מִצְרַיִם (בימינו –רפובליקת מצרים הערבית; בערבית מצרית:جمهوريّة مصر العربيّة, גֻמְהוּרִיַּת מַצְר אֶלְעַרַבִּיַּה; בערבית: מִצְר; בתרגום לשפות זרות:הרפובליקה הערבית של מצרים) היא המדינה המאוכלסת ביותר מביןמדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה (אחריניגריה ואתיופיה). היא גםארץ עתיקת יומין, אחד המקומות הנחשבים ל"ערש הציוויליזציה", והמכונה בערבית "אם העולם" (أم الدنيا). מצרים שוכנת בפינה הצפון-מזרחית שלאפריקה, לחוףהים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרחגובלת בישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן.
על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל אוכלוסייתה בעמק הנילוס, שנמצא במזרחה. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעטגשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהרהנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצרדלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים. דתה הרשמית שלמצרים היא האסלאם, ושפתה הרשמית של המדינה היא הערבית. קיים ברפובליקת מצרים הערבית גם מיעוט קטן אך משמעותי שלנוצרים-קופטים, הנחשבים כצאצאים ישירים של המצרים הקדומים.
השם "מצרים" נזכר בספר בראשית שבתנ"ך כשמו של אחד מבניו שלחם (בנו של נח). בהמשך ספר בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ"שתי הארצות", כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות פרה־היסטוריות (בתקופתנער-מר, הידוע גם כמלך מנס). ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגית בשם "מצרים", אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי של מצרים הוא "מצר".
התושבים הקדומים במצרים, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית, קראו לה בשם כּמת (km.t, 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.
בתקופה הפרעונית נעשה שימוש גם בשם חות-קה-פתח, שפירושו הוא "מקדש או בית הקה שלפְּתַח" (שמה המוקדם של העירמוף, היא ממפיס). השם השתבש בפי היוונים והפך לאגיפטוס, וממנו נגזר שמה של מצרים בשפות המערב, וכן שמם של הקופטים – המצרים הנוצרים.
אחרי פלישת החיקסוסים וגירושם לאחר 150 שנה, בשנת 1570 לפנה"ס לערך, המצרים יצאו למסעות כיבושים ברחביהסהר הפורה, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב ומצרים חזרה עד מהרה לגבולותיה הטבעיים. במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-7 לפני הספירה נשלטה מצרים על ידי האשורים (671–664 לפנה"ס). הבבלים, יורשי האימפריה האשורית, לא הצליחו לקיים את שלטון האימפריה במצרים, אך יורשיהם הפרסים הצליחו ובמהלך רוב המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס שלטה במצרים האימפריה הפרסית. עם זאת, המצרים שמרו על תרבותם הייחודית. כאשראלכסנדר הגדולכבש אותה בשנת332 לפנה"ס, מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר פיצול האימפריה של אלכסנדר הגדול, אחד מהמפקדים שלו,תלמי הראשון, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטוןבית תלמי עד המאה ה-1 לפנה"ס.
בשנת30 לפנה"ס נכבשה מצרים על ידי צבאות רומא. כשנחלקההאימפריה הרומית לשניים, עברה מצרים לאימפריה הרומית המזרחית –האימפריה הביזנטית. בין השנים639–641 נכבשה מצרים על ידי הערבים בהנהגת הח'ליףעומר בן אל-ח'טאב. הקלות שבה נכבשה מצרים על ידי הערבים המוסלמים נבעה מן היחסים הדתיים המעורערים ביןהכנסייה הביזנטית לביןהכנסייה הקופטית המקומית. הכיבוש המוסלמי הבטיח את זכותם של הנוצרים לשמור על דתם בתמורה לתשלוםמס גולגולת לשלטונות המוסלמים. על פי הערכות בשנת725, ערב סיום שלטונו שלבית אומיה ועלייתו שלבית עבאס היו עדיין יותר מ-90% מתושבי מצרים נוצרים קופטים. הדבר היה כך בשל המדיניות המוסלמית אשר ביקשה להשתמש במצרים כגשר לכיבוש מדינותצפון אפריקה ואירופה, ולכן ראתה בתושבים הנוצרים מקור הכנסה לטיפוח מכונת הג'יהאד באמצעות המיסים שנגבו מהם. אסלומה של מצרים הפך למוחשי יותר עםהגירתם של שבטים ערביים מחצי האי ערב והגעתם של עוד כוחות צבא. הערבים המוסלמים שהגיעו למצרים היו בעלי זכויות חוקיות ודתיות רבות יותר משל האוכלוסייה הילידית. על כן, הגירתם, בנוסף לקיפוח האוכלוסייה הנוצרית ואסלום בכוח במקרים רבים, תרמו לירידת שיעור הנוצרים באוכלוסייה המצרית ועליית שיעור הערבים והמוסלמים בה.
החל מןהמאה ה-13 ועד למאה ה-16 נשלטה מצרים על ידי שושלותממלוכיות שונות. רשמית הפכה מצרים לאיילטעות'מאני בשנת1512 עם תבוסת הצבא הממלוכי על ידי הסולטאןסלים הראשון, אך למעשה המשיכוביים ממלוכים לשמור על צבאות העבדים שלהם ובעזרתם לשלוט על הארץ, במקביל לנציב מטעם האימפריה העות'מאנית – הוואלי. שלטון דו-ראשי זה נמשך עד1798, אז נכבשה מצרים על ידינפוליאון. על אף שב־1801 עזבו אחרוני הכוחות הצרפתיים את אדמת מצרים, השתנה מאזן הכוחות הפנימי במצרים: הביים הממלוכים נחלשו מאוד במלחמה, וקופתם המדוללת הקשתה עליהם מאוד לרכוש עבדים חדשים ולאמנם כחיילים. גם האימפריה העות'מאנית הפגינה אוזלת יד במלחמות נגד נפוליאון, שגורש בסופו של דבר על ידיהצי הבריטי. את המצב ניצלמוחמד עלי,קצין עות'מאני צעיר ממוצאאלבני שתפס את השלטון במצרים בשנת1805. מוחמד עלי ייסד שושלת שהנהיגה את מצרים עד שנת1952. רשמית המשיכה להיות מצרים חלק מן האימפריה העות'מאנית עד1882, עת הועברה לחסותהאימפריה הבריטית. למעשה, שמרו מוחמד עלי ויורשיו עלאוטונומיה רבה ואף על יכולת לפתח קשרי חוץ באופן עצמאי. למן המחציתהמאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו. מיקומה אסטרטגי זה חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה ויריבתההאימפריאליסטית צרפת, התערבות שהגיעה לשיא עם פתיחתתעלת סואץ בשנת1869. התעלה לא רק שלא תרמה דבר לכלכלתה של מצרים עד הלאמתה בשנת1956 על ידיגמאל עבד אל נאצר, אלא אף חייבה את גיוסם בכפייה של עשרות אלפי פלאחים מצרים לבנייתה, והכניסה את מצרים לחובות ענק למלווים בין-לאומיים.
בשנת1958 התאחדה מצרים עםסוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם אתתימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד1971.
בין השנים1991–1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצוניםאיסלמיסטים, בעיקר מארגוןאל-גמאעה אל-אסלאמיה(אנ'), לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרברי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, ואנשי משטרה ונציגי השלטון פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים.
המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות מהם. המאבק נשא פרי, ובנובמבר1997 הכריזהזרם המרכזי בארגון אל-גמאעה אל-אסלאמיה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלו זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט.
מצרים היא באופן רשמירפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד.חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מ-14 באוקטובר1981 ועדהתפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובראכ היה מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שהנהיגה את מצרים מאז הקרע עםסוריה ב־1978. נכון להיום הסמכויות מרוכזות בידי הצבא המצרי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה עלהסכם שלום עםישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים שלהליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפיזכויות האדם בין-לאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית, אשר חיזקו את מעמדו של מובארכ והגבירו את הסבירות שיוכל להעביר את הנשיאות לבנוגמאל מובארכ, בדומה לדרך שבה נעשו הדברים בסוריה בשנת2000. תיקונים אלו קבעו כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6% מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו.
לאחררצח סאדאת, נקבע מצב חירום במצרים. מצב החירום זה מוארך כל שנתיים מאז1981. הוא מאפשר לשלטונות להטיל פיקוח צמוד על התקשורת, להפעיל צנזורה על כל פרסומיה ולסגוראמצעי תקשורת, לעצור אזרחים "המסכנים את הסדר הציבורי" או החשודים בטרור או בסחר בסמים, להחזיקם במעצר ממושך ולשופטם בפני בתי דין מיוחדים ללא זכות ערעור. רק לנשיא יש סמכות לאשר או לבטל את גזר הדין. במאי2010 אישרה מועצת העם המצרית את הארכתו של מצב החירום בשנתיים נוספות, אף על פי שהנשיא מובארכ הבטיח מספר פעמים כי מצב החירום יבוטל ובמקומו יחוקק חוק מיוחד למאבק בטרור. מובארכ קיבל את ההחלטה בידיעה ברורה שהיא תשמש דלק לגלגלי האופוזיציה, אשר תראה בה נימוק ראוי להגביר את מאבקה בשלטון לקראת הבחירות הקרובות.[6]
בחודש ינואר 2011 החלו מחאות והפגנות המונים בכיכר תחריר נגד מובארכ ושלטונו, בטענה לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי, בהשראתההפיכה בתוניסיה וגל המחאות בארצות ערב. המחאות הביאו לשינויים בשלטון במצרים. במהלך ההפגנות נהרגו עשרות אזרחים מירי של הצבא והמשטרה. בעקבות המהומות פיזר תחילה מובארכ את ממשלתו על מנת להרכיב ממשלה חדשה. מאמציו אלו להרגעת ההמון לא נשאו פרי, ולבסוף, בתאריך 11 בפברואר 2011, הצהיר באמצעי התקשורת שלא ימשיך לכהונה נוספת והעביר את השלטון למפקד העליון של צבא מצרים. בנובמבר התחדשו הפגנות המחאה נגד מפקד הצבא שעומד בפועל בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת. בניגוד למחאות הקודמות, הונהגו ההפגנות הפעם על ידיהאחים המוסלמים וקיצוניםאסלאמיים.[7] בדצמבר 2011 התקיימובחירות לפרלמנט המצרי. במאי2012 נערכובחירות לנשיאות מצרים. בבחירות זכהמוחמד מורסי, מתמודד מתנועתהאחים המוסלמים במצרים, והמועצה הצבאית העליונה הבטיחה שתעביר את הכוח אליו.ב-30 ביוני2013 נערכה הפגנה כנגד הנשיא מורסי. ההפגנה תוארה בידי מקורותהצבא המצרי כהפגנה הגדולה בתולדות המדינה, בה דווח כי השתתפו כ-30 מיליון בני אדם.[8][9] ברם, מקורות עצמאיים הטילו ספק במדידה זו, וטענו כי המספר קרוב יותר למיליון מפגינים.[8][10]
בליל 3 ביולי2013, הודח מוחמד מורסי מתפקידו כנשיא מצרים. שר ההגנה ומפקד הצבא, הגנרלעבד אל-פתאח א-סיסי, הכריז על סיום כהונתו של מורסי והודיע על השעיית החוקה ועל מינויו של ראש בית הדין החוקתי,עדלי מנסור, כנשיא זמני.[11] בעקבות הדחת מורסי החלו התנגשויות בין הצבא והמשטרה המצרית לבין תומכי מורסי, שגבו מאות הרוגים ופצועים.[12] מאוחר יותר, פתחה ההנהגה הצבאית במבצע נגד האחים המוסלמים, במסגרתו עצרה אלפים ושפטה מאות למוות, ביניהם את מנהיגי התנועה. משנרגע המצב במצרים, הכריזה ההנהגה הזמנית על בחירות חדשות. בעקבות הכרזה זו, התמודד א-סיסי מתפקידו כראש המועצה הזמנית והכריז על התמודדותו לנשיאות.
באפריל2017, על רקע פיגועים קטלניים שבוצעו בכנסיות, הוטל במצריםמצב חירום, שהתיר ביצוע מעצרים המוניים. לאחר יותר מ-4 שנים, ב-25 באוקטובר2021, הודיע הנשיא א-סיסי על הסרת מצב החירום ברחבי המדינה, בנימוק שכבר הוסדר המצב הביטחוני.[15] הפרלמנט המצרי האריך באפריל 2019 את כהונת הנשיא מ-4 שנים ל-6 ואף התיר לנשיא א-סיסי להתמודד לכהונה שלישית בבחירות בשנת 2024.[16]
הרשות המחוקקת – מורכב מבית תחתון בית הנבחרים, שחבריו נבחרים לכהונה של חמש שנים, מתמחה בחקיקה. בחירות נערכו בין נובמבר 2011 לינואר 2012, אשר פוזרו מאוחר יותר. ובית עליון הסנאט שמורכב מ-120 חברים נבחרים ו-60 שממונים על ידי הנשיא.
הבחירות הבאות לפרלמנט הוכרזו שיתקיימו תוך 6 חודשים מיום אשרור החוקה ב-18 בינואר 2014, ונערכו בשני שלבים, מ-17 באוקטובר עד 2 בדצמבר 2015. [143] במקור, היה אמור להיות מוקם לפני הנשיא נבחר, אך הנשיא הזמני עדלי מנצור דחק את התאריך. הבחירות לנשיאות מצרים 2014 התקיים ב-26–28 במאי. הנתונים הרשמיים הראואחוז הצבעה של 25,578,233 או 47.5%, כאשר עבד אל-פתאח א-סיסי ניצח עם 23.78 מיליון קולות, או 96.9% לעומת 757,511 (3.1%) עבור חמדין סבאחי.
הרשות המבצעת –נשיא מצרים הוא ראש המדינה וראש הרשות המבצעת. סעיף 133 לחוקת מצרים משנת 2012 קובע תקופה של 4 שנים של מנדט נשיאותי, אליה ניתן לבחור מחדש את המועמד פעם אחת בלבד. על פי המסמך, כדי להיות זכאי המועמד "חייב להיות מצרי שנולד להורים מצרים, חייב לא לשאת אזרחות אחרת, חייב להיות בעל זכות אזרחית ופוליטית, לא יכול להיות נשוי ללא מצרי", ולא להיות צעיר מגיל 40 גרגוריאני שנים.
משאל עם חוקתי נערך במצרים בין ה-20 ל-22 באפריל 2019, כאשר ההצבעה בחו"ל נערכה בין ה-19 ל-21 באפריל. השינויים המוצעים אפשרו לנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי להישאר בשלטון עד 2030; לפי הנוסח הקודם של החוקה, הוא היה מנוע מלהתמודד בבחירות הבאות, שאמורות להתקיים ב-2022. השינויים אושרו על ידי 88.83% מהמצביעים שהצביעו, עם אחוז הצבעה של 44%.
סעיף 146 מכריז על הנשיא להיותהמפקד העליון שלהכוחות המזוינים. עם זאת, כדי להכריז מלחמה או לשלוח כוחות מזוינים אל מחוץ לשטח המדינה, על הנשיא להתייעץ עם מועצת ההגנה הלאומית ולקבל את אישור רוב חברי הפרלמנט.
הרשות השופטת – בית המשפט החוקתי העליון הוא הסמכות השיפוטית העליונה. היא לבדה לוקחת על עצמה את הפיקוח השיפוטי לגבי חוקתיות החוקים והתקנות ומתחייבת לפרש את הטקסטים החקיקתיים באופן הקבוע בחוק. כמו כן, בית המשפט מוסמך ליישב סכסוכי כשירות בין הערכאות השיפוטיות והמנהליות.
בירת מצרים החדשה או בשמה הבירה האדמיניסטרטיבית מתוכננת להיות בירתה החדשה של מצרים ונמצאת בבנייה מאז 2015. עיר הבירה נחשבת לאחד הפרויקטים לפיתוח כלכלי, והיא חלק מיוזמה גדולה יותר בשם Egypt Vision 2030.
לבירה החדשה של מצרים טרם ניתן שם. באתר הבירה החדשה יצאה לדרך תחרות לבחירת שם ולוגו חדשים לעיר. חבר מושבעים של מומחים הוקם כדי להעריך את ההצעות שהוגשו לרשימה ולקבוע את הטוב ביותר מבין כל ההצעות. טרם הודיעו ממשלת מצרים על תוצאות רשמיות. באוקטובר 2021, שר התחבורה כאמל אל-וזיר ציין כי העיר עשויה להיקרא מצרים.
העיר החדשה אמורה להיות ממוקמת 45 ק"מ (28 מייל) מזרחית לקהיר ומחוץ לכביש הטבעת השני של קהיר רבתי, באזור לא מפותח ברובו באמצע הדרך לעיר הנמלסואץ. על פי התוכניות, העיר תהפוך לבירה המנהלית והפיננסית החדשה של מצרים, ותאכלס את משרדי הממשלה והמשרדים העיקריים ושגרירויות זרות.על שטח כולל של 700 קמ"ר (270 מ"ר), היא תמנה 6.5 מיליון תושבים, אם כי ההערכה היא שהמספר עשוי לעלות לשבעה מיליון.
רשמית, סיבה מרכזית לביצוע הפרויקט הייתה להקל על העומס בקהיר, שהיא כבר אחת הערים הצפופות בעולם, כאשר אוכלוסיית קהיר רבתי צפויה להכפיל את עצמה בעשורים הקרובים. בקהיר יש אוכלוסיית מטרו של כמעט 20 מיליון. יש גם שלב אימונים לקראת גביע העולם בקליעה בבירה המנהלית.
עם התחזקותאיראן וטורקיה ככוח מקומי עולה בראשיתהמאה, נכנסה מצרים מצד אחד לברית אנטי-איראנית בשיתוף פעולה עםערב הסעודית, ובאופן חלקי גם עם ישראל, ומצד שני לברית סביב מזרחהים התיכון, בה משתפת פעולה עםקפריסין ויוון – ובאופן חלקי גם עם ישראל – כנגד התוקפות הטורקית סביב הטריטוריות הימיות במזרח הים התיכון[17].
הברית המזרח ים-תיכונית מקדמת אינטרסים משותפים של ארבע המדינות בתחומי האנרגיה, התיירות, הסחר והתשתיות. מצרים משתפת פעולה עם מדינות אלו, ובראשן יוון, גם בתיאום צבאי וכן במניעת הגעתם שלפליטים לאירופה דרך הים התיכון[17].
מדרום נמצאת מצרים במחלוקת עם מספר מדינות אפריקאיות סביב ניצול המים שלהנילוס. ב-14 במאי2010 חתמואתיופיה,טנזניה,אוגנדה,קניה,קונגו,רואנדה ובורונדי על הסכם חדש באוגנדה בעניין חלוקת מי נהר הנילוס, וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, שהן הצרכניות העיקריות של מימיו.[18]
היחסים בין ארצות הברית ומצרים ידעו עליות ומורדות במהלך מאה השנים האחרונות, אך נכון להיום היחסים הם אסטרטגיים ואיתנים. למצרים שגרירות בוושינגטון ולארצות הברית שגרירות בקהיר.
בעבר נאלצה ארצות הברית לבוא במגעים מינימליים עם מצרים כאשר זו נשלטה על ידיבריטניה (1882–1945). בתקופת כהונתו של הנשיאגמאל עבד אל-נאצר (1952–1970) במצרים התערערו יחסי המדינות עוד יותר כאשר זה קומם עליו בארצות הברית את הממשל על ידי מדיניותו הפרו-סובייטית והרטוריקה האנטי-ישראלית. עם זאת ארצות הברית סייעה לשמור אותו בשלטון, בין היתר על ידי אילוץהממלכה המאוחדת וצרפת להפסיק לאלתר את הפלישה שלהם לסיני בשנת1956. היחסים התחממו בימיאנואר סאדאת (1970–1981) מאז ועד היום תומכת ארצות הברית במצרים צבאית וכלכלית, למרות חיכוכים. ארצות הברית מעניקה סיוע צבאי ואזרחי למצרים, השני בגודלו רק לישראל. בשנת1989 קיבלה מצרים מעמד שלבעלת ברית עיקרית של ארצות הברית שאינה חברה בנאט"ו, יחד עם ישראל ומדינות נוספות. הפיכה הצבאית במצרים והדחתו של הנשיא מוחמד מורסי ביולי 2013, העכירו שוב את היחסים בין שתי המדינות. יום לאחר ההפיכה אמר נשיא ארצות הברית, אובמה שהוא "מודאג מאד" מההפיכה הצבאית, וכי הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים לבחון את השלכות האירועים מבחינת החוק האמריקני בכל הנוגע להמשך הסיוע מצד ארצות הברית לממשלה במצרים.
בהמשך גינה ממשל אובמה את הסנקציות והאלימות שהפעילה מצרים כלפי ארגון האחים המוסלמים ותומכיו, וביטלתרגיל צבאי משותף "כוכב זוהר".הפנטגון עצר מסירת ארבעהמטוסי קרב מדגם F-16 ועשרהמטוסי אפאצ'י מדגם AH-64 אלהכוחות המזוינים המצריים. מיד לאחר מכן הודיעהבית הלבן על השעיה חלקית של הסיוע הצבאי למצרים, והתנה את חידושו ב"התקדמות אמינה לעבר כינון ממשלה אזרחית אשר תיבחר בבחירות דמוקרטיות חופשיות והוגנות".
עם זאת, ביחס לתגובותיהם הנחרצות של מדינות העולם כנגד האירוע, אותו הגדירו מתחילה כהפיכה צבאית לכל דבר, התייחסות ארצות הברית לאירועים הייתה הססנית ומתונה, ובהודעות הממשל נשמרה זהירות כלפי האירועים, בייחוד בנוגע להגדרתם. לאורך כל התקופה נמנעה ארצות הברית מלעסוק בשאלה אם התרחשה במצרים הפיכה צבאית והסתפקה בהודעות גינוי רפויות. ביולי 2013 הודיע תת-מזכיר מחלקת המדינה לקונגרס כי ארצות הברית לא תכריז בפירוש על המצב כהפיכה צבאית. לדברי הבכיר "החוק לא קובע כי יש חובה לקבוע אם התקיימה הפיכה, וזה לא מתאים לאינטרס הלאומי שלנו לעשות קביעה כזו". כחודש לאחר מכן התבטא שר החוץ ג'ון קרי שהצבא לא השתלט על המדינה אלא בסך הכל "שיקם את הדמוקרטיה".
בשנת2016 הכריז נשיא ארצות הבריתברק אובמה על רצונו "להילחם" בדיכוי שהשלטון המצרי מקיים לתפיסתו: ”הבה נילחם כדי להבטיח כי אלה הקרויים בעלי בריתנו במזרח התיכון, הסעודים והמצרים, יפסיקו את דיכוי בני עמם, את דיכוי מתנגדיהם, ואת סובלנותם כלפי שחיתות ואי-שוויון”.
לעומת זאת בשנת2017 נשיא ארצות הברית שנבחר לאחר מכן,דונלד טראמפ, ראה כמטרה עליונה שיתוף פעולה עם המשטר המצרי במאבק מול האסלאם הרדיקלי: ”עידן בניית האומות יבוא אל סופו. גישתנו העכשווית, שצריכה להיות מוסכמת על שתי המפלגות, על בעלי בריתנו מעבר לים ועל ידידינו במזרח התיכון, חייבת להיות עצירת ההתפשטות של האסלאם הרדיקלי. אנו נעבוד שכם אל שכם עם שכנינו במזרח התיכון כולל… א-סיסי נשיא מצרים.[19]
עם הקמת מדינת ישראל פלש הצבא המצרי לדרום הארץ, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באירודוס, שקבע את הגבול בין מצרים למנדט הבריטי כקושביתת נשק, למעטרצועת עזה שהועברה לידי מצרים.בשנת1956 פלשה ישראל לסיני במבצע קדש, בהתקפה מתואמת עםהממלכה המאוחדת וצרפת, ששאפו להחזיר לידיהן אתתעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעיתים קרובות. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.
בשנות השישים הובילה מצרים תיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. במאי1967 הפרה מצרים את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה אתמצרי טיראן. ישראל פתחה במתקפת מנע נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.
לאחר מלחמת ששת הימים שמרה ישראל על קוהגבול עם מצרים בעזרת שרשרתמוצבים שנקראה "קו בר-לב". במשך 17 חודשים בשנים1969–1970 התחוללהמלחמת התשה בין מצרים וישראל, שכללה פשיטות, הפגזות והפצצות בין שני הצדדים. נשיא מצריםעבד אל נאצר רצה להתיש את ישראל ולהדוף אותה אל מחוץ לחצי האי סיני. הסכםהפסקת אש נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט 1970 לאחר שורה של הפצצות ומבצעי עומק שערכה ישראל במצרים.
ב־1973 תקפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר אומלחמת רמדאן. המצרים הצליחו לכבוש רצועה צרה ממזרח לתעלת סואץ, אולם בהמשך המלחמה הצליחו כוחותישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר חלק משמעותי מהכוחות המצריים בסיני. ב־1974 נחתם הסכםהפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר1975 נחתםהסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.
מפנה ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר1977 עםביקורו של נשיא מצרים,אנואר סאדאת, בישראל ונאומו בכנסת. שנתיים לאחר הביקור נחתםהסכם השלום. במסגרת הסכם זה נסוגה ישראל מכל שטח סיני והרסה את היישובים הישראליים שהיו שם ובראשם העירימית.
מספר שנים מאוחר יותר בינואר1989, בעקבות הסכםבוררות בין המדינות הועברה רצועת החוף שלטאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (שהפך בהמשך למלוןהילטון טאבה), לידי מצרים במה שנתפס ומתואר על ידי מצרים כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת".
מאז הגבול בין ישראל למצרים שקט רוב הזמן, אם כי מתבצעות דרכו הברחותסמים, העברות שלאמצעי לחימה לכיווןרצועת עזה ומדי פעם מבוצעות דרכו פעולות טרור של מחבלים המגיעים מרצועת עזה דרך סיני. כך לדוגמה, בדצמבר2006 חדר מחבל וביצע פיגוע באילת ובאוגוסט2011 אירע פיגוע חמור סמוך לכביש 12 במהלכו נרצחו שמונה ישראלים. בנוסף, הוברחו דרך גבול זהמסתננים מאפריקה, בעיקר עד לשנת 2012, עת הושלם ברובו פרויקט בנייתגדר הגבול ישראל–מצרים.
בשנות ה-80, נהגו ישראלים רבים לבקר במצרים, אך תיירות זו התמעטה מאוד לאורך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל במדינה לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים כפי שאירעו כמה פעמים (כגוןהפיגוע בראס בורקה ב-1985). עד לפרוץהאינתיפאדה השנייה נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני (בו הם יכולים לבקר ללאויזה), אולם לאחר פיגועי הטרור בהילטון טאבה,דהב ושארם א-שייח' בשנת2005–2006, התמעט משמעותית מספר התיירים הישראלים בחצי האי, ומשרד החוץ מפרסם אזהרות רבות נגד הביקור בו, מחשש לפיגועים נוספים ואף ניסיונותחטיפה. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה שלממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד – 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות מדי שנה – כאשר רובם עוברים בה בדרכם לשטחים בלבד.[דרוש מקור] השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים. עם זאת השלום נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית, בהגבלות קשות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים ובחרם המוטל על מי שמקיים קשרים אלו.
הדחתמובארכ בפברואר2011, סימנה תקופה של הרעה ביחסה של מצרים כלפי ישראל. בוצעו מספר חבלות בצינור הגז שעובר בצפון סיני ומספק גז מצרי לישראל. בנוסף, התעצמו ההתרעות על כוונות ארגוניטרור לנצל את שטחי סיני כדי לפגוע בישראל ובישראלים, כמו שאירע באוגוסט 2011, כשחוליית מחבלים חדרה לישראל וביצעה אתמתקפת הטרור בדרום ישראל (2011). לצד אירועים אלו גברו קולות שונים במדינה 'לבחון מחדש' את היחסים עם ישראל. באוגוסט 2011, נערכו הפגנות סוערות סמוך לשגרירות הישראלית בקהיר, בתביעה 'לגרש' את השגריר הישראלי מתחומי מצרים. במהלך הפגנות אלו אף הורדדגל ישראל מבנין השגרירות על ידי ההמון, במה שנתפס כצעד סמלי שמבטא את ההרעה שחלה ביחסים בין המדינות. זמן קצר לאחר מכן, ב-10 בספטמבר 2011, פרצו אלפי מפגינים משולהבים למתחם השגרירות הישראלית בו היו נצורים כשישה מאבטחים ישראלים. במבצע מורכב שארך שעות חולצו המאבטחים בחשאי ממתחם השגרירות שנפרץ ונבזז על ידי ההמון כשבמקביל פונה כל הסגל הדיפלומטי הישראלי מקהיר במה שנראה כשפל העמוק ביותר ביחסי המדינות מאז חתימת הסכם השלום במרץ 1979. בשנים שלאחר מכן פעלה מצרים להידוק השיטור ובמניעת פעילות חבלנית על ידי קבוצות בדלניות, בחצי האי סיני ובקרבת הגבול עם ישראל. תקופה זו הסתיימה עם הדחת הנשיאמוחמד מורסי ועלייתו שלעבד אל-פתאח א-סיסי ב-2014, מאז מתקיים שיתוף פעולה ניכר בין הממשל המצרי לממשלת ישראל המתבטא בעיקר בתיאום ביטחוני ומדיני.
נושאים שנויים במחלוקת בין שתי המדינות הם המשך קיום ההסכמים של מצרים עם ישראל, תמיכת מצרים בעיראק במלחמת איראן עיראק, ביקורתה עלממשלבשאר אל-אסד בסוריה וקשריה הטובים עםארצות הברית (המוגדרת על ידי איראן כ"שטן הגדול" לעומת ישראל שמוגדרת כ"שטן הקטן").
כמו כן, קיים מתח בין שתי המדינות על רקע הובלת איראן את גוש המדינות האסלאמיות השיעיות, בעוד מצרים נחשבת לאחת המובילות בגוש המדינות האסלאמיות הסוניות, אליו משתייכות גםמדינות ערביות כגוןערב הסעודית ומדינותהמפרץ הפרסי ומדינות אסלאמיות אחרות המצויות בקשר טוב עם ארצות הברית והעולם המערבי, כגוןטורקיה.
המשפט המצרי הוא שילוב של דין מערבי (צרפתי בעיקרו) ודין איסלאמי. הקודקס המצרי האזרחי, פרי יצירתו של המלומדעבד אל-רזאק אל-סנהורי שימש מודל במדינות ערב רבות (בין השאר: עיראק, ירדן, סודאן, תימן ועוד).הקודקס של סנהורי נכנס לתוקפו ב-1949. קודם לכן חל על עניינים אזרחייםקוד נפוליאון שתורגם באופן רשלני לערבית בשנות ה-80 של המאה ה-19.
בניין בית המשפט העליון החוקתי של מצרים, קהיר
לאחרמהפכת הקצינים החופשיים בוטלו בתי הדין השַרְעיים שעסקו בענייני המעמד האישי. המערכת הקיימת היא מערכתמודרנית שבראשהבית משפט לחוקה בעל סמכות לביקורת שיפוטית. המערכת המשפטית נחשבת אקטיביסטית – אומנם ביטול חוקים איננה אפשרות שקיימת, אך קביעה שהם אינם חוקתיים גוררת הפיכתם לאות מתה בספר החוקים, כלומר בתי המשפט במדינה אינם מיישמים אותם.
מערכת המשפט במצרים שלאחרהמהפכה של 2011 סופגת לא פעם ביקורת בתקשורת המערבית על היותה שמרנית מאוד, וככזו המושפעת מאוד מהשקפות דתיות ומעקרונותלאומנים. כך למשל גררו ביקורת בתקשורת המערבית מקרים בהם נשלחעיתונאי מצרי לכלא, נשפט והואשם בהסתה להוללות וביזוי ערכי הדת,[21][22][23] וזמרת מפורסמת נשפטה והורשעה לאחר שהתלבשה באופן לאצנוע.[24][25][26] לאחר התבססותן שלהרשתות החברתיות במצרים גםמשפיעני רשת שונים נשפטו ונכלאו בגלל נימוקים דוגמת "הסתה לאי מוסריות".[27]
ארגוניזכויות אדם במצרים טוענים שחשיבותן של זכויות האדם לא התקבלו כחלק מהתרבות המצרית, ולכן לא מוגדרות בחוק בצורה מספקת, ומאפשרות פרשנות רבה.[13] אחמד מאהר, ממייסדיתנועת הנוער של ה-6 באפריל, תיאר בתקשורת המערבית כיצד מתבצעת אכיפה סלקטיבית של חוקים, בהתאם לצורכי השלטון.[14]
משמר צבאי של צבא מצרים ביום הרפובליקה של הודו, 2023
הכוחות המזוינים של מצרים, הצבא הגדול ביותר ביבשתאפריקה. מורכבים מהצבא המצרי, הצי המצרי, חיל האוויר המצרי וכוחות ההגנה האווירית המצריים.נשיא הרפובליקה משמש כמפקד העליון של הכוחות המזוינים. שר ההגנה והמפקד העליון של המטה הכללי, הקצין הבכיר במדים, הוא אלוף-משנה מוחמד זכי (מאז יוני 2018).
חיילי צבא מצרים
החימוש של הכוחות המזוינים המצריים משתנה בין מקורות מזרחיים למערביים באמצעות משלוחי נשק על ידי מספר מדינות, בראשות ארצות הברית, רוסיה, צרפת, סין, איטליה, אוקראינה ובריטניה. חלק ניכר מהציוד מיוצר במקום במפעלים מצריים. הכוחות המזוינים המצריים חוגגים את יום השנה שלהם ב-6 באוקטובר בכל שנה כדי להנציח את מעבר סואץ במהלך מלחמת אוקטובר של 1973.
לכוחות המזוינים השפעה גדולה מאוד על היבטים רבים בחברה המצרית, החורגים מתחום תפקידו הטבעי של צבא במדינה. הצבא עוסק לא רק בתפקידי לוחמה גרידא, אלא אף מעורב בצורה מהותית בפוליטיקה, כלכלה, יחסי חוץ ותחומים נוספים בהתנהלותה של מצרים כמדינה. כך למשל מהפכת הקצינים החופשיים העמידה בראש המדינה את אנשי הצבא שעברו הסבה לתפקידים אזרחיים. כך גם בעקבותההפיכה במצרים (2011) מפקד הצבא הפילדמרשלמוחמד חוסיין טנטאווי, כיהן כראש המדינה עד שנבחרמוחמד מורסי לנשיאות. בנוסף, הנשיאעבד אל-פתאח א-סיסי היה, טרם היבחרו לנשיאות, שר ההגנה בממשלת מצרים, יושב ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים ומפקד צבא מצרים.
במהלך ההיסטוריה, היה הנילוס עורק החיים הכלכלי של מצרים, סביבו גר רובו המוחלט של האוכלוסייה, וכלל שטחי העיבוד החקלאיים שכן לצידו. עם פיתוח התעשייה וגילוי משאבי טבע חדשים במצרים פחתה חשיבותו, אך גם נכון לשנת 2012 הנילוס וסביבתו הם מרכזה הכלכלי של מצרים. עד ראשיתשנות ה־50 של המאה ה־20 הושפעה כלכלת מצרים מהשליטה הבריטית בה. לאחרמהפכת הקצינים החופשיים בראשית שנות ה־50 פנתה הממשלה המצרית לכיוון כלכלה סוציאליסטית ושליטה ממשלתית.נכון לשנת 2012, הענפים העיקריים של הכלכלה המצרית הםתעשייה (כ־34% מהתמ"ג, כ־22% מכלל המועסקים, בעיקרתעשייה מסורתית, עתירת כוח אדם לא מקצועי),חקלאות (16% מהתמ"ג, ו־40% מכוח העבודה, בחלקה הגדולחקלאות מסורתית),תיירות (12% מהתמ"ג, הכנסה שנתית של כ־10 מיליארד דולר) יצואנפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה, ותוצרים שונים של משאבים אלו. בנוסף לכך יש במצרים מרבצים שלפוספטים,מנגן,אורניום,אבן גיר וגבס. רוב שטחה של מצרים הואמדבר, ורק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה סביב הנילוס.
התיירות מהווה חלק חשוב בכלכלת מצרים אך עקב אי היציבות הפוליטית והביטחונית מספר התיירים למצרים קטן משיא של כ-15 מיליון תיירים בשנת 2010 לשפל של 5 מיליון תיירים בשנת 2016. ואומנם בשנת 2019 מספר התיירים הגיע ל-13 מיליון והתקרב לשיא משנת 2010.[28] התיירות מהווה כ-15%מהתוצר המקומי גולמי של מצרים ומעסיקה כ-10% מהעובדים במדינה.[29]
ענפי התעשייה העיקריים במצרים הםטקסטיל, מוצרימזון,כימיקלים ודשנים, נפט ומוצריו,מלט וחומרי בנייה. פיתוח התעשייה מתעשייה מסורתית לתעשייה מתקדמת נתקל בקשיים בשל בורות נרחבת באוכלוסייה (כ־50%אנאלפביתים), תופעתבריחת מוחות, היעדר תשתית טכנולוגית מתאימה, והעדר הון פרטי וקושי בגיוס השקעות חוץ.
נפט התגלה במצרים ב־1910, וב־1999 הגיע תפוקת הנפט במצרים לכ־44 מיליון טון, המשמש בעיקר לצריכה פנימית, ובחלקו לייצוא. עם זאת, מצרים נדרשת לייבא נפט ממדינות אחרות, בשל צורך להפקת דלקים מסוג נפט שאינו קיים במצרים. במצרים מספרבתי זיקוק, המזקקים נפט בהיקף של כ־25 מיליון טון בשנה. במצרים מרבציגז טבעי גדולים. באמצעותצינור הגז הערבי, מייצאת מצרים גז טבעי לירדן,סוריה ולבנון. שלוחה מצינור זה סיפקה גז טבעי לישראל בין השנים2008 ל־2011. עם זאת, הגידול הטבעי הגבוה במצרים הוביל ב־2012 למחסור בגז טבעי בתוך מצרים, ולצורך בייבוא גז טבעי ממדינות אחרות.
גורמים נוספים ואקוטיים המשפיעים על הכלכלה המצרית הם מסי המעבר בתעלת סואץ (ב־1997 עברו בהסחורות בהיקף של 300 מיליון טון) ומטבע חוץ נכנס מעבודות חוץ של פועלים מצרים במדינות ערביות שכנות ובאזורהמפרץ הפרסי. במצריםריבוי טבעי גבוה, דבר הדורש הקצאת משאבים גדלה והולכת במהלך השנים לצורכי האוכלוסייה. מאז חתימתהסכם השלום בין ישראל למצרים ב־1979, נהנית מצרים מסיוע חוץ אמריקאי רחב היקף.
מגזר השירותים במצרים רחב למדי, ומשקף בחלקואבטלה סמויה. הבורסה המצרית ממוקמת בקהיר, ובה מתנהלמסחר במניות, תעודות סל על מדדים, איגרות חוב וקרנות נאמנות. הבורסה המצרית היא אחת הוותיקות (נוסדה באלכסנדריה ב־1888), והיקף הפעילות בה היה מהמובילים בעולם, עד לעליית שלטון נאצר בשנות ה־50, מהפכה שהובילה קו שלהלאמה ותפישה כלכלית סוציאליסטית. הבורסה החלה להתחזק שוב החל מ־1992, על רקע שורת רפורמות כלכליות שהונהגו במצרים.
חשמל מיוצר במצרים באמצעותתחנות כוח הפועלות בדלקים שונים, ובאמצעותתחנה הידרו אלקטרית בסכר אסואן, המפיקה כ־2,100 מגה-וואט. בשנת1967 סיפקה תחנה זו 50% מצריכת החשמל במצרים, אך עד1998 ירד שיעור זה לכ־15%, על רקע גידול ניכר בצריכת החשמל במצרים. ייצור החשמל במצרים ותשתיות ההולכה אינם מספיקות לביקוש הגובר, ובעקבות כך אמינות אספקת החשמל נמוכה, והפסקות החשמל תדירות.
במצרים נהוגותסובסידיות רחבות היקף, עלקמח,סולר,גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידיות בשנת2012 עמד על כ־20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידיות אלו, לא תתאפשר חקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), וייווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידיות במהלך השנים. כדי לקיים את משטר הסובסידיות, נדרשת מצרים ליבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת). למרות ההיקף הרחב של הסובסידיות, על פי הבנק השווייצריקרדיט סוויס, כ־50% מהכנסות משפחה מצרית ממוצעת מופנים לרכישתמזון.[30] בעקבות הסובסידיה הנרחבת על חיטה, צריכת חיטה לנפש במצרים כפולה מהממוצע העולמי (כ־160 ק"ג לנפש). ב־2008, כ־70% מאוכלוסיית מצרים (כ־56 מיליון איש) היו זכאים לרכישת מזון מסובסד.[31]
בין1980 ל־2010 (תקופת שלטון מובארכ), הייתהצמיחה יציבה ועקבית בכלכלה המצרית, וההכנסה לנפש עלתה מכ־1,200$ לכ־6,200$.[32]
ב־2010, ערב ההפיכה במצרים, עמדה הצמיחה על 5.5% והגרעון התקציבי על 8%.[33] האבטלה במצרים עמדה על כ־8%, אך שיעורה היה גבוה בהרבה בקרב צעירים, וצעירים משכילים רבים עבדו בעבודות לא מקצועיות, עקב היעדר תשתית תעשייתית מתקדמת. שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה היה נמוך ביותר, בשל היותה של מצרים חברה מוסלמית מסורתית. דירוג רמת הפיתוח הכלכלית של מצרים היה נמוך ביותר.[32]
ההפיכה במצרים בשנת2011 הובילה להתדרדרות מהירה במצב הכלכלי במצרים. בשל אי-היציבות שנוצר במדינה, מספר התיירים ירד באופן משמעותי, והשקעות החוץ פחתו מאוד. משקיעים זרים רבים משכו את השקעותיהם מהבורסה המצרית, שירדה בכ־30% עד סוף2012.[34] התפוקה התעשייתית ירדה מאוד, ומיזמי פיתוח נרחבים הוקפאו.רזרבות המט"ח של מצרים ירדו מ־36 מיליארד דולר בראשית 2011 ל־22 מיליארד תוך 10 חודשים.[33] עד ראשית2013 ירדו היתרות לכ־13 מיליארד.
על רקע המצב המתדרדר, פנה השלטון המצרי לגופים בין-לאומיים ומדינות זרות לסיוע חוץ.קטר העניקה למצרים הלוואה בסך 7 מיליארד דולר וגז טבעי נוזלי בשווי 300 מיליון דולר, ולוב העניקה למצרים הלוואה בסך 1.2 מיליארד,[35] אךקרן המטבע הבין-לאומית סירבה להעביר סיוע, קודם להפחתת הסובסידיות, רפורמות כלכליות נוספות וגיבוש תוכנית כלכלית מסודרת. הלירה המצריתפוחתה באופן ניכר, דבר שהוביל להטלת פיקוח מחמיר על שוק המט"ח על ידי הבנק המצרי, ולמסחר מט"ח רחב היקף בלתי חוקי בשוק השחור. שיעור האינפלציה השנתי עלה מ־5% ל־8%. כ־4,500מפעלים נסגרו לאחר ההפיכה, ושיעור האבטלה עלה מ־9% ל־13%.שיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 29 עמד על 77.5%. נוצר מחסור חריף בסולר, ובעקבותיו תורים ארוכים בתחנות הדלק, והפסקות חשמל לפרקי זמן ארוכים הפכו לאירוע נפוץ. הגרעון התקציבי עלה לכ־12.5% מהתמ"ג, ושיעור המשפחות מתחת לקו העוני עלה לכ־25%.[30]
בראשית2013 התריע שר האוצר המצרי כי הכנסות מצרים מספיקות רק לכ־60% מהוצאותיה, וגורמים שונים התריעו כי מצרים נמצאת מספר חודשים לפניפשיטת רגל. גורמים ממשלתיים הודו כי מצב הכלכלה המצרית רגיש, אך הכחישו את הטענות בדבר סיכון לפשיטת רגל.[36] ממשל מורסי ניסה להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות העלאתמיסים ומכסים, והקטנת הסובסידיות. אך הניסיון שהחל מסוף2012 נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה, שהובילה לגניזת התוכנית, שנועדה לאפשר סיוע כלכלי רחב היקף מקרן המטבע הבין-לאומית.[34] הממשל גם לא הציג תוכנית כלכלית רחבת היקף למצרים. עיתונאים שונים העלו חשש למהפכה חוזרת במצרים ('מהפיכת רעבים'), על רקע המצב הכלכלי המתדרדר.
ב-2015 התגלה במצרים שדה הגזזוהר, הגדול ביותר בים התיכון. באותה שנה נחנכה הרחבה שלתעלת סואץ שהגדילה את הרווחיות של התעלה למצרים. בשנת 2018 התגלה שדה גז חדש בשם נור. פיתוח תשתיות הגז של מצרים מתבצע בעידודהאיחוד האירופי ששואף לחזק את מצרים כספקית גז לאיחוד, וכך להקטין את התלות של האיחוד בגז שלרוסיה[17].
נכון לשנת2024 מצרים נמצאת בקשיים כלכליים חמורים ביותר הן בגלל הירידה הדרסטית בענף התיירות והן בגלל היעדר הכנסות ממעבר ספינות בתעלת סואץ בגלל האמברגו החות'י על שַיִט בים האדום. כמו-כן מצרים השקיעה כסף רב ברכישת ציוד והקמת תשתיות לצבא המצרי ובהקמת תשתיות בזבזניות נוספות כגון העיר החדשה שנבנתה ליד קהיר. מצרים מנסה להתאושש באמצעות מכירת אדמותיה למדינות זרות כגון איים בים האדום שנמכרו לסעודיה ואזור החוף שליד אלכסנדריה שנמכר לאיחוד האמירויות. בנוסף, מצרים ביקשה הלוואות מקרן המטבע הבין-לאומית והבנק הבין-לאומי ובתמורה הסכימה לביצוע רפורמות כלכליות. למצרים יותר מ-160 מיליארד דולר חובות חיצוניים.[37]
מצרים גובלת בצפון מזרח עםישראל ועםרצועת עזה, במערב עםלוב ובדרום עםסודאן, גבולותיה עוברים בלב המדבר, והם נמשכים ברוב אורכם בקו ישר כסרגל. מקור המים העיקרי ומרכז המדינה הוא נהר הנילוס שעובר לאורכה. מצרים שולטת עלתעלת סואץ המחברת אתהים התיכון והים האדום.
95% משטחה של מצרים הם מדבר לא מיושב. 50% מאוכלוסיית מצרים חיה בעמק הדלתא הירוק והפורה. חייו של עמק הדלתה תלויים בנהר הנילוס שהוא מקור המים העיקרי של מצרים.
האזור המיושב של מצרים אינו אלא רצועה צרה ומתפתלת. שטחה של הרצועה כ-35,000 קמ"ר, והיא משתרעת משני צידי הנילוס, הזורם מדרום לצפון. רוחב הרצועה בדרום (מצרים העליונה) אינו עולה על 2–15 ק"מ. מצפון לקהיר (מצרים התחתונה) הנילוס מתפצל לזרועות רבות ויוצרדלתה רחבה שצורתה משולש ורוחבה המרבי לאורך החוף כ-150 ק"מ.
שטח: 1,001,450 קמ"ר
אדמה: 995,450 קמ"ר
מים: 6,000 קמ"ר
גבולות: 2,689 ק"מ
11 ק"מ עםרצועת עזה, 255 ק"מ עם ישראל, 1,150 ק"מ עם לוב, 1,273 ק"מ עם סודאן
מצרים היא המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, עם כ־109 מיליון אנשים (נכון למרץ 2023),[38] והמדינה השלישית באפריקה מבחינת מספר תושביה, אחריניגריה ואתיופיה.
כמעט כל האוכלוסייה מתרכזת לאורךהנילוס, במיוחד באלכסנדריה ובקהיר ולאורך הדלתה בקרבתתעלת סואץ (מצרים התחתונה). למעשה, כמעט כל האוכלוסייה מרוכזת ב-2% משטח המדינה (כ-20 אלף קמ"ר מתוך כמיליון קמ"ר), ולפיכך עמק הנילוס הוא אחד האזורים הצפופים בעולם עם צפיפות של 1,540 בני אדם לקילומטר מרובע, להשוואה, צפיפות האוכלוסייה במדינה כולה הוא 33 בני אדם לקילומטר מרובע.קהילות מדבריות קטנות חיות בסביבותנאות מדבר ודרכימסחר, אך אוכלוסיות אלו קטנות עקבהגירה לערים הגדולות.כיוון שהסיכוי לפתח את שטחי המדבריות ממערב וממזרח לעמק הנילוס קטנים בשל האקלים הקשה השורר בהם, מלבד ניסיונות מועטים כמומיזם תושכא, משקיעה ממשלת מצרים מאמצים רבים בפיתוח סיני, ובהמרצת תושבים מצרים לעבור לשם. ההיענות לכך אינה גדולה כיוון שסיני מרוחקת מהמרכזים העירוניים החשובים של מצרים. בשל האבטלה הגבוהה, מצרים רבים משמשים פועלים במדינות ערב אחרות, בעיקר בערב הסעודית ובמדינותהמפרץ הפרסי, ולפיכך מתגוררים מחוץ למצרים במשך שנים רבות.
תוחלת החיים היא 72 שנים. דפוסי הילודה במצרים עוברים מהפך הודות לתוכנית לתכנון המשפחה שהנהיגה הממשלה. במסגרת התוכנית, צומצמה הילודה מ-4.1 לידות לאישה ב-1990 ל-2.8 בשנת2006 אך ב-2015, עלהשיעור הפריון ל-3.3 וב-2022, ירד ל-3.1.
תרבותה של מצרים שואבת השראה מצד אחד ממאפיינים תרבותיים מצריים-מקומיים שחלקם מושפעים מהתרבות המצרית העתיקה וחלקם חדשים ומודרניים, ומצד שני עם מאפייניםאיסלאמים וערביים, ואל כך מתווספים גם מאפייניםמערביים חלקיים, ומאפיינים ים-תיכוניים חלקיים. תקופה ארוכה שליטי מצרים עודדו בציבור דגש על התרבות והזהות הערבית המקומית, אולם בעשורים האחרונים בתקופות מסוימים עודד השלטון צמיחתה של תרבות מערבית וים-תיכונית מקומית, מתוך אינטרסים שונים של יחסי חוץ. נסיבות אלו יצרו חברה עם תרבות עשירה ומורכבת[17].
תעשיית הקולנוע המצרית היא מהוותיקות בעולם, שסרטיה מופצים ברחבי כלהעולם הערבי. במשך שנים המנעד האמנותי היה רחב, ונע בין סרטימלודרמה דביקים ועד סרטים הזוכים בפרסים בין-לאומיים ונחשבים לכאלו בעלי ערך אמנותי גבוה[39]. תעשיית הקולנוע בעשור השני של המאה ה-21 נמצאת במשבר אמנותי, זאת לאחר הידוקצנזורה מצד השלטון על החופש האמנותי של היוצרים, ועברה להתמקד בעיקר בקומדיות קלילות אוסרטי פעולה בעלי אופיפטריוטי.תופעה דומה קיימת גם בתוכניות הטלוויזיה המקומיות[40].
הזמרת המצרית המפורסמת ביותר היאאום כולתום, ששיריה נפוצים ברחבי העולם הערבי גם עשורים לאחר פטירתה בשנת1975. זמרים מצרים נוספים זוכים לעיתים להצלחה במדינות שונות. בקהיר מפותחים גם המוזיקה והריקודהקלאסיים ופעילות בעירתזמורת סימפונית,בלטאופרה ועוד[39].
תחומים נוספים בתרבות הפופולרים נמצאים במגמה דומה של חזרה לשמרנות וצנזורה. כוכבת הפופ,שירין עבד אל־והאב, קיבלה הודעה מאיגוד מקצועות המוזיקה במצרים שאינה מורשית עוד לשיר במצרים לאחר שצוטטה בסיבוב ההופעות שלה בבחריין בדברים "כאן אני יכולה לדבר חופשי, כי מי שמדבר במצרים עלול להישלח לכלא" – דברים אותם הכחישה מאוחר יותר בראיון התנצלות. מקרים דומים נפוצים למדי במצרים שלאחרהאביב הערבי, כאשר גורמים שונים – ציבוריים או פרטיים – מפעילים לחצים על אושיות תרבות בעלי עוקבים רבים ברשתות החברתיות "לשאת באחריות לדברים שהם אומרים".[41] בתחום האופנה הלגיטימיות של לבושמערבי חושפני יורדת. שחקנית הקולנועראניה יוסף נתבעה על "הסתה להוללות" לאחר שהופיעה בפסטיבל הקולנוע הבין-לאומי בקהיר בשמלה שחשפה את רגליה,[42] וגם מארגני הופעתה שלג'ניפר לופז במצרים נתבעו בטענה על הלבוש החושפני של הזמרת.[43]
מערכת החינוך במצרים פועלת בשלוש רמות. רמת החינוך היסודית היא לבני 4–14 שנים, בהן שנתיים בגן ולאחריהן בית ספר יסודי במשך שש שנים וחטיבת ביניים במשך שלוש שנים. רמת החינוך תיכון במשך שלוש שנים, לגילאי 15–17. רמת ההשכלה הגבוהה היא השלישית. במצרים קיים חינוך חובה עד גיל 14, אבל כל שלוש רמות החינוך במערכת החינוך הממשלתית ניתנות חינם.
על פי בדיקה של הבנק העולמי קיימים פערים גדולים בנגישות החינוך במצרים בין עניים לעשירים.[44]
מערכת החינוך של אל-אזהר מתנהלת במצרים במקביל למערכת החינוך הממשלתית. מערכת חינוך זו מורכבת מארבע שנות לימוד יסודי, שלוש שנים של חטיבת ביניים ושלוש שנות תיכון. בדומה למערכת החינוך הכללית, אף במערכת חינוך זו קיימת הפרדה בין בנים לבנות. הפיקוח עלמערכת חינוך זו נעשה בידי המועצה העליונה של מוסדאל-אזהר וזה נמצא תחת פיקוח משרד החינוך המצרי.
למצרים מערכת נרחבת של השכלה גבוהה וכ-30% מכלל המצרים בשכבות גיל רלוונטיות לומדים באוניברסיטאות. אולם, רק מחציתם מסיימת את דרישות התואר. במצרים פועלות 17 אוניברסיטאות ציבוריות, 51 מוסדות חינוך ציבוריים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות, 16 אוניברסיטאות פרטיות ו-89 מוסדות פרטיים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות.
חקיקה משנת1990 נתנה בידי האוניברסיטאות הציבוריות מידת עצמאות רבה יותר, אבל תשתית מוסדות אלה, הציוד בהם ומשאבי האנוש אינם מספיקים כדי לתת מענה למספר הגדל של התלמידים.
כתובה ממצרים, 1873, מתוך אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית, ישראל.
יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופתממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצריםשכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדהקהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים שמאוחר יותר נחרב בידי טריינוסקיסר הרומאי. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.
קום המדינה היווה עילה לשלטונות לעצור, באמצע מאי 1948, את הפעילים הציוניים בקרב הקהילה. גם בני משפחתם נעצרו. על פי תיעודים של קהילת יהודי מצרים, כאשר משך המאסר היה בין חודשים אחדים לשנה וחצי.[45] המובילים מבין הפעילים נשלחו בהמשך לעבודות כפייה בכלאא-טור בסיני ועם שחרורם חויבו לעזוב את מצרים באופן מיידי. הקמת מדינת ישראל הביאה לפרעות, החרמות רכוש ונישול מזכויותיהם האזרחיות והציבוריות, ומאז החלו רבים מהם לעזוב את המדינה חלקם לארצות הברית ושארמדינות המערב ורובם למדינת ישראל, נכון לראשית המאה ה-21 מתגוררים במצרים יהודים אחדים.
.svg)
.jpg)
