלבנט.[122][123]
מקדש הורוס השמור באדפו הוא מודל לאדריכלות מצרית.
מצרים קדמונים הפגינו גם זיקה גנטית לנובים מדרום למצרים, בסודאן של ימינו. עדויות ארכאולוגיות והיסטוריות תומכות ביחסי גומלין בין אוכלוסיות מצריות לנובים לפני יותר מ-5000 שנה, עם דינמיקה חברתית-פוליטית בין מצרים לנובים שנעה בין דו-קיום בשלום לניסיונות כיבוש מוצלחים באופן משתנה. מחקר על שישים ושישה בני אדם נובים קדומים גילה קשר משמעותי עם מצרים קדמונים, המאופיין בנוכחות של כ-57% מוצא לבנטיני מתקופת הנאוליתית/ברונזה אצל בני אדם אלה. זרימת גנים כזו של מוצא לבנטיני תואמת עדויות ארכאולוגיות ובוטניות, המצביעות על תנועה נאוליתית לפני כ-7,000 שנה.[122][123]
חוקרים מסוימים, כמוכריסטופר אהרט(אנ'), מזהירים כי יש צורך באזור דגימה רחב יותר וטוענים כי הנתונים הנוכחיים אינם חד משמעיים לגבי מקורם של המצרים הקדמונים. הם גם מצביעים על בעיות במתודולוגיה ששימשה בעבר, כגון גודל הדגימה, גישת ההשוואה ו"פרשנות מוטה" של הנתונים הגנטיים. הם טוענים בעד קשר בין מצרים העתיקה לקרן הצפונית של אפריקה. השקפה אחרונה זו יוחסה למקורות ראיותארכאולוגיים,גנטיים,לשוניים וביולוגיים אנתרופולוגיים תואמים, המצביעים באופן כללי על כך שהמצרים והנובים הקדומים ביותר היו צאצאי אוכלוסיות בצפון-מזרח אפריקה.[127][128][129][121]
במצרים העתיקה נהגו שנילוחות שנה.לוח שנה ירחי ששימש כלוח דתי, ולוח אזרחי שבו אורך השנה תמיד 365 ימים ללאשנה מעוברת. השנה נחלקה ל-12 חודשים בני 30 יום וחמשה ימים נוספים בין סוף השנה לתחילת השנה החדשה. היממה החלה בעלות השחר והחודש הירחי הסתיים בראיית הירח האחרונה שאז הוא זורח זמן קצר לפני השמש. בתקופה מסוימת הונהג מחזור של 25 שנה שמהן 9 שנים בנות 13 חודשים, באופן זה הלוח הירחי הותאם ללוח האזרחי בדיוק רב, רק כעבור למעלה מ-500 שנה יצטבר פער של יום אחד ביןהלוח הירחי למופעי הירח.תלמי השלישי הכריז בצו קנופוס על תיקון סטיית הלוח האזרחי מיום זריחתסיריוס בבוקר על ידי הוספת יום אחד מדי 4 שנים, הכרזה זו לא יושמה בפועל עד כיבוש מצרים על ידיהאימפריה הרומית שבה נהגהלוח היוליאני שמבוסס על תיקון זה.[130]
כריכתתיאור מצרים (Description de l'Égypte), פורסם ב-38 כרכים בין 1809 ל-1829.
התרבות והאנדרטאות של מצרים העתיקה הותירו מורשת מתמשכת בעולם. הציוויליזציה המצרית השפיעה באופן משמעותי עלממלכת כוש ומרואה, כאשר הן אימצו נורמות דתיות ואדריכליות מצריות (מאות פירמידות (בגובה 6–30 מטרים) נבנו במצרים וסודאן), כמו גם שימוש בכתב המצרי כבסיס לכתב המרואי(אנ').[132] המרואית היא השפה הכתובה העתיקה ביותר באפריקה, מלבד מצרית, והייתה בשימוש מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה-5 לספירה.[133] פולחן האלהאיסיס, למשל, הפך פופולרי באימפריה הרומית, כאשר אובליסקים ושרידים אחרים הועברו חזרה לרומא.[134] הרומאים ייבאו גםחומרי בניין(אנ') ממצרים כדי להקים מבנים בסגנון מצרי. היסטוריונים מוקדמים כמו הרודוטוס,סטראבון ודיודורוס סיקולוס חקרו וכתבו על הארץ, שהרומאים ראו בה מקום של מסתורין.[135]
במאה ה-20, ממשלת מצרים וארכאולוגים כאחד הכירו בחשיבות כבוד תרבותי ושלמות בחפירות. מאז שנות ה-2010,משרד התיירות והעתיקות מפקח על חפירות ושחזור חפצים.[139]
מסגד אבו חג'ג'(אנ') משולב במקדש לוקסור מהמאה ה-14 לפני הספירה, מה שהפך אותו למקדש העתיק ביותר שנמצא בשימוש רציף.
^עם שתי נשותיו הראשיות והרמון הגדול, רעמסס השני הוליד יותר מ-100 ילדים. (Clayton (1994), p. 146)
^מתוךKillebrew & Lehmann (2013), עמ' 2: "נטבע לראשונה בשנת 1881 על ידי האגיפטולוג הצרפתי G. Maspero (1896), המונח המטעה משהו "עמי ים" מקיף את המילים האתנוניות לוּקַה,שַרְדַנַה, שֶקֶלֶש, טֵרֶש, אֵקְוֵש, דֶנְנ,סִיקוּלוּ / Tjekker, וֱשוֱש (ופלשת) הערת שוליים: המונח המודרני "עמי הים" מתייחס לעמים המופיעים במספר טקסטים מצריים של הממלכה החדשה כמקורם ב"איים"... השימוש במירכאות בשילוב עם המונח "עמי ים" בכותרת שלנו נועד למשוך את תשומת הלב לבעייתיות של זה נפוץ. מונח ראוי לציין שהכינוי "של הים" מופיע רק ביחס לשרדן, שקלש, ו-Eqwesh לכמה אתנונים נוספים, כולל הפלשתים, שמוצגים בהופעתם המוקדמת ביותר כפולשים מהצפון בתקופת שלטונם של מרנפת ורעמסס השלישי".
מתוךDrews (1993), עמ' 48–61: "התזה לפיה "הגירה גדולה של עמי הים" התרחשה בסביבות 1200 לפנה"ס מבוססת כביכול על כתובות מצריות, אחת מתקופת שלטונו של מרנפטה ואחרת מתקופת שלטונו של רעמסס. ובכל זאת בכתובות עצמן לא מופיעה הגירה כזו לאחר סקירת מה יש לכתבים המצריים לומר 'עמי הים', ציין לאחרונה אגיפטולוג אחד (וולפגנג הלק) כי למרות שחלק מהדברים אינם ברורים, "אין זה ברור: Nach den agyptischen Texten haben wir es nicht mit einer 'Volkerwanderung' zu tun כך מבוססת השערת ההגירה." לא על הכתובות עצמן אלא על פרשנותן".
.jpg)
.jpg)
.png)
![קלאופטרה בוחנת רעלים על אסירים נידונים (1887), מאת אלכסנדר קבנל[140]](/mt/?noimg=&dark=on&url=https%3a%2f%2fhe.wikipedia.org%2fwiki%2f%25D7%25A7%25D7%2595%25D7%2591%25D7%25A5%3aAlexandre_Cabanel_-_Cl%25C3%25A9opatre_essayant_des_poisons_sur_des_condamn%25C3%25A9s_%25C3%25A0_mort.jpg)
.jpg)
