מפרץ אילת, הידוע מחוץ לישראל כמפרץ עקבה (בערבית:خليج العقبة), הואלשון ים ארוכה וצרה, שלוחה צפונית שלהים האדום המפרידה ביןחצי האי סיני וביןחצי האי ערב. אורכו של המפרץ כ-180 קילומטר, ורוחבו המרבי 25 קילומטר[2]. שטח המפרץ הוא 2,880 קמ"ר המהווים כ-0.5% משטח הים האדום כולו. נפח המפרץ הוא 2,500 ק"מ מעוקב, המהווים כ-1% מנפח הים האדום כולו. עומקו הממוצע הוא 900 מטר מתחת פני הים והעומק המרבי הוא 1,820 מטר מתחת פני הים (באזור שמולנואיבה בסמוך לחוף הסעודי)[2]. מבחינה גאולוגית, מפרץ אילת מהווה חלק מהבקע הסורי-אפריקני ומכאן עומקו הרב.
משני עבריו של מפרץ אילת מתנשאיםהרים תלולים –הרי סיני ממערב והרי אדום ומדין ממזרח. זווית השיפוע הממוצעת של קרקעית המפרץ היא 21% ובקטעים מסוימים מגיע השיפוע למעל 50%. מפרץ אילת נחשב ליםטרופי, שטמפרטורת מימיו היא יותר מ-20 מעלות צלזיוס בממוצע השנתי. מאות מינים שלדגים טרופיים מצויים בשפע במפרץ, העשיר גם בצדפים, בחלזונות, באלמוגים ובחסרי חוליות אחרים. כל אלה מושכים אליו תיירים וצוללים רבים מרחבי העולם. מפרץ אילת הוא עורקתחבורה חשוב שלישראל יחד עם ארצות רבות באפריקה ובאסיה, בנוסף לתעלת סואץ. בכניסה אל המפרץ מצדהים האדום, מולראס נצרני, שוכנים שניאיים קטנים –טיראן וסנפיר. שני האיים, שבעבר היו בבעלותסעודית, העברו לידימצרים לפנימלחמת ששת הימים. ערב מלחמת ששת הימים, סגרו המצרים אתמצרי טיראן מפנישיט ישראלי ואיימו על הספינות בתותחים שהיו בראס נצרני. במהלךמלחמת ששת הימים, השמידו כוחותצה"ל את התותחים ופתחו מחדש את המפרץ לשיטאוניות.
אזור המפרץ משופע באתרי טבע, תופעות גאולוגיות מרתקות, שוניות אלמוגים ייחודיות ומגווןבעלי חיים וצמחים. עושר אקולוגי זה נובע מהיותו של המפרץ אזור סגור בו הגלים חלשים יחסית, ובנוסף בזכות הסביבה היבשה לא נשפכות כמויות גדולות של מים מעורבים בחול ופסולת למפרץ. גורמים אלו תורמים תרומה מכרעת לשקיפות המים; כתוצאה מכך קרני השמש יכולות לחדור עמוק ולהפרות את הדגים והאלמוגים בעומק. הרי אדום והמדבר הצחיח המקיף את המפרץ יוצרים סביבת חיים מרהיבה המחייבת שמירה קפדנית על האיזון הטבעי הנחוץ להמשך קיומה.
קרינת השמש החזקה והיובש באזור גורמים לרמה גבוהה של התאדות מי המפרץ. בדהב מגיעה ההתאדות לשיא של 4,250 מילימטר לשנה, רמה שהיא פי 400 מכמות המשקעים השנתית הממוצעת במקום. תופעה זו גורמת לגרעון מתמיד של מים במפרץ ולזרימה קבועה של מים מדרום, דרך מצרי טירן. הזרימה במפרץ היא בניגוד לכיוון השעון; עם כניסתו למפרץ מוטה הזרם מזרחה בשלכוח קוריוליס. בהמשך, משפיעות הרוחות הצפוניות על שינוי כיוון הזרימה מערבה ואחר כך – דרומה[2]. האידוי המוגבר גורם לשתי תופעות נוספות: קירור המים והמלחתם. הטמפרטורה השנתית הממוצעת של מי מפרץ אילת היא C° 24 לעומת C° 27 בדרום הים האדום (במפרץ סואץ, שהוא רדוד יותר, מגיעה הטמפרטורה הממוצעת ל-C° 22.5)[2].מליחות מי מפרץ אילת עומדת על 4.08% לעומת 3.6% בדרום הים האדום[2]. שכבות המים במפרץ שוות במליחותן והטמפרטורה שלהם כמעט שווה. הצפיפות השווה של שכבות המים מאפשרת ערבול אנכי של המים – תופעה שבעקבותיה קיימת הספקתחמצן גם לאזורים העמוקים ביותר במפרץ[2].
הגאות והשפל במפרץ אילת הן דו-שיאיות. כלומר, במהלך יממה יש שני מחזורי גאות ושפל. הפרש הגבהים בין הגאות והשפל אינו רב ומגיע בקירוב למטר אחד[2].
החוף המזרחי של מפרץ אילת מתחלק לשלוש יחידות נוף עיקריות:
החוף המזרחי, מאילת ועד ראס א-תנתור (במחצית הדרך ביןדהב וביןשארם א-שייח') – יחידה זו כוללת את רובו של החוף המזרחי. רצועת החוף בדרך כלל צרה ומכוסה לרוב בסלעים, אבנים וחצץ. יחידה זו תחומה על ידי המדרונות של רכס הריםמאגמתי ומותמר. בחלק מהמקומות המדרונות מגיעים עד קו המים. יוצאים מן הכלל הם שפכי הנחלים הגדולים היוצרים מניפות-סחף באזור החוף. במימי המפרץ, יש לאורך קו החוף רצועה רצופה שלשוניות אלמוגים. רצועה זו מאופיינת בשולחן צר וחזית זקופה הצונחת אל מימיו העמוקים של המפרץ. שונית האלמוגים, הסמוכה לפני המים, מונעת גישה של סירות וכלי שיט אל החוף. הגישה אפשרית רק במקומות בהן יש פרצה בשונית. קו החוף הוא ישר באופן יחסי אך יש בו מספר בליטות ומפרצונים. הבליטות הן בדרך כלל תוצאה של שפכי נחלים שיצרו מניפות סחף. במקומות אלו ניתן למצוא בארות שנחפרו הודות לשכבה גבוהה יחסית שלמי תהום. באתרים אלו נוצרו נאות מדבר חופיות ובהן ריכוזים של עצי תמר, בוסתנים וגינות. הבולטות שבהן הןנואיבה ודהב[3].
חופי המלחות, מראס א-תנתור ועדראס נצראני – יחידת נוף זו דומה במאפיינים רבים ליחידה שמצפון לה. היא נבדלת ממנה בעיקר ברוחב רצועת החוף שמשתרעת בממוצע לרוחב של 5 קילומטרים. רצועה זו נחלקת לשניים: הרצועה המזרחית הסמוכה לים מורכבת ממלחות עונתיות שטוחות שאדמתן חומה. הרצועה המערבית והסמוכה להרים מורכבת בעיקר ממניפות הסחף של שני הוואדיות העיקריים באזור:ואדי כיד וואדי אל-עדוי היוצרות מדרונים מתונים שאדמתם היא אדמת סחף וחול. יחידת נוף זו כוללת את חורשות המנגרובים הנמצאות לאורך החוף שמצפון לנבק, הן על היבשה והן במי הים. במלחות החוף צומחים השיחיםזוגן לבן וימלוח. במניפת ואדי כיד צומחים שיחיסלוודורה פרסית העוצרים את החול ויוצרים תלוליות סביבם[3].
חופי השוניות המורמות, מראס נצראני ועדראס מוחמד – אזור זה מתאפיין במצוקי חוף תלולים המתנשאים לגובה של כ-25 מטרים מעל פני המים (בשארם א-שייח' ובראס מוחמד הם מגיעים אף לגובה של 50 מטר). המצוקים והמשטחים הסלעיים שבראשם הם שוניות אלמוגים קדומות שהתרוממו עם עליית היבשה. קו החוף באזור זה מתאפיין במפרצונים זעירים ובינוניים ובחצאי איים. חצי האי הבולט באזור זה הוא ראס מוחמד. כמו בחוף הצפוני יותר, גם כאן קיימת בים, לאורך החוף, שונית אלמוגים. עמק החוף רחב יחסית, כ-5 קילומטרים ומכוסה בבלייהגרניטית דקה ובחולות. בערוצי הנחלים שהתחתרו במצוקים הסמוכים לים ניתן למצוא צמחישושנת יריחו וריסן. אין באזור מקורות מים והוא צחיח לחלוטין. עד פיתוח התיירות במקום, מסוףשנות ה-60 של המאה ה-20, לא הייתה גם אוכלוסייה בדווית באזור[3].
באופן כללי מייצג החי שבים האדום את החי במימיהאוקיינוס ההודי, אלא שמינים רבים אינם יכולים לחדור אליו בשל מגבלות מליחות וטמפרטורה וחלקם מצויים רק בחלקו הדרומי של הים האדום[2]. חלק גדול מהמינים שבים האדום הםאנדמיים ושיעורם של מספר קבוצות מגיע לכ-30%. ייתכן כי חלקם התפתח בתקופתים תטיס. המינים האנדמיים מתאימים יותר לתנאים בים האדום ובמפרץ אילת ולכן משגשגים בהם יותר מהמינים האוקיאניים[2].
תפיסת החוף על ידי נמל צבאי,נמל אזרחי, מתקניתעשייה וריבוי המבקרים משפיע ישירות על כמות הזבל במפרץ וזיהומים נוספים. לחופי המפרץ ישנם מפעלים שלאחר קירור המכונות בעזרת מי ים מחזירים את המים למפרץ כשהם חמים ומלאים חלקימתכת המפרים את האיזון במפרץ. בנוסף יש בעיות של דליפתביוב הן בעקבה בצד הירדני והן באילת בצד הישראלי. כמו כן התקיים מאבק בנושא כלובי הדגים במקום[4]. בשנים 1994–1996 נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה אקולוגי במפרץ מצד ירדן וישראל.
_(2463852049).jpg)
