מילה היא יחידה בסיסית בשפה המתאפיינת בכך שיש להמשמעות ייחודית וביטויפונטי בשפהמדוברת (או מרחבי בשפת סימנים). לשפות בעלות מערכתכתב יש למילים גם ייצוג גרפי בכתיבה.
האטימולוגיה עוסקת בחקר מקורותיהן של המילים: מתי הופיעו בשפה, מאיזה מקור, וכיצד השתנתה צורתן ומשמעותן.
ההגדרה הרווחת בציבור, המבוססת על צורת הכתיבה של המילה, נקראת בז'רגון הבלשני "תיבה", כלומר רצף אותיות המצוי בין שני מרווחים.
הגדרהפונולוגית, רצף צלילים בעל משמעות, אך כאן אין חשיבות לכתיב, רק לצליל, כך ש"קר" ו"כר" הם אותה מילה, מפני שברישום פונטי שתיהן יירשמו kar.
הגדרה אורתוגרפית, הגדרה שבסיסה הוא הכתיב, בהגדרה זו "דן" כשם פרטי ו"דן" כפועל יהוו אותה מילה.
הגדרה סמנטית, מה שמזוהה בבלשנות כלקסמה, יחידה מילונית, כך למשל המילים בכל אחד מהביטויים "בית ספר" או "בן נעוות המרדות" יהוו מילה סמנטית אחת, אף על פי שייצוגם בכתיב אינו מהווה מילה אחת.
המילים הן אבני הבניין היסודיות של השפה והן נושאותמשמעות.[1] הסמנטיקה היא תחום בבלשנות העוסק בחקר המשמעות של המילים. והפרגמטיקה חוקרת את השפעת ההקשר על משמעות זו.
המילים מצטרפות לביטויים ולמשפטים.למילה יש מבנה פנימי המקושר למשמעות שלה ולתפקוד שלה במערכת השפתית הכללית.[1]רוב המילים מורכבות מיחידות קטנות יותר הנקראותמורפמות או צורנים, שהן היחידות בעלות המשמעות הקטנות ביותר בשפה. מילה יכולה להיות מורכבת מצורן בודד, אך רוב המילים מורכבות משני צורנים לפחות.המורפולוגיה היא תורת הצורות אשר עוסקת במבנה של המילים, משמעות המורפמות והדרכים שבהן הן מתחברות ליצירת מילה.[1]
מבחינהצלילית המילה מורכבת מהברה אחת לפחות. ההברות הן היחידות הטבעיות שמרכיבות את המילים, אך להבדיל מהצורנים הן אינן בעלות משמעות כלשהי כשלעצמן. ההברות מורכבותמהגהים, שהם יחידות הצליל הקטנות ביותר בשפה ובדומה להברות גם הם חסרי משמעות כשלעצמם. קיימים שני סוגים של הגהים:עיצורים ותנועות.[1]
כאמור, בשפות שפתחו מערכתכתב קיים גם ייצוג גרפי למילה. במסגרתטקסט על פי רוב כל מילה תהיה מופרדת בדרך כלל במרווח מהמילה שלפניה ולאחריה. עם זאת בשפות מסוימות, כגוןסנסקריט, אין הפרדה בין המילים. כמו כן, לעיתים יבואו סימניפיסוק לאחר מילים מסוימות.
נוטים להבחין בין מילות תמנית למילות תבנית. במשפט "מילה שלי זו מילה" קיימות ארבע מילות תמנית, כיוון שמונים בספירת מילות תמנית כל מילה לגופה, גם אם מילה מסוימת חוזרת על עצמה. במשפט לעיל קיימות רק שלוש מילות תבנית, כיוון שלא מונים חזרות על מילים, כמו כן התבנית משמשת כתבנית דקדוקית, כלומר "מילה" "מילתי" מילים", כל אלו ישמשו כמילת תבנית אחת.
שמות עצם – מילים שיש להם נטייה שלמספר ולחלקן גם שלמין. לשמות עצם ניתן להוסיף כינויי שייכות חבורים או פרודים (שלי, שלך).
שמות תואר – מילים שמתקשרות לשמות עצם. ניתן להטות אותן תמיד לפי מין ומספר. לחלק מהן ניתן להוסיף את המילים: "מאוד", "יותר" ו"ביותר".
תוארי פועל – מילים שמתקשרות בעיקר לפועל ולא ניתן להטות אותן כלל.
מילות תפקוד – מילים שמסמנות קשרים שונים במערכת השפתית. מילות התפקוד הן קבוצות קטנות ו"סגורות" שלרוב לא חלים בהן שינויים. ישנן שלוש קבוצות עיקריות של מילות תפקוד:
מילות יחס – מילים כמו: על, של, ובשביל. ניתן להטות את מילות היחס לפיגוף.
מילות קישור – מילים כמו: גם, אך, אבל, אולם ואם. לא ניתן להטות את מילות הקישור.
כינויים – מילים כמו: הם, זה, כזאת, מה, איזה וקצת. הכינויים מחליפים את מילות התוכן. יש מספר כינויים שונים:כינויי גוף (פרודים וחבורים),כינויים רומזים, כינויי שאלה, כינויי סתמיות וכינויי כמות.
מסמן – מתייחס למילה עצמה, אשר יכולה להיות מושמעת כרצף צלילים או כתובה כרצף אותיות.[1]
מסומן – מתייחס למשמעות שהמילה מסמלת. כלומר, התוכן של המילה והמושגהמציאותי אוהמופשט המייצג את מה שעומד מאחוריה. תוכן המילה כולל את כלהידיעות, המחשבות והרגשות המקושרים אליה.[1]
המשמעות של מילה מסוימת היאהכללה או מושג.[2]משום מושגים והכללות הם תוצרים של מחשבה, ניתן לייחס את המילה המשמעותית לתופעה שלחשיבה.[2]
על פי רוב משמעות המילה קשורה גם לדרך השימוש בה, להקשר ולנסיבות שבהן היא מופיעה.[1]
שדה סמנטי מתייחס לכלל המילים הקשורות לנושא או תחום משמעות מסוים.[1]
ככלל, ניתן להשוות מילים לפי המשמעות שלהם (שונה לחלוטין, זהה לחלוטין או דומה ברמה זו או אחרת), הכתיב שלהן (שונה לחלוטין, זהה לחלוטין או דומה מבחינות מסוימות), ההגייה שלהן ומוצאן ההיסטורי. ישנם גם כינויים רבים לקבוצות מילים על פי תוצאות ההשוואת קריטריונים אלו. אולם, לצד המילים הנרדפות, שלוש הקבוצות, שמקובל ביותר להתייחס אליהן, הן הומונימים, הומוגרפים והומופונים.
הומונים הוא מילה אשר לה משמעויות אחדות, שונות זו מזו, כך שלמעשה מדובר בשתי מילים נפרדות, המיוצגות באופן זהה. דוגמה לכך היא המילה "גליל" המייצגתחבל ארץ וגםצורה הנדסית. משמעותו של הומונים אינה ידועה כשהוא לעצמו, והיא מתבררת רק מתוך ההקשר שבו מופיעה המילה במשפט או בפסקה. לעיתים בוחר הדובר להבהיר במפורש את המשמעות שבה הוא משתמש, כדי להסיר ספק. דוגמה:”הלב הולך אל העתיד שגם הוא מין חוף וסירנות [לא צופרי אזעקה, נשים שאי אפשר לעמוד בפני קולן] שרות שם ומפתות את יורדי הים” (יואל הופמן, Curriculum Vitae,כתר ספרים, 2007).
הרבה פעמים יש להומונימים אטימולוגיה אחרת, כך, שלמעשה, מדובר בשתי מילים, שלעיתים הושאלו משפות שונות, או שנשמעו ונכתבו אחרת בעבר, אך כיום הן נשמעות ונכתבות אותו הדבר, אבל משמעותן שונה, לדוגמה המילה "טאבו". משמעות אחת שלה לקוחה מהשפות הפולינזיות, ומשמעות אחרת – מטורקית. (בטורקית היא נהגית TOPO.)
הומופון הוא מילה שהגייתה זהה לזו של מילה אחרת (למשל "קר" ו"כר"), כך שבדיבור אין הבדל ביניהן, אך ההבדל מתקיים בכתב. גם במקרה זה, בעת הדיבור אין משמעותו של ההומופון ידועה כשהוא לעצמו, אלה מתבררת רק מתוך ההקשר שבו מופיעה המילה במשפט.
הומוגרף הוא מילה שכתיבה זהה למילה אחרת בעלת משמעות שונה. מילים הומוגרפיות יכולות להיות הומופניות (שאופן ההגייה שלהן זהה) או הטרופוניות (שאופן ההגייה שלהן שונה).
בחקר משמעותן של מילים עוסק ענף הבלשנות הקרויסמנטיקה לקסיקלית. תחום זה שנוי במחלוקת בין אסכולות שונות של הבלשנות והפילוסופיה, כיוון שיש בלשנים ופילוסופים הטוענים כי למילים אין משמעות כשלעצמן, אלא היחידה הקטנה ביותר בעלת משמעות בשפה היאמשפט. המייצג הבולט ביותר של הגישה הזו הואגוטלוב פרגה שטען כי בשפה, בין אם היא טבעית (כלומר שפה אנושית) או מלאכותית (למשל, שפה לוגית או מתמטית), אין משמעות למילה או לסימן כשלעצמם, כיוון שהללו מושפעים מהתפיסה הסובייקטיבית של האדם הפרטי. רק כשהמילה או הסימן נתונים בתוך משפט, אפשר לדבר על משמעותם לאור משמעות המשפט כולו שהיא, לפי התאוריה של פרגה, הרבה יותר נייטרלית. למשל, משמעות המילה "חומה" תלויה בהשקפותיהם השונות של אנשים על-אודות הצורה של האובייקט או של הפונקציות שעליו למלא. לעומת זאת בתוך המשפט "העיר העתיקה בירושלים מוקפת חומה", יש למילה חומה משמעות נייטרלית הרבה יותר – עבור כל האנשים שמייחסים למשפטערך אמת חיובי (כלומר, מחשיבים אותו כנכון), הדבר המקיף את העיר העתיקה בירושלים הוא חומה.[3]
בספרו שללודוויג ויטגנשטיין "מאמר לוגי פילוסופי" ("הטרקטטוס"), ויטגנשטיין מאמץ את עמדתו של פרגה ומייחס משמעות רק למשפט כולו ולא למילים הבודדות המרכיבות אותו.
הד לגישתו של פרגה אפשר למצוא גם בספרו שללואיס קרול "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם". בדיאלוג ביןהמפטי-דמפטי לאליס אומר המפטי-דמפטי: "כשאני משתמש במילה, הרי משמעה בדיוק כמשמע שאני בוחר לתת לה – לא פחות ולא יותר". דעה דומה מביע לואיס קרול "לוגיקה סימבולית": "אני טוען שכל מחבר של ספר רשאי בהחלט ליחס כל מובן שהוא רוצה לכל מילה או פסוק שהוא מתכוון להשתמש בהם. אם אני פוגש מחבר, האומר בפתח ספרו "שיהיה מוסכם, כי במילה 'שחור' אני מתכוון ל-'לבן', ובמילה 'לבן' אני מתכוון תמיד ל-'שחור'", אני פשוט מקבל את כלליו, ככל שייראו מפוקפקים בעיניי."
