.jpg)
המָסוֹרָה היא אוסף של סימנים והערות המתלווים לנוסח המקרא, ומטרתה שימורנוסח המסורה מפני טעויות בהעתקה.
ניצנים ראשונים של הערות בסגנון המסורה נמצאים כבר בתלמוד הבבלי, אך השימוש בהערות לצורך שימור הנוסח התפתח לכלל שיטה רק בתקופת הסבוראים. עבודתם שלבעלי המסורה על הכנת המסורה התפרסה במשך כעשרה דורות, ובעיקר מן המאה השמינית, עד להשלמתה במאה העשירית, שכבר נחשבת לשלהיתקופת הגאונים.
ראשית מפעלם הייתה בבבל, שהיה מרכז פועלם של האמוראים, ולאחר מכן הועתק המפעל לטבריה, והמשיך בעיקר אצל הכהנים בנימשמרת מעזיהו. אף שיש הרואים בכך שני מפעלים שונים, ניתן בהחלט לומר שאלו שהמשיכו בטבריה התבססו על מפעלם של אלו שפעלו בבבל.
הערות המסורה תיעדו דיוקים בנוסח המקרא, למשלכתיב מלא וכתיב חסר, וכך שמרו עליו מפני טעויות.
ערך מורחב –סטטיסטיקות של התנ"ך#בתלמודכבר בתלמוד הבבלי נכתבו מספר הערות בסגנון הערות המסורה:
לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו ד"גָּחוֹן"[1] - חציין של אותיות של ספר תורה. "דָּרֹש דָּרַש"[2] - חציין של תיבות. וְהִתְגַּלָּח[3] - של פסוקים. "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר"[4] - עי"ן ד"יער" חציין של תהילים. "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן"[5] - חציין דפסוקים...תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה; יתר עליותהילים - שמונה; חסר ממנו דברי הימים - שמונה.
עם זאת, ספרי המסורה עצמם נכתבו והגיעו לכדי שלימות רק במאה התשיעית והמאה העשירית.
הערות המסורה הטברנית נכתבו בשני חלקים. החלק הראשון מכונה 'המסורה הקטנה', והיא כוללת הערות קצרות, לפעמים בנות אות אחת. מדגישהאותיות גדולות, קטנות ותלויות, ומציינת כמה פעמים באה תופעה מסוימת, או מילה בכתיב מסוים.למשל, בספר בראשית,פרק א',פסוק ב', ליד המילה”וָבֹהוּ” כותבת המסורה הקטנה את האותב'. והכוונה – שהמילה 'ובהו' מופיעה שתי פעמים בתנ"ך.החלק השני נקרא המסורה הגדולה, והוא מפרט את הנכתב במסורה הקטנה.שני החלקים נספחים לטקסט המקראי ומלווים אותו. נוסח המסורה הטברנית משתנה מהעתקה להעתקה והערות זזות או מועתקות ממקום למקום.אפראט מדעי על המסורה התפרסם ב"מקראות גדולות הכתר", במטרה להקל על הבנתה.
המסורה הבבלית, לעומת המסורה הטברנית, נכתבה כחיבור נפרד מהטקסט, בעל נוסח קבוע, ההולך על פי סדר המקרא ומעיר על כל תופעה רק במקום הראשון בו היא הופיעה[6]. החיבור לא הגיע אלינו בשלימותו, ושיחזור של קטעים ממנו נעשה על ידייוסף עופר בספר 'המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה'.
ספרי מסורה נוספים הם ספראכלה ואכלה, המשווה בין מילים דומות בתנ"ך,ספר החילופים, המרכז את כל המקומות בהם נחלקו בן אשר ובן נפתלי, וספרדקדוקי הטעמים, המיוחס לאהרון בן אשר, שיחד עם רשימות מסורה נוספות (כמו רשימת החילופים בין בני בבל לבני ארץ ישראל) צורף לכתבי יד של המקרא, ומאוחר יותר גם נדפס איתם[7].
גם במסכת סופרים, שסודרה בתקופת הגאונים, ניתן למצוא הערות בסגנון המסורה, כגון תיעודאותיות גדולות וקטנות בתנ"ך, והשוואה בין פרקים דומים המובאים בספרים שונים.
העיסוק בדיוקי נוסח המקרא המשיך גם לאחר תקופת המסורה, ניתן להזכיר אתיהב"י הנקדן בספרו עין הקורא, את הרמ"ה בספרו מסורת סייג לתורה, ואת הרד"ק בספרו עט סופר. כולם עשו שימוש בספרי המסורה.
ספריהמקראות הגדולות שנדפסו בשנים רפ"ד-רפ"ו (1524–1526) בדפוסו שלדניאל בומברג שימשו כבסיס לכל המהדורות שבאו אחריהן, על אף שהיו בהם טעויות לא מעטות. את הצורך בהגהת הנוסח הזה, המכונה 'נוסח הדפוסים', מילאו רבימנחם די לונזאנו בספרו אור תורה, ורביידידיה מנורצי בספרומנחת שי.
ספר חשוב שנכתב על המסורה הוא ספרו של רביאליהו בחור, שחי בתקופת הרנסאנס, 'מסורת המסורה'.
יש שראו את המסורה לא רק ככלי לשימור נוסחו המדויק של המקרא, אלא גם כהערות בעלות משמעות עצמית, ומצאו קשר בין פסוקים שונים שהמסורה משווה. כך למשל רבייהודה החסיד והמהר"ם מרוטנבורג, שחיו בדורחסידות אשכנז, כתבו ספרים בשם 'טעמי מסורת המקרא' בהם הםדורשים את משמעותן של הערות המסורה. גם חלק הפרפראות בפירוש התורה של רבי יעקבבעל הטורים, שנדפס בהרבהחומשים יחד עם פירוש רש"י, עוסק בביאור המסורה.
למסורה ישנם שני ענפים מרכזיים - הענף הבבלי, הנקרא גם 'המסורה הבבלית', והענף הטברני, הנקרא 'המסורה הטברנית'. (במקרים רבים ניכר כי המסורה הטברנית שאבה את מקורותיה מהמסורה הבבלית.) כמו כן היה גם זרם, שולי יחסית, שפעל בדרומה שלארץ ישראל והוא המכונההמסורה הארצישראלית. למסורת הטברנית יצא שם של מסורת מדויקת ביותר, ושיטותהניקוד וטעמי המקרא שלה, והערות המסורה שלה, אומצו כמעט על ידי כלקהילות עם ישראל בתפוצות, למעט קהילתתימן, אשר המשיכה להשתמש בניקוד הבבלי עד תקופה מאוחרת.
למסורה הבבלית, הקרויה על שם קבוצת חכמים שעסקו במסורה בבבל, יששיטת ניקוד משלה, השונה מהשיטה הטברנית המוכרת לנו. סימני הניקוד שלה נמצאים מעל לאות, וכן הפתח והסגול בה מאוחדים לסימן אחד. גם טעמי המקרא הבבליים שונים מהטעמים במסורה הטברנית: בניגוד לשיטת ההטעמה הטברנית, בה את שמאלו של טעם מחלק טעם השווה לו בדרגתו, בשיטה הבבלית גם את שמאלו של טעם יחלק טעם הנמוך ממנו בדרגה. הסיבה לכך היא ככל הנראה שטעמי המקרא של המסורה הבבלית שימשו בעיקר כסימני פיסוק, בעוד שטעמי המקרא של המסורה הטברנית שימשו בעיקר כסימני נגינה, והפיסוק הוא תפקיד משני שלהם[8].
גם למסורה הארצישראלית,ניקוד משלה, ואף סימני טעמי המקרא משלה, אם כי הם אינם מפותחים די הצורך.
הטברנים לא הבדילו גרפית בין שווא נח לשווא נע, אבל מבואר בספרדקדוקי הטעמים שלבן אשר שהבדילו בקריאה, והשוא הנע מבוטא באופנים שונים ובדרך כלל כחטף פתח. לעומתם הבבלים הבדילו גרפית ביניהם בכך שסומנו רק שוואים נעים.
סימני הניקוד מעידים גם על הגייה שונה שהייתה לבעלי המסורה. הן הטברנים והן הבבלים לא הבדילו בין קמץ קטן לגדול, והבבלים לא הבדילו בין פתח לסגול (שריד לכך בהגייה התימנית שבה הסגול נהגה כפתח).
הערות המסורה גם הן שונות בין המסורה הבבלית למסורה הטברנית, במונחיהן ובדרך הסקירה שלהן, וכן יש ביניהן גם מחלוקות על נוסח המקרא.
כחיקוי למסורה חיבר ר' יהושע בועז אתמסורת הש"ס, חיבור מעין המסורה על התלמוד.
