אביר כורע (בתפילה?) לפני צאתו למסע צלב. איור מספר התהלים של וסטמינסטר, אנגליה, שלהי המאה ה-13.המצור על אנטיוכיה (במהלך מסע הצלב הראשון), איור מהמאה ה-15
מסעי הצלב היו סדרת מלחמותדת ומסעותצבאיים, ביוזמת האפיפיורים הנוצריים או בתמיכתם, ביןהמאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו בניסיונות לכבוש אתירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים. כלל המשתתפים הנוצריים במסעות הכיבוש הללו קרוייםצלבנים.
במובן רחב יותר "מסע צלב" הוא כינוי למלחמה מסיבות דתיות, כגון הרקונקיסטה, שבה כבשו הנוצרים בחזרה אתספרד מידי המוסלמים, מסעות צלב נגד האומות הלא-נוצריות בצפון אירופה, כגון הליטאים, ומסעות נגדכופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין1418–1487. כיום משמש הביטוי "מסע צלב" גם ככינוי לכל מסע תעמולה או קמפיין מלחמה, על רקע דת או אידאולוגיה, המשתמש בפרט בלהט האמונה (הנוצרית) ככלי לקידום מטרותיו.
מסעי הצלב היו בעלי השפעה עצומה על האירופים בימי הביניים. לעיתים הייתה אירופה מאוחדת תחת שליטתה של אפיפיוריות חזקה, אך במאה ה-14 נסדק הרעיון של "ארצות הנצרות" והתפתחו מוסדות נפרדים שהובילו ליצירת ממלכות עצמאיות יותר בצרפת,אנגליה,בורגונדי,פורטוגל,אראגון וקסטיליה.
ההיסטוריוגרפיה המודרנית דוחה את הסכמתהמאה ה-19 לפיה מערביים למדו את יסודות האדריכלות הצבאית במזרח התיכון, מכיוון שאירופה כבר חוותה התפתחות מהירה של טכנולוגיית ההגנה לפני מסע הצלב הראשון. למגע ישיר עם הביצורים הערביים שנבנו במקור על ידי הביזנטים אכן הייתה השפעה על ההתפתחות במזרח, אך היעדר ראיות תיעודיות אומר שעדיין קשה להבחין בין חשיבותה של תרבות עיצוב זו לבין מגבלות המצב. זה האחרון הביא לשילוב אלמנטים עיצוביים מזרחיים כמו גופי מים גדולים, והדרה של אלמנטים מערביים כמו חפירים.
בעקבות מסעות הצלב קמו מספרמסדרים צבאיים שלאבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים. אבירי המסדרים היו לוחמים אמיצים וממושמעים, ובארגונם דמו לצבא מודרני. ברם, אחרי כישלונם של מסעי הצלב ונפילת הממלכות הצלבניות במזרח התיכון התרחקו חלק מהמסדרים, דוגמתמסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), מהעיסוק הצבאי והתמקדו יותר במסחר ובבנקאות מאשר במלחמה והצליחו לצבור ממון רב (דבר שהקנה להם אויבים רבים בקרב הכנסייה והממלכות של אירופה). מסדרים מפורסמים נוספים היומסדר האבירים הטבטוני, ההוספיטלרים, אבירי מלטה ועוד.
מסעות הצלב בים הבלטי ובמזרח אירופה היו מאמצים (במיוחד על ידי הגרמנים) להכניע ולנצר את העמים בארצות אלו. מסעות צלב אלו החלו במאה ה-12, במקביל למסע הצלב השני, והמשיכו לסירוגין עדהמאה ה-16.
מסע צלב זה יצא לדרך בשנת1209 על מנת להשמיד את הכופרים בדרום צרפת. היה זה חלק ממאמץ בן עשורים אחדים, שהתייחס פחות לנצרות ויותר לניסיון השליטים בצפון צרפת להרחיב שליטתם אל הדרום. בסופו של דבר הושמדו הן הכופרים והן המדינות העצמאיות בדרום צרפת.
בדמיון העממי של המזרח והמערב התגבש הדימוי של מסעי הצלב כסדרה של תמונות סמליות קפואות. לאמיתו של דבר קשה לעמוד עתה על המוטיבציה של האנשים בתקופת מסעי הצלב, ולעיתים על הרלוונטיות שיש למוטיבציה זו באשר למהלך האירועים. למרות זאת, ההיסטוריה הפופולרית ברורה למדי ונותנת דימויים מרשימים הנוטים להיות קשורים אף למאורעות בני ימינו.
בעולם המוסלמי המשיכו מסעי הצלב להיראות כמסעי טבח אכזריים וברבריים על ידי "הפרנקים" כנגד האסלאם המתורבת, וכך למשל, הרטוריקה שלהפונדמנטליסטים האיסלמים מתייחסת לפעולות המערב כנגדם כ"מסעי צלב" בהקשר רגשי על מנת להראות כי מסע זה נדון לכישלון כנגד הפאן-ערביות המנצחת. כך התייחסו גורמים באמריקה ל"מלחמה כנגד הטרור" בראשיתהמאה ה-21 כ"מסע צלב" עד שהדו-ערכיות של המונח התבררה להם.
בספרד, הועם זהרם של מסעי הצלב על ידי אירועי ה"רקונקיסטה" שבהם מרכזית היא דמותו שלאל סיד.
כמו המוסלמים אנשיהכנסיות הנוצריות המזרחיות רואים את מסעי הצלב כהתקפות על ידי המערב הברברי, ומתרכזים במצור על קונסטנטינופול ב-1204. חפצי קודש רבים שנלקחו אז מקונסטנטינופול נמצאים עדיין בידיים קתוליות, בוותיקן ובמקומות אחרים. הטורקים המודרניים סוברים שהסוסים החרוטים בטיילת סן-מרקו בוונציה צריכים להיות מוחזרים לאיסטנבול. ארצות מזרח אירופה, אפילו הקתוליות שבהן, לא התלהבו ממסעי הצלב.פולין והונגריה היו כפופות בעצמן לכיבוש הצלבנים (מהמסדר הטבטוני).
עבור היהודים היה במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד'תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הרינוס:שפייר,וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא – כפי שנקראו בידי היהודים), הותקפו בידי המון מוסת. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ואלפים רבים (כל יהודי הקהילות) מסרו את נפשם עלקידוש השם, אם על ידי כך שנרצחו ואם על ידי כך שהתאבדו ובלבד שלא יעברו על דתם. בקהילות שונות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות ועשו זאת בדרך כלל למראית עין עד יעבור זעם. קהילות נוספות על אלה מאזור הרינוס, בגרמניה ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. באנגליה בשנת1190 יצאו צלבנים יחד עם המון משולהב וצרו על בתי היהודים, אשר ברחו למצודת יורק והתבצרו בה, וכשהבינו שגורלם נחרץ העדיפו לבצע התאבדות קולקטיבית מאשר ליפול בידי האספסוף. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.
מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיוראינוצנטיוס השלישי, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.
בספרות האשכנזית אודות אירועי תתנ"ו, ובעיקר בפיוט ובתפילה, הושם הדגש עלקידוש השם – יהודים אשר העדיפו למות ולעיתים אף להרוג את בני ביתם, מאשר להמיר דתם לנצרות. מקדשי השם אלו זכו להערכה מרובה ביהדות.
"מסעי הצלב" מעולם לא נקראו בשם זה על ידי משתתפיהם. הצלבנים התייחסו לעצמם בשמות שונים – "נאמניפטרוס הקדוש", "אבירי ישו". הם ראו עצמם כצליינים, על אף שבדרך כלל נאסר על הצליינים לשאת נשק. כצליינים נדרו הצלבנים נדר, שהיה עליהם להגשימו משהגיעו לירושלים, וניתן להם צלב שתפרו ללבושם. לקיחת הצלב לירושלים הייתה מטרת המסע. המונח "מסע צלב" התפתח מנוהג זה. מאזהמאה ה-17 ניתנה למונח זה משמעות של "מסע צודק" על מנת "לשרש את הרוע", או להילחם למען מטרה צודקת. בעולם המוסלמי המונח המקביל הואג'יהאד, כאשר "מסע צלב" הוא מונח המשמש לתיאור פלישה עוינת של כופרים המחללים את קדשי האסלאם.
