מלאך הואישותעל-טבעית לרובטרנסצנדנטלי, הקיימת לפי האמונה בדתות השונות, בהןיהדות,נצרות ואסלאם. בדרך כלל מתואר המלאך כיצור שמימירוחני הנשלח לבצע משימה אלוהית או כמעביר את דבר האל לבני האדם (בדומה לנביא האנושי).
בתרבות הפופולרית, שהושפעה מהאיקונוגרפיה הנוצרית מתוארים המלאכים כישויות יפות דמויות אדם, עםכנפיברבור לבנות על גבם והילה מעל ראשם.
בעברית מקראית, בדומה לשפות שמיות נוספות (כמו ערבית ואמהרית) משמעות המילה מלאך היאשליח (מהשורש הנדיר ל-א-כ) והיא משמשת לתיאור שליח שנשלח על ידי אדם או על ידי האל. ישנן כמה עשרות דוגמאות לכל אחת מן ההופעות הללו. בלשוןחכמים, הצטמצמה משמעות המילה מלאך למובן של שליח של האל.[1]
בסיפורי המקרא מובאות התגלויות רבות של מלאכים לבני אדם, ובהןשלושת המלאכים ששולחאלוהים אלאברהם אבינו; המלאכים המודיעים ללוט כי עליו לעזוב אתסדום; המלאך שבא לבשר למנוח על הולדת בנושמשון; המלאך שנשלח אלגדעון בן יואש, כדי לשכנעו כי עליו להנהיג את ישראל במלחמה במדיין; ועוד. המלאכים מופיעים בדרך כלל בדמות אנשים, ויש בכוחם להיותבלתי נראים כדוגמת המלאך שחסם אתאתונו של בלעם. למלאכים בדרך כלל אין שמות פרטיים, ובשני סיפורים המלאך דוחה את הבקשה לומר את שמו, אך בספר דניאל מוזכרים שני מלאכים בשמותיהם:מיכאל וגבריאל.
בחלק מהמקרים, יוצרת התגלות המלאךפחד אצל האדם הפוגש בו ומזהה אותו כמלאך, עד כדי חשש לחייו, שכן המלאך הוא סוג של ישותעל טבעית השייכת ל"פמליה של מעלה".[2]
בנוסף למיכאל וגבריאל, מוזכרים במסורת היהודית מלאכים נוספים בעלי שמות דומים. בספרות חז"ל מוזכרים המלאכיםאוריאל,סמאל ורפאל. המלאךמטטרון מוזכר בכמה מקומות בתור מלאך חשוב. על פי הקבלה אין להגות את שמות המלאכים, ויש להזכיר רק את תחילת שמם[3] או לחלופין רק להרהר אותו במחשבה.
באגדה מצוי הביטוי לצבא מלאכי ה' - "פמליה של מעלה" מול "פמליה של מטה" שהם ישראל, ומסופר רבות על מלאכי השרת שאומרים שירה לפני האל. במדרשים ובתלמוד מוזכרים מלאכים בהקשרים רבים נוספים.
לפיהרמב"ם, המלאך המופיע בתנ"ך ובספרות חז"ל הוא לעיתים ישות שכלית רוחנית נבדלת מחומר, הזהה לשכל נבדל במטאפיזיקההאריסטוטלית, אך לעיתים הכוונה להאנשה של כוח מכוחות הטבע. כמו כן, לדעת הרמב"ם נבואות הנביאים נמסרות להם על ידי מלאך,[4] אולם יש מבארים שכוונתו שכוח הדמיון מעורב בקבלת הנבואה, וזאת בשונה ממשה רבנו שקיבל את דבר ה' באופן בהיר וישיר, ללא התערבות כוח הדמיון.[5]
המלאכים על פי הקבלה הם מציאויות רוחניות, המוגדרות בעיקר על פי תכונה מסוימת, ועל פי התכונות והאופי המיוחדות לה. הם הוויות הפועולות בעולמות היצירה והבריאה כפי שבני האדם פועלים בעולם העשייה.[6]
המלאכים הם בעלי הכרה עצמית, הכרה של הסביבה ויכולת לייצור ולעשות דברים בתוך מסגרת העולם שהם מצויים בו, ושלכל אחד מהם תפקיד של שליחות מתמדת מטעם הקדוש ברוך הוא בהיותו מקשר בין עולם העשייה לבין עולמות עליונים יותר (ולעיתים תחתונים יותר), ומעביר את החִיוּת באופן דו צדדי ביניהם.[6] מצד אחד, כל מצווה שאדם עושה היא פעולה רוחנית-קדושתית שיוצרת מלאך שהוא מעין שליח של האדם לעבר העולמות העליונים, בהם מקבלת המצווה וכוונתה משמעות וממשות, שהיא המלאך. ומצד שני, יש מלאכים הנשלחים כלפי מטה והמתגלים בצורה כזו שקשורה בעקיפין למהותם. לפעמים המלאך מתגלה בעקיפין באופן בו אנשים קדושים במיוחד כמו נביא או כל אדם במצב של הארה גבוהה יכולים לחוות את מציאות המלאך באופן רוחני, ולפעמים המלאך מתגלה באופן ישיר ולובש צורה שקיימת ממש בעולם שלנו כמו דמות אדם, להבה או צורה טבעית אחרת.[6]
בניגוד לבני אדם, מלאכים מוגדרים כ"עומדים", כלומר - לא משתנים, והם מייצגים באופן קבוע מהות רגשית או שכלית אחת וחד-ממדית, שמגדירה את המלאך, ואיננה מורכבת ממערך שלם של הוויות כמו האדם.[6]
חלק מן המלאכים הם עתיקים וקיימים מאז ומעולם, בעוד חלקם מלאכים שנוצרים כתוצאה מהמעשים והחוויות של יצורי העולמות.[6]
בעולם היצירה, המלאכים מחולקים לקבוצות שכל אחת מהן נקראת "מחנה של מלאכים", וכולל בתוכו פרטים רבים שקשורים לרגש מסוים של המחנה - לדוגמה, מחנה של אהבה, שכולל בתוכו מלאכים שונים שכל אחד מהם מייצג גוון אחר של אהבה, או מחנה של יראה, בו כל אחד מהמלאכים הוא גוון אחר של יראה.[6]
בעולם הבריאה הגבוה יותר, קיימים מלאכים הנקראים "שְׂרַפִים" בגלל היותם קרובים יותר לאלוקות וכמיהתם להתקרב ולהשרף בה. השרפים הם התגלמויות של דרגות של השכל העליון, כשכל אחד מהם הוא צד מסוים של הוויה שכלית בדרגה וצורה מסוימת.[6]
בעולמות הרע או הקליפה, הקיימים מתחת לעולם שלנו, קיימים מלאכים מסוג אחר: מלאכי חבלה, שבניגוד למלאכי העולמות העליונים, מייצגים רגשות ודחפים של הטמא והרע ולא של הקדושה, ולכן הם נוצרים ממעשים, מחשבות ורצונות של רע ולא ממעשים של טוב, ומובילים את השפע מהאדם לעולמות הטומאה.[6]
מלאכי החבלה מפתים לעשות רע מתוך עולמות הרע בהם הם נמצאים, ופועלים על האדם בצורות חומריות ורוחניות, ומשמשים גם להענשה של החוטא על חטאיו על ידי ייסורים, כאבים ומשברים חומריים ורוחניים. בניגוד למלאכים של הקדושה, מלאכי החבלה הם טפילים של העולם הזה - וחיים מכח הבחירות הרעות שנעשות בו, בהיעדר יכולת להאחז ברע שבו, הם יעלמו ואינם חלק מתמונת העולם האידיאלית.[6]
כשאדם עושה מצווה או עבירה ויוצר על ידה מלאך, הוא נצמד אליו והופך להיות חלק מההוויה הסובבת אותו. במהלך חייו של האדם ההשפעות הטובות או הרעות שלהם עקיפות באופן מסוים, אבל עם פטירתו אותם מלאכי החבלה מקיפים אותו ללא חציצה - ובעצם היותם מענישים אותו באופן ישיר מתוך הרע שהוא יצר בעצמו, וזוהי הירידה לגיהנום. לאחר שהם חדלים להתקיים בהיעדר חיות להאחז בה ולאחר שחוה את כל הכאב ברע שיצר, הנפש שלו מתנקה ויכולה להגיע למקומם של המלאכים שיצרה במעשיה הטובים ולהתענג בטוב שעשתה - וזוהי העלייה לגן עדן.[6]
על פי הקבלה ישנם רבבות אלפי מלאכים, המוזכרים בשמות רבים נוספים[7] ושאמונים על דברים שונים.
ספר הזוהר מבחין בין מלאכי שרת למלאכי חבלה, בין מלאכי חסד למלאכי דין ובין מלאכים בעלי אופי זכרי (משפיעים ומנהיגים) למלאכים בעלי אופי נקבי (מושפעים ומונהגים).
.jpg)
