מקור הירק בדרום אירופה ובמזרח התיכון כוללישראל. כיום, צמח זה נפוץ כגידול תרבות בעולם כולו. בצמח הגד משתמשים להכנתמאכלים שונים. השימוש העיקרי נעשה בעליו של הצמח, אך ישנו שימוש גם בזרעיו ובגבעולו.
הגד הוא צמח חד-שנתי זקוף, גבוה (עד 1.30 מטר) ומסועף. העלים התחתונים מנוצים ונישאים על עוקץ, אונותיהם מעוגלות בעוד שאונות העלים העליונים דמויות סרגל. צבע העליםירוק מבריק. הפרחיםלבניםורדרדים ומסודרים בסוכך בעל 5–10 קרניים.הפרי הוא דו-זרעון עגול כ-6 מ"ל. הפריחה באפריל-מאי.
בכוסברה נעשה שימוש ברוב מטבחי העולם, ובפרט באזורים הנ"ל וכן בסין.
הריבוי נובע מזרעים בלבד. בנובמבר יש לזרוע בעומק של 3 ס"מ בערך, בשורות ובמרווחים של 30 ס"מ. לצמח יש בהתחלה ריח לא נעים המזכיר ריח פשפשים, הנעלם עם הבשלת הזרעים. אסיף הזרעים בשעות הבוקר או הערב (כשהטל מרובה), כאשר צבע הזרעים משתנה מירוק לחום צהבהב. מייבשים היטב את אלומות הצמחים רצוי במקום מוצל, דשים, ומאחסנים. ייבוש יסודי הכרחי להבטחת הטעם ואיכות. זרעים שנשתמרו היטב תקופה ארוכה - ריחם משתפר.
העלים הטריים של הגד הם מרכיב חיוני במאכלים רבים במטבח המזרחי, כמו מאכליםוייטנאמיים, אסייתיים-הודיים ומקסיקניים (כמורוטב סלסה וגואקמולה). במטבח התאילנדי משתמשים בשורש הגד למגוון מנות. גם בצפון אפריקה מקום מכובד לכוסברה, והיא משמשת למגוון מאכלים כמוחריימה ותבשיליעגבניות ובשר. עלי גד קצוצים כמשמשים כקישוט למנות מבושלות, אבל עדיף לא לבשל אותם מפני שהבישול פוגע בטעמם.
עלי הגד היו שכיחים במטבח האירופאי בימי קדם, אך כיום הם בדרך כלל נאכלים במנות של מטבחים מזרחיים.
טעמם של עלי הגד דומה לטעם של עליפטרוזיליה, אך הוא "עסיסי" יותר, עם גוונים המזכיריםפירות הדר.
המקום האידיאלי לאחסוןעשב הגד הטרי הוא במקרר במכל אטום לאוויר, אחרי חיתוך של השורש. העלים לא נשמרים היטב ועדיף שייאכלו בהקדם, מפני שהם מאבדים את הארומה כאשר הם מתייבשים או מוקפאים.
לזרעים יש טעם לימוני-הדרי כאשר הם נכתשים. הם גם מתוארים כבעלי טעם חמים, אגוזי, פיקנטי ותפוזי. הם בדרך כלל מיובשים אבל ניתן לאכול אותם ירוקים.
אם הזרעים נקנים בשלמותם (לא מיובשים), ניתן לייבש אותם בשמש. הצורה השכיחה ביותר בשוק הם הזרעים השלמים והמיובשים, אבל ניתן לקנות גם זרעים כתושים לאבקה. אחסון הזרעים יהיה במכל אטום לאוויר ומוסתר משמש וחום. בשביל לקבל נוכחות מקסימלית של טעם וריח צריך לחכות 6 חודשים ולהחזיק לא יותר משנה. ניתן לקלות או לחמם עלמחבת יבשה, דבר שמחזק את הארומה לפני כתישה. הזרעים מאבדים מטעמם וריחם במהירות אחרי טחינה, לכן עדיף לאחסן את הזרעים בשלמותם ולטחון בהדרגה לפי הכמות שצריך.
עלי גד ירוקים משמשים את תושביפרו כמעט לכל תבשיל. במצרים נהוג לשים עלי גד במרקים. בדרום מזרח אסיה {תאילנד, קמבודיה, וייטנאם וכו'} הם משמשים לסלטים, ומנגד לתבשילי דגים ובשר בצורות הבישול השונותעיקר השימוש בזרעים (טחונים כשלמים) בלחם, להכנתליקרים וג'ין, בסוג שלבירה בלגית, בתערובת התבליניםגאראם מסאלה ומרכיב מרכזי בתערובות קארי.
המן שירד במדבר סיני מתואר "כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות ט"ז, ל"א). הגד גדל בארץ בתקופת המשנה, העברים אכלו הן את הירק והן את הזרעים ולפי המקורות ברור שהשימוש בו היה נרחב. בין היתר השתמשו בכוסברה לתיבול כבושים ואת העלים היבשים היו משמרים לשימוש משך כלעונות השנה. זרעים של גד נתגלו במערה בישראל ויוחס להם גיל של 8,000 שנה.
מקור השם כוסברה מהודית עתיקה, שם הוא נקרא קוסטומבארי, או קוסטומבורו[1]. יש הסוברים שהשם הלועזי קוריאנדרום מקורו מהמילה היוונית קוריס שפירושופשפש, המתייחס לריח העלה הטרי[2]. כמה טקסטים בסנסקריט מדברים על ביות הגד בהודו העתיקה בערך לפני 7,000 שנה, אך קיימים מעטמאובנים של הצמח שיכולים להוות הוכחה לספרות זו. זרעי הגד מהווים מרכיב עיקרי בתערובות המסאלה ההודי.
ה'גד' נזכר במקרא פעמיים כשם צמח אשר צורת זרעו דומה למן (שמות,ט"ז,ל"א,במדבר,י"א,ז'). מדובר במסורת זיהוי מוצקה בתרגומים הקדומים וכן בקרב פרשני ימי הביניים מהמזרח וממערב, כדוגמת רס"ג ורש"י. זיהוי זה התקבל ללא עוררין על דעת החוקרים המודרניים. מעניינת הערתו של דיוסקורידס, המציין שאנשי צפון אפריקה קוראים לצמח בשם גויד (Goid). כנראה, גם השם הארמי 'גידא' שמובא בתרגום אונקלוס ובתלמוד מכוון ל-Coriandrum sativum הקרוי בימינו 'גד השדה'.
גד השדה הוא צמח תבלין שהיה בשימוש בעולם העתיק. שרידים רבים ממנו נמצאו בקברו של המלך המצרי תות אנח אמון (1325 לפנה"ס) ובאתרים אחרים במצרים. הואיל והוא לא גדל שם בר, ההנחה היא שבתקופה זו היה כבר גידול תרבותי. הוא מופיע באתרים אחרים מתקופת הברונזה והברזל גם בסוריה, בירדן, בקפריסין וביוון. הצמח נזכר רבות גם בספרות חז"ל ובימי הביניים ועד לעת החדשה[3].
בארץ ישראל הכירו הן את מין הבר והן את מין התרבות: "הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה ... כוסבר וכוסבר שדה ... אינם כלאים זה בזה"[4]. מפרש הרמב"ם: "כסבר, "אלכזבר" הגני. וכסבר שדה, המדברי". במסכת שביעית[5] נקרא כוסבר השדה בשם "כוסבר שבהרים". על הגידול בתרבות אנו לומדים מן המשנה במסכת מעשרות[6]: "... כסבר שהיא זרועה בחצר מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב וכו'". קשה לקבוע אם שני המינים היו שונים זה מזה גם במבנה או רק במקום גידולם.יהודה פליקס הציע את שתי האפשרויות. בספרו "עולם הצומח המקראי" הציע שכוסבר הוא הזן התרבותי ואילו כוסבר השדה הוא צמח הבר. בספר "הצומח והחי במשנה" העלה השערה שייתכן וכוסבר השדה הוא הצמח חריריים מצויים הדומה מאוד בצורתו וטעמו לכוסבר. צמח זה נפוץ בכל אזורי הארץ ומשמש כתבלין בדומה לכוסבר.
_Coriandrum_sativum_-_inflorescence.jpg)
