המיתוס הוא בדרך כלל סיפור המהווה חלק ממסורתה התרבותית של קבוצת אנוש מסוימת, ולעיתים מופץ גם בין תרבויות. לרוב הוא עוסק בנושאים שההסבר להם טרם נמצא, בשעתו, ועל כן מיתוסים רבים בתרבויות העולם נוגעים לסיפורי בריאה, למבול ולמחזורי העונות בטבע. אף שהסיפור המיתי אינו בהכרח מקודש, לעיתים קרובות ניתן למצוא בו ישויותעל-טבעיות.
תחום הפולקלוריזם (חקר סיפורים פשוטים ומיתוסים) מייחס למיתוס חשיבות רבה על רקע תפקידו בתרבות שממנה בא.
המיתולוגיה היוונית מתחילה מלידתו שלאורנוס, אל השמיים מגאיה, אלת הארץ. אורנוס וגאיה הולידו את הטיטאנים, ובין היתר אתכרונוס, (אל הזמן) האחרון שנולד. בעצת גאיה, כרונוס מסרס את אביו, שאילץ את גאיה להותיר את ילדיה בחיקה. מעשה זה מסמל את היפרדות השמיים מהארץ. כרונוס נישא לריאה אחותו, והוליד ילדים, אשר להוציא אתזאוס, הוא אכל עם לידתם. זאוס הוריד את כרונוס מכס השלטון, ואילץ אותו להחזיר את הילדים שאותם הוא בלע. בעזרת האלים הצעירים יותר, זאוס ניהל מלחמה נגד הטיטאנים הזקנים, ניצח אותם והתמנה לאל עליון. בניו של כרונוס חילקו ביניהם את השלטון: זאוס קיבל את השמיים,פוסיידון את הים והאדס את השאול. זאוס קבע את כס מלכותו בהר אולימפוס ומלך לצד אשתוהרה. משפחת האלים הלכה והתרחבה והמיתוסים למעשה מתארים את יחסיהם הסוערים.
בין המיתוסים המפורסמים נמנים מעליו שלהרקולס, בנו של האל זאוס ובת התמותהאלקמנה. כבר בלידתו, הרקולס חונק שני נחשים שהרה הקנאית שלחה כדי להורגו. במהלך חייו הרקלס ביצע מעללים רבים, וביניהם 'תריסר המלאכות' אשר בין המפורסמות ניתן למנות את ניקיון אורוות אוגיאס, והירידה לשאול. הרקלס קיבל מעמד של אל במיתולוגיה הרומית, בשם של הרקולס. גבורתו של הרקולס זכתה לחיקוי מצד רעותסאוס. גיבור אתונאי זה הרג בכרתים את המינוטאורוס. הוא הצליח לצאת מהמבוך בעזרת 'חוטה של אריאדנה'. בעזרתו של הרקולס, הוא ניצח את האמזונות, שבט הנשים הלוחמות. מעבר לאלי האולימפוס, המיתולוגיה עשירה בדמויות, ובין היתרפרסאוס ויאסון, אשר היו גיבורים.
המיתולוגיה הרומית מקבילה בעיקרה למיתולוגיה היוונית, אבל יש לה מיתוסים משלה, למשל סיפורו שלאיניאס, בנה שלונוס שברח ממלחמת טרויה ועבר תלאות רבות (כמסופר באיניאדה) ונלחם במלחמה קשה בחצי האי האפניני (כיוםאיטליה) עד שהגיע ייסד אתאלבה לונגה, העיר ממנה יצאו רמוס ורומולוס, מייסדי רומא.
סיפורם שלרמוס ורומולוס, שהושלכו לנהר הטיבר בידי חיילים על פי פקודתו של המלךאמוליוס ונאספו על ידי האלה הזאבה לופה וגודלו על ידה. בסוף, שני האחים האלה הקימו אתרומא.
האלים האחראים על הבתים במיתולוגיה הרומית היו הלארס.
המיתולוגיה המצרית בשלושה מרכזים דתיים שונים: בהליופוליס, בממפיס ובהרמופוליס, באלף השלישי (2778–2260 לפנה"ס). על ידי פולחנים שונים, כל אחד ממרכזים אלו השתדל למשמע את העולם, על ידי העמדת אלו הבורא כבעל סמכות על כל האלים ועל בני התמותה. בניגוד למיתוסים המסופוטמיים, השמש ויחסה לשמיים ולארץ היא הדומיננטית במיתוסים המצריים. על פי הקוסמוגוניה של הליופוליס מסופר כיצדאתום המזוהה עםאל השמשרע בעצם נוצר מנון, הים הקדמוני. רע-אטום הוליד אתשו, אל האוויר ותפנות, אלת הלחות. שו התמקם ביןגב, אל הארץ ונות, אלת השמיים. ילדיו של גב הם האליםאוסיריס,איסיס,נפתיס וסת. נושאים שחוזרים על עצמם במיתולוגיה המצרית הם המוות והתחייה. אוזיריס נחשב לאל הצומח והמתים, המחזיר חיים לאחר שיטפונות הנילוס ומקבל את המתים בעולם שמעבר. אוזיריס מומת בידי אחיו סת המקנא לו. זה מבתר את גופתו ומפזר את אבריה על כל האדמה. איזיס, אשתו המסורה של אוזיריס אוספת את האיברים ובעזרת קסם מולידה מהם ילד בשםהורוס. זה נוקם את נקמת אביו ומתמודד עם סת מול בית דין, שתומך בהורוס. בסופו של דבר אוסיריס חוזר לחיים ולמעמדו כמלך ושופט המתים.
המיתולוגיה המסופוטמית עוסקת בכוחות הקוסמיים שהשתתפו בבריאת העולם, באגדות על מסעות גבורה מהסוג שלעלילות גילגמש, ובסיפורי על פועליהם של אלים ספציפיים על ערי האזור, המשקפים אינטריגות פוליטיות. מועד מרכזי במסופטמיה היה השנה החדשה, שבה תדיר היא הייתה מוצפת באביבים על ידי נהרות הפרת והחידקל.סיפור הבריאה המסופוטמי מתאר את מאבקו ואת ניצחונו שלמורדוך, מלך האלים עלתיאמת, המייצגת את כוחות הכאוס. מאבק זה מתואר בעלילות שלהבעל, האלהכנעני, הכתובות בלוחות חרס שנמצאו בעיראוגרית שנמצאת בסוריה של ימנו. עלילות גלגמש הוא סיפור אכדי מןהאלף הראשון לפנה"ס. הוא מתאר את ניצחונו שלגילגמש, מלךארך עלאנכידו הפראי. לאחר התגברותו עליו, הוא מפתח יחסי ידידות איתו ודוחה אתאישתר, אלת האהבה. כתוצאה מנקמתה מת אנכידו, מה שמחולל אצל גילגמש הכאוב והאחוז באימה תהייה אחרסוד החיים הנצחיים. הוא מגלה אותו בדמות צמח מים, שנחש אוכל אותו בעת חזרתו של גילגמש לעבר ארך – דבר ההופך את גילגמש לבן תמותה.
במיתולוגיה ההינדואית ניתן להבחין בין סיפורים ודיים, ברהמנים והודיים. כל אחד בדרכו, הם מתארים את הבריאה. הסיפור הראשון הוא הריג-ודה. שיר עתיק ביותר המתאר את מעללי הגבורה של אינדרה, אלת המלחמה ושל ורונה אל הצדק. שיר אחר מתאר את הקרבת הענק וכיצד נבראו מרוחו – הירח, מעיניו – השמש, מפיו – אינדרה ואגני אל האש, מנשמת אפו – הרוח, מטבורו – האוויר, מגופו – השמיים ומרגליו – האדמה. ממכלול האיברים הללו (פיו, זרועותיו, ירכיו ורגליו) נוצרו ארבע הקסטות של הודו. באופנישדות, שהוא טקסט עתיק הכתוב בסנסקריט קיים סיפור המתאר כיצד הרוח תפסה דמות אנושית, אשר נחלקה לזכר ולנקבה. בראותה שמלאכתה אינה מושלמת, היא איחדה אותם לזוג, אשר הוליד את האנושות ואת כל החיות. בין האפוסים הידועים ביותר במיתולוגיה ההינדואיסטית ניתן למנות את הרמאיאנה והמהאבהארטה. מרבית ההודים מחשיבים אותם כהגיגים על דילמות מוסריות ורוחניות, שבפניהן מנצח נצחים ניצב האדם. מיתוסים אלו מציגים אנשים, שאינם טובים או רעים באופן מובהק, ומסתיימים בניצחון הטוב על הרע לאחר מאבק איתנים.
ספיחי המיתולוגיה המסופוטמית ניכרים בספרבראשית, וגם בספרי התנ"ך האחרים. נראה שהסיפורים המסופוטמיים עברו עיבוד והם משקפים את היחסים המורכבים שבין האל לאדם. מתוך החושך והתוהו ובוהו,האל ברא שמיים וארץ בתוך שישה ימים, וביום השביעי שבת. ביום השישינברא האדם, ומצלעו נבראה האישה הראשונהחוה; ושניהם הושמו בגן עדן.הנחש שכנע את חוה לאכול מפריעץ הדעת הטוב והרע; והיא משכנעת את אדם לאכול ממנו. האל מעניש את הזוג בכך שהוא מגרש אותו מגן עדן לעבר עולם של סבל ושל מוות – וגירוש זה פותח את תולדות האנושות, המתאפיינים בהיעדר מושלמות.
בדומה לסיפורים המיתולוגיים של מסופוטמיה, הודו ויוון, בספר בראשית מובא סיפורהמבול, הפוקד אתכל האנושות. בתנ"ך המבול מוצג כעונש על התנהגות האדם. האל מיידע אתנח על האסון הממשמש ובא ופוקד עליו לבנותתיבה, ולהעלות בה את משפחתו וכן זכר ונקבה מכל מין ומין שלבעלי חיים יבשתיים. לאחר המבול האל מברך את נוח והמין האנושי מקבל את הארץ לנצח. בדומה לסיפור הבבלי, אף בבראשית מובאים הסיפורים של בניית התיבה, ושלהיונה עם ענף הזית. בדומה לאותנפישתים בעלילת גילגמש, אף נח שורד ומשריד את האנושות, תודות לצו האל לבנות התיבה. אבל בשונה מהסיפור הבבלי, סיפור המבול אינו תוצאה מריב בין אלים, כי אם מטעמים מוסריים.
ספרים וסרטים מודרניים כמו "מלחמת הכוכבים", "ההוביט" ו"שר הטבעות" הם בעלי אספקטים מיתולוגיים שלפעמים מתפתחים למערכותפילוסופיות עמוקות.הם עצמם אינם מיתולוגיה שהמאמינים בה רואים את האירועים כאירועים שהתרחשו במציאות (אמונה מופשטת או אמיתית),[דרוש מקור] אך לאנשים מסוימים הם עונים לאותם צרכים פסיכולוגיים כמו המיתולוגיות הקלאסיות.
המיתולוגיה בעידן המודרני חיה וקיימת דרךאגדות אורבניות, אמונות ה"ניו אייג'" ודרך אספקטים מסוימים של דתות.
