הממלכה המאוחדת וצרפת יזמו את המלחמה לאחרהלאמת חברת תעלת סואץ על ידי מצרים, במטרה להשתלט עליה מחדש. ישראל הצטרפה אליהן בשל לחץ מצידן וכן בשל חסימתמצרי טיראן בפניה על ידי המצרים, ובשל פעילות הפדאיון. בסופו של דבר, זכתה ישראל בהישגים צבאיים משמעותיים. עם זאת, הממלכה המאוחדת וצרפת נכשלו בניסיונן להשתלט על תעלת סואץ, בשל לחץ מדיני כבד שמנע מהן להשלים את מבצע מוסקטר.
מלחמת העצמאות של ישראל הסתיימה בהסכמי שביתת נשק עם המדינות שתקפו אותה ב-1948, ולא בהסכמי שלום. ניסוחם המעורפל של הסכמים אלו, ואי הבהירות בנוגע ל"אזורים המפורזים" (אזורים שלא היו בגבול מצרים, וכןעוג'ה אל-חפיר שנכבשה במבצע הר געש), הביאו להחרפה ביחסי ישראל עם מדינות ערב: מסיום מלחמת העצמאות עד מבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים וחוליותטרור, שהסתננו בעיקר מרצועת עזה ומממלכת ירדן. באוגוסט1955 הפעילו המצרים חוליות "פדאיון", שהיו יחידות פשיטה וטרור ערביות קטנות, לשם ביצוע מעשירצח וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הגיבה מדי פעם בפעולות גמול בהיקף הולך וגובר, והקימה לשם כך אתיחידה 101. היחידה התקיימה כגוף עצמאי רק כ-5 חודשים, אך הספיקה לבצע מבצעים רבים, דוגמתמבצע כפפות משי, וכולל פעולות נגד מטרות אזרחיות (שהידועה בהן היאפעולת קיביה).בנוסף להידרדרות בביטחון האישי, בעיקר באזורי הספר, היה בישראל חשש כבד מפני התחדשות המלחמה בין המדינה הצעירה והענייה לביןמדינות ערב, שהתקשו להשלים עם תבוסתן במלחמת 1948.[4]
ההיסטוריוןנתנאל לורך בספרו "בצבת מעצמות" (1990), טוען כי למרות כל האמור לעיל, ישראל נדחפה על ידי צרפת למלחמה בניגוד לרצונה. לטענתו, המסמכים שמקורם בארכיונים שלממשלות צרפת, הממלכה המאוחדת וישראל, מראים כי הצרפתים ביקשו מישראל להתחיל בעימות, כדי שתהיה לבריטים ולצרפתים עילה לכבוש את סביבות התעלה. כך ניסו צרפת והממלכה המאוחדת לחייב את מצרים לשמור על מעמדה הבינלאומי של התעלה. על פי טענה זו,ראש ממשלת ישראל,דוד בן-גוריון, ביקש להימנע מכניסה למלחמה, אך כיוון שישראל הייתה תלויה באותם ימים בסיוע של צרפת - לא נותרה בידיו ברירה. זאת, על אף שידע שמעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמיוחד במסגרתהאומות המאוחדות - ייפגע.[דרוש מקור]
שאול ברטל, בספרו "הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1949–1956" (2009), טוען שהמלחמה, לפחות בכל האמור באשר לרצועת עזה ולמבואות סיני, הייתה בלתי נמנעת. זאת בשל פעילות ה"פדאיון" שהלכה והתגברה, לא רק מרצועת עזה, אלא גם מירדן ומסוריה. ספרו של ברטל, המתבסס על דו"חותמודיעין ומקורות ערביים, טוען כי למעשה מלחמת סיני מהווה הסלמה של פעולות הגמול. לאחר המלחמה, הרבו גורמים ישראליים רשמיים, כוללמשה דיין עצמו, לציין כי אחת הסיבות המרכזיות שהניעה אותם לצאת למלחמת סיני הייתה הרצון לשים קץ לפעולות ה"פדאיון".[דרוש מקור]
מאזמהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת1952, לא בוצעו שינויים ביחסים החברתיים בתוךצבא מצרים, אף על פי שהמשטר החדש ראה בכך את אחת ממטרותיו המוצהרות הראשונות. דרג הפיקוד הגבוה עדיין יצא נשכר מהפער החברתי בצבא, כפי שהיה בעתהמשטר המלוכני (ראוהיסטוריה מודרנית של מצרים). הדרגים הנמוכים יותר חיקו את מפקדיהם, וכך המשיך הצבא לסבול מאותו חוסר יעילות שהיה מנת חלקו במהלךמלחמת העצמאות. בעיה נוספת הייתה מחסור בידע שנדרש להפעלה יעילה שלכלי הנשק שנרכשו על ידם משבע מדינות שונות.
מצרים פיזרה את מאמציה הצבאיים והפוליטיים בשלוש חזיתות שונות:
הפעלת ה"פדאיון" בקנה מידה נרחב יותר בשטח ישראל.
הזרמת כוחות צבא רבים לחצי האי סיני, ובניית בסיסים לקראת התקפה על ישראל.
אף על פי שיש ספק אם הייתה יכולה מצרים להתמודד מול התקפה בריטית-צרפתית, היא בכל זאת החזירה כוחות רבים מסיני (שכללו מספר עוצבות שריון) אל אזור התעלה, כדי להדוף את ההתקפה הצפויה.
מצב זה של חולשה זמנית הקנה לישראל יתרון ברור, והוביל למסקנה כי יש ליישם פעולת מנע, בטרם תושלמנה הכנות הצבא המצרי במלואן. בצה"ל חלו שינויים רבים מאז המלחמה האחרונה: הוקם מערך המילואים, יחד עם אפשרות גיוסכלי רכב וציוד מכני כבד מהמגזר האזרחי. הושלם תהליך של קליטת חימוש חדיש (לרבותטנקים), והחלה להיבנותתורת לחימה יסודית ואחידה, אם כי יש ספק אם היא הבשילה עד מועד המלחמה.
באוקטובר פלש צבאברית המועצות להונגריה כדי לדכא אתהמרד ההונגרי, ועל כן נראה היה שההנהגה הסובייטית עסוקה מדי מכדי להקדיש תשומת לב רבה למלחמה בסיני.
עם זאת, בגלל האינטרס שהיה לארצות הברית באספקת הנפט מארצות ערב, הממשל הרפובליקני נטה יותר לצד מדינות ערב, שחלקן היו ספקיות של דלק. בנוסף לכך, רצו המעצמות הגדולות לדחוק את רגליהן של הממלכה המאוחדת ושל צרפת. כך נוצרה קואליציה נדירה של ברית המועצות וארצות הברית נגד יוזמות המלחמה.
הממלכה המאוחדת, אף שנפגעה כלכלית מהלאמת תעלת סואץ בידי המצרים, הייתה פחות נלהבת לצאת למערכה מאשר צרפת. זאת בין היתר משום שהבריטים היו מחויבים בהסכם הגנה עם ממלכת ירדן. זו כנראה אחת הסיבות שבן-גוריון חשש שמא הממלכה המאוחדת לא תעמוד בהסכם. מן הצד השני, הבריטים שאפו להפיל את משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שלדעתם איים על מעמדם בירדן ובעיראק.
עבד אל נאצר אף היווה איום על מדיניותה הקולוניאלית של צרפת, בכך שתמך במורדים באלג'יריה. על כן צרפת התקרבה לישראל, כדי שזו תהווה משקל נגד ותחליש את מצרים, ובכך תסייע בעקיפין בדיכוי המרידות בצפון אפריקה. חשיבות השליטה בתעלת סואץ הייתה משנית בעבור צרפת, בהשוואה לממלכה המאוחדת, מאחר שהיו לה מקורות נפט אחרים.
על רקע המשבר במזרח התיכון, והתעוררות האהדה לישראל בממשל הצרפתי, הצליח הממסד הביטחוני בישראל לקבל מצרפת התחייבות להספקתכור גרעיני, שהוקם בשנים הבאות בדימונה.[א]
ב-1955 יצאה לפועל עסקת נשק צ'כוסלובקית-מצרית, במסגרתה סופקו למצרים מאותמטוסי קרב וטנקים חדישים, וציוד לחימה רב אחר. בעקבות כך חתמה ישראל עם צרפת על עסקה גדולה להספקתנשק כבד ומטוסים. המבצע החשאי להבאת הנשק לישראל במטוסי תובלה נקרא "מבצע יונה", על שםיונה הנביא המקראי שנבלע על ידי דג גדול ונפלט מבטנו.העסקה כללה 61 מטוסימיסטר מדגם 4A, כ-66 טנקים מדגםסופר שרמן, כ-100 טנקים קליםAMX-13 (שכפי שעתיד להתברר, תחמושתם לא הייתה מסוגלת לחדור את שריון הטנקים המצריים, למעט בנקודות תורפה מעטות; אולם בלחימת שריון נגד שריון, לא ניתן לכוון במדויק את מקום הפגיעה בטנק), כלירק"מ נוספים ותחמושת.
על אף חשאיות המבצע והרגישות המודיעינית של פרטי העסקה, לא התאפק בן-גוריון מלרמוז עליה ב-15 באוקטובר 1956 מעל בימתהכנסת. ראש הממשלה קרא שיר מאתנתן אלתרמן, שבו תיאר את הפריקה הלילית של הנשק בנמל הקישון, בה נכח המשורר-הפובליציסט. בסיום קריאת השיר, אמר בן-גוריון: "עד כאן דברי המשורר. בפרוזה הדלה שלי אומר רק, כי חל שינוי ניכר לטובה ביכולתו של צה"ל".
בעקבות המבצע היה צורך לבצע התאמות ושינויים בתורת הלחימה של צה"ל, כדי לנצל את יתרונותיו של הנשק החדיש. בספטמבר 1956 החלו דיונים על שינויים במבנה היחידות ובתורת הלחימה, אולם הם טרם הבשילו להחלטות ארגוניות.
בפני משתתפי הוועידה עמדו מספר מכשולים בדרך לפעולה המשותפת. העיקריים שבהם היו:
הבריטים והצרפתים דרשו שישראל תפתח במלחמה, ורק לאחר יממה הן תצטרפנה. בן-גוריון סירב לכך בתוקף, ואף איים לעזוב את הוועידה בגלל כך. הוא חשש כנראה מהאפשרות שהמעצמות לא תקיימנה את חלקן, וישראל תישאר לבדה במערכה וגם בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. הצדדים הסכימו להצעת פשרה של הרמטכ"ל הצרפתי, שלפיה ישראל תפתח במבצע מוגבל שייראה כפעולת גמול, ובעקבותיו תצגנה המעצמותאולטימטום לשני הצדדים, שהפרתו לכאורה תיתן להן עילה לתקוף את מצרים.
דרישת בן-גוריון לספק לישראל כיסוי אווירי של שתי המעצמות והשמדתחיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע על ידי מקבילו -חיל האוויר הבריטי. ראש ממשלת ישראל חשש ממתקפה אווירית על ערי ישראל, בעוד צה"ל תוקף בתעלת סואץ. לכן הוא דרש לקבל התחייבות בכתב מראש הממשלה הבריטיאנתוני אידן, כי חיל האוויר המלכותי יפעל במטרה להרוס כליל את הכוח האווירי המצרי.
הבריטים לא רצו לחתום על כלמסמך אשר יקשור אותם ל"קנוניה" נגד מדינה אחרת. בפרט, הם ביקשו שלא לפעול נגד ירדן אם זו תצטרף למלחמה, בגלל הסכם ההגנה ביניהן. אך בסופו של דבר נכנעו.
לאחר התפשרויות מצד כל המשתתפים בוועידה המשולשת, הגיעו הצדדים להסכמה, וחתמו על פרוטוקול הוועידה. בנוסף לכך, בסיכום הפגישה נרשמו ההתחייבויות של המעצמות כלפי ישראל, שהעיקריות שבהן היו:
ב-29 באוקטובר אחר הצהרייםיצנח כוח ישראלי בקרבת התעלה. זו תהיה פעולתפרובוקציה, שתהווה עילה בשביל הממלכה המאוחדת וצרפת להגישאולטימטום למצרים ולישראל, בתביעה לפינוי מיידי של כל הכוחות הצבאיים מרצועה ברוחב של כעשרים קילומטר משני צדי תעלת סואץ, להבטחת שלום השיט הבינלאומי בתעלה. ישראל תקבל את האולטימטום, כביכול, ותהיה מוכנה לפנות את הכוח שהוצנח.[5]
בהנחה שמצרים תסרב לדרישה, הממלכה המאוחדת וצרפת תפתחנה במלחמה עם מצרים, עם שחר30 באוקטובר. שתי המעצמות תתקופנה תחילה את חיל האוויר המצרי במטרה להשמידו, ולאחר שיושג יעד זה, יוכלו הכוחות הצרפתים שהגנו על שמי ישראל, לעזוב במהלך אותו היום.
שתי המעצמות התחייבו, כי ההסדרים שלאחר המלחמה יבטיחו תנועה חופשית שלכלי שיט ישראלים במצרי טיראן, וזאת ללא תלות בתוצאות המדיניות של המלחמה, וכן שרצועת עזה לא תוכל עוד לשמש בסיס לפעולות טרור נגד ישראל.
כתוצאת לוואי של הוועידה, התקבלו הסכמות עםממשלת צרפת, שהובילו להסכם להספקתכור גרעיני לישראל, שנחתם באוקטובר1957.
לפי ההיסטוריון ד"ריגיל הנקין, התנהלותה של ישראל במבצע קדש הייתה חלק מ"האסטרטגיה הלאומית" שלה שכללה השגת תמיכה (במובחן מ"חסות") של מעצמה.[6]
לפי ההיסטוריוןתום שגב בן-גוריון ראה בכיבוש סיני על ידי צה"ל ממלכת ישראל השלישי. בנאום בכנסת בתום הלחימה בן-גוריון ציין כי כיבוש סיני קירב את ישראל אל מקום קבלת התורה.
בהתאם למוסכם בוועידת סוור,[7] אמור היה צה"ל ליזום פעולת-דמה צבאית בסיני, שתהווה עילה למעצמות להגיש את האולטימטום לשני הצדדים (כביכול - ולמעשה למצרים בלבד), להפסיק את האש ולסגת מאזור התעלה, כדי לאפשר את פתיחתה. בעקבות הסירוב הצפוי של מצרים, אמורות היו המעצמות לתקוף את מצרים, וצה"ל אמור היה להשתלט על כל חצי האי סיני.
הפעולה שנבחרה לפתוח את המערכה הייתה הצנחה של גדוד מחטיבת הצנחנים במעבר המיתלה. בהמשך, התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותגיע אלמפרץ סואץ. תוכנית זו היוותה שינוי משמעותי לעומת התוכנית המקורית (שכונתה "קדש 1" והוצגה ב-5 באוקטובר), שבה יועדו לחטיבת הצנחנים שני יעדים מרכזיים:אל עריש ומצרי טיראן. לימים, אמר ראש לשכתו של הרמטכ"ל,מרדכי בר און: "הצנחנים בוזבזו במלחמה זו. הם הוטלו במקום לא חשוב מבחינה צבאית, שהעניק, אולי, יתרון קטן בכיבוש גדת הסואץ."[8]
כוחותחי"ר נוספים בסיוע יחידות שריון מסופחות אליהן יועדו לפרוץ בצירים הבאים: מתחםאבו עגילה לכיוון העיר אל עריש בצפון סיני, בציר שנראה היה לרמטכ"ל דיין כציר הלחימה העיקרי; לאורךמפרץ אילת ועד לשארם א-שייח' כדי להשתלט על מצרי טיראן; כיבוש מרחבקוסיימה השולט על הציר המרכזי לעבר התעלה; כיבושרפיח ורצועת עזה; והתייצבות בראשי הצירים במרחק של כ-15 קילומטר מהתעלה, כדי לאפשר למעצמות לבצע את חלקן ולפתוח את התעלה לשיט.
כבר בהצגת התוכנית למלחמה התגלעה מחלוקת קשה בין הרמטכ"ל דיין, לבין מפקדפיקוד הדרום והאחראי העיקרי להוציא את התוכנית לפועל, אלוףאסף שמחוני. שמחוני טען, שהתקווה שהמצרים יאמינו שמדובר בפעולת גמול גדולה היא תקוות שווא. לדעתו, בגלל חסרונו של צה"ל בכוחות ובמשאבים, היה הכרח להטיל למערכה בשלב מוקדם את מלוא הכוחות הקיימים, כדי להשיג הכרעה מהירה ולמזער סיכונים ואבדות. התוכנית שבוצעה לבסוף (בשינויים שהוצרכו מהתפתחות המלחמה בפועל), שכינויה היה "קדש 2", כללה השהיה של הפעלת הכוחות העיקריים שבין 36 ל-48 שעות מזמן פתיחת המלחמה. בכך, לטענתו של שמחוני, ויתר המטכ"ל על גורם ההפתעה, חשף את הכוחות הלוחמים לסיכון מיותר, וסיכן את הצלחת המלחמה כולה.
בבסיס התפישה של הפעלת כוחות צה"ל במלחמה, עמדה מחלוקת בין שתי גישות סותרות. הגישה המוגבלת, שיוצגה על ידי הרמטכ"ל משה דיין, גרסה שיש להימנע ממהלכים גדולים בשלב הפתיחה, כדי להטעות את האויב ולגרום לו להתגונן בהיקף מוגבל. רק לאחר פתיחתמבצע מוסקטר, הוא המבצע של המעצמות להשתלטות על תעלת סואץ, אמור היה צה"ל לתקוף בכוח מלא ולהשתלט על סיני. יש הגורסים שבבסיסה של תפישה זאת עמד חוסר אמון של דיין בכוחו של הצבא שעליו פיקד.[9] לעומתם, יש הטוענים שהיה זה בן-גוריון שחשש מיכולתו המוגבלת של צה"ל, ועל כן הכתיב את מהלך הפתיחה המוגבל, כדי להמתין עד להצטרפותן של הממלכה המאוחדת וצרפת למערכה. נראה שהגישה המוגבלת השתלבה עם התפיסה של צה"ל בראשיתו, של הפעלת כוחות שריון כנספחים וכמסייעים בלבד ליחידות החי"ר, שנתפסו ככוח העיקרי והמכריע של הצבא. לעומתה, הגישה הכוללנית גרסה שיש להביא את מרב הכוח לידי ביטוי מיד בפתיחה, וזאת כדי לנצל את יתרונו של צה"ל בניידות, בתעוזה ובמהלכים מהירים. בהתאם, ביטאה גישה זו את תפיסת השריון כ"אגרוף הברזל", בכך שיתרונו של השריון הוא בכוח האש הגדול ובתמרוני תנועה מהירים, ובלחימה כיחידות שלמות ובלתי מפוצלות (הידועות בצה"ל כ"אורגניות"). במסגרת תפיסה זו, נועדויחידות השריון להבקיע ולפרוץ במהירות את קווי האויב, וזאת מבלי לטהר אותם כליל, ולהביא להכרעה מהירה ולהתמוטטות של האויב, תוך שימוש גם באפקט המורלי של ההלם, וזאת במקום להתקוטט על כל כוח קטן בקרבות איטיים תוך איבוד התנופה. הגישה השנייה יוצגה בצה"ל על ידי מפקד פיקוד הדרום, אל"ם אסף שמחוני, וכן על ידי מפקד גייסות השריוןחיים לסקוב וסגנומאיר זורע,[10] שלמדו את לקחי קרבות השריון שלמלחמת העולם השנייה, ובעיקר את השימוש המוחץ שעשה בוהצבא הגרמני כנגד הדוקטרינה הישנה. הרמטכ"ל דיין לא היה חסיד של הגישה הזאת, כנראה מפני שהיה שבוי עדיין בתפיסה שמשלה במלחמת 1948, של החי"ר ככוח המערכה העיקרי.
תוכניתו של הרמטכ"ל משה דיין הייתה, שמהלכי הפתיחה של המלחמה ייראו למצרים כ"פעולת גמול" גדולה, ולא כמלחמה כוללת[11]; וזאת כאמור מתוך חששו של דיין להטיל על צה"ל הצעיר עול של מלחמה כוללת ללא סיוע המעצמות. על כן פקודתו לכוחות הלוחמים הייתה להימנע ממעבר לשלב המתקדם בטרם עת, והוא נימק זאת ב"אילוצים מדיניים", מפאת חוסר רצונו לחשוף את הסיבה האמיתית. עקב כך, הוטלו יחידות צה"ל למלחמה ללא הכנה מספקת, מבלי שניתן להן להביא את מלוא יתרונן בפתיחה, וחלקן אף מבלי שאומנו די הצורך.[ב]
בתחילת חודש אוקטובר אירעו תקריות אלימות בגבול עם ירדן, שבתגובה להם יצא צה"ל למבצע שומרון בקלקיליה. הפעולה הסתבכה, כוח החסימה כותר ונזקק לחילוץ, ובסיומה נמנו לצה"ל 18 הרוגים ופצועים רבים. אך מעבר למטרה הטקטית, הייתה לפעולה גם מטרה של הסחה: היא נועדה להסיט את תשומת הלב מהגזרה המצרית אל הגזרה הירדנית.[12]
מספר ימים לפני המלחמה הוחל בגיוס מילואים גדול. ב-26 באוקטובר פורסם בשםאגף המודיעין במטכ"ל כיצבא עיראק נכנס לירדן. פרסום פומבי זה נועד להסוות את המטרה האמיתית של גיוס המילואים. למגויסים נאמר כי סיבת הגיוס היא האפשרות להתנגשות עם ירדן בגלל כניסת הצבא העיראקי לגבולות ירדן, והצטרפותה האפשרית של ירדן לפיקוד המשותף הסורי-מצרי. על פי מסמכים שנחשפו במרוצת השנים בארצות הברית, הפרסום הטעה גם את האמריקאים, שחששו באותה עת מהתקפה ישראלית על ירדן, ולא ידעו כי גיוס המילואים בישראל מכוון למצרים.[13]
בהתאם להסכם עם צרפת והממלכה המאוחדת, הגיעו צוותי אוויר צרפתים לבסיס חיל האוויר ברמת דוד, והקימו בפועל טייסת חדשה, טייסת 201, שכללה 18 מטוסימיסטר 4A חדישים. למחרת הוקמה טייסת נוספת, מספר 199, ובה 18 מטוסים נוספים. טייסת שלישית, שקיבלה את המספר 200,[ג] ובה 18 מטוסיF-84 ת'אנדרג'ט הייתה בדרכה מצרפת לשדה התעופה בלוד. כוח אווירי זה נועד להוות משקל נגד למטוסים החדישים שסופקו למצרים בעסקה הצ'כית, ולספק הגנה אווירית על העורף בישראל.[14]
לפחות שניים מהמטוסים הצרפתיים אכן סייעו להגן על ישראל, כאשר במהלך המלחמה סיירו מעל המשחתת המצריתאיברהים אל אוול. ספינת מלחמה צרפתית, הקרסן, הייתה זו שעצרה ראשונה באש תותחיה את המשחתת, בטרם נלכדה על ידי חיל הים הישראלי.
ערב המבצע, ב-28 באוקטובר 1956 קלטהיחידה 515 (לימים8200) מברק מצרי שכלל דיווח על הערכות להמראת שני מטוסי תובלה צבאית מצרי לטיסה מדמשק לקהיר ובהם הרמטכ"ל המצרי עאמר ובכירי המטכ"ל המצרי. בהתייעצות מזורזת במטכ"ל הוחלט להפיל את המטוסים מעל לים התיכון. בפועל המריא מטוס אחד והשני התעכב. המשימה הוטלה על הטייסיואש (צ'אטו) צידון אשר ביצע את המשימה במטוס מדגם מטאור. למבצע קראו"תרנגול".[15]
ביום ב' 29 באוקטובר 1956 בשעה 15:00 הוצנח גדוד הצנחנים890, בפיקודו של רס"ןרפאל איתן, בפתח המזרחי שלמעבר המיתלה, כ-70 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, במה שכונה "מבצע מכבש". את ההצנחה ביצעו 16 מטוסיDC-3 דקוטה, בליווי של מטוסיאוראגן ומטאור.[ד] התוכנית המקורית הייתה להצניח את הגדוד בצד המערבי של המעבר, 30 ק"מ מהתעלה; אולםצילום אוויר גילה מחנהאוהלים באזור ההצנחה, והיה חשש שהמעבר תפוס מהצד המערבי על ידי כוח חי"ר מצרי. על כן שונתה התוכנית, שעות מספר לפני הפעולה. בדיעבד, התברר שידיעות המודיעין היו שגויות: האוהלים המועטים היו שייכים לפועלי כביש מצריים; ואילו כתגובה להצנחה, נע כוח חי"ר מצרי אל המעבר ותפס עמדות בתוכו, עובדה שלא הייתה ידועה ושעתידה לעלות בחייהם של כארבעים צנחנים.
בהתאם לתוכנית, כבשה חטיבת הצנחנים 202 אתכונתילה ואתביר חמד, הסמוכים לגבול, והחלה לנוע מערבה אל עבר מעבר המיתלה, רכובה על גביזחל"מים ומלווה בכוח שריון. החטיבה כבשה בדרכה את המוצביםתמד ואל-נח'ל, ובלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר חברה אל גדוד הצנחנים בפתח מעבר המיתלה, סמוך למצבת פרקר. בכך הושלמה משימתה המקורית של חטיבת הצנחנים. ב-30 באוקטובר הציגו צרפת והממלכה המאוחדת את הדרישה ממצרים ומישראל, עליה סוכם מראש בוועידת סוור.
לאחר שכוח שלחטיבה 9 השתלט עלראס אל-נקב, כ-20 ק"מ מצפון-מערב לאילת, בדרכו אל שארם א-שייח', התפרסמה הודעתדובר צה"ל:”כוחות צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פדאיון בכונתילה ובראס אל-נקב, ותפסו עמדות מערבה לצומת הדרכיםנח'ל בקרבת תעלת סואץ. פעולה זו באה בעקבות הפגיעות הצבאיות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים, ואשר מגמתן גרימת הרס ושלילת חיי השלום מאזרחי ישראל.” בהתאם למדיניות ההסחה, גם הודעה זו נוסחה כך, שייוצר הרושם שמדובר ב"פעולה" מוגבלת ולא במערכה כוללת.
ב-29 באוקטובר בלילה קיבלהחטיבת החי"ר 4 פקודה לכבוש את מתחםקוסיימה, ולהיות מוכנה לחבור אל גדוד הצנחנים שבמעבר המיתלה, במקרה שזה יכותר או ששאר חטיבת הצנחנים תתקשה לחבור איתו.
כבר בשלב הפתיחה של המלחמה החלו לנבוט הזרעים של חילוקי הדעות בין הקצינים הבכירים שניהלו את המערכה, ובעיקר בין הרמטכ"ל משה דיין לבין מפקד הפיקוד, אסף שמחוני. מלכתחילה היו היחסים ביניהם תקינים, על רקע עברם המשותף בפיקוד הצפון. אולם בתחום הטקטי היו ביניהם פערי גישה, שהביאו למחלוקת. בבוקר 30 באוקטובר התבטאה המחלוקת בהוראה שהגיעה ממוצב הפיקוד העליון ("מצפ"ה"), לפצל מחטיבה 7 צוות קרב גדודי כדי לסייע לחטיבת הצנחנים, מתוך הערכה, שהתבררה כשגויה, שחטיבתו שלאריאל שרון (חטיבת הצנחנים) מתקדמת לאט מדי. שמחוני, שהבין כבר אז, עוד בטרם ערך צה"ל קרבות שריון אמיתיים, את חשיבותה של הפעלת כוחות השריון כיחידות מלאות - התנגד לפיצול. מעדויות של קציני המטה ואנשיענף היסטוריה, עולה ששמחוני פעל ב"תחום אפור", לא הפר את פקודת הרמטכ"ל אך גם לא ביצע אותה כלשונה. הוא פקד על מח"ט 7,אורי בן-ארי, לנוע עם כל חטיבתו לקוסיימה, כדי לסייע לחטיבה 4 שהתקשתה בכיבוש המתחם, ולהיות מוכנים מיד להמשך התנועה לעבר מתחםאום כתף. הפקודה להפעלת חטיבה 7 הייתה אמנם בניגוד להוראתו המקורית של הרמטכ"ל, אולם שמחוני החליט להפעיל את שיקול דעתו כמפקד הבכיר באזור הקרב, כפי שהבין את סמכותו. הוא הקפיד לדווח למצפ"ה על הכנסת החטיבה למרחב סיני, מתוך כוונה שאם ההוראה עומדת בעינה, תגיע בתגובה הוראת ביטול; הוראה כזו, על פי כל העדויות, לא הגיעה, ונראה שהרמטכ"ל השלים עם השינוי בדיעבד, במיוחד לאור ההתפתחות המוצלחת של המערכה. רב-סרן משה אילן מענף היסטוריה במטכ"ל העיד, ששמחוני פקד להעביר שדר למצפ"ה, האומר שאם יש לפיקוד העליון התנגדות למהלך שיזם מפקד הפיקוד, כי אז שישלח פקודת ביטול. על פי עדותו של אילן, כתשובה לשדר הגיעה הודעה ממצפ"ה, שממנה השתמע אישור בדיעבד למהלך.[16] גם שנים רבות לאחר המלחמה, נותרה ההאשמה ששמחוני הפר למעשה את הוראת הרמטכ"ל, בכך שהורה להפעיל את חטיבה 7 מוקדם יותר מהמתוכנן. כאשר כתב דיין את ספרו "יומן מערכת סיני", שבו הוא טען זאת, עדיין לא הותרו לפרסום המסמכים הרלוונטיים. רק שנים לאחר מכן, הוכיחו המסמכים ששמחוני הפעיל את חטיבה 7 בתאום עם המטכ"ל.
כעבור שנים, במעין הודאה בטעותו במחלוקת עם אסף שמחוני, כתב משה דיין ב"יומן מערכת סיני" את המשפט המפורסם[ה]: "עם כל התרעומת שהייתה בלבי על הפרת המשמעת, הרי שמוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבולמם - מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז".
כתוצאה מההפעלה של חטיבה 7, ובמאמץ משותף עם חטיבה 4, הושלם כיבוש מתחם קוסיימה בבוקר 30 באוקטובר. שמחוני ביקש במברק למצפ"ה אישור למוטט את מתחם אום כתף, בהקדימו בכך את לוח הזמנים המתוכנן. האישור לא התקבל מיד, מפני שלא ניתן היה להשיג את הרמטכ"ל ברשת הקשר. משה אילן העיד, שלפני הצהריים הגיע האישור באלחוט.[17][ו] דיין הופיע בהמשך היום בחמ"ל פיקוד הדרום בבאר שבע, ועל פי הרישום ביומן הרמטכ"ל, הורה במפורש לנוע לכוון אבו עגילה. אחר הצהריים פגש דיין את מח"ט 7 באום-שיחאן, והורה לו להתקדם בזהירות, תוך פיצול יחידותיו לכיבוש כל יעד שבו לא ייתקלו בהתנגדות קשה מדי. הוא הורה לו לשלוח גדוד אחד לכבוש אתביר חסנה, מתוך הנחה חוזרת שחטיבת הצנחנים זקוקה לסיוע. אולם בשעות הערב, משהתברר שאין הדבר כך, הורה שמחוני להחזיר את הגדוד ולהפעיל את החטיבה כיחידת שריון אחת, לכיבוש המתחם העיקרי באום-כתף.
בשעות אחר הצהריים של 30 באוקטובר הורה הרמטכ"ל דיין לחטיבה 10 לפרוץ את כבישניצנה - אבו עגילה, ולכבוש את אום-כתף. הייתה זו חטיבת חי"ר מילואים, שגויסה אך זמן קצר לפני כן, ואפילו מפקדהּ,שמואל גודר, לא בטח בכשירותהּ. שינוי הפקודה של דיין עמד בניגוד להנחייתו הקודמת למח"ט 7, לכבוש את אותו המתחם בזהירות וללא הקזת דם מיותרת, ביום שלמחרת. הדחיפות בביצוע המשימה כעת נדרשה, לדעת דיין, כדי להבטיח אפשרות להעביר אספקה לכוחות שכבר עברו את המתחם, מתוך חששו שהציר הראשי (ציר "סלק") שחוק ממעבר הכוחות ואינו עביר לרכבי אספקה. החטיבה המוקטנת אמנם תפסה בהצלחה את המשלטים המצריים על הדרך לאום-כתף, אולם למחרת עמדה בפני המשימה לתקוף חזיתית מתחם חטיבתי מבוצר היטב,[ז] וזאת בניגוד לתורת הלחימה, הגורסת יחס של 1:3 בין הכוח התוקף למגן. בבוקר 31 באוקטובר שלח שמחוני יחידת סיור של החטיבה, בפיקודסא"ל עמוס בנין, כדי לבדוק את מידת ההתנגדות. הסיור נתקל באש עזה ונסוג. אחר הצהריים נפגש הרמטכ"ל עם קציני החטיבה, ודחק בהם לתקוף מיד את המתחם, על אף חוסר כשירותם.[18] החטיבה הסתערה חזיתית, אולם לא הצליחה לכבוש את המתחם. בלילה הוטלה למערכהחטיבת השריון 37, אף על פי שכללה בפועל רק שתי פלוגות טנקים ושתיפלוגות על זחל"מים, ובנוסף לכך, הטנקים אף לא הספיקו להגיע לשטח ההיערכות. מפקד החטיבה,שמואל גלינקא, היה להוט לתקוף, ולאחר שהמתין עד השעה 3:00, אור ליום 1 בנובמבר, החליט לתקוף עם הזחל"מים בלבד. מכיוון שהמפקדים לא ערכו הכרות עם הדרך ליעד, הם נסעו באורות מלאים, נקלעו לאש מצרית ולשדה מוקשים, נפגעו וחולצו לאחור בקושי רב. בין הנפגעים היה גם המח"ט גלינקא, שפונה לבית החולים ושם נפטר.
למחרת החליט פיקוד הצבא המצרי על נסיגה כללית, כדי לרכז את הכוחות להגנת התעלה. על כן נכבש המתחם ביום המחרת, למעשה ללא קרב.
בעקבות כישלון המתקפה, ומשהתברר שהחטיבה לא הוכנה כהלכה, הדיח שמחוני את המח"ט שמואל גודר מהפיקוד על יחידתו. לאחר המלחמה מונה קצין בודק, אל"םיוסף נבו, לחקור את תפקודה של החטיבה. מבלי לחקור את מפקד הסיור בנין, את הרמטכ"ל, ואת שמחוני (שכבר לא היה בחיים), קבע נבו שהכישלון נגרם על ידי המח"ט, מפקד הפיקוד, ובמידה פחותה על ידי מפקד האוגדה.[ח] מעורבותו של הרמטכ"ל ופקודותיו הישירות למח"ט לא הוזכרו בדו"ח.[19] לעומתו, כתבשבתי טבת בביוגרפיה של דיין: "למעשה השתבשו מהלכיה של חטיבה 10 לא במעט בגלל משה דיין, ונוהגו להנחית פקודות סותרות ונוגדות".[20]
בעקבות הצלחת מהלכי הפתיחה - כיבוש המערך המצרי הקדמי בקוסיימה, חבירת הצנחנים בצומת מצבת פרקר, והיציאה המוצלחת לדרך של חטיבה 9 - ירדה רמת החששות מפני התגובה המצרית, ומפני האפשרות שהמעצמות לא תמלאנה את חלקן במערכה. אמנם, ראש הממשלה בן-גוריון עדיין חשש לבאות, במיוחד לאחר שהתבשר על דחייה של יממה במועד הכניסה של הממלכה המאוחדת ושל צרפת למערכה. אך "הזקן" חלה בשפעת, היה מרותק למיטתו ביומיים של 29 ו-30 באוקטובר, והתקשה לעקוב מקרוב אחרי האירועים. הרמטכ"ל, שפגש אותו בערב היום השני, שכנע אותו להמשיך במערכה עם כל הכוחות הזמינים.
בהתאם לכך, ניתנה הפקודה לחטיבה 7 כולה להמשיך ולהתקדם בציר המרכזי המוביל לתעלה. בבוקר יום 31 באוקטובר כבש גדוד 82 של חטיבה 7 את מתחםאבו עגילה. על אחד ממשלטי המתחם, משלטסכר הרואיפה הנמצא על ואדי אל-עריש, נערך אחד מהקרבות המכריעים במבצע -קרב סכר הרואיפה. גדוד 82 תפס את צומתג'בל ליבני, השולטת על הדרכים מאסמאעיליה שבאזור התעלה, דרךביר גפגפה אלניצנה ואלאל עריש. בכך נוצר כיתור של הכוח המצרי באל-עריש, והונח מחסום בפני תגבורת מצרית שעלולה הייתה לבוא מעומק סיני, ובפני איום על עורפה של חטיבת הצנחנים. למחרת תפסה החטיבה, עם כוחות חי"ר מחטיבה 10, את מתחם אום-כתף שהיה ריק למעשה, והייתה מוכנה להמשך התנועה בציר המרכזי לכיוון התעלה. ראשמחלקת המבצעים במטכ"ל,ישעיהו גביש, הגדיר את האירוע הזה "נקודת המפנה במערכה... הרווחנו יום אחד בהתקדמות של חטיבה 7, ויום אחד כהפתעה, כי [בן ארי] נע קדימה במהירות וקידם את החטיבה עוד לפני שהאויב הבין מה קורה בחזית".[21]
בדיעבד התברר, שהפעלתה של חטיבה 7 לכיבוש מתחם אבו עגילה (מהלך שהתאפשר בזכות הכנסתה המוקדמת של החטיבה, יום אחד לפני כן) היה המהלך המרכזי, שהכריע את גורל המלחמה. בעקבות נפילת המתחם נפתח לתנועה הציר הראשי של סיני אל עבר תעלת סואץ. בנוסף, המערך המצרי בסיני החל להתמוטט, הכוחות העיקריים החלו בנסיגה, ומתחם אום כתף נתפס למעשה ללא קרב של ממש. כמו כן נפתחה הדרך לאוגדה 77 לפרוץ את הציר הצפוני אל תעלת סואץ, מבלי לחשוש מהתקפת נגד מצרית.
חטיבת הצנחנים 202 חנתה באזור מצבת פרקר, בפתחו של מעבר אל-חיטאן, שהוא חלקו המזרחי של מעבר המיתלה. מפקד החטיבה, אל"ם אריאל שרון, לא ידע שמשימתו הייתה משימת סרק, שנועדה רק לספק את העילה למעצמות להגיש אולטימטום כביכול, כדי ש"יסיגו את כוחותיהם" מאזור תעלת סואץ[ט]; אולם הוא ידע היטב שמשימתו בשלב הראשון היא רק להתייצב בפתח המעבר ולא לכבוש אותו. בהתאם לאופיו הפרו-אקטיבי של שרון, הוא חש אי-נחת רבה מכך שיחידתו לא משתתפת במאמץ הלחימה. הוא דרש במברק למצפ"ה לצאת לכיוון מערב ולתפוס את המעבר,[22] בהיותו סבור שהמעבר ריק מאויב. מכיוון שלא היה צורך צבאי אמיתי בתפיסת המעבר,[י][23] שרון לא קיבל אישור לכך. בעקבות תקיפה של החטיבה על ידי מטוסים מצריים, שהסבה לה אבדות, ביקש שרון לשפר עמדות לפנים ולהתמקם בפתח המעבר. גם לכך לא קיבל אישור, והרמטכ"ל פקד עליו, שאם לא יוכל להתגונן באזור הצומת בו היה פרוס, עליו לחזור מזרחה לכיוון נח'ל. שרון התעקש, וביקש להוציא כוח סיור לכוון המעבר. מבוקשו הזה אושר לו על ידי ראש מטה פיקוד הדרום,רחבעם זאבי.[י"א] כוח הסיור ששלח שרון מנה את כלגדוד 88 של החטיבה, בפיקודו שלמרדכי גור, מתוגבר במחלקת טנקים ובמרגמות, ובנוסף את הסמח"טיצחק חופי ומג"ד נוסף,אהרן דוידי. על דעתם של רבים בצה"ל ומחוצה לו, היה זה כוח גדול בהרבה מהדרוש לסיור-גישוש, והדבר העיד על כוונתו מלכתחילה של שרון לכבוש את המעברים.
בטרם נע כוח הסיור ליעדו, הגיעו לחטיבת הצנחנים ידיעות על כוח אויב שנכנס למעבר. ראיה לכך ניתנה כשניתכה אש מרגמות על החטיבה מכיוון המעבר, אם כי לא היה ידוע מה גודלו של כוח האויב. האמת הייתה, שיום אחד אחרי ההצנחה, ב-30 באוקטובר, נכנס לתוך המעברים כוח מצרי גדול בן חמש פלוגות, מחטיבת החי"ר מספר 2.
כשנכנס כוח הסיור הגדודי למעבר המזרחי, בצהרי 31 באוקטובר, נפתחה עליו אש כבדה ויעילה מתוך מחסות ושטחים שולטים, מבלי שהכוח המותקף יכול היה לזהות את מיקום האויב. מספר זחל"מים וטנק אחד נפגעו, ושאר הכוח הצליח לעקוף אותם ולהגיע לקצה המעבר. הכוח התארגן לחלץ את הפגועים, ולתקוף את המצרים שהיו מוסתרים בתוך מערות ונקיקים, משני עברי המעבר. בלחימה עיקשת, תוך גילויי גבורה רבים[י"ב] שנמשכה עד בוקר המחרת, הצליחו הצנחנים לטהר את המעבר. המחיר היה כבד - 38 צנחנים הרוגים, וכ-120 פצועים.
פיקוד הדרום, שלא היה מעורב בתקשורת בין מצפ"ה והמח"ט שרון, קיבל הודעה על תוצאות הקרב רק כשהתבקש לסייע בפינוי הפצועים. גם הרמטכ"ל הופתע מההתרחשות, ולימים כתב בספרו, יומן מערכת סיני, כי כעס מאוד על שרון. ואף יותר משכעס בגלל האבדות הרבות, הוא התלונן על כך שמפקד בכיר הונה את הרמטכ"ל, כדי לבצע פעולה שלא נדרש לה. שרון טען, שקיבל אישור ממפקד פיקוד הדרום שמחוני לטהר את המעברים.[24] אולם חוקרים אחדים מטילים ספק באמינות הטענה, לאור העובדה שדיין, אף על פי ששמר טינה לשמחוני בגלל הפעלתה של חטיבה 7, לא הזכיר טענה כזאת מעולם. אותם חוקרים טוענים גם, שאין זה סביר כלל ששמחוני, שהכיר היטב את שרון, היה מאפשר לו חופש פעולה בנסיבות כאלה.[25]
קרב המיתלה התקבע מאז במורשת הקרב של צה"ל כקרבגבורה, שסייע לצה"ל הצעיר לבסס אתערכי הלחימה שליחידות העילית: דבקות במשימה, חירוף נפש ותעוזה; אך רבים מתחו ביקורת על עצם היציאה לקרב, בשל חוסר התועלת הטקטית שבו, במיוחד לאור העובדה שהמעבר לא שימש את צה"ל כדי להגיע לתעלת סואץ.[23][26]
בימי הלחימה הראשונים נאבקחיל האוויר הישראלי לבדו בשמי סיני כנגד חיל האוויר המצרי. ב-30 באוקטובר עלו לאוויר מטוסידאסו מיסטר על מנת לחפות על הכוח הקרקעי במעבר המיתלה, וכנגדם הוזנקו כ-20 מטוסי קרב מצריים. בקרב הופל מטוסמיג אחד ואחרים נפגעו אך לא נפלו. למחרת, ב-31 באוקטובר, נתקל זוג מטוסי מיסטר ברביעיית מטוסיומפייר מצריים. בקרב האוויר שהתפתח הצליח זוג המטוסים הישראלי להפיל את ארבעת המטוסים המצריים. ב-2 בנובמבר נפגע מטוס מיסטר שהוטס בידיבני פלד מאשנ"מ, והוא נטש בעזרתכסא מפלט בדרום סיני. פלד הסתתר במדבר וחולץ בשלום על ידי טייספייפר. הייתה זו הנטישה הראשונה בעזרת כיסא מפלט בחיל האוויר. ב-3 בנובמבר נשלחו שתי רביעיות למשימת סיוע באזור שארם א-שייח', המטוסים הטביעו ספינה מצרית קטנה ותקפו בטעות את אניית המלחמה הבריטיתקריין.
ב-1 בנובמבר הצטרפו חילות האוויר של הממלכה המאוחדת ושל צרפת למערכה, והצליחו לשתק את חיל האוויר של מצרים.
בערבו של 31 באוקטובר, משדעכו החששות מפני התגובה המצרית, הופעלה גםאוגדה 77. משימתה הייתה לפתוח את ציר התנועה בצפון סיני, ולהגיע עד למרחק של 15 ק"מ מהתעלה, בהתאם להסכם עם המעצמות. האוגדה בפיקודו שלחיים לסקוב, הוותיק באלופי צה"ל וה"סוכן" העיקרי בצה"ל של לוחמת השריון, לא התקשתה לבצע את משימתה, בין היתר בזכות ההתנגדות המעטה. הרמטכ"ל ליווה את האוגדה בתנועתה, אולם הוא הניח למפקדהּ ולמפקד חטיבת השריון 27חיים בר-לב, שהיה ראש מטהו בפיקוד הצפון, לנהל את הלחימה באופן עצמאי.חטיבת גולניכבשה חלק ממוצבי רפיח, וחטיבה 27 פרצה דרך המוצבים, ובמהלך 1 בנובמבר כבשה את מתחם הג'יראדי, ולמחרת כבשה את אל-עריש והמשיכה להתקדם בציר הצפוני עד למרחק המיועד מהתעלה, שם התייצבה בצהרי יום שישי, 2 בנובמבר.
ב-2 בנובמבר הורה הפיקוד המצרי על נסיגה מסיני. הנסיגה הפכה במידה רבה למנוסה, וחיילים מצריים רבים חלצו את נעליהם וצעדו יחפים בחולות. תמונות של הנעליים הנטושות התפרסמו בעיתונות הישראלית, ושימשו את ישראל כדי ללעוג לצבא המצרי המובס.
אור ליום 2 בנובמבר הורה ראשאג"מ,מאיר עמית לשמחוני לכבוש את רצועת עזה, על פי הנחיה ישירה שלראש הממשלה, ומתוך חשש שהשעון המדיני מתקתק ובמהרה תיכפה על צה"להפסקת אש. שמחוני פקד עלחטיבה 11 בתוספת גדוד מחטיבה 37, בפיקודאל"םאהרון דורון, להיערך לכיבוש הרצועה.[27] באותה עת נודע שאוניית מלחמה אמריקנית עתידה להגיע למחרת לאזור, כדי לפנות אזרחים אמריקנים מהרצועה, ושמחוני חשש שזה יהיה הזרז לקביעה של הפסקת האש. חטיבה 11 השתהתה ביציאה למתקפה, בין היתר בגלל היעדרו שלריכוך ארטילרי ואווירי, שנגרם מחשש לפגיעה באזרחים אמריקנים, ובשלמחסור ביחידות תותחנים ומטוסי תקיפה. שמחוני החליט שהמשימה דחופה דיה כדי לתקוף ללא ריכוך. הוא יצא בעצמו אל שטחי הכינוס של החטיבה, דחק במפקדים להזדרז, ואף טרח לאסוף קציני שריון מזדמנים כדי לסייע בפיקוד על הטנקים הכשירים המעטים שלצג"מ 37. על פי עדותו, נוכחותו של מפקד הפיקוד בשטח ביחד עםיוסף אבידר, שהיה אלוף במילואים ושהגיע לישראל ממקום שירותו כשגריר במוסקבה, הפיחה רוח לחימה בלוחמי החטיבה, והיא יצאה לדרכה.
עקב הבהילות בהכנות לקראת הקרב, אירע מקרה חמור של יריירי דו-צדדי. פלוגת טנקים מחטיבה 37, שתפסה כלי רכב שלל, נעה לעבר מתחם אום-כתף, בטרם נודע שהמצרים נטשוהו. מפקד הצג"מ של גדוד 82 מחטיבה 7,אברהם אדן, הבחין בשיירה וסבר בטעות שזהו כוח מצרי. הסברה הייתה מובנת לאור העובדה שהגדוד הדף התקפות מצריות, גם מכיוון מזרח. הוא הציב מארב פלוגתי, שפגע בשבעה טנקים ישראליים. מפקד הפיקוד שמחוני, שהיה אחראי לתאום בין הכוחות, נתן אמנם הנחיות כלליות להיזהר מירי על כוחות צה"ל, אך הוא לא התנער מאחריותו לתקלה.[28]
למרות הבהילות, חוסר ההכנה והמחסור באש לריכוך, הייתה ידו של כוח צה"ל על העליונה ברצועת עזה, מפני שהלחימה המצרית נחלשה מאוד. בשעה 8 בבוקרו של 2 בנובמבר התקבלה שיחת טלפון מפתיעה במשרד הישראלי שלועדת שביתת הנשק, בבאר שבע. בסערת הקרבות, הושאר בטעות קו טלפון פעיל שקישר את המשרד הישראלי עם מטה משקיפיהאו"ם בעזה, ועתה נשמע בקו קולו של נציג האו"ם. הנציג העביר את השיחה לגנרל המצרי מוחמד פואד אל-דיגאווי,[י"ג] מושל הרצועה, שביקש למסור את כניעתו. אמנם כוחות מצריים בודדים המשיכו להילחם עוד מספר שעות, אך עד הבוקר של שבת, 3 בנובמבר, פסקה הלחימה.
כוחות מקומיים שלהגנה מרחבית מאזוריד מרדכי, ביחד עם יחידותמשמר הגבול, נשלחו אל הרצועה כדי לסייע בהחזקתה לכוחות המעטים שכבשו אותה. אחדים מאנשי מג"ב עסקו בביזה של רכוש ערבי, כמו גם חברי קיבוצים ששמו ידם על ציוד חקלאי. ראש הממשלה בן-גוריון נפגש עם מזכירי הקיבוצים ודרש מהם להחזיר את כל הציוד שנבזז, ותבע מהצבא להציב יחידות שמירה כדי למנוע את המשך הביזה.
בזירתהים התיכון לכדוחיל הים וחיל האוויר במשותף את המשחתת "איברהים אל אוואל", אחרי שזו תקפה השכם בבוקר 31 באוקטובר[29] אתחיפה באש תותחים. האונייה נשבתה על 150 מלחיה, וכעבור זמן לא רב החלה לשרת בחיל הים, בשם "אח"י חיפה".
בסיום המערכה בסיני, התייצבו כוחות צה"ל במרחק של 15 ק"מ מתעלת סואץ, בהתאם להסכם עם הבריטים והצרפתים.
בין 2 ל-5 בנובמבר נעה חטיבת המילואים הממונעת (חטיבה 9) מראס אל-נקב לדרום סיני, ובמסע בדרך הררית וקשה למעבר, עברה דרך כפר החוף ד'הב, שם קיבלה אספקה מספינת חיל הים, כבשה את מתחםתותחי החוף בראס נצרני, ולמחרת כבשה גם את שארם א-שייח'.[י"ד] שם חברה לגדוד 88 בפיקודמוטה גור (שהוצנח בא-טור ב-2 בנובמבר) ולגדוד 890, שהגיעו לקצה הדרומי של סיני לאורך החוף המערבי.[30] חיל הים השתלט על האייםטיראן וסנפיר.
מבצע ההשתלטות על תעלת סואץ, יעדה האמיתי של המלחמה מבחינת הגורם שיזם אותה, קרי הממלכה המאוחדת וצרפת, היה אמור להתחיל מיד לאחר מהלך הפתיחה של ישראל במעבר המיתלה; אולם המבצע נדחה ביממה, לאחר שנודע שהמצרים מעבירים כוחות צבא גדולים לתוך סיני, והפיקוד המשותף הבריטי-צרפתי החליט לאפשר לכוחות הישראליים והמצריים להתכתש ביניהם במדבר סיני, ולהקל בכך על תקיפת התעלה[23]; ובסופו של דבר לא יצא "מבצע מוסקטר" לדרך לפני 5 בנובמבר, כשצה"ל כבר השתלט על חצי האי סיני. הכוחות הבריטיים והצרפתים השתלטו על ערי התעלה הצפוניותפורט סעיד ופורט פואד, והחלו לנוע דרומה לאורך התעלה.
בתגובה לפלישה, טיבעו המצרים אניות בתעלה וחסמו אותה, ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לארצות המערב. ארצות הברית לחצה על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים, וברית המועצות, שחששה לאבד את השפעתה באזור, איימה במלחמה אם כוחות הצבא לא ייסוגו.
ביוזמתן של ארצות הברית וברית המועצות, התקבלה החלטה שלמועצת הביטחון של האו"ם, הקוראת לעצור את המבצע ולהסיג את כל הכוחות. כתגובה להחלטה, נעצרו הכוחות של הממלכה המאוחדת וצרפת בעירקנטרה. בכך הסתיים למעשה המבצע. במהלך החודשים נובמבר ודצמבר נבנהכוח החירום של האו"ם, בהתאם להחלטה שלעיל. פינוי הכוחות הזרים הושלם עד 22 בדצמבר. כוח החירום התפרס לאורך התעלה, והחל לאייש עמדות בתוך סיני, בתאום עם נסיגת צה"ל.
בחסות המבצע נחתו בפורט פואד שלושה ישראלים, שני קצינים (לובה אליאב ואברהם דר) ואלחוטן, במדים צרפתיים, במה שנודע כמבצע תושייה. הם שכנעו רבים מאנשי הקהילה היהודית לעזוב בחשאי את מצרים, ולהגיע לישראל על סיפונה של ספינה ישראלית שהוכנסה לנמל בחשאי.[23]
לדוד בן-גוריון, שבדרך כלל התבטא באופן שקול וזהיר, הייתה גם לעיתים נטייה לפאר את הרגע בביטויים מליציים. הפעם הוא נסחף עם אווירת הניצחון וכתב איגרת נמלצת לחייליחטיבה 9 ומפקדיה, לרגל מסדר הניצחון של החטיבה שנערך בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956. את האיגרת מסר לידי הרמטכ"ל רב-אלוףמשה דיין, שהגיע למסדר עם כל אלופי צה"ל. הטקס היה קצר, שני קומנדקרים שהועמדו גב אל גב שימשו כבמה. החיילים בבגדי קרב הסתדרו בצורת האות ח' מסביב לבמה. מפקד החטיבה נאם קצרות ומשה דיין קרא את איגרתו של בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני.[31] באיגרתו כתב בן-גוריון:
הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית
פעילות חיל הים בים התיכון הייתה מועטת הושפעה מנוכחות בריטית וצרפתית רבה. עם זאת המשחתת המצריתאיבראהים אל-אוול שהגיעה להפגיז את חיפה נענתה באש ונתפסה. ספינות דיג מגויסות נכנסו לנמל פורט סעיד וחילצו משפחות יהודיות שעמדו בפני איום נקמה מהמצרים.
בים האדום סייעו כוחות חיל הים בהעברת אספקה ובעיקר דלק לכוחות החטיבה בהנחתה בחוף מפרץ אילת.
שנים רבות לאחר המלחמה התפרסמו עדויות על מקרים בודדים של הרג חיילים מצריים בלתי חמושים. הצנחן בני ברוידה[ט"ו] העיד, שבמסע של חטיבה 202 אל צומת מצבת פרקר, ירו הצנחנים בכל החיילים המצריים שביקשו להסגיר את עצמם; ושבצומת עצמו הרגו הצנחנים קבוצה של פועלי כביש מצריים שהחלו להתפרע, ועל כך ננזפו הצנחנים על ידי מפקד החטיבה, שרון.[32] הצנחןמשה לוין סיפר שהוא נכלא לאחר שהביע מחאה על הרגשבויים ביחידתו.
בשנת 1995 פורסם במקומוןירושלים ראיון ובו הודהאריה בירו, אז מפקד פלוגה בגדוד 890, שהרג כמה עשרות שבויים מצריים שנתפסו במעבר המיתלה, ובהם כאלה שהיו כפותים. הוא טען שהיה בזה צורך מבצעי, מפני שלא היו מספיק חיילים שיכלו לשמור על השבויים.[33]
בעת מהלך הפריצה לרצועת עזה, תפסו חיילי גדוד השריון 113 שבויים. מפקד הגדוד, פנחס (פיני) ויינשטיין, ביקש תוספת חיילים שישמרו על השבויים כדי שלוחמיו ימשיכו בהתקדמות. בתשובה לכך קיבל פקודה להרוג את השבויים. ויינשטיין השיב בסירוב שנאמר ברשת הקשר ובלשון גסה, כך שכל חייל יכול היה לשמוע. הוא היקצה שומרים מחייליו, והמשיך במשימה.[ט"ז]
הפגנה בתל אביב נגד החלטת האו"ם על פינוי סיני ורצועת עזה, 14 בפברואר 1957
ב-5 בנובמבר שיגרראש ממשלת ברית המועצות,ניקולאי בולגנין, אגרות חריפות לצרפת, הממלכה המאוחדת וישראל. האגרות לצרפת והממלכה המאוחדת הגדירו את פעולתן כתוקפנות וכללו איום בהתקפה על ידי "מדינות חזקות יותר, שברשותן סוגים שונים של אמצעי השמדה מודרניים... שבמקום לשגר... את כוחות הים או האוויר שלהן, עלולות להפעיל אמצעים אחרים, כגון טילים". באיגרת לבן-גוריון גינה בולגנין את "התוקפנות המזוינת" של ישראל וטען כי היא פועלת "כמכשיר בידי הכוחות אימפריאליסטיים חיצוניים בהרפתקה חסרת הגיון, כשהיא מתגרה בכל עמי המזרח... ובכל העמים שוחרי השלום בעולם". הוא האשים את ישראל שהצהרותיה על "אהבת השלום" נועדו "רק להרדים ערנות העמים האחרים, בהכינה התקפה בוגדנית על שכנותיה לפי רצון זר". לגינוי זה נוסף איום על קיומה של ישראל: "ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת לישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה". לשם "הבטחת השלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפים". לצד האיומים הללו, הפיצה ברית המועצות שמועה כי היא מגייסת "מתנדבים" שישרתו בצבא המצרי.[34]ארצות הברית הצטרפה לדרישת ברית המועצות מהממלכה המאוחדת, צרפת וישראל לפנות את האזור מכוחותיהן.
ב-6 בנובמבר הקריא הרמטכ"ל משה דיין בפני אלפי חיילים בשארם א-שייח' איגרת מאת ראש הממשלה בן-גוריון למסדר סיום המלחמה, בה הכריז: "יטבת (טיראן) תהיה שוב לחלק ממלכות ישראל השלישית!".[35] ב-7 בנובמבר נאם בן-גוריון בכנסת נאום ניצחון בו הכריז כי "מעמד הר סיני נתחדש בימינו אלה", ב"מערכה הגדולה ביותר בתולדות עמנו" ואחד המבצעים "הגדולים בתולדות העמים". הוא טען כי צה"ל "לא פגע בשטחה של מצרים" אלא "אך ורק בשטח חצי האי סיני", ובכך טען למעשה שחצי האי סיני אינו חלק ממצרים. כמו כן, טען לזכותה של ישראל על האי "יטבת" (טיראן), בהסתמכו על אזכור ההתיישבות היהודית באי בכתביפרוקופיוס במאה ה-6.[36] בכך הבהיר כי אין בכוונת ישראל להתפנות מסיני. הוא הכריז כי הסכם שביתת הנשק עם מצרים (1949) בטל ומבוטל, וכי ישראל לא תאפשר הצבת כוח או"ם כלשהו בשטחה או בשטחים שכבשה במלחמה. אולם כעבור מספר שעות קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה הקוראת להתפנות מיידית של צבאות שלוש המדינות הפולשות מאדמת מצרים. 65 מדינות הצביעו בעד ההחלטה, בריטניה וצרפת נמנעו, ורק ישראל הצביעה נגדה.[37]
ב-8 בנובמבר הורה בן-גוריון בלית ברירה לשגריר באו"ם,אבא אבן, להודיע שישראל תיסוג עד מרץ 1957. עם זאת, הודיע בן-גוריון שכל סגירה של מצרי טיראן תהווהעילה למלחמה נוספת. בתמורה לנסיגה, התחייבה ארצות הברית לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן.[38]ב-15 בנובמבר קיבל בן-גוריון איגרת-איום נוספת מבולגנין, בה נאמר "שמדיניותה הנוכחית של ישראל, המכוונת לליבוי שנאה אל הערבים ודיכוים... נושאת כליה לישראל" ושהממשלה הסובייטית רואה "להכרחי נקיטת אמצעים, אשר יוציאו מכלל אפשרות פרובוקציות חדשות של ישראל נגד המדינות השכנות". גם ארצות הברית דרשה נסיגה מלאה.[39]
עם פרוץ המלחמה, החלה ביוזמת מצריםמתקפת פדאיון נגד ישראל שהתחוללה בארבע חזיתות.[40] סדרת תקיפות הפדאיון לאורך גבולרצועת עזה החלה בלילה אור ל-1 בנובמבר 1956. ב-1–2 בנובמבר כבש צה"ל אתרפיח וב-3 בנובמבר נכבשהח'אן יונס.[41] פדאיון רבים וכ-4,000 חיילים מצריים ופלסטיניים נלכדו ברצועת עזה, זוהו ונעצרו בידי צה"ל,שב"כ והמשטרה.[42] ב-3 בנובמבר אירעו בעיראירועי ח'אן יונס שבהם נהרגו עשרות, ביניהם חמושים.[43] ב-12 בנובמבר ערך צה"ל בה סריקה נרחבת ברפיח במטרה לזהות חיילים מצריים ופלסטיניים ולוחמי פדאיון שהעמידו פנים כתושבים מקומיים.[42] באותו יום אירעה בעירפעולת רפיח שבה נתקל צה"ל בחמושים ובחילופי האש נהרגו עשרות מתושבי העיר.[44]ראש ממשלת ישראל,דוד בן-גוריון, תיאר זאת בתשובה לשאילתא בכנסת: "כמה אנשים במקום הפרו את העוצר וגם פתחו באש נגד הצבא. לאחר כמה יריות באוויר היו החיילים שלנו מוכרחים לירות במתפרעים; 48 נהרגו וכמה נפצעו. נעשו חיפושים ונתגלו כ-250 חיילים מצריים עם המון כלי-נשק."[45]
ב-7 בנובמבר החליטה העצרת הכללית להקים כוח חירום (UNEF, יונ"ף) שיוצב באזור תעלת סואץ. ב-21 בנובמבר הגיעה לפורט סעיד היחידה הראשונה של יונ"ף, שחייליה היו סקנדינבים. ב-3 בדצמבר הודיעה בריטניה על פינוי כוחותיה ממצרים וב-22 בדצמבר יצאו כוחותיה ממצרים בפיקוח יונ"ף. למחרת פוצץ חיל ההנדסה המצרי את פסלפרדיננד דה לספס, שעמד בנמל פורט סעיד. כעבור שבועיים התפטר ראש ממשלת בריטניה, אנתוני אידן.[37]
כוח חירום בינלאומי של האו"ם, הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל, וכן בשארם א-שייח'. כתוצאה מכך נשאר נתיב השייט במפרץ אילת פתוח לתנועה חופשית של כלי שיט ישראליים.
לפניפינוי סיני ביצעה ישראל שתי פעולות צבאיות משמעותיות להגברת ביטחונה בחזית הדרומית:
"מבצע עמורה": במהלכו הרסחיל ההנדסה הישראלי את התשתית הצבאית והתעבורתית של מצרים בסיני, על מנת למנוע את האפשרות שלמתקפת פתע מהירה מתוך סיני, וכדי להעניק לישראל זמן להתכונן למתקפה מצרית עתידית.
הממלכה המאוחדת וצרפת ספגו תבוסה אסטרטגית קשה במלחמה, ומעמדן המדיני ניזוק. ארגון האו"ם קיבל החלטה המעניקה את הבעלות על התעלה למצרים, ובכך הן נכשלו בהשגת המטרה העיקרית של "מבצע מוסקטר". בנוסף לכך, נפער קרע משמעותי בתוך ארגוןנאט"ו, בין ארצות הברית, שהתנגדה למבצע, לבין שתי בעלות בריתה האירופאיות, והן ירדו ממעמדן כמעצמות עולמיות. בעקבות כך, נאלצו ראשי הממשלה בשתי המדינות להתפטר, בין היתר בעקבות המשבר בסיני:אנתוני אידן הבריטי התפטר בינואר 1957; ועמיתו הצרפתיגי מולה במאי של אותה השנה.
הצבא המצרי אמנם הובס בקרבות, אך מבחינה מדינית יצאה מצרים מחוזקת. בנוסף לקבלת בעלות על תעלת סואץ, שמרה מצרים על שליטתה בחצי האי סיני, ובכך יכלה להציג עמידה איתנה כנגד מתקפה של שתי מעצמות וישראל (ועל כן ידועה המלחמה בעולם הערבי כ"המתקפה המשולשת"). מעמדו של גמאל עבד אל נאצר התקבע כמנהיג חשוב של מדינותהעולם השלישי, ומצרים זכתה בעמדת הנהגה מרכזית בעולם הערבי, המוסלמי והאפריקאי.
ישראל זכתה במספר הישגים משמעותיים:חופש השייט במפרץ אילת הובטח בהחלטה של האו"ם; הוסר האיום מצד הצבא המצרי והמסתננים, וכל גבולות המדינה למעט הגבול הסורי שקטו למשך מספר שנים; מעמדה הצבאי של ישראל התחזק מאוד בעיני מדינות העולם, עובדה שהייתה לה אף משמעות כלכלית, בכך שמדינות מתפתחות רבות החלו לרכוש מישראלטכנולוגיה צבאית וייעוץ בנושאים ביטחוניים וחקלאיים.
מנגד, מטרות אסטרטגיות ארוכות טווח שיוחסו לישראל כגון החלשתו ואף הפלת משטרו של עבד אל-נאצר, כפיית תחילת תהליך שלום עם מצרים ופתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי - לא הושגו.
ישראל: 172 הרוגים, 817 פצועים, שלושה נעדרים ושבוי אחד[46][47][48]: הטייסיונתן אטקס, שמטוסו נפגע והונחת על אדמת סיני. הטייס הוחזר בעסקת חילופי שבויים, ביחד עם שלושה חיילים שנשבו כשנה לפני המלחמה.
מצרים: לפי ההערכות במלחמה נהרגו בין 1,500 ל-3,000 חיילים מצריים.[49] כ-4,000 נפלו בשבי,[50] וכמויות גדולות שלכלי נשק,תחמושת,טנקים וציוד צבאי אחר נפלו לידי צה"ל.
מבצע סיני התקבל בקונצנזוס בציבור הישראלי מימין ומשמאל, מתנועת החרות ועדמפ"ם, למעט השוליים השמאליים שעמדתם יוצגה בכנסת על ידימק"י. מחוץ לכנסת היהאורי אבנרי היחיד שהביע ביקורת על חבירתה של ישראל לממלכה המאוחדת וצרפת, הקולוניאליסטיות לדבריו, בשבועונו "העולם הזה", אך גם הוא תרם חלקו לאווירה הכללית של תמיכה במלחמה זו באמצעות שתי סדרות של כתבות, האחת - "האפוס של טיראן" - על מסעה של חטיבה 9 לשארם א-שייח', והשנייה - "נופלים ההולכים ראשונה" - על חללי צה"ל שנפלו בקרב.
מוטי גולני,תהיה מלחמה בקיץ - ישראל בדרך אל מלחמת סיני 1955–1956,משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997.[56] גולני הוא החוקר הראשון שביסס את מחקריו על מסמכי צה"ל, לאחר שהותרו לעיון.
^היוזמה בעניין הזה הייתה של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון; מנכ"ל המשרד שמעון פרס היה המוציא לפועל של הפרויקט.
^למשל,חטיבת מילואים 37, שהייתה חטיבת השריון היחידה של פיקוד הדרום, הוקמה בחופזה בחודש אוקטובר והיו לה הרבה פחות טנקים מהתקן. גםחטיבת החי"ר-מילואים 4 וחטיבה 10, שגויסו בחופזה, לא הספיקו להתארגן כדי לבצע כהלכה את משימותיהן.
^אין לבלבל בין מספרי הטייסות האלו, לבין טייסות בעלות מספרים זהים כיום (בשנת 2013): 201 ("האחת"), 199 (על פי פרסומים זרים - טייסת של טילי "יריחו"), או 200 (כטב"מים) של היום.
^זו הייתה ההצנחה המבצעית הראשונה (וכמעט היחידה) בתולדות צה"ל; בעקבות כך, משתתפי הפעולה עתידים היו לענוד אתכנפי הצניחה שלהם על רקע אדום. בין הטייסים של ה"דקוטות" היו גםיעקב אבישר ויעל רום.
^המשפט התקבע בטעות כאילו הוא התייחס לאריאל שרון. אמנם, גם שרון היה ידוע, ואף יותר משמחוני, בעצמאותו המחשבתית, ולעיתים בפרשנותו המיוחדת לפקודות שקיבל; אולם בפועלו במלחמת סיני, לא זכה לשבחים רבים מפי הרמטכ"ל.
^המברקים עם השדרים האלה, שתוכנם הוא קריטי להצדקת טענותיו של שמחוני כנגד טענתו של דיין להפרת המשמעת, לא נמצאו מעולם. משה אילן העיד בשנת 2000, שכנראה הם נלקחו על ידי שמחוני לפגישה עם בן-גוריון, ונפלו בידי המודיעין הירדני אחרי שמטוסו של שמחוני התרסק.
^באום כתף היו שני גדודים מחטיבת החי"ר המצרית מספר 6, מתוגברים בארטילריה ובנשקנ"ט.
^אוגדה 38, בפיקודו של אל"ם יהודה ואלך, שכללה במלחמה את החטיבות 7, 10 ו-4; אולם כמפקדה היא לא הייתה מאורגנת ומאומנת, ובפועל פיקוד הדרום הפעיל את חטיבותיה, ולא מפקדת האוגדה.
^על כך העיר השגריר באו"םאבא אבן בעוקצנות, שכדי לקיים את תנאי האולטימטום, על הצנחנים יהיה "לסגת" קדימה, לכיוון התעלה.
^מכל הכוחות שנעו בשלב האחרון של המלחמה לעבר תעלת סואץ, אף לא כוח אחד עבר דרך מעבר המיתלה.
^סא"ל זאבי נשלח במטוס קל אל הצומת, כדי לוודא שהפקודה להימנע מקרב ברורה לשרון. שרון הצליח לשכנע את זאבי לאשר לו להוציא סיור לבדיקת המעבר, ובלבד שלא ייכנס לקרב.
^הידוע ביותר בין הלוחמים היהיהודה קן דרור, שנהג לבדו בג'יפ כדי למשוך אליו את אש האויב ולגלותה. בדיעבד נטען, שלא ניתן היה לזהות את מקורות הירי בעת שהג'יפ נסע במעבר, וממילא הקרב התרחש 4 שעות אחרי הנסיעה של קן-דרור; אולם מעשהו של קן-דרור, שנפטר מפצעיו חודשיים אחרי הקרב, הצטרף למסכת של גילויי הגבורה, שהעצימו את המיתוס של קרב המיתלה. תשעה לוחמים נוספים זכו בעיטורים על פעולותיהם, ועוד 13 בצל"ש מאת אלוף הפיקוד.
^הוא הקצין שעמד בראש בית הדין הצבאי ששפט אתנידוני קהיר.
^הצלחתו של המסע נזקפת במידה רבה לזכותמבצע ירקון, שנועד לבדוק את מידת העבירות של המסלול.
^ויינשטיין זומן לבירור על סירוב הפקודה וההתחצפות הפומביים. בתשובתו הסביר: "יש דברים שההתייחסות אליהם חייבת להיאמר בקול רם וברור, כדי שכל חייל ישמע". הסיפור פורסם בהבלטה בקיבוצו של ויינשטיין,גבעת ברנר; וכן נתן את השם לספרו של בן הקיבוץיפתח ספקטור,רם וברור, שהזכיר זאת כמקרה שהשפיע עליו לחתום על "מכתב הטייסים" בשנת 2003.
^מאיר עמית ניהל את מוצב הפיקוד העליון (מצפ"ה) בזמן שהרמטכ"ל נעדר ממנו, ולא היה ניתן להשגה בטלפון או בקשר.
^חגי ארליך,המזרח התיכון בימינו, ספר 1:מצרים: האחות הבכירה,האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד – 2003, עמ' 112: "ניצחון מצרי (תדמיתי לפחות) במלחמת 1956 על קואליציה של בריטניה, צרפת וישראל"; עמ' 150–152: "מלחמת סואץ, מהבחינה הצבאית הטהורה, לא הסתיימה בהישג מצרי. נהפוך הוא, ביצועיו של צבא מצרים היו כושלים למדי ובסיני אף קרסו יחידותיו במהירות מפתיעה. מצרים לא הורשתה להכניס כוחות צבא לסיני... ואולם מכל בחינה אחרת הסתיימה המערכה בניצחון מזהיר. בשנתיים שקדמו לקרבות בנה נאצר את מעמדו הבין-לאומי בצורה שהניעה את שתי מעצמות-העל הבכירות לסכל את המאמץ הבריטי-צרפתי והישראלי... כישלון 'התוקפנות המשולשת'... היה מהיר ומובהק, ולאחריו נשארה תעלת סואץ בבעלותה של מצרים. ניצחון זה היה אולי לנקודת התפנית המשמעותית ביותר בתולדות מצרים שתחת נאצר. הארץ שלא ידעה טעמו של ניצחון צבאי-מדיני מאז ימימחמד עלי פאשא... שבה להרים את ראשה... היקף תבוסתה המדינית של 'התוקפנות המשולשת' הפך את הניצחון לסוחף... בצדק נקשר הניצחון המצרי ההיסטורי, הכמו-משיחי הזה, עם מנהיגותו ואישיותו של נאצר. לאחר מלחמת 1956 היה אכן מנהיגה של מצרים לדמות-על נערצת בעולם הערבי כולו, ואף מעבר לו"; עמ' 152: "מה שנתפש כניצחון היסטורי על המערב ועל ישראל במלחמת סואץ".
^"סוואר", פרק מספרו שליוסף עבו עברון:ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים, הוצאת אות-פז 1969, עמ' 120
^מרדכי בר-און,דברים ביום עיון בנושא 'מבצע קדש', 19 באוקטובר 1988, מרכז ישראל גלילי באפעל, עמ' 18. על פי טענה אחת, מפקד פיקוד הדרוםאסף שמחוני העריך מראש שכך יהיה, ונתן לדעתו הזאת ביטוי מפורש.
.jpg)
