 | |
| לידה | 21 בינואר1887 |
|---|---|
| פטירה | 2 באוגוסט1951 (בגיל 64) |
| מקום קבורה | עין חרוד מאוחד |
  | |
מאיר רוטברג (21 בינואר1887 –2 באוגוסט1951) היה אישהעלייה השנייה, מייסדהמשביר המרכזי ומנהלו הראשון ומבכיריההגנה.
נולד בוויניצה שבאוקראינה (כ-260 ק"מ מהבירהקייב) למשפחה יהודית מסורתית. עוד בנעוריו השתתף בפעילותציונית וב-1905 עלה לארץ ישראל.
בארץ עבד כפועלחקלאי במושבותראשון לציון,פתח תקווה,גדרה,רחובות, ואדי חנין (נס ציונה) ובמקומות נוספים. בניגוד לרבים מבני העלייה השנייה הסתגל היטב לחיי העבודה ולתנאים עד כי כונה "מלך המעדר". בשנת1909 היה חבר בגרעין הראשון שלקבוצת כנרת שהתרכז בחוות כנרת לצדבן ציון ישראלי ונח נפתולסקי, שכונו יחדיו "שלישיית יחד". הם התגוררו (יחד עםמנחם שמואלביץ (ממש"י) ופועלים נוספים) בבית המוטור שם עסקו בעבודה ובשמירה. עקב סכסוכים שהתגלעו בינם ובין מנהל הפעילות החקלאית בחווה, האגרונוםמשה ברמן, נאלצו לעזוב ועברו לעבוד בסג'רה ובמסחה.
בד בבד עם העבודה החקלאית עסק רוטברג בפעילות ארגונית ופוליטית והיה מבין ראשוני מפלגתהפועל הצעיר, לאחר זמן עבר לתנועתהבלתי מפלגתיים[1] והיה ממארגני הוועידה הראשונה של "הסתדרות פועלי יהודה" (אחת משלוש הסתדרויות הפועלים מהן נוצרהההסתדרות הכללית) ומפעיליה המרכזיים. בשנת1913 נשלח כציר מטעם "הפועל הצעיר" לקונגרס הציוני ה-11 בווינה. עם חזרתו לארץ, בנמל אודסה, הכיר נערה יהודייה צעירה בשם חיה שנסעה עמו באנייה כעולה חדשה, והשניים התחתנו בארץ. חיה ליוותה את מאיר ברוב תחנות חייו ואף הייתה בעצמה פעילה בתחומי ההתיישבות וקליטת העלייה.
בשנים1913–1915 היה חבר בקבוצה לכיבוש אדמה (קבוצת חלוץ של מתיישבים שנועדה לקבוע את עובדת הבעלות היהודית על השטח ולהכשיר את התנאים להתיישבות) בכפר אוריה (1913) שעלתה לבסוף על הקרקע בקלנדיה (עטרות) וב-1915 היה אחראי על קבוצה שעלתה לדילבקריית ענבים.
בשנת1916, במהלךמלחמת העולם הראשונה, שב לכנרת ועמד על המצב הכלכלי הנורא. המחסור בחומרי גלם ומוצרי יסוד גרם לעלייתמחירים ויצר תופעות שלספסרות במזון ובחומרי גלם כגון זרעים לחקלאות. לפיכך, ובהשראתיוסף המקראי, פנו הוא וברל כצנלסון להסתדרות הציונית בהצעה להקים מחסני מזון שירכשו בסיטונאות וימכרו לצרכנים בלא רווח וכך יצילו את מפעל ההתיישבות שעמד לפני קריסה. הצעתו התקבלה וכך הוקםהמשביר המרכזי שמאיר רוטברג היה למנהלו הראשון.
על אף שב-1919 היה מבין התומכים בהקמת מפלגתאחדות העבודה ואף פרש עקב כך מ'הפועל הצעיר' לא הצטרף לבסוף ל"אחדות העבודה".
היה מיוזמי הקמת הסתדרות העובדים הכללית ב-1920 כנציג הסתדרות פועלי יהודה.
בשנת1925, עקב חוסר הסדר והבעייתיות שבניהול המשביר המרכזי שניסה לפעול במספר תחומים ללא תיאום ונקלע לקשיים, הודח רוטברג מהנהלת הארגון. רוטברג בחר להצטרף לקואופרטיב 'נמליט' בחיפה וחזר לעסוק בעבודה פיזית בנמל.
עוד בשנות ה-20 היה רוטברג פעיל בהגנה ואף היה נוכח בהקמתה. במסגרת פעילות במשביר, ריכז גם פעילות רכש שלנשק והבאתו לארץ. בשנים1929–1940 היה חבר המפקדה הארצית של ההגנה מטעם ההסתדרות (יחד עםה"גיסים"אליהו גולומב,דב הוז ושאול אביגור) והיה ממונה על אזור חיפה והצפון ועל שיתוף הפעולה עם "תעש". בשנת1932 יזם קורס ארצי למפקדי יישובים כפריים.
רוטברג נהג להקדיש להגנה מזמן הפנאי שלו, לאחר יום של עבודה פיזית. בשנת1936, עקב פרוץהמרד הערבי הגדול וההחמרה שחלה במצב הביטחוני, התגייס לפעילות מלאה בהגנה. בשנת1940 הודח ממרכז הארגון עקב חילוקי דעות.
בשנת1940, זמן קצר לאחר שהודח ממרכז ההגנה, נפגע קשה בתאונת דרכים ונותרמשותק עד מותו, 11 שנים מאוחר יותר. רוטברג נפטר בעין חרוד, שם גם נערכה הלווייתו וכן התגוררה אלמנתו חיה עד מותה ב-1982.
על שמו רחובות בחיפה ובגבעתיים.
