לטינית (Lingua latīna,תעתיק: "לִינְגְּוַּה לַטִינַה"), או בשמה האחררומית, היאשפה אחת מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחתהשפות ההודו-אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכזחצי האי האיטלקי, האזור בו נמצאת העיררומא, המכונהלטיום (כיום, מחוזלאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית שלהאימפריה הרומית, הופצה הלטינית באמצעות כיבושי הקיסרות לכל רחבי האימפריה. הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.
השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה, האסטרונומיה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, וקיימות הקבלות רבות בינה לבין האנגלית, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה השפה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (בהן בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקהחוג מיוחד במסגרתמדעי הרוח, המכונהלימודים קלאסיים.
הלטינית החלה להיכתב באלפבית הלטיני שנשאל מהשפה האטרוסקית. האטרוסקים קיבלו את האלפבית, ככל הנראה, מדוברי יוונית שישבו באיטליה. הגרסה הלטינית לאלפבית שונה במקצת מן היוונית, והיא הגרסה המשמשת היום לכתיבת רוב שפות העולם (שינויים קלים הוכנסו במהלך ימי הביניים).
בלטינית קלאסית (שדוברה על ידי מלומדים) משוחזרות חמש תנועות בסיסיות: a e i o u. כיוון שמשך ההגייה הואפונמי בלטינית, כל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה, וכפי שקורה בשפות רבות, התנועות הקצרות נוטות להתמרכז (לֵיהגוֹת במרכז חלל הפה). על כן למעשה יש עשר תנועות, ונוספת עליהן תנועת /y/ במילים שנשאלו מיוונית.
הלטינית איננה שפה מדוברת, ואין כללים מחייבים לגבי אופן הגייתה, אך יש מספר מסורות הגייה. האפיפיורבנדיקטוס השישה עשר, למשל, שהוא ממוצא גרמני, היה קורא את התפילות הלטיניות על-פי המסורת הגרמנית, כלומר, הגה ecce כ"אקְצה", בשעה שחבריו החשמנים ממוצא איטלקי הוגים "אצּ'ה/אטּשׁה" (ettše).
בישראל הייתה מקובלת בחוגים הקלאסיים הגייה שמקורה בגרמניה, זאת משום שהמורים היו, ברובם, יוצאי גרמניה. מאז חל מהפך, וכיום יש נטייה לדבוק בהגייה הלטינית ההיסטורית. זאת ההגייה המשוחזרת לפי מחקריםבלשניים, המתבססים על תעתיקים עתיקים מהלטינית המדוברת לעברית. לפי מחקרים אלה, אין ספק שהמילה כ-ecce נהגתה, לפני 2,500 שנה, "אקּה". ואכן, בחוגים הקלאסיים בישראל כיום כך נהוג לבטא את המילה. לפיכך נהוג לומר "קיקרו" ולא "ציצרו", כפי שנהגו המורים ממוצא גרמני בעבר, או צ'יצ'רו, כפי שנוהגים האיטלקים כיום.
לטינית היא שפה שבה משתמשים ב"גזע" המילה, אושורשה, ואליו מוסיפים תוספות, בדרך כלל בסוף השורש על מנת לציין את פרטי המילה –מין, מספר, ויחסה בשמות עצם,שמות תואר, וכינוי הגוף (הליך הקרוי הטיה או בלעז declension), אוגוף, מספר, זמן, מנח (פעיל/סביל), ומודוס בפעלים (בדומה לבניינים בדקדוק העברי, ובלעז conjugation).
לדוגמה, שם העצם amicus, שפירושו "חבר" (צורת שייכות amicī, בניין ראשון) מסתיים ב-us, מה שמלמד על מינו (זכר), מספרו (יחיד), והיחסה שלו (יחס ישר – Nominative). ישנם שמות עצם שאי אפשר לדעת מה הוא מינם לפי צורת היחסה הישרה שלו, למשל המילה manus (צורת שייכות manūs, בניין רביעי) שפירושה "יד", והיא ממין נקבה. על מנת להימנע מטעויות תחביריות, יש לדעת את מין שם העצם. דבר זה מקבל חשיבות כאשר משתמשים בשמות תואר, אשר צריכים להתאים לשם העצם אותו הם מתארים במין, יחסה, ומספר. כך "ילד טוב" יהיה "puer bonus" בעוד ש"ילדה טובה" תהיה "puella bona".
הפועל cantō, שפירושו "אני שר" צורתו מלמדת על גוף (ראשון), מספר (יחיד), זמן (הווה), מנח (פעיל), ומודוס (חיווי).
בלטינית יש חמש הטיות לשמות עצם, שמות תואר, וכינויי גוף, וארבעה בניינים לפעלים.
לשמות עצם ישנן חמש הטיות אפשריות, ולכל הטיה שש יחסות אפשריות.היחסות הן:
ישרה/נושא (nominative) – יחסת הנושא.
שייכות (genitive) – יחסת השייכות (של X)
עקיפה (dative) – יחסת המושא העקיף (ל-X)
ישירה (accusative) – יחסת המושא הישיר (את X)
שימוש (ablative) – יחסת השימוש (מתוך X)
קריאה (vocative) – לקריאה ישירה לאדם/חפץ (לדוגמה – "הגם אתה, ברוטוס?" בלטינית – "Et tu, Brute" – השם "ברוטוס" מופיע ביחסת הקריאה.
הטבלה הבאה מציגה את ההטיות האפשריות לפי יחסה של מרבית שמות העצם:
שמות עצם
יחיד
רבים
ראשונה
שנייה
שלישית
רביעית
חמישית
ראשונה
שנייה
שלישית
רביעית
חמישית
יחסה
נקבה
זכר
סתמי
זכר/נקבה
סתמי
I
זכר/נקבה
סתמי
זכר/נקבה
נקבה
זכר
סתמי
זכר/נקבה
I
סתמי
I
זכר/נקבה
סתמי
זכר/נקבה
ישרה (nominative)
a
us
um
-
-
-
us
ū
ēs
ae
ī
a
ēs
-
a
ia
ūs
ua
ēs
שייכות (genitive)
ae
ī
-
is
-
-
ūs
ū
ēī, eī
ārum
ōrum
-
um
ium
-
ium
uum
-
ērum
עקיפה (dative)
ae
ō
-
ī
-
-
uī
ū
ēī, eī
īs
īs
-
ibus
-
-
-
ibus
-
ēbus
ישירה (accusative)
am
um
-
em
[nom]
-
um
ū
em
as
ōs
a
ēs
-
a
ia
ūs
ua
ēs
שימוש (ablative)
ā
ō
-
e
-
ī
ū
ū
ē
īs
īs
-
ibus
-
-
-
ibus
-
ēbus
קריאה (vocative)
a
e
um
-
-
-
-
-
-
ae
ī
a
-
-
-
-
-
-
-
במקום שלא מצוין אחרת, המין הסתמי זהה לזכר.
על מנת לדעת איך להטות שם עצם, יש לדעת מה מינו (זכר, נקבה, או סתמי) ומה ההטיה הנכונה שלו. אפשר לזכור את הפרט הזה אם זוכרים את צורת השייכות של שם העצם. לדוגמה, שם העצם "חבר" – amicus, ביחסת השייכות שלו הוא amicī, ולפיכך יציית על פי רוב להטיה השנייה (לדוגמה, ביחסה הישרה ברבים הצורה תהיה amicōs). לעומתו שם העצם "פרי" frūctus, צורת השייכות שלו היא fructūs, ולכן הוא יציית להטיה הרביעית (לדוגמה, ביחסה הישרה ברבים הצורה תהיה גם כן fructūs).
המודוס – האם הוא במודוסחיווי (בלועזית: אינדיקטיב), ציווי,תילוי (בלועזית: סובג'נקטיב subjunctive) וכדומה.
הזמן – הווה, עתיד, עתיד מושלם (future perfect), עבר לא נשלם (imperfect), עבר (perfect), עבר מושלם (pluperfect).
בנוסף, אפשר להשתמש בשורש הפועל על מנת להרכיב את צורת המקור של הפועל (למשל "לאכול"), את שם הפעולה ("אכילה"), את צורת בינוני הפועל ("אוכל"), ואת צורת הסופינום (supine).
על מנת לדעת כיצד להטות פועל לכל צורותיו, יש לדעת עליו ארבעה פרטים – צורת הווה יחיד (לדוגמה – אני אוכל – cenō), צורת מקור (cenāre), צורת עבר (cenāvī) וצורת הסופינום (cenātum).
הפעלים מתחלקים לארבעה בניינים ראשיים, ועוד כמה פעלים חריגים אשר אינם מצייתים תמיד לאותם הכללים.
פעלים בניין ראשון – cenō, cenāre, cenāvī, cenātum. שורש הפועל – cen
ציווי imperative
הווה (present)
עבר לא מושלם (imperfect)
עתיד (future)
יחיד
רבים
יחיד
רבים
יחיד
רבים
יחיד
רבים
גוף
חיווי
סביל
תילוי
תילוי סביל
ח'
סב'
ת'
ת' סב'
ח'
סב'
ת'*
ת' סב'*
ח'
סב'
ת'*
ת' סב'*
ח'
סב'
ח'
סב'
ראשון
ō
or
em
er
mus
mur
ēmus
ēmur
bam
bar
m*
r*
āmus
āmur
mus*
mur*
bō
bor
bimus
bimur
שני
ā
te
s
ris/ere
ēs
ēris/re
tis
minī
ētis
ēminī
bās
bāris
s*
ris*
ātis
bāminī
tis*
mīnī*
bis
beris
bitis
biminī
שלישי
t
tur
et
ētur
nt
ntur
ent
entur
bat
bātur
t*
tur*
bant
bantur
nt*
ntur*
bit
bitur
bunt
buntur
(*) בעבר לא מושלם, צורת התילוי היא זו של המקור (לדוגמה – cenāre) בתוספת הסופית המופיעה בטבלה.
פעלים בניין ראשון – זמנים מושלמים שורש הפועל בזמנים אלו הוא שורש העבר (לדוגמה -cenāv-) אליו מתווספות הסופיות.
עבר (perfect)
עבר מושלם (pulperfect)
עתיד מושלם (future perfect)
גוף
יחיד
רבים
יחיד
רבים
יחיד
רבים
אינד.
סביל **
תילוי
תילוי סביל **
ח'
סב' **
ת'
ת' סב' **
ח'
סב' **
ת'
ת' סב' **
ח'
סב' **
ת'
ת' סב' **
ח'
סב'**
ח'
סב' **
ראשון
ī
sum+
erim
sim+
imus
sumus+
erīmus
sīmus+
eram
eram+
issem
essem+
erāmus
erāmus+
issēmus
essēmus+
erō
erō+
erimus
erimus+
שני
istī
es+
erīs
sis+
istis
estis+
erītis
sītis
erās
erās+
issēs
essēs+
erātis
erātis+
issētis
essētis+
eris
eris+
eritis
eritis+
שלישי
it
est+
erit
sit+
ērunt ēre
sunt+
erint
sint+
erat
erat+
isset
esset+
erant
erant+
issent
essent+
erit
erit+
erint
erunt+
(**) לצורות הסביל בזמנים אלו משתמשים בשורש הסופינום (לדוגמה cenatum) בתוספת ההטיה המתאימה של sum המופיעה בטבלה.
הבניין השני דומה לבניין הראשון, אך צורת הפעולה היא עם ē במקום ā. לדוגמה – moneō, monēre (לייעץ) ובעבר הצורה היא uī-, לדוגמה – monuī. הצורה הרביעית היא על פי רוב itum- (לדוגמה monitum). שאר השינויים מופיעים בטבלה.
פעלים בניין שני – moneō, monēre, monuī, monitum (לייעץ)
ציווי imperative
הווה (present
יחיד
רבים
יחיד
רבים
גוף
חיווי
סביל
תילוי
תילוי סביל
ח'
סב'
ת'
ת' סב'
ראשון
am
ar
āmus
āmur
שני
e
te
ās
āris
ātis
āminī
שלישי
at
ātur
ānt
āntur
הבניין השלישי שונה מהשני בכך שה-e בשורש הפועל קצרה ולא ארוכה. צורות העבר והסופינום בבניין זה אינן זהות, ועל מנת להטות נכונה את הפעלים בבניין זה, יש לזכור את צורות אלו. ההבדלים בצורות לבניין זה, ביחס לבניינים הראשון והשני מופיעים בטבלה להלן:
פעלים בניין שלישי – dīcō, dicere, dīxī, dictum (לדבר) שורש הפועל – dic
ציווי imperative
הווה (present)
עבר לא מושלם (imperfect)
עתיד (future)
יחיד
רבים
יחיד
רבים
יחיד
רבים
יחיד
רבים
גוף
חיווי
סביל
תילוי
תילוי סביל
ח'
סב'
ת'
ת' סב'
ח'
סב'
ת'*
ת' סב'*
ח'
סב'
ת'*
ת' סב'*
ח'
סב'
ח'
סב'
ראשון
am
ar
imus
imur
āmus
āmur
ēbam
ēbar
ēbāmus
ēbāmur
am
ar
ēmus
ēmur
שני
-
ite
is
eris
ās
āris
itis
iminī
ātis
āminī
bās
ēbāris
ēbātis
ēbāminī
ēs
ēris
ētis
ēminī
שלישי
it
itur
at
ātur
unt
untur
ant
untur
ēbat
ēbātur
ēbant
ēbantur
et
ētur
ent
entur
הבניין הרביעי מתאפיין ב-ī בשורש הפועל. צורות העבר והסופינום שלו אינן זהות, ועל מנת להטות נכונה את הפעלים בבניין זה, יש לזכור את צורות אלו. ההבדלים בצורות לבניין זה, ביחס לבניינים הראשון והשני מופיעים בטבלה להלן:
פעלים בניין רביעי – veniō, venīre, venī, ventum(לבוא) שורש הפועל – venī
ציווי imperative
הווה (present)
יחיד
רבים
יחיד
רבים
גוף
חיווי
סביל
תילוי
תילוי סביל
ח'
סב'
ת'
ת' סב'
ראשון
am
ar
īmus
īmur
āmus
āmur
שני
ī
īte
īs
ris
ās
āris
ītis
minī
ātis
āminī
שלישי
t
tur
at
antur
iunt
untur
ant
antur
ניתן לראות שישנן צורות שחוזרות על עצמן, כך שמילה כמו dicam יכולה להיות גם מילה בגוף ראשון, הווה, תילוי, יחיד וגם גוף ראשון, עתיד, חיווי, יחיד. תרגום המילה במקרה זה חייב יהיה להתבסס על ההקשר.
בשל העובדה שצורת המילה מלמדת על תפקידה התחבירי, אין משמעות רבה לסדר המילים במשפט. זאת בניגוד לעברית מודרנית, שבה סדר המילים עשוי לשנות את המשמעות. לדוגמה, במשפט "ילד ראה כלב", ה"ילד" הוא הנושא, "ראה" הוא הנשוא, ו"כלב" היא המושא הישיר. אם נהפוך את סדר המילים ("כלב ראה ילד") משמעות המשפט תשתנה. בלטינית המשפט "puer canem vidit" ללא קשר לסדר המילים במשפט, יגיד תמיד "ילד ראה כלב". עם זאת, נהוג שמשפט בלטינית יהיה "נושא-מושא-נשוא", אך מבנה זה משתנה תכופות בשירה ובפרוזה.
