אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת1886 בסידורוביצ'י[8] שבאוקראינה (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית). הוא התייתם מאביו כשהיה ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בגיל שמונה עשרה נסע רוביצוב לארצות הברית, והצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת1917 התגייס לגדוד העברי, שהוקם בארצות הברית על ידייצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. הוא לא שירת במערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה כיוון שזאת הסתיימה בעוד הגדוד שלו שהה במחנה אימונים בפלימות' שבממלכה המאוחדת. נחמיה הפליג עם הגדוד לארץ ישראל[9], התקבל למחלקת שירותי הטלגרף שלהמנדט הבריטי ועבד כטלפונאי. במהלך מאורעות תר"פ שירת ב"הגנה" תחת מפקד ראש 'ועד ההגנה' בירושלים,זאב ז'בוטינסקי. על פעילותו נחמיה נעצר בידי הרשויות הבריטיות בעוון שירות במחתרת בלתי חוקית ושוחרר כעבור שלושה שבועות[10]. מיד אחר-כך נישאו נחמיה ורוזה[11].
כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ובה נולדה אחותו רחל ב-1925, צעירה ממנו בשלוש שנים. הוריו היו מבוגרים יחסית לסביבתם בגיל שהתחתנו, נחמיה היה בן 35 ורוזה הייתה בת 31. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן, נבחרה למועצת העיר תל אביב[12]. בראיונות מאוחרים יותר, תיאר רבין את המשטר בביתו כ־"חצי צבאי", כאשר במרבית הזמן ההורים לא נמצאו בבית[13]. במשך שעות ולעיתים ימים שלמים היו הילדים יצחק ורחל לבדם בבית ופיתחו מגיל צעיר אחריות אישית[14].
ב-1937 המשיך רבין ללימודים בבית הספר החקלאי כדורי, והוא בן המחזור הרביעי שלו. מלבדו היו עוד שלושה חברים שלמדו באותו המחזור גם בכדורי וגם בגבעת השלושה[18]. לימודיו כללו בעיקרחקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת הסרטן בגיל 48 בלבד. אביו הזעיק אותו על מצבה האנוש לבית החולים "הדסה", ורבין הספיק להגיע למיטת חוליה שעות ספורות טרם פטירתה[19]. בקיץ1938 נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעותהמרד הערבי הגדול, ורבין, שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח בגינוסר אצליגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי"[20]. בינתיים למד רבין להפעילכלי נשק בקורס בן עשרה ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת1940.
רבין, 1948רבין (משמאל) עםיגאל אלון במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949רבין כראש המטה הכללי
הגנה ופלמ"ח
רבין הצטרף ל"הגנה" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח, שהוקם במאי, לנוכח סכנת הפלישה שלמדינות הציר לארץ ישראל. פעולתו הראשונה, ביוני אותה שנה, הייתה במסגרת שיתוף פעולה עםהצבא הבריטי להשתלטות על לבנון ועד סוריה, שהיו תחת שלטוןצרפת של וישי, פעולה שבה איבדמשה דיין את עינו[21]. במהלך הפעולה, רבין ועוד שלושה חברים בפלמ"ח הקדימו כוחות אוסטרלים פולשים וניתקו קווי תקשורת בדרום לבנון, כדי למנוע מן הצרפתים להחיש כוחות לבלימת הפלישה[22]. היעד היה 45 קילומטרים מגבול ארץ ישראל (המנדט הבריטי)–לבנון (המנדט הצרפתי)[23]. במשך ארבע השנים הבאות היה רבין בשגרה לא מבצעית, והחליט להישאר בפלמ"ח במקום לפרוש ב-1944 ולהתחיל בקריירה אקדמית.
רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה בשנת1943[24], אך לא התבלט כמפקד מחלקה. יגאל אלון, שבהמשך ירש אתיצחק שדה בפיקוד על הפלמ"ח, ניבא לו גדולות ותמך בקידומו. לאחר ניצחון בעלות הברית במערכה במדבר המערבי באותה השנה, התפרקה השותפות עם הצבא הבריטי, ורשויות המנדט קראו לפירוק הפלמ"ח. בעוד רבים מהמגויסים בפלמ"ח עברו לשירותהבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי, התנגד רבין לפירוק הארגון[25]. במהלך 1944 לקח חלק בפעולות סיור ושיטור צבאיות למחצה ביישובים ערבים כמו גם ב"סזון", שכוון נגד האצ"ל.
בשנת1945, בגיל 23, התמנה לסגן מפקדהגדוד הראשון של הפלמ"ח. באותה שנה השתתף רבין, כסגנו שלנחום שריג, בפריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים הכלואים בו מידי הבריטים[26]. לנוכח מדיניותה האנטי-ציונית של הממשלה הבריטית לאחר המלחמה, תמך רבין במדיניות המרי נגד רשויות המנדט. בנובמבר, רבין, ביחד עם אביו, הסתווה לעובדחברת החשמל פלשתינה וחדר לתוך משטרתג'נין[27]. הוא אסף חומר מודיעיני לתכנון פעולה צבאית להרס הציוד הצבאי הרב שהיה בתחנת המשטרה. בדרכו חזרה לתיאום עם אלון ושריג בחיפה, נסע ללא רישיון עלאופנוע ונפצע בתאונת דרכים שבעקבותיה רגלו רוסקה והיה עליו לעבור תקופת שיקום ארוכה[28]. על אף שהחלים מהתאונה, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף על פי כן מינה אותו אלון למג"ד.
ב"שבת השחורה" (29 ביוני1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר בלטרון, ממנו הועבר למחנה ברפיח, שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין, מדוכא מהשיקום שנדרש לעבור ברגלו ומן חוסר המעש שלו לנוכח הפציעה, ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמודהנדסת מים, אך מפקד הפלמ"ח אלון שכנע אותו לוותר על כך ולהתכונן למלחמה על ארץ ישראל[29], ומינה אותו בשלהי 1946 למפקדהגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח[30]. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעהגדודים בלבד, והגדוד השני היה אחראי עלהשרון, ירושלים, תל אביב ודרום ארץ ישראל.
באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקידקצין המבצעים של הפלמ"ח. דרך תפקיד זה היה רבין סגנו בפועל של אלון, והמינוי היה מפתיע. רבין נחשב לאדם בעל תפיסת עולם יוצאת דופן, ופשרנותו הפוליטית קירבה אותו למפא"י, לעומת הרוב של תומכימפ"ם בקרב אנשי הפלמ"ח. יתרה מכך, הייתה לו תדמית של 'עירוני', בשונה מעיקר שדרת הפיקוד שהורכבה מ'קיבוצניקים'[31].
מלחמת העצמאות
זמן קצר לאחר פרוץמלחמת העצמאות, בראשית דצמבר1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה עלחזית הדרך לירושלים, כשלרשותו עמדו שני גדודיפלמ"ח חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו שלשאול יפה והגדוד השישי בפיקודו שלצבי זמיר[32]. בסוף מרץ1948 החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה. במרץ 1948, בפיקודו של רבין ובהנחיית המטה, בוצע ארגון מחדש של הפלמ"ח, שהתחלק לשלוש חטיבות:חטיבת הנגב בפיקודו של שריג,חטיבת יפתח בפיקודו של אלון וחטיבת הראל בפיקודו של רבין, כשהוא בן 26 בלבד[33][34].
החטיבה בפיקודו השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבותשייח' ג'ראח,קטמון והר ציון. במהלך המערכה המוקדמת במלחמה נגד הארגונים המיליטנטיים הפלסטיניים, היה על חטיבתו של רבין לשמור עלפרוזדור ירושלים וארבעת יישוביגוש עציון המבודדים בפרט. במרץ נעצרה התנועה לירושלים, לאחר אבדות קשות שנגרמו לשיירה שהתקדמה לעברה מקיבוץ חולדה. החלה התארגנות נרחבת למבצע פריצת הדרך לירושלים והסדר מצב בחזית שיאפשר מעבר בטוח של שיירות אספקה לעיר[35]. רבין טען מאוחר יותר כי היו שני גורמים מקדימים שהביאו להצלחתו שלמבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים: המתקפה של כוחחטיבת גבעתי על כוחותחסן סלאמה, שגרמה להרתעה וריתקה כוחות אלו לאזור רמלה, וקרב הקסטל שבמהלכו נפל מנהיג המיליציה הערביתעבד אל-קאדר אל-חוסייני[36].
עם ההכרזה עלהקמת מדינת ישראל, החלה פלישה של צבאות מדינות ערב לשטחי ארץ ישראל, ובמסגרתה תקףהלגיון הערבי את ירושלים. חטיבת 'הראל' הייתה נתונה במחסור של כוח אדם ואספקה, ויתרה מזאת היה על רבין לפצל את כוחותיו ולשלוח תגבורת של חלק מאנשיו להגנתהעיר העתיקה בירושלים[37]. התגבורת לא הצליחה לשנות את מאזן הכוחות, והמצור עלהרובע היהודי בעיר נמשך[38]. לנוכח המצב בחזית, הועברו כוחות מחטיבת 'יפתח' מהגליל לתמוך ב'הראל'. רבין פיקד על כיבושה מחדש שלרמת רחל מידי הכוח הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצתדרך בורמה[39]. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"מערכות". הפיקוד הכללי על גזרת ירושלים הוטל עלדוד מרכוס (המכונה "מיקי סטון"), וחטיבת 'יפתח' כולה הועברה לחזית המרכז[40].
בתחילת יוני, לקראת ההפוגה הראשונה, נקרע הפיקוד בין אלון, שתמך במתקפה עלרמאללה, לראש הממשלה ושר הביטחוןדוד בן-גוריון, שטען כי כיבושלטרון על פרשת הדרכים לירושלים הוא היעד המועדף. לנוכח כישלוןהמתקפה על לטרון והאבדות הקשות שהסבה, הגיעו מרכוס, רבין ואלון למסקנה כי ההשתלטות על לטרון בלתי אפשרית ללא התארגנות מחודשת של הכוחות. כאשר נשלח רבין להסביר את המצב לבן-גוריון, האחרון רתח והתפרץ, ואף איים כי "צריך לירות ביגאל אלון"[41] (בו הוא ראה יריב פוליטי)[42]. לבסוף היה על בן-גוריון להסכים כיוון שהמפקדים למעשה קבעו עובדה בשטח[43].
בזמן ההפוגה הראשונה נקלע רבין במקרה למטה הפלמ"ח שנמצא במלון ריץ, מרחק קצר מחוף תל אביב, בעת שעלתה מולו הספינהאלטלנה על שרטון. כמפקד הבכיר בשטח קיבל רבין את הפיקוד על הגנת מטה הפלמ"ח. הוא ביצע את הוראתו שלבן-גוריון לירות לעבר הספינה אם לא תיכנע, והורה לירות אש לעברה. הירי על האונייה המשיך גם לאחר שנפגעה על ידי פגז תותח, והוחל בפינוייה. כאשר אנשיהאצ"ל תקפו את המלון הורה רבין לזרוק לעברם רימונים, ואף זרק בעצמו שישה. בשנת 1977 אמר רבין: "זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע – ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא הייתה כל ברירה"[44].
לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקדמבצע דני, שבמהלכו נכבשו העריםרמלה ולוד, וכןנמל התעופה בה. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבעחטיבות. במהלך המבצע, בשעה שרבין ואלון נסעו מהמפקדה ביאזור להערכת מצב בשדה הקרב, עלתה המכונית על מוקש ישראלי שהופעל ורבין נפצע ונחבל ברגלו[א][45]. המבצע נחל הצלחה חלקית, כיוון שהמטרה הראשונית הייתה השתלטות על ציר לוד-רמלה וצירלטרון-רמאללה[46]. בסופו של המבצע שוחררו רק לוד ורמלה אך נפתחה דרך עקיפה לירושלים ("כביש הגבורה") שהפחיתה מחשיבותהלגיון הערבי שעיקר כוחותיו נסוגו צפון-מזרחה לעבר רמאללה והפחיתה גם מחשיבות לטרון כצומת דרכים מרכזית בחזית[47].
בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים שלחזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים שלחזית הדרום וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון ובביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות[48], ובהםמבצע יואב, שפתח את הדרך לנגב ובו נכבשהבאר שבע, ומבצע חורב, שמטרתו הייתה להוציא אתהצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל ולשפר עמדות לקראתמשא ומתן[49][50]. במהלך מבצע חורב אלון ניסה להשתלט עלעוג'ה אל-חפיר בדרך הפתעה לא צפויה, וחיפש אחר דרךנבטית עתיקה שהייתה מסומנת במפות שונות. אלון שלח את רבין ביחד עם אנשי חזית הדרום ואנשיחיל ההנדסה לסייר בדרך ולהעריך את המסוגלות לחצות אותה. רבין שב לאלון עם מסקנה כי בקושי רב אכן ניתן לחצות את הדרך. כוחות צה"ל נעו באיטיות והמתקפה הראשונית של גדוד חטיבה 8 נחלה כישלון בהנסת חיל המצב המצרי. רק בבוקר 7 בדצמבר ביצעו כוחות החטיבה מתקפה חוזרת והפילו את המוצב[51]. בסוף דצמבר פתחו הכוחות בחזית במבצע חורב, פרצו לעומק סיני ונעו צפונה על ציר הדרכים עדאל-עריש, תוך איגוף רצועת עזה. הצלחת המבצע הובילה לתחינה מצרית להפסקת אש[52].
לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים[53][54], מכיוון שאלון לא רצה לקחת חלק בשיחות. רבין שב לישראל לפני חתימת ההסכם, לקראתמבצע עובדה, בעקבות הסתייגות מתוכן ההסכמות[55]. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזורניצנה. הוא טען שישראל ויתרה למצרים יתר על המידה וביקש שלא להיות חתום על ההסכם[56]. באוגוסט1949 מונה לממלא מקום ומפקד בפועל של חזית הדרום במקום אלון, אך לאחר חודשיים פינה את מקומו למשה דיין, שהתמנה לתפקיד קבע בעקבות היריבות הפוליטית בין אלון לבן-גוריון[57]. רבין מונה למפקדחטיבת הנגב, אולם עד מהרה החטיבה פורקה כחלק מפירוק הפלמ"ח[58].
עלייה בסולם הדרגות
עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר של צה"ל בעקבותפירוק הפלמ"ח, נשאר רבין בצבא, והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח שהמשיכו את שירותם בצה"ל. בעיני הדרג המדיני היה חלק ממיעוט של יוצאי פלמ"ח שנחשבו לא-פוליטיים, כך שהשארתו נבעה בעיקר מטעמים מקצועיים[59]. רבין קיבלנזיפה חמורה מהרמטכ"ליעקב דורי לאחר שהשתתף, יחד עם רבים מיוצאי הפלמ"ח, בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות. שאר משתתפי הכנס נענשו בדרגות חומרה שונות וחלקם אף הודחו מצה"ל[60][61].
תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקדקורס מג"דים של צה"ל אליו מונה בידיחיים לסקוב,ראש מחלקת ההדרכה, בנובמבר 1949. בין חניכיו בקורס היודוד אלעזר,חיים בר-לב,ישראל טל,צבי זמיר,אסף שמחוני,עוזי נרקיס ואחרים[62]. בתחילת1951 התמנה לראשמחלקת מבצעים באגף המטה הכללי. באותה עת, הרמטכ"ליגאל ידין וכמוהו גם יורשומרדכי מקלף, ראו בארגון צבא המילואים של צה"ל ערך עליון ועסקו בעיקר בו, ומשום כך ניתנו לרבין סמכויות נוספות, והיה לאחראי בשטח עלביטחון שוטף יום-יומי. עוד בהוראת הרמטכ"ל ידין, שקד רבין על כתיבתדוקטרינה צבאית לקראת המלחמה הבאה, שבמרכזה עמד עקרון המעבר בין שלב ראשון של הגנת בלימה לשלב שני של מתקפה[63]. לנוכח ריבוי ההסתננויות לתוך ישראל וביצוע פיגועי חבלה, לקח רבין חלק בתכנון מערך פעולה נגד התופעה. לאחר ששמירת גבולות הרמטית לא הובילה לעצירת ההסתננויות, הוחלט לפתח באופן שיטתי אתפעולות התגמול.
בדצמבר1952 יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה[39]. בזיכרונותיו ובמכתביו ראה רבין את בריטניה ושהותו בה לטובה, כמקום בו הפיג מתחים ופתח אופקים חדשים[64][65]. בסוף1953 נדרש לשוב ארצה בהוראתמשה דיין שהתמנה לרמטכ"ל וירש בתפקיד את מקלף. דיין היה מועמדו הנבחר של בן-גוריון, שהבטיח את מינויו טרם פרש בעצמו לשדה בוקר בתחילת1954. בין רבין לדיין הייתה מתיחות רבה, שהתפתחה מאז שדיין החליף את אלון בתפקיד מפקדפיקוד הדרום על רקע פוליטי ולא על רקע מקצועי[66]. עם שובו קודם, בדצמבר 1953, לתפקיד ראשאגף ההדרכה, ושנה אחר כך קיבל דרגתאלוף[67]. על אף המתיחות ביניהם, אפשר דיין לרבין חופש פעולה רחב יחסית בתפקידו כראש אגף, ותמך בהעלאתו לדרגת אלוף בידי שר הביטחוןפנחס לבון[68]. בפברואר1955, על רקעהעסק הביש, שב בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון (ובהמשך השנה גם לראשות הממשלה), והחליט ביחד עם דיין למנות את רבין לאלוףפיקוד הצפון במאי1956[69].
רבין שירת כאלוף פיקוד הצפון עד1959. במהלך ההכנות למבצע קדש, העריך רבין כי המלחמה במצרים תגרור גם התערבות של סוריה ושלירדן ותפתח שתי חזיתות מלחמה נוספות. בפועל, סוריה וירדן לא התערבו לצד מצרים במלחמה (אף כי עלתה האפשרות הזאת בדמשק וברבת-עמון), אך הגבול הצפוני לא שקט, ובמשך כל תקופת כהונתו של רבין כמפקד פיקוד הצפון בוצעו הסתננויות ופעולות תגמול בתגובה אליהם. היו בנוסף לכך סדרת התכתשויות צבאיות מול סוריה על האזורים המפורזים בקו הירוק[70]. הפגזות סוריות כוונו לא פעם נגד מטרות אזרחיות, לרבות חקלאים. משום כך, בעת העבודות על ניקוז מיאגמון חולה, הורה רבין על העברת כוחות רבים לאזור הגבול ליצירתהרתעה. מלבד פעולות תגמול מינוריות בשטח ההפקר המפורז, עיקר פעילות צה"ל בצפון הייתה פסיבית[71].
בקיץ 1959 יצא רבין עם משפחתו ללימודים באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית. זמן קצר אחר כך, לנוכח פרשתליל הברווזים, הוחלט להדיח את ראשאג"םמאיר זורע, והרמטכ"ל,חיים לסקוב, החליט להחליפו ברבין[72]. רבין ראה ביעדו המרכזי מודרניזציה מהירה של צה"ל ולימוד תורת המלחמה והדוקטרינה הצבאית שלברית המועצות, שהייתה ספקית הנשק העיקרית שלהרפובליקה הערבית המאוחדת[73]. כמו כן ביצע רבין שינוי בחלוקת התקציב של החילות, לפי עקרון "קודם כלאוויר, דבר שנישריון, ודבר שלישי צנחנים". רבין, מתוך חישובים כלכליים, התנגד לפיתוח שלתוכנית הגרעין הישראלית, שקודמה והואצה בידי בן-גוריון ושמעון פרס, אז סגנו ויד ימינו של בן-גוריון במשרד הביטחון[74]. כבר ב-1960 התפתחה יריבות בין פרס לבין לסקוב שנתמך בידי רבין, שנסובה סביב שאלת הרכש הצבאי: אם מצרפת או מארצות הברית, גודל ההשקעה וסוגי הנשק בהתחשב בצורכי החילות[75].
עוד באותה השנההניעו צבאות ערב את כוחותיהם לעבר הגבולות עם ישראל ("כוננות רותם"), במטרה לבדוק את הכוננות הצבאית של ישראל. לדברי רבין, "נתפסנו עם המכנסיים למטה[76]." בעקבות הניסיון הערבי התברר חוסר המוכנות הצבאי לעומקו, והחל שינוי יסודי בהסדר המוכנות הצבאית. בשנים 1959–1961 היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל, תחתצבי צור[39]. לאחר מינויו לרמטכ"ל, צור הסדיר ופתר את מחלוקת הרכישות, והיריבות בין מפקד חיל האוויר (עזר ויצמן) למקבילו בשריון (חיים בר-לב) הגיעה לסיומה[77].
בראשית מרץ1963 הודיע בן-גוריון חד-משמעית לרבין כי הוא יירש את צור בתור הרמטכ"ל הבא[77][78]. ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין לרמטכ"ל השביעי בידי ראש הממשלה ושר הביטחון החדשלוי אשכול[79][80]. יריבו של רבין לתפקיד הרמטכ"ל היה מח"אעזר ויצמן, שנקט עמדה התקפית ביחס לשכנותיה העוינות של ישראל, בשונה מרבין, שהביע בפני אשכול עמדה הגנתית. רבין כיהן בתפקיד בין השנים1964–1968, שבמהלכן התחוללהמלחמת ששת הימים. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני1967, שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, במקביל לכהונתו כראש הממשלה, שהיה פחות ריכוזי בניהול מדיניות הביטחון מקודמו בן-גוריון. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול[81]. בתפקידו כרמטכ"ל נודע כדקדקן העובד מבוקר ועד לילה לפרטי פרטים, בשונה מ"תרבות האלתור" שהתפתחה בקרב אנשי הפלמ"ח.[דרוש מקור]
השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל באופן ניכר ובהן גובשו ושופרו תוכניות מבצעיות למקרה של מלחמה. בוצעו סדרת רכישות צבאיות, שבמהלכן נע צה"ל לעבר אוריינטציה אמריקאית[82], לצד התקררות הדרגתית ביחסי ישראל–צרפת מאז עלייתו לשלטון שלשארל דה גול, שפעל לחזק את יחסיה של צרפת עם מדינותהעולם הערבי. במהלךשנות ה-60, צה"ל רכש לידיו מטוסימיראז' 3 ודאסו אוראגן צרפתיים ודאגלס A-4 סקייהוק אמריקאים,טנקיצנטוריון בריטיים ו-M48 פטון (ידועים בתור "מגח" בגרסתם הישראלית המשודרגת) אמריקאים, כמו גם טיליMIM-23 הוק אמריקאים[83]. מהלך הרכישות החל עוד בתקופת כהונתו של צור כרמטכ"ל, בתגובה לעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית מאמצעשנות ה-50 שהפרה את מאזן הכוחות האזורי. עיקר הדגש הופנה לפיתוח חיל השריון, שנכון לתחילת שנות השישים הורכב בעיקרו מטנקיM4 שרמן מיושנים. תמיכת ארצות הברית בישראל גברה במהלך כהונתו של הנשיאג'ון פיצג'רלד קנדי, ובתמורה לרכש הצבאי הכור הגרעיני בדימונה נפתח למפקחים אמריקאים.רצח קנדי לא בלם את התחממות היחסים, ויורשו,לינדון ג'ונסון, המשיך בקו התמיכה בישראל והרכישות הצבאיות, בין היתר לנוכח הידרדרותיחסי ארצות הברית–מצרים[84].
רבין מינה את בר-לב לראש אג"ם ואתאהרן יריב לראש אמ"ן. בין המינויים הבכירים שלו מינה רבין את ישראל טל למפקד גיסות השריון, את קודמו בתפקיד דוד אלעזר לאלוף פיקוד הצפון ואתאריאל שרון, שקידומו הוקפא בידי שלושת הרמטכ"לים שקדמו לרבין, לראש מטה פיקוד הצפון ובהמשך לראש מחלקת ההדרכה במטה הכללי. יריבות בנוגע לסבב המינויים בין רבין לאשכול וויצמן הובילה בסופו של דבר למינויו שלמרדכי הוד למח"א ומינויו של ויצמן לראש אג"ם ולסגן הרמטכ"ל. שני המינויים נעשו בידי אשכול על אפו ועל חמתו של רבין (אשכול אף רמז כי ויצמן הוא המועדף עליו לרשת את תפקיד הרמטכ"ל על אף התנגדותו של רבין)[85]. רבין הרבה להשתתף בדיוני ממשלה, והתנגד נחרצות לקיצוץ בתקציב הביטחוני, שהועלה לדיון לנוכח השקט היחסי בגבולות. חששותיו ממלחמה מתואמת של מדינות ערב בישראל ובמטרתם של מדינות ערב להשמיד את ישראל גבר לנוכחהמלחמה על המים בצפון[84]. בשנת1965 החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של סוריה לבצע חבלה במוביל הארצי, ובחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול בשטח ההפקר וניסיון סורי שנבלם להטות אתמקורות נהר הירדן[86].
רבין כרמטכ"ל, 1964
ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף בשטחי ירדן,מבצע צוק סלע, שנועדה לאותת למדינות ערב כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה ועל ניסיונותיהן להטות את מקורותנהר הירדן[87][88]. בספטמבר 1966 התבטא רבין בחריפות כלפי סוריה באופן שהסלים את העימות, וננזף על כך על ידי ראש הממשלה לוי אשכול, אשר חידש בעקבות זאת את ההוראה האוסרת על קציני צה"ל להצהיר הצהרות מדיניות[89][90]. בין 1964 ל-1967 חלה הסלמה בתקריות הגבול של ישראל עם שכנותיה, בראש ובראשונה מול סוריה. פעולותגרילה בחסות ארצות ערב נמשכו, וב-1964 הקימההליגה הערבית אתאש"ף בהנהגתו שלאחמד שוקיירי. ההוקעה והאיומים על ישראל מצידן של מצרים וסוריה הגיעו לשיא לאחרההפיכה בסוריה ב-1966 ועלייתו לשלטון של הזרם הרדיקלי שלמפלגת הבעת', בהנהגתו שלסלאח ג'דיד. בעקבות ההפיכה, הסלימו תקריות הגבול הבלתי פוסקות והגיעו לשיא באוגוסט עם הפלת שני מטוסי מיג סורים בידי חיל האוויר[91]. נכון לאותה העת, ב-1965, הערכת אמ"ן הייתה שלנוכח הפער ביכולת הצבאית לא תפרוץ מלחמה בין ישראל למדינות ערב עדשנות ה-70. על אף הערכות אלו, העריך רבין כי שנאת מדינות ערב לישראל תוביל אותם למלחמה בהקדם, והעריך שיש צורך בכוננות מלחמה גבוהה כמה שיותר[92].
ב-13 בנובמבר 1966פשט צה"ל על הכפר א-סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה (הפעולה הצבאית הגדולה ביותר של צה"ל מאז מבצע קדש עשור קודם לכן), שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל[93]. ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול נזף ברבין על הפעולה ועל קנה המידה שלה, שהיה רחב בהרבה מן המצופה. בדיעבד התברר כי פעולת סמוע השפיעה על הלך הרוח שלחוסיין, מלך ירדן, שמתוך חשש מפני תוקפנות ישראלית התקרב לברית עם שכנותיו הערביות שהובילה להתערבות הירדנית במלחמת ששת הימים[94]. ביום הקרבות שנערך ב-7 באפריל 1967הופלו שישה מטוסימיג 21 סוריים, חלקם הופלו בפאתידמשק, והניצחון הישראלי הביא לפגיעה קשה ביוקרה הלאומית הסורית[95]. גם ירדן וגם סוריה גינו את מצרים על חוסר התגובה שלה נוכח "תוקפנות" ישראלית[96].
ב-15 במאי 1967, בעיצומו שליום העצמאותה'תשכ"ז[ב], צלחו כוחות יבשהמצריים אתתעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחרמלחמת סיני[97]. רבין מיהר להיפגש עם אשכול, שטען כי מדובר בחזרה על "כוננות רותם". רבין נפגש עם ראש הממשלה למחרת, ושכנע אותו להעלות את רמת הכוננות בצה"ל לאחר שהתייחס ל"קיבעון מחשבתי" - קונספציה - שעלולה להביא למפלה של ישראל, בעודו מתכוון להישענות של אשכול על ההערכה שמדובר ב"כוננות רותם" נוספת[98]. ב-18 במאי נסוגו כוחות האו"ם מסיני לפי דרישת מצרים[99]. ב-19 במאי הגיע אמ"ן למסקנה שהצעד הבא של מצרים יהיה סגירתמצרי טיראן, מהלך שנחשב לעילה למלחמה ואכן מומש כעבור ארבעה ימים. לנוכח הערכה זאת, אשכול נענה לקריאתו של רבין לגיוס כמעט מלא של מערך המילואים, כולל איוש 800 מתוך 1,000 הטנקים שהיו בשירות צה"ל. רבין עצמו היה משוכנע שיש לצאת למלחמת מנע[100]. כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונהתקופת ההמתנה, אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים ב-5 ביוני. תקופת ההמתנה הייתה תקופה שלחרדה גדולה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת (מה שהתבטא בהקמתה של ממשלת אחדות ובלחץ למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון[101][102], בחפירת שוחות הגנה או בפזמון "נאצר מחכה לרבין" לחיזוק המורל הלאומי[103]).
עיקר המטכ"ל תמך בעמדתו של רבין בדבר מלחמת מנע[104]. לעומת זאת אשכול ניסה להימנע ממלחמה, וכמוהו גם רוב של שרים בממשלתו. ראש הממשלה ידע כי ארצות הברית רואה לחיוב הימנעות ישראלית מהיענות לפרובוקציות של שכנותיה. חילוקי הדעות הובילו לקרע חלקי בין רבין לאשכול, שבעקבותיו פנה רבין להתייעצות עם יריביו הפוליטיים של אשכול, בן-גוריון ודיין[105]. בן-גוריון העריך כי סיכויי הניצחון במלחמה אינם גבוהים וכי יש להימנע ממנה[106], בעוד לעומתו דיין תמך ביציאה למלחמת מנע. בעקבות מינויו של דיין לשר הביטחון, חוזקה עמדתו של רבין בדרג המדיני[107].
מנהיגים אחדים בישראל הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בין-לאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל,חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?"[108]. אך רבין היה עייף, מתוח ועישןסיגריות בשרשרת. הוא יצא לחופשת מחלה בת יום אחד ב-23 במאי 1967. באותו יום זימן אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם. לדברי ויצמן, רבין אמר לו שהוא סיבך את ישראל עקב טעויות שעשה, והציע לו להתמנות לרמטכ"ל במקומו. ויצמן, לטענתו, סירב ואמר לרבין: "יצחק, אתה יודע שאני רוצה להיות הרמטכ"ל, אבל לא אקבל את התפקיד בתנאים כאלה. אם תתפטר - זה שווה לנאצר כמה דיוויזיות. צה"ל לא יבין זאת. בנסיבות הנוכחיות הקשות - תהיה זו מהלומה למורל הצבא"[79]. רופאו נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהריים[109]. למחרת שב רבין לתפקוד מלא. בינתיים ממלא מקומו, ויצמן, הורה על כוננות צבאית למתקפה רבתי מידית על מצרים, וזאת נגד קביעת הממשלה להמתנה בת 48 שעות לפני הערכת מצב מחודשת[110]. בשבועות של תקופת ההמתנה קיים הפיקוד הצבאי הבכיר דיונים רבים, תוכניות המלחמה שונו וסדרי הכוחות עודכנו פעם אחר פעם[111].
מימין לשמאל: הרמטכ"ל רבין, שר הביטחוןדיין ואלוף פיקוד המרכזנרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות לאחרהקרב על ירושלים.
רבין התאושש מוקדם מהצפוי ושב לפיקוד מלא. כעבור מספר ימים החליטו הוא ואשכול להעניש את ויצמן על פעילותו, דרך כך שהחליפו אותו בבר-לב בתפקיד סגן הרמטכ"ל והמיועד לרשת את התפקיד מרבין[112]. באותה העת ציפו השרים היונים בממשלה לבשורה של פריצת דרך דיפלומטית מצידו של שר החוץאבא אבן, שהיה במסע דיפלומטי. בהסכמתו של אשכול פנה רבין לאבן וקרא לו להביא התחייבות לתמיכה אמריקאית חד משמעית בישראל. בסופו של דבר העניק הממשל האמריקאי תשובה מעורפלת לבקשות שר החוץ, ורבין דרש פעם נוספת יציאה למלחמת מנע[113]. רבין הפגין אמפתיה כלפי המצב הקשה וכובד האחריות שאשכול היה נתון להם[114], והוא חש שנעשה עוול כאשר אשכול הוחלף בתפקיד שר הביטחון במשה דיין. לנוכח הפצרותיו של הנשיא ג'ונסון שישראל תמנע ממלחמה, רבים בממשלה המשיכו לאחוז בעמדות יוניות גם לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית[115]. ב-2 ביוני, במהלך דיון בהשתתפות הממשלה ומספר אלופים כולל הרמטכ"ל, התקבלה החלטה ליציאה למלחמה[116]. השרים היחידים שהתנגדו ליציאה למלחמה בהצבעה היו חיים משה שפירא מהמפד"ל וזלמן ארן ממפא"י[117]. מאוחר יותר כתב רבין: "לא ששתי לקרב ולמלחמה. ההנחה, כי מפקד בצבא, קל וחומר מפקד הצבא, להוט להוכיח, כי הצבא הוכן למלחמה ולמשוך לעצמו תהילה אישית על ניצחונותיו - לא ייצגה את עמדתי. כל עוד נשקף סיכוי כלשהו, שארצות הברית תצליח למנוע את ההכרח במלחמה, הזדהיתי עם חובתנו להמתין. אך מרגע שהתברר, כי אין למעשה סיכוי כזה - רציתי, כי הממשלה תכריע על יציאה למלחמה מפני שידעתי, כי ככל שנקדים - כך נחסוך בחיי אדם[118]."
ב-5 ביוני יצא צה"ל, בפיקודו של רבין, למלחמת ששת הימים, שבה הכריע את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, והגיע להישגו הצבאי הגדול מעולם[119]. בתחילת המלחמה, בבוקר 5 ביוני, שהה במטה חיל האוויר עד לסיוםמבצע מוקד שקרקע את חילות האוויר של ארצות ערב והעניק לישראלעליונות אווירית ישר עם תחילתה של המלחמה[120]. בסיום מבצע מוקד עבר אל "הבור" לעקוב אחרי פלישת שלוש האוגדות לחצי האיסיני[121]. למחרת נפגש בצפון סיני עם מפקדי האוגדות, ולנוכח הציפייה שברית המועצות תדרוש סיום מיידי למלחמה במועצת הביטחון של האו"ם, דיין הורה לרבין לקדם השתלטות מהירה עלשארם א-שייח', ורבין עצמו הרחיב את הפקודה להשתלטות על כל חצי האי סיני[122]. לאחר ויכוח בין רבין לדיין העניק דיין היתר להתקדם עד לגדה המזרחית שלתעלת סואץ רק ב-9 ביוני.
במקור לא הייתה כוונה במטכ"ל לפתוח חזית ירדנית במלחמה, אך כניסתה של ירדן למלחמה וההשתלטות עלארמון הנציב הובילה לפתיחתה שלהמערכה על ירושלים ורבין הורה בצהרי 5 ביוני להניע אתחטיבה הצנחנים 55 להשתלטות עלהר הצופים. בליל אותו היום השתלטו כוחות צה"ל על לטרון וג'נין. ב-07:00 בבוקר 7 ביוני פגש רבין בדיין ב"בור" ושר הביטחון הורה לו לקדם את ההשתלטות עלהעיר העתיקה בהקדם, טרם כניסתהפסקת אש מטעם האו"ם לתוקפה בליל אותו היום (בחזית הירדנית). לאחר ההשתלטות על מזרח ירושלים נמשך הכיבוש שלהגדה המערבית, שהושלם ב-8 ביוני והביא לסיומה של המערכה בחזית הירדנית. אלמלא יהירותו של חוסיין והצטרפותו למלחמה, כך טען רבין, היו הגדה המערבית ומזרח ירושלים נשארות בידיה של ירדן[123].
בהמשך ניסה רבין לשכנע את חברי הממשלה לפתוח בחזית נוספת מול סוריה. אשכול, שחשש מהאפשרות של פגיעה סורית במוביל הארצי, תמך ברבין, אך דיין התנגד לפתיחת חזית נוספת שעלולה לסבך את ישראל במתיחות גוברת מול ברית המועצות. ב-8 ביוני הורה רבין לאלוף פיקוד הצפון, אלעזר, להתכונן לקראת אפשרות של פלישה לגולן הסורי בהתרעה קצרה[124]. בבוקר יום המחרת התהפכה עמדתו של דיין והוא הורה ישירות לאלעזר לפתוח במתקפה על החזית הסורית, ועשה זאת כשהוא עוקף את רבין ופועל ללא ידיעתו[125]. ההשתלטות עלרמת הגולן נמשכה יומיים של קרבות עקובים מדם במהלכם הופעל לחץ בין-לאומי כבד על ישראל[126]. תחילה התרכזה השתלטות על הציר הצפוני של הרמה, וקוניטרה, לב הנתח הארי של הגולן, נכבשה בידי כוחות צה"ל שעות ספורות לאחר כניסת הפסקת האש הרשמית ב-10 ביוני[127]. רבין העניק לאלעזר גיבוי מלא וצה"ל הספיק להשתלט על כל דרום הרמה עד להסדר תיאום קווי הפסקת אש עם ראש משקיפי האו"ם[128].
צה"לכבש במלחמה את סיני,רצועת עזה,יהודה ושומרון,מזרח ירושלים ושטחים נרחבים ברמת הגולן. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה. המטרה הראשונית של המטכ"ל בפרוץ המלחמה הייתה השגתעומק אסטרטגי מול מצרים וסוריה, אך התפתחויות המלחמה הובילו להתרחבות הכיבושים בכל החזיתות, כולל הוספת החזית הירדנית[128]. לזכותו של רבין נשקפה הכנת צה"ל לקראת המלחמה, שבסופה היה הצבא במוכנות להתמודד מול איומי השעה בצורה הטובה ביותר מכל מלחמות ישראל[129]. עניין המוכנות בולט במיוחד בהתחשב בפער לעומת חוסר המוכנות של כוחות היישוב במלחמת העצמאות ושל זרועות צה"ל במתקפת הפתע שלמלחמת יום הכיפורים ומלחמת חרבות ברזל. כרמטכ"ל המשיך רבין, מרגע שמונה לתפקיד, במדיניות קודמיו: שמירת ההרתעה הישראלית ויכולות קצה טכנולוגיות במרוץ החימוש האזורי תוך ניסיון להרחיק את סבב המלחמה הבא ובמקביל להיות מוכנים לקראתו. דוגמה בולטת לכך היא ניסיונו לנטרל את מאמצי הטיית המים של סוריה בפעולה ממוקדת של חיל השריון, שתמנע הסלמה רבתי. במהלך כהונתו חלה התחמשות מסיבית של צה"ל והחלה פנייה בתחום הרכש הצבאי לכיוון ארצות הברית, לאחר תקופה שרוב הרכש היה מצרפת. רבין שם דגש על פיתוח חילות השריון והאוויר. רבין היה מעוניין לשמור על הרתעה תקיפה כלפי המשטר הניצי בסוריה, מתוך הנחה שמלחמה עתידית תתפתח בגזרה הצפונית. בקיץ 1967, שחיקת ההרתעה הישראלית ולחצים פנימיים של משטרי מדינות ערב הוביל את מצרים ואחריה ירדן לקדם את צבאותיהן לעבר מלחמה בישראל. מרגע שהסיק כי מבחינה ביטחונית לא ניתן להימנע ממלחמה, קרא רבין למתקפת מנע, ולאחר דיונים קדחתניים משך מספר שבועות הוחלט בממשלה ליזום מלחמת מנע. ב-5 ביוני נפתחה מלחמת ששת הימים במבצע מוקד, כאשר צה"ל במוכנות שיא להפעלה המסיבית שבאה לידי ביטוי במלחמה עצמה.
על תפקודו במלחמה העיד לימים רבין:
היו לי הרבה שעות קשות ולא מעט חששות לפני המלחמה. אך ברגע שחיל האוויר הישראלי השמיד את המטוסים המצריים, ואחרי שחיל השריון בפיקודו של האלוף ישראל טל הבקיע את מערך רפיח והתקדם בכיווןאל עריש - רווח לי, וידעתי כי ניצחנו... רגעים גדולים אחרים הזכורים לי... ההצלחות בגדה המערבית - וכמובן, גולת הכותרת:איחוד ירושלים[130][131].
בהיעדר שלום, נתנה מלחמת ששת הימים בידי ישראל את קוי ההגנה הכמעט טובים ביותר שניתן לשרטט על מפת המזרח-התיכון. היא גם נתנה את קלפי המיקוח הטובים ביותר בכל ניסיון להשיג הסדרים מדיניים. מלחמת ששת הימים העניקה למדינת ישראל מעמד בלתי רגיל בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, והיא נתנה גם תחושת הישג וסיפוק לעם בישראל.
במחצית השנה האחרונה לכהונתו כרמטכ"ל לאחר המלחמה תמך רבין בשימוש בשטחים שנכבשו בתור קלפי מיקוח פוליטיים, תוך כדי סיפוח ירושלים על חשיבותה הלאומית והסנטימנטלית וסיפוח של לכל הפחות חלק מרמת הגולן בעבור עומק אסטרטגי[134]. מצרים בהנהגתו של נאצר החלה בסדרת תקיפות גבול והתכתשויות מכוונות שסימנו את תחילתה שלמלחמת ההתשה. תקריות אלו הסלימו כאשר באוקטוברהוטבעה המשחתת אח"י אילת ונהרגו 47 חיילים. בתגובה צה"ל ביצע פעולת תגמול יזומה להבערתבתי הזיקוק בעירסואץ[135]. שר הביטחון דיין הרבה להתערב בהחלטותיו של רבין לגבי עוצמת הפגיעה בפעולות התגמול והסדר הפיקוד עליהן. רבין קיבל סדרת הצעות להצטרף לפוליטיקה, והוצעו לו אף תפקידי שרים זוטרים. הוא שלל זאת וביקש מראש הממשלה אשכול שעם סיום תפקידו כרמטכ"ל יתמנה לשגריר ישראל בארצות הברית. אשכול הופתע אך לנוכח התעקשותו של רבין הוא התרצה[ג].
בסוף דצמבר 1967 פרש רבין מתפקיד הרמטכ"ל ופשט את מדיו, ירש אותו סגנו, חיים בר-לב, לפי מינויו של אשכול ולפי המלצתו של רבין עצמו[136].
קריירה פוליטית
שגריר ישראל בארצות הברית
יצחק ולאה רבין בעת ששירת כשגריר ישראל בארצות הברית, 1968שגריר ישראל בארצות הברית, יצחק רבין ורעייתו בחברתגולדה מאיר והנרי קיסינג'ר בוושינגטון די.סי., פברואר 1973
עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר1968, לשגריר ישראל בארצות הברית[137], וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל, ותהליך זה הואץ עקב הטלתהאמברגו הצרפתי על ישראל בעקבות היות ישראל המדינה התוקפנית כביכול שפתחה במלחמת ששת הימים. בפרט, הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסיF-4 פנטום לישראל[138], ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל[139]. ממשל ג'ונסון התנה את רכש המטוסים בהיתר ישראלי לביקור שנתי של מפקחים אמריקאים בכור בדימונה ובהבטחה שהמטוסים לא יישאוראש נפץ גרעיני. רבין העריך כי הממשל האמריקאי לא ילחץ על ישראל בדרישות אלו וממשלת אשכול אימצה את הערכתו, שהתבררה כנכונה[140].
רבין שיער כי כל עוד ארצות הברית שקועה בבוץ שלמלחמת וייטנאם, התערבותה במזרח התיכון ומכאן גם הלחץ שהיא עלולה להפעיל על ישראל יהיו מוגבלים בלבד[141]. שנה לאחר מינויו לשגריר התחלף הממשל בוושינגטון עם יציאתו של הנשיא ג'ונסון הדמוקרטי וכניסתו שלריצ'רד ניקסון מהמפלגה הרפובליקנית, שהיה המועמד המועדף על רבין[142]. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים ובפרט ליועץ לביטחון לאומי,הנרי קיסינג'ר, שהיה לעמוד התווך של מדיניות החוץ האמריקאית בממשל ניקסון.
בעקבות פטירתו של אשכול ב-1969, ירשה אותוגולדה מאיר, שאחזה מעמדות ניציות בהקשר לאחיזת השטחים והמשא ומתן להסדר, בשונה מרבין שנחשב ליוני. על אף חילוקי הדעות ביניהם, היה על רבין לייצג את עמדת הממשלה גם אם לא תמיד צידד בה בעמדתו האישית ומאיר ראתה בו יורש פוטנציאלי להנהגת המפלגה, מנהיג עולה של מפא"י שיכול להשתוות לדיין ופרס, יוצאירפ"י[143]. טרםהבחירות לכנסת השביעית רמזה מאיר לרבין כי תמנה אותו לתפקידשר החינוך והתרבות בממשלתה הבאה, אך לאחר הבחירות הוחלט להשאירו בתפקידו כשגריר בוושינגטון[144]. במהלך כהונתו כשגריר עלתה החשיבות והסמכות של המשרה והוא תיאם עמדות ופעולות ישירות מול ראש הממשלה מאיר ללא תיאום משרד החוץ בראשותו של אבן[143]. כמו כן, רבין היה חבר ב"מטבחון" המורחב של מאיר. רבין הרבה לבקר בישראל ולהשתתף בייעוץ לממשלה בנושאי ביטחון, בעיקר נושאים הנוגעים למלחמת ההתשה. במסגרת המלחמה, תמך רבין בפעולת תגמול להתקפות המצריות שתבוצע בעומק מצרים[145], שבאה בדמות הפצצות אוויריות לעומק שטח מצרים, מינואר ועד אפריל1970[146].
במהלך 1969 פרסםמזכיר המדינהויליאם רוג'רס תוכנית שלוםעל שמו שדרשה חזרה ישראלית לגבולותהקו הירוק עם משא ומתן על רצועת עזה, שארם א-שייח' והישארות ירושלים מאוחדת בשליטה ישראלית[147]. רבין עצמו, אף שנחשב למתון וליוני בעמדותיו, התנגד לתוכנית[144], וכמוהו גם הייתה עמדת הממשלה. גםממשלת מצרים וגם ברית המועצות התנגדו ליוזמה שהוצעה בתוכנית רוג'רס ושללו אותה. לנוכח התנגדות כל הצדדים לתוכנית, היא נפסלה[148].
במהלךספטמבר השחור רבין תיאם בין ממשל ניקסון וקיסינג'ר לבין ממשלת ישראל. קיסינג'ר העביר לראש הממשלה מאיר, דרך רבין, הודעה כי ארצות הברית תומכת בהתערבות ישראלית לצדחוסיין, מלך ירדן נגד המורדים הפלסטינים בארצו ונגד ההתערבות הצבאית הסורית בצפון ירדן[149]. ישראל החלה להעלות כוננות צבאית לקראת פעולה נגד סוריה בצפון ירדן וייתכן שגם ברמת הגולן, אך ב-22 בספטמבר ביצעצבא ירדןמתקפת נגד ששינתה את מפת המצב במאבק והביאה לנסיגת הכוחות הסורים חזרה לקו הגבול הבינלאומי, ללא הצורך בהתערבות ישראלית[150]. בהמשך הביס משטר המלך את המורדים הפלסטינים בארצו והניס את מנהיגיהם. ההיענות הישראלית לדרישה האמריקאית תרמה ליחסי ארצות הברית וישראל והנשיא ניקסון שיבח את רבין אישית[149].
לאחר שובו מוושינגטון בשנת1973, הצטרף למערך, ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ לכנסת[151]. רבין היה מקורב לשר האוצרפנחס ספיר ולראש עיריית תל אביב מטעם המפלגה,יהושע רבינוביץ[152]. במהלךמלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו, למרות בקשותיו. רבין לקח על עצמו תפקיד של משקיף ויועץ לא רשמי לרמטכ"ל דוד אלעזר והשתתף במספר פגישות מכריעות של המטכ"ל ב"בור"[153]. ביום הרביעי למלחמה נעתר לבקשתו של שר האוצר ספיר לעמוד בראש "מלווה חירום" לגיוס כספים להוצאות המלחמה[154]. המלחמה התניעה את מנהיגי המערך לקדם את המשא ומתן להסדר שלום, ודרך כך קודמו עמדותיו היוניות של רבין[ד]. בבחירות לכנסת השמינית, ביום האחרון של שנת 1973, המערך נפלה רק בחמישה מנדטים והחזיקה ב-51 מושבים בכנסת החדשה. לאחר המלחמה רבין ייעץ לראש הממשלה לפטר את שר הביטחון דיין וביקר את מסקנותיה שלועדת אגרנט[155]. רבין לקח חלק במסע הבחירות וזוהה בציבור כאחד מהבודדים מערך שלא נשאו באחריות על מחדל המלחמה[156].
ראש הממשלה: קדנציה ראשונה (1974–1977)
ערך מורחב –ממשלת ישראל השבע עשרה ראש הממשלה יצחק רבין מתראיין לעיתון הגרמני דר שפיגל, 1974. צלם: דן הדני
בינואר1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה במרץ של אותה שנה במסגרתהממשלה השש עשרה[157]. מינויו נערך לאחר התחרות על תפקיד שר הביטחון מול משה דיין, שהחליט להתפטר ובסופו של דבר חזר בו וגולדה השאירה אותו בתפקיד. כעבור שלושה חודשים, עםהתפטרותהּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"חועדת אגרנט והזעקה הציבורית נגד התנהלותו של הדרג המדיני במהלך מלחמת יום הכיפורים, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מולשמעון פרס – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. ב־22 באפריל 1974נערכה הצבעה חשאית במרכז מפלגת העבודה, בה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס[158][159]. לרבין ניתנה תמיכתו הפומבית של ספיר ותמיכתה הפרטית של מאיר[160][ה]. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו, התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וה"צבר" הראשון בתפקיד זה[161]. רבין בן ה-52 היה צעיר ראשי הממשלות עד אז, והראשון שנולד במאה העשרים. כמו כן, היה ראש הממשלה הראשון שהתחנך במלואו במערכת החינוך הישראלית והראשון ששירת בצה"ל[162].
ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין,הממשלה השבע עשרה, היה דומה לזה של ממשלת גולדה מאיר –המערך,מפד"ל, וליברלים עצמאיים – פרט לארבעת החודשים הראשונים, שבהם לא היו מפלגות דתיות בקואליציה, בעוד מפלגתרצ בראשותשולמית אלוני הייתה חברה בהּ. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון,יהושע רבינוביץ שר האוצר ויגאל אלוןשר החוץ וסגן ראש הממשלה[163][164]. בין מקורביו הפוליטיים של רבין מתוך המחנה הפנימי שלו במפלגה היו בר-לב, אהרן יריב,יוסף נבו,אברהם עופר ומאיר עמית. בממשלתו החדשה רבין טען כי נערכו "חילופי משמרות" בצמרת, כיוון שעיקר תפקידי המפתח בממשלה התפנו והוחלפו בממשלתו החדשה. תחילה הקים קואליציה בת 61 מנדטים ביחד עם מפלגת ליברלים עצמאיים ורצ. בהמשך, עם צירופה של המפד"ל לממשלה, פרשה רצ והקואליציה התבססה על 66 מנדטים[165].
בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו כראש ממשלה משא ומתן עםמצרים עלהסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. בנאום ההכתרה שלו חזר רבין על מצע המערך שהוצג לפני הבחירות בדצמבר 1973, לפיו בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד, מדינה ערבית (ירדן) ומדינה יהודית (ישראל), כלומר שפתרון הסוגיה הפלסטינית הוא במסגרת ירדן, וכי הגבולות בין המדינות ייקבעו על בסיס משא ומתן במרכזו פשרה טריטוריאלית בגדה המערבית על פי תפיסת תוכנית אלון[166].
חצי שנה לאחר מינויו לראש הממשלה נפגש רבין בחשאי במוחמד רזא שאה פהלווי, השאה שלאיראן, בטהראן. השאה הפציר בו שיקדם את המגעים עם מצרים וירדן בגמישות מתוך אמונה ברצונם הטוב של שליטי המדינות ומטרתם להביא לשלום קבע[167]. השאה עצמו לקח חלק בקידום המגעים להסכם הביניים, בינואר1975 נפגש עם נשיא מצריםסאדאת בטהראן ובאוגוסט נפגש בשנית עם רבין, שבועיים לפני חתימת ההסכם. רבין העדיף לפתוח תחילה ערוצי משא ומתן עם מצרים ועם ירדן, ולהשאיר את שאלת סוריה והגולן להמשך הדרך[168]. ההסכם הושג לאחרמסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות[169][170]. ההסכם כלל נסיגה ישראלית ממעברי הגידי והמיתלה והגדלת התחום המפורז ללא תמורה מדינית מצרית. בנוסף על כך, ההסכם המחיש את הפיכתה של ארצות הברית לשחקן הגלובלי היחיד בזירה, על חשבונה של ברית המועצות. ארצות הברית הבטיחה תמורה כלכלית למצרים בתמורה להסכם, אך בשביל להימנע מפגיעה ביחסים עם ישראל, במהלךביקור הנשיא ניקסון בישראל, הנשיא ומזכירו קיסינג'ר הציעו לרבין חבילת נשק חדשה[171][172]. לדאבונו של הממשל האמריקאי, התנה רבין את תמיכתו בהסכם בוויתור מצרי מדיני[173], דוגמת סיום רשמי של מצב המלחמה או ריכוך החרם הכלכלי. צוות משפטנים, ובהם שר המשפטיםחיים יוסף צדוק והיועמ"שמאיר שמגר הגישו לרבין דו"ח לפיו אין אחיזה ל"סיום מצב הלחימה" במשפט הבין-לאומי. רבין התעלם מן המלצת הדו"ח כיוון שראה בסיום רשמי של מצב הלוחמה הצהרת כוונות של קהיר וסירב לוותר עליה[174]. מעבר להפחתת ההוקעה של ישראל דרך התקשורת המצרית, ממשל סאדאת במצרים לא היה מוכן להתפשר על דבר.
רבין התנגד להסדר קבע, שכן משמעותו הייתה הסדר כולל עם כל מדינות ערב. במקום זה הוא רצה לקדם הסדרי ביניים שיקדמו ציר מגעים דו-צדדי בין ישראל למצרים, נפרד מכל מגע עם שאר העולם הערבי, שיפתח את הצוהר להסדר קבע עם מצרים במשא ומתן ישיר[175]. שרטון זה שעליו עלו המגעים להסדר ביניים הובילו למשבר ביחסי ממשלת רבין וממשלג'רלד פורד (1974–1977), שגם בו המשיך קיסינג'ר להיות המתווה העיקרי של מדיניות החוץ האמריקאית. במרץ 1975 עצר קיסינג'ר את שליחותו המדינית[176]. הממשל האמריקאי יזם את "ההערכה מחדש" של היחסים עם ישראל. התוצאה בפועל של מדיניות זו התבטאה בהקפאת החתימה על עסקאות נשק חדשות (כולל הקפאת רכישת מטוסימקדונל דאגלס F-15 איגל וטילי קרקע-קרקע מסוג לאנס, שהובטחו בשיחות בעל פה[177]), פגישות לא רשמיות של שליחים של הממשל האמריקאי עם אנשיאש"ף, והפסקת תיאום העמדות לקראת כינוסה שלועידת ז'נבה (שלא התכנסה בסופו של דבר)[178]. רבין ציין ש"הערכה זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר ביחסים בין ארצות הברית וישראל[179]". דעת הקהל האמריקאית התנגדה למדיניות התקיפה ביחס לישראל ו-76סנאטורים חתמו עצומה לנשיא פורד נגד המדיניות, כאשר בראשם הסנאטור הדמוקרטי הפרו-ישראליהנרי ג'קסון[177].
הסכם הביניים נחתם לבסוף ב־4 בספטמבר 1975, לאחר נסיגה אמריקאית ממדיניות "ההערכה מחדש", והוא אשרר את מחויבותן של ישראל ומצרים להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רובשדות הנפט בסיני, ונוצראזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם[180]. ההסכם גם הותנה בסדרת הבטחות רבות ערך של ארצות הברית לישראל, בנושאי רכש צבאי, סיוע כספי ועוד[181]. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות לאספקתנפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני, בראש ובראשונה הזיקוק מאבו רודס שסיפק בין 55% ל-60% מכלל הנפט שצרכה ישראל[174]. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנותימין, שבהן נשאמנחם בגין נאומים נגד ההסכם, וכן בהפגנות שמאל בעד ההסכם[182].
בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ארצות הברית הבטיחה סיוע בן 2.2 מיליארד דולר לישראל לשיקום כלכלתה ועוצמתה הצבאית לאחר המלחמה. במהלך 1974 הגיע רבין להסכם עם הנשיא החדש פורד שכלל תוספת של סיוע ביטחוני בן 750 מיליון דולר שענה על עיקר הדרישות של צה"ל[183]. רבין, אלון ופרס לקחו חלק בסדרת פגישות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן. במהלך הפגישות אמנם לא הגיעו לפריצת דרך, אך החלה ידידות ושותפות בין רבין למלך חוסיין. הקושי בקיום המשא ומתן גבר לאחרועידת רבאט שלהליגה הערבית בסוף 1974, שקבעה כיאש"ף בהנהגתו שליאסר ערפאת ולא ירדן, הוא הארגון המייצג מבחינה לגיטימית את הפלסטינים[184]. במקביל, ממשלת רבין המשיכה את תמיכת קודמותיה בכורדיסטן העיראקית בהנהגתמוסטפא בארזאני. במסגרתהסכסוך הכורדי-עיראקי ב-1974 הכוחות הכורדים השתמשו בטילי נ"טסאגר שהועברו לידיהם מישראל נגדהצבא העיראקי[185]. במקביל התחוללהמלחמת האזרחים בלבנון, וישראל חששה מהתפשטות ההשפעה הסורית ומגדילת ההתבססות של אש"ף במדינה. רבין ושר הביטחון פרס יזמו את מדיניות "הגדר הטובה" שכללה שיתוף פעולה ומתן גיבוי ותמיכה ישראלי למיליציות נוצריות שונות בתוך לבנון שנלחמו במחבלים הפלסטינים בצבא הסורי[186].
במהלך 1975, לאחר הישג הסכם הביניים עם מצרים, צנחה הפופולריות של רבין וממשלתו לנוכח סדרת פרשות שצצו זו אחר זו. בתקופה זו הגבירה תנועת "גוש אמונים" את פעילותהּ, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (בפרטזבולון המר) החלה לפעול להקמת יישובים ביהודה ושומרון. יחסו של רבין להתיישבות זו היה מורכב, מחד - כינה בספרו את גוש אמונים "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית"[187]. מאידך - בעת איזרוח היישובנצר חזני שבחבל עזה, אמר רבין כי "זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור, שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה וביטחונה"[188]. לימים חזר על עמדתו זו ואף הזכיר את דבריו אלה כאשר ביקר תשע שנים לאחר מכן בגוש קטיף כשר ביטחון בממשלת פרס, באמרו: "כמו לפני תשע שנים, כך גם היום אני מאמין שלאזור הזה יש עתיד התיישבותי, כלכלי, חברתי ותפקיד ביטחוני – והוא חייב להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל״[189]. ממשלתו אישרה גם את הקמתה שלאריאל במרכזהשומרון. פרשת ההתיישבות בסבסטיה הסתיימה בפשרה שהייתה בבחינת רביןניצחון פירוס[190], שכן פגעה במעמדו ובתמיכה הציבורית בממשלתו.
במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע אנטבה" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים באוגנדה, שעל ביצועו זכתה ישראל בקרבהעולם המערבי להערכה ולהערצה על תעוזת הממשלה. רבין לא מיהר לאשרמבצע צבאי ושקל חלופות אחרות. פרס הטיל על הצבא למצוא תוכנית, והוא, יחד עם שרים נוספים, תמך בפעולת חילוץ באמצעות צה"ל עוד בטרם הוצגה תוכנית החילוץ המעשית. רבין פסל את התוכניות הראשונות שהוצגו בפניו, אולם כאשר הונחה בפניו תוכנית מפורטת של צה"ל לחילוץ החטופים, הוא ערך הצבעה בממשלה שבה רוב מוחץ תמך בתוכנית החילוץ[191]. למעשה, אישר רבין את היציאה לדרך ברגע שהתקבל האישור של אל"םאהוד ברק (עוזר המבצעים של ראש אמ"ן באותה העת) לגבי נחיתת התדלוק בקניה, עוד לפני שהממשלה אישרה את התוכנית[192]. בעקבות נפילתו של מפקד המבצעיוני נתניהו בעת ביצועו, החליט רבין לשנות את שם המבצע מ"אנטבה" ל"יונתן"[193]. ההצלחה יוצאת הדופן של המבצע תרמה באופן זמני לשיפור מעמדו של רבין והערכת פועלו בציבור.
ב-30 במרץ1976, בעקבות החלטת הממשלה להפקיע אדמות של אזרחים ערבים בגליל, פרצה שביתה כללית ועמה החלו סדרת הפגנות שלערביי ישראל נגד ממשלת רבין שנודעו בהמשך בתוריום האדמה[194]. ההפגנות נערכו בעיקר בסח'נין, בעראבה ובדיר חנא. בהחלטה של ראשי העבודה, רבין, פרס ושר המשטרהשלמה הלל, הוכנסו כוחותצבא ומשטרה כדי לדכא את ההפגנות, שעם הזמן הפכו אלימות. שישה מפגינים נורו למוות: ארבעה על ידי כוחותצה"ל ושניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. מאז מצוין היום בקרב חלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל כסמל למאבק במה שחלקם תופסים כמדיניותמפלה של ממשלות ישראל[195].
ראש הממשלה רבין ושר החוץאלון ברצועת חוף בעזה, 19 באפריל1977.
ממשלת רבין סבלה מאי-יציבות ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון פרס, שרבין חש כי הואחותר תחתיו. הסכסוכים עם פרס החלישו את יכולת הפעולה של רבין. חרף זאת, חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלה, ניקיון הכפיים וחופש הביטוי. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשותשחיתות בצמרת המדינה[ו]. החקירות נערכו בעידודו ובתמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים מקורבים לרבין, כאשר ידלין, מועמדו של רבין לתפקידנגיד בנק ישראל, וכאברהם עופר שכיהן כשר הבינוי והשיכון[196]. עופר התאבד בסופו של דבר ללא שהוגש כתב אישום נגדו ב-3 בינואר 1977[197]. רבין הזדעזע, הוא האמין בחפותו של עופר וטען כי החקירה שלו התארכה עקב חתירה של פרס תחתיו (עופר היה מבין התומכים העיקריים של מחנה רבין בתוך מפלגת העבודה)[198]. לנוכח פרשיות השחיתות רבין נותר בעל מוניטין ציבורי של אדם ישר ללא רבב, אך האופוזיציה ניצלה לטובתה את הפרשות וטבעה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם".
שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני מהלכים מרחיקי לכת בתחום המיסים:
הרפורמה במס הכנסה, בעקבות המלצותיה של "ועדת בן שחר", ששינתה את פניו של מס ההכנסה בישראל, ובפרט ביטלה מנגנונים רבים להתחמקות ממס.
הטלתו שלמס ערך מוסף, שהפך למרכזי שבמסים העקיפים בישראל, וביטול מסי קנייה רבים.
האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילתשנות ה-70, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים בשל העלייה בהוצאה הביטחונית ובשלמשבר הנפט, אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונהּ של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותהּ הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתוכניות הרווחה. האפשרות לקיצוצים הועלתה לדיון על סדר היום, אך נעצרה לנוכח מאבקים פנימיים בתוך הממשלה והתנגדות לה[199][200]. שיעור האינפלציה במהלך כהונת ממשלת רבין נע בין אינפלציה שנתית של 39.7% (1974 לעומת 1973) לאינפלציה שנתית של 31.3% (1976 לעומת 1975)[201].רמת האבטלה נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו, פחות מ-4%, והממשלה פעלה להכווין את שוק הנדל"ן כדי לעזור למשפחות במצוקת דיור[202]. ב-8 בנובמבר 1974 הוחלט לבצע פיחות בשער המטבע ביחס לדולר האמריקאי בסך 43%, מ-4.2לירות ארץ-ישראלית ל-6 לירות לדולר[203].
בתקופת ממשלת רבין הראשונה נבנו בבנייה ציבורית ובסיוע נדיב במימון הרכישה עשרות אלפי דירות לזוגות צעירים ולמתפנים משכונות עוני. נבנו שכונות חדשות רבות, ובכללן שכונות שנוסדו כשכונות לזוגות צעירים וליוצאי שכונות עוני, והפכו תוך זמן קצר לשכונות יוקרה, כדוגמתרמת אביב ג' בתל אביב ורמת שרת בירושלים.
ב-14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה עלהצעת אי אמון שהגישההחזית הדתית התורתית בשלחילול השבת שנגרם מקיום טקס קבלת מטוסיF-15 ראשונים לחיל האוויר שהתקיים סמוך לכניסת השבת[204]. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה[205]. רבין, בהתייעצות עםשר המשפטיםחיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא אפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו מלתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון)[206]. הוא הודיע על כך בכנסת ב-20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו[207]. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירותממשלת מעבר שבהּ אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שמאוחר יותר נחשבאירוני.
רבין העריך שדרך הקדמת הבחירות ישתפרו סיכויי מפלגתו לנצח, מתוך הנחה כי מנהיגימפלגת שינוי לא יספיקו לגדול לכדי כוח אלקטורלי מרכזי שינגוס בקולותיה של העבודה, כמו גם שהאופוזיציה בראשות הליכוד לא תספיק לארגן קמפיין בחירות משמעותי. שתי ההנחות התבדו, ולמעשה הכינו את הקרקע לקראת "המהפך". "שינוי" ו"התנועה הדמוקרטית" התאחדו למפלגתד"ש – התנועה הדמוקרטית לשינוי בהנהגתיגאל ידין, שסחפה חלק נרחב ממצביעי העבודה לטובתה[208]. כמו כן, "התרגיל המבריק" הוביל לקרע בין מפלגת העבודה למפד"ל, והשפיע על הירקמות הברית בין המפד"ל לליכוד, שעלייה התבססה בהמשךממשלת בגין הראשונה. חודשיים לפני הבחירות, במרץ, ביקר רבין בוושינגטון והיה עליו להתמודד מול משבר נוסף: הנשיא הדמוקרטי החדש,ג'ימי קרטר, ניסה לקדם התערבות אמריקאית רחבת היקף במשא ומתן לשלום במזרח התיכון, ותמך נחרצות בהקמתה של מדינה פלסטינית או לכל הפחות ישות אוטונומית הקשורה בבחינה חוקית לממלכת ירדן שתתקיים בגבולות הקו הירוק[209]. רבין דאג מחוסר הניסיון והנאיביות שראה בממשל החדש, וחשש מעימות קרב עם הממשל האמריקאי החדש[210]. ממשלת רבין ניסתה להתגבר ללא הצלחה על הפער העדתי החברתי-כלכלי ביןספרדים לאשכנזים, שהפכה לכלי פוליטי בידי יריביו[211].
בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין שוב את שר הביטחון שמעון פרס, ברוב קטן, ונבחר למועמדהמערך לראשות הממשלה. התמודדות זו גרמה להידרדרות משמעותית ביחסים האישיים בין השניים, וחידוד ההבדלים האידאולוגיים ביניהם[212]. אולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ"דן מרגלית אתפרשת חשבון הדולרים – קיום חשבון בנק בארצות הברית השייך לבני הזוג רבין[213], בניגוד לחוק הפיקוח עלמטבע זר[214]. שר האוצר רבינוביץ רצה להטיל על רביןקנס, מעשה שהיה מונע הגשתכתב אישום. אולםהיועץ המשפטי לממשלהאהרן ברק קבע כי יש להעביר את העניין לפרקליטות, בשל גובה הסכומים הרב שבחשבון[215][216]. לאחר שהתברר לו שבכוונת רבין להתפטר, הסתפק ברק בהעמדתה לדין שללאה רבין ובכופר שהוטל על יצחק רבין. רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיהדרמטי ב-7 באפריל 1977 בשעה 23:40[217]. הביוגרף של רבין,יוסי גולדשטיין, כתב כי לדעתו עשה זאת רבין משום שהעריך נכונה שסיכוייה של מפלגתו לזכות בבחירות קלושים. ברק טען בדיעבד כי עקב התפטרותו של רבין החליט שלא להגיש תביעה נגדו[218].
ב-10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדהּ לראשות הממשלה[219]. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם משום שהממשלה הייתה ממשלת מעבר, הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט כי רבין יצא לחופשה החל מ-22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית המשיך רבין לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות לכנסת שב רבין למלא את תפקידו, והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב-20 ביוני 1977, החלפת השלטון הראשונה בין מנהיגי מפלגות יריבות מאז קום המדינה[220]. בדיעבד התפטרותו של רבין תרמה להמשך דרכו הפוליטית, כיוון שפעם נוספת נוכח הציבור לאמינותו וליושרתו, וההפסד המר, הראשון מאז קום המדינה, של מפלגת העבודה, נרשם בתודעה הקולקטיבית על שמו של פרס[221].
בין השנים1977–1984 היה רביןחבר הכנסת באופוזיציה. לתקופה קצרה לאחר פרישתו מראשות הממשלה הוא מיעט להשתתף בפוליטיקה או להתראיין, אך לאחר מכן שב לכותרות ובתוך הכנסת בעיקר הרבה לקחת חלק בוועדת החוץ והביטחון. רבין תמך ללא סייג בהסכם השלום בין ישראל למצרים וטען כי ההסכם נעשה בעיקרו מתוך צורך והכרח של מנהיגי שתי המדינות, בגין וסאדאת[222]. משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאידב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות". בספר התייחס רבין בצורה בוטה לשמעון פרס, שאותו כינה "חתרן בלתי נלאה". האיבה בין השניים נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות. לכתיבת הספר הייתה גם משמעות פוליטית, כיוון שבאותה העת החל רבין לבנות את בסיס כוחו בתוך המפלגה, "מחנה רבין"[223].
ב־16 בינואר1980 קרא יגאל אלון תיגר על מנהיגותו של פרס, במכתב בו הודיע כי הוא יציג את מועמדותו לראשות המפלגה[224]. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. רבין העריך, על בסיס סקרי דעת קהל שהראו תמיכה רבה עבורו ביחס לפרס, כי סיכוייו לנצח גבוהים. למעשה, הוא לא העריך נכונה את הלך הרוח במנגנון המפלגתי, שזעם על המאבק הפנים-מפלגתי שפתח דרך הספר "פנקס שירות" ובעקבותו תמך בפרס[225]. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה[226] כשרבין נאלץ להסתפק במקום הרביעי ברשימת המערך. מאוחר יותר טען כי היה זה ההפסד הגדול בחייו.
פרס ניסה להביא לאחדות במפלגה, ולקראתהבחירות לכנסת העשירית ב-1981 שריין את מקומו של רבין כשני לו במפלגה ומינה אותו למועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון על פני מועמדותו של בר-לב[227]. במהלך כהונתהכנסת העשירית שינה רבין את עיקרי התנהלותו והסיק כי פתיחת יריבות פנים-מפלגתית עלולה רק להזיק לסיכוייו לשוב לראשות העבודה ובטווח הרחוק לראשות הממשלה. כאשר ב-1983 שב הנשיא לשעבריצחק נבון לפוליטיקה והתכוון להתמודד על ראשות העבודה, צידד רבין בפרס, כדי לשמר את מקומו כמספר שתיים במפלגה, על אף ההערכות בדבר הפופולריות הגואה של נבון. לקראתהבחירות לכנסת האחת עשרה ב-1984, רוב בוחרי הליכוד היו בני עדות המזרח ושאלת העדתיות השתרשה בתוך הפוליטיקה. בעקבות כך, פרס החליט למנות את נבון למספר שתיים במפלגתו, ורבין נותר שלישי[228]. בסופן של הבחירות נוצר תיקו 60:60 בין הגושים והוסכם על הקמתממשלת אחדות לאומית ברוטציה על תפקיד ראש הממשלה בין פרס ליו"ר הליכוד,יצחק שמיר, שהחליף את בגין שפרש באוקטובר 1983[229].
כשר הביטחון
עם הקמתממשלת האחדות הלאומית ב-1984, לאחר שהוצב במקום השלישי (לאחר פרס ויצחק נבון) ברשימת המערך, נקבע שרבין יכהן כשר הביטחון לאורך כל תקופת הרוטציה (1984–1988). מבחינה אסטרטגית ראה רבין בסוריה את האיום העיקרי על ישראל, והעריך כי הגבול הצפוני ימשיך להיות מוקד פעילות ביטחונית לזמן רב. לצד זאת, בעקבות המצב הכלכלי הרעוע והוצאתה של מצרים ממעגל המלחמה, העריך רבין כי יש לקצץ באופן מבוקר את סדרי הכוחות של צה"ל. כניסתו לתפקיד הייתה חלקה, והושפעה בין היתר מהתיאום המוצלח בינו לבין הרמטכ"למשה לוי. רבין קיים את הבטחת קודמו,משה ארנס, לדן שומרון, מינה אותו לסגן ראש המטה הכללי וכעבור שנתיים, על אף התנגדותו של לוי עצמו, מינה אותו לרמטכ"ל[230].
עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקוהאוואלי, ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. בתחילתו שלמבצע שלום הגליל, תמך רבין בממשלת בגין ובשר הביטחון שרון ואף נהג לייעץ לו במהלךהמצור על ביירות. רבין עצמו תמך, עוד בהיותו ראש ממשלה בשנות השבעים, בהקמת "רצועת ביטחון" בדרום לבנון לנוכחמלחמת האזרחים במדינה[ז]. עם זאת התנגד למטרות המדיניות של ממשלת בגין בלבנון, ובעקבות זאת פנה במהלך 1983 נגד המלחמה, ובעניין זה יישר קו עם עמדת פרס. כשר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילהּ לרצועת ביטחון צרה בדרום לבנון – החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה (בתמיכתדוד לוי מהליכוד)[231].
רבין תכנן לבסס אתצבא דרום לבנון כשומר אזור החיץ ברצועת הביטחון שבין ישראל ללבנון. הוא הגיע להסכם הבנות מתווך עם סוריה וממשלת לבנון לפיו שתי הממשלות לא יפעלו נגד כוחות צה"ל בעת נסיגתם לרצועה. כמו כן תמך בהשארת משקיפים מטעם האו"ם, אנשייוניפי"ל, בדרום לבנון. לעומת עמדתו, רה"מ פרס וראש אמ"ן אהוד ברק תמכו בנסיגה כוללת של צה"ל לגבול ישראל–לבנון הבינלאומי. בסופו של דבר דעתו של רבין הכריעה כיוון שפרס נמנע מהתעמתות מולו. כאשר הוצגה ההצעה הסופית לגבי אופן הנסיגה לרצועת הביטחון, היא עברה בממשלה ברוב גדול (16:6)[232]. במאי תמך בקיוםעסקת ג'יבריל מול ארגוןהחזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית, במסגרתה שוחררו 1,151אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושהשבויי צה"ל.
במסגרת הקיצוץ עלתה שאלתפרויקט הלביא, לפיתוח ישראלי של מטוס קרב שמשתווה וייתכן גם עולה בסגולותיו עלג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון האמריקאי. אמנם היה בפיתוח מן ביסוס התוצרת הביטחונית העצמאית של ישראל, אך המטוס עלה הון עתק, כאשר ההערכות הנמוכות ביותר גירדו את השלושה מיליארד דולר, שווה ערך לתקציב השנתי של כל משרד הביטחון באותה העת. רבין העריך כי לנוכח דלות המשאבים והמצב הכלכלי, יש להביא לעצירת הפרויקט על בסיסדוקטרינה שכוח ההרתעה עולה בחשיבותו על הייצור העצמאי. בעת כניסתו לתפקיד, הוצאו כבר מיליארד דולר על פיתוחו של המטוס, ואבטיפוס שלו כבר נוסה. בתוך הממשלה היו לפרויקט מצדדים רבים, בראשם ארנס ובתמיכתו של שמיר. כל אלו הקשו על הליך עצירת הפרויקט. במרץ1987, מינויו של דן שומרון לרמטכ"ל תרם לחיזוק עמדתו של רבין נגד הפרויקט, כיוון ששומרון התנגד ללביא בנחרצות. רבין לא היה בטוח כי הערכות בדבר כך שהלביא עולה על ה־F-16 בביצועיו מוכחות או מדויקות, ויתרה מכך עלות הלביא הייתה גבוהה ב-35% מעלות ה־F-16. במאי 1987 העלה רבין לדיון בישיבת הממשלה את שאלת הלביא, ובהצבעה צמודה בקרב השרים (11:12) עברה ההחלטה להקפיא את הפרויקט, נגד עמדת ראש הממשלה שמיר ומחנה הליכוד בממשלת האחדות[233].
ב-1985 תמך רבין במבצע רגל עץ, הפצצת מפקדות שלאש"ף בתוניסיה תוך כדי שימוש בחומר מודיעיני שהועבר דרך המרגליונתן פולארד בארצות הברית. לאחר המבצע אמר: "אין חסינות לגורם אש"ףיסטי בשום מקום בעולם. ידו הארוכה של צה"ל תדע להשיג ולהעניש. ישראל תקבע את דרך הלחימה ומקום הפגיעה בהתאם לשיקוליה בלבד[234]". רבין דרבן את הקמתמפקדת חילות השדה ויזם קיצוץ חסר תקדים בגודלו בתקציב משרד הביטחון, מ-3.2 מיליארד דולר (בשנים 1983–1984) ל-2.55 מיליארד (1986–1987). עם קיום הרוטציה, בה תמך רבין, והקמתממשלת ישראל העשרים ושתיים בראשות שמיר, ראש הממשלה החדש חיזק את תחום השפעתו של רבין דרך הכנסתו למסגרת מועדון ראשי הממשלה, שכונה "הטרויקה". במסגרת זאת, שמיר, רבין ופרס הכריעו את הכף בכל הנושאים העיקריים והדחופים שהגיעו לסדר היום של הממשלה[235].
בסוף שנת 1987 נאלץ רבין להתמודד עםהאינתיפאדה הראשונה שפרצה במפתיע. בתחילה לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלתעוצר המוני,מעצרים המוניים, הכבדה שלהממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר[236]. טרם פרוץ האינתיפאדה, הורה רבין לכוחות צה"ל שלא ליצור מגע עם מפגינים ומתפרעים בגדה המערבית וברצועת עזה, מהלך שבדיעבד איפשר הרמת ראש של האוכלוסייה המקומית נגד ישראל. רבין תמך באפשרות שלהאופציה הירדנית, וראה בירדן כשותפה החשובה של ישראל במשא ומתן על גורל השטחים. מתוך כך הוא התנגד לניסיון לקדם משא ומתן עם אש"ף דרך ועידה בינלאומית כפי שהוצע על בסיסהסכם לונדון (1987) או ביוזמת שולץ (1988)[237]. מתוך כך, עמדתו ועמדת מפלגת העבודה בכלל נפגעה כאשר המלך חוסיין הכריז עלניתוק הזיקה הירדנית לפלסטינים לנוכח פרוץ האינתיפאדה ודריסת הרגל של אש"ף בשטחים.
בתחילת האינתיפאדה נקט ביד קשה כנגד הפורעים והמפגעים, והתבטא בתדריכים כי "צריך לשבור להם את הרגליים והידיים"[238], אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו, בטענה כי קרא לשימוש באלימות רק במקרה של התנגדות למעצר[239]. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע[240]. האינתיפאדה פסקה סופית רק עםהסכמי אוסלו ב-1993, אך נחלשה באופן דרסטי לאחרמלחמת המפרץ ב-1991. מתוך הנחה שגויה כי אש"ף עומדים מאחורי ההתקוממות ולמעשה מנהלים אותה, הוחלט בקבינט להוציא לפועל אתמבצע הצגת תכלית – התנקשות באבו ג'יהאד, ממנהיגי אש"ף בתוניסיה. בעקבות ההתמשכות של האינתיפאדה קרא רבין במהלך 1988 לשינוי גישה, עם הפחתה משמעותית בשימוש בנשק חם ובמקום זה לפזר מפגינים ומתפרעים בזרנוקי מים וכדורי גומי. מצבת כוחות צה"ל בשטחים שולשה עד שהגיעה ל-4,000 חיילים[241].
לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה, סירב רבין להתמודד מול פרס על ראשות העבודה והעניק לו תמיכה פומבית. בעקבותהבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת1988 בהן הוצב במקום השני ברשימת מפלגת העבודה[242], הוקמהממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, שבהּ הוסיף רבין לכהן כשר הביטחון[243]. רבין צמצם את היקף הכוחות בשטחים ועד סיום כהונתו כשר הביטחון האינתיפאדה נמשכה ללא סממני התרופפות. במסגרתהמערכה ברצועת הביטחון בוצעו פשיטות של כוחות צה"ל נגד הטרור שלחזבאללה ואמל, הגדולה שבהן הייתה במסגרתמבצע חוק וסדר. באותה העת החל שינוי בעמדת רבין ביחס לאש"ף, והוא ביסס את האפשרות למשא ומתן אפשרי מול הארגון בשלושה תנאים מקדימים: ביטול הסעיף הקורא להשמדת ישראל באמנה הלאומית הפלסטינית, הכרה בישראל על בסיס עקרונותהחלטה 242 והחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם והפסקה של כל פעולות הטרור.
בסוף 1988 הכיר אש"ף במדינת ישראל על בסיס החלטות 242 ו-338, ובפגישה של רבין עם הנשיא האמריקאי היוצארונלד רייגן, אמר לו האחרון כי על ישראל לשנות את עמדתה כלפי הארגון[244]. לאחר מגעים ולחצים ממושכים מבית ומחוץ, שמיר, בשיתוף פעולה הדוק עם רבין, קידם את "תוכנית שמיר" (לעיתים קרויה "יוזמת שמיר־רבין") שאושרה בממשלה ולפיה: יחוזקו המגעים עם מדינות העולם הערבי בכלל ויחסי ישראל–מצרים הקיימים בפרט, ולמען קידום מגעים להסדר בשטחים יתקיימו בחירות בגדה המערבית וברצועת עזה לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על האוטונומיה. לפי ההסכם, מדינת ישראל מחויבת לקידום מגעים לשלום אזורי על בסיס תוואי הסכמי קמפ דייוויד הקיימים[245]. בתוך הליכוד נפלגה התמיכה וההתנגדות לתוכנית בעיקר סביב שאלת המעורבות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות, כמו גם האפשרות לקיים בחירות שכאלו בשטחים במהלכה של האינתיפאדה.
ב-1990 הגיעו לשיאם הלחצים של האמריקאים על ישראל להתקדם לעבר ועידה בינלאומית ובמקביל התפרצו רוחות ההתנגדות לשמיר מתוך מפלגתו בליל המיקרופונים בפברואר. בעקבות כך, קידם פרס אולטימטום לשמיר, לקבל את הצעת מזכיר המדינה האמריקאיג'יימס בייקר לוועידה בינלאומית או שהעבודה תפרוש מן הממשלה[246]. שמיר סירב לקבל את ההצעה וממשלת האחדות נפלה בהצבעת אי-אמון במרץ. ביוזמת פרס התקיים ניסיון להקים ממשלה בראשות העבודה ובתמיכת המפלגות החרדיות. ברגע האחרון המפלגות החרדיות פנו לתמיכת הליכוד והוקמה ממשלה צרה של הליכוד[247], מפלגות הלוויין שלה והחרדים, בראשות שמיר. העבודה פנתה לספסלי האופוזיציה ורבין העניק למהלך של פרס את הכינוי "התרגיל המסריח"[ח]. שמיר מינה את ארנס לשר ביטחון עם מעברו של רבין חזרה אל שורות הכנסת. רבין העריך כי הגורם למפלה היה נעוץ בעובדה ש"העמדתי את שלום-הבית בראש" - בכוונה להימנעות מעימות מול פרס[248].
בשנת1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז")[249], שינוי שרבין עצמו תמך בו[250]. בהתמודדות על ראשות המפלגה, שנערכה ב-19 בפברואר, התמודדו רבין, פרס,ישראל קיסר ואורה נמיר. רבין נבחר למועמד המפלגה לראשות הממשלה בהפרש של שישה אחוזים על פרס[251][252]. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלהּ ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, ועל כן הסלוגן המרכזי היה "ישראל מחכה לרבין", על משקל השיר "נאצר מחכה לרבין". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת הציבור לרבין, הטיל הליכוד דופי ברבין, והעלה טענות בדברהתמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים ונטייתו לשתיינות[253]. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על אודות השכרות[254][255]. ההתייחסות האישית לרבין בבחירות נעשתה בין היתר ברוח תמיכת העבודה ב"חוק הבחירה הישירה"[256], שקבע שהחל מ-1996 יתקיימו בחירות נפרדות לרשימות לכנסת ולמועמדים אישיים לראשות הממשלה. רבין פעל לקדם את אחדות מחנה מפלגת העבודה ולהתייחס ליריבות שלו מול פרס כנחלת העבר[252]. אם לדבר בהכללה, תעמולת הבחירות הייתה מאופקת ולא-יצרית ביחס למערכות בחירות שונות בתולדות המדינה, כגוןהבחירות לכנסת העשירית אוהבחירות לכנסת העשרים ואחת שבלטו בפלגנות ושיסוי פוליטי.
בחצי השנה שלקראת הבחירות ידעהממשלת שמיר מספר משברים: סדרת פיגועי טרור, הנודע שבהם הוארצח הלנה ראפ; יריקטיושות בגבול הצפון בידיחזבאללה; כלכלה מקרטעת לנוכח גל עלייה המוני, שבשיאה הגיעה למעל 200 אלף מובטלים; משבר הדיור עבור מאות אלפי העולים החדשים; פרשות שחיתות שהתפרסמו בצמרת השלטונית,דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם לקראת הבחירות וחשף שורה ארוכה של אי-סדרים; משבר ביחסי ארצות הברית–ישראל; ואי ההתקדמות במגעים להסדר ובמשא ומתן שהתקיים בוושינגטון מאזועידת מדריד (1991)[257]. כל הגורמים הללו השפיעו על פניית פלח רחב מציבור הבוחרים בעד העבודה בהנהגת רבין לקראת הבחירות[ט].
בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני, זכתה המפלגה ל-44 מנדטים, וביחד עםמרצ,חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית השיגה רוב חוסם של 61 בכנסת[258]. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות - שנתפסו כניצחון ברור למפלגת העבודה - הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה, כאשר מאבקים פנימיים הובילו לקיפאון ומפלה. במהלך המשא ומתן הקואליציוני התנגד להרכבת ממשלה עם חמשת חברי הכנסת מן המפלגות הערביות וניהל בין לבין דיונים עםמפלגת צומת בהנהגתרפאל איתן שזכתה לשמונה מנדטים[259]. רבין הקים אתממשלתו בקואליציה עם מרצ (12 מנדטים) וש"ס (6) ושב לתפקיד ראש הממשלה ב-13 ביולי. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ ואתאברהם שוחט לשר האוצר. למנכ"ל משרדו מינה אתשמעון שבס ולראש לשכתו מינה אתאיתן הבר.
מיד עם תחילת כהונתו של רבין נפתרמשבר הערבויות בין ישראל לארצות הברית שנסוב סביב הענקת ערבויות בידי וושינגטון לישראל למען שיכון כלהעולים בגל העלייה הרחב ממדינות ברית המועצות לשעבר שנמשך לכל אורך שנות התשעים. הממשל האמריקאי שלג'ורג' הרברט ווקר בוש (האב) התנה את מתן הערבויות שדרשה ממשלת שמיר בהפחתת ההתיישבות ביהודה ושומרון וחבל עזה ובאפשור פיקוח על הבנייה הקיימת[260]. עם הזמן החמיר הממשל עם דרישותיו עד אשר דרש משמיר הפסקה מוחלטת של כל הבנייה בשטחים. שמיר לא נענה לדרישה זאת, שסתרה את עקרונותיו האידאולוגיים, והדבר עלה לו בקולם של מאות אלפי העולים החדשים בקלפי.
היעד המרכזי והבלתי מוצהר של הממשל האמריקאי היה להביא למפלת ממשלת הליכוד בראשות שמיר[261], כך שעם בחירתו של רבין מיהר הנשיא בוש להקל מהדרישות הקודמות שלו. ב-10 וב-11 באוגוסט 1992 פגש רבין בנשיא בוש, שוחח עמו ועם מזכיר המדינהג'יימס בייקר והתחייב לצמצם עד מאוד את היקף הבנייה בשטחים[262]. ב-11 באוגוסט נחתם הסכם הערבויות בהלוואה על סך 10 מיליארד דולר בפריסה לחמש שנים. חודשים ספורים לאחר מכן נחל בוש מפלה בבחירות לנשיאות והוחלף בביל קלינטון. מיד לאחר הבחירות, חשש רבין משינוי עמדה של הממשל החדש ביחס לישראל, במיוחד לנוכח התמיכה הרבה שממשל בוש האב העניק לו, אך חששות אלו פגו לאחר פגישתו הראשונה עם הנשיא קלינטון מאז שנבחר,שנערכה בבית הלבן במרץ 1993.
משא ומתן מדיני עד חתימת הסכמי אוסלו
רבין, 1994
עם תחילת כהונתו, פתח רבין במשא ומתן לשלום עםסוריה ועם הפלסטינים[263]. תחילה תלה תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי - מתוך הנחה שהתנגדותו החריפה שלנשיא סוריה,חאפז אל-אסד, להסכם השלום של מצרים עם ישראל התרופפה לנוכח בידודה הבינלאומי של סוריה לאחרהתפרקות ברית המועצות, מלחמת המפרץ בעיראק וחימום היחסים של סוריה עם ארצות הברית[264]. רבין מינה את פרופ'איתמר רבינוביץ', מומחה לסוריה, כשגריר בארצות הברית. בשיחה בדלתיים סגורות עם הנשיא קלינטון, שנועד לתווך בין ישראל לסוריה, רבין העריך ששלום אמיתי עם דמשק הוא בר השגה רק במחיר נסיגה מלאה מרמת הגולן. באשר לשאלתו של הנשיא קלינטון, האם הוא מוכן לוותר על הרמה תמורת שלום קבע כנה והסדרי ביטחון וערבויות לשלום כפי שישראל דורשת, השיב רבין בחיוב[265]. כשנודע כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ברמת הגולן, למרות הבטחותיו כי לא יעשה כך במהלך הבחירות, פתחו תושבי הגולן במחאות וראו בכך הפרה של אמירתו מלפני הבחירות לפיה "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת-הגולן"[266][267]. עקב כך, רבין נתן את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקייםמשאל עם[268]. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה הייתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי הימין הקיצוני של מתנחלייש"ע"[269].
נפתחו ערוצי שיחות חשאיים בין ישראל לסוריה במצרים ובאירופה בנוסף למגעים בוושינגטון[270], אך איבה, עוינות וחשדנות הדדית הקשו על התקדמות המגעים[271]. בסתיו 1992, לנוכח התקדמות במגעים, הודיעה סוריה על נכונותה לשלום מלא עם ישראל, אך המגעים החלו להתעכב ולא הבשילו להסכם עקרונות משותף. בין נושאי המתיחות העיקריים שהעיבו על המגעים היה שאלת תוואי הגבול בהסדר השלום, כאשר סוריה דחפה להשבה של גבול הקו הירוק ובנוסף אליו גם לשליטה בגדה המזרחית שלהכנרת ובמימייה בגדה הזאת. כמו כן, העמדה הסורית התעקשה להסדר שלום רב שלבי והדרגתי שייעשה במקביל להסדרים דומים של ישראל מול ירדן, לבנון והפלסטינים. רבין התנגד לכך בצורה נחרצת, והנחה את רבינוביץ' לפעול בלא פשרות על סמך הצהרתו כי: "לא ניכנס לשום דיון טריטוריאלי עם הסורים, לפני שיאמרו בקול גדול לנו ולעם בסוריה, שהשלום עבורם זו שגרירות, גבולות פתוחים ונורמליזציה[271]." רבין דאג מהדלפות, ומידר רבים, בהם גם שר החוץ פרס, מפרטי המגעים עם סוריה. כתוצאה מניסיונו עם התיווך בימי קיסינג'ר, רבין העדיף משא ומתן ישיר בגובה העיניים בין ישראלים לערבים, אך הכיר בנחיצות של תיווך אמריקאי עמוק במגעים מול דמשק[272].
ב-2 באוגוסט 1993, לנוכח הקרטוע של המגעים במהלך חודשים ארוכים, העניק רבין התחייבות מותנית למזכיר המדינה האמריקאיוורן כריסטופר, ולפיה ישראל תהיה מוכנה לנסיגה מלאה מרמת הגולן (תוואי הגבול לא נדון בהבטחה) בתמורה לעסקת חבילה כוללת עם סוריה שבמסגרתה נורמליזציה והסדרי ביטחון מלאים, כינון יחסים דיפלומטיים ומסחריים, פתיחת הגבולות למעבר אנשים וסחורות, הבטחת צורכי המים של ישראל והקמת תחנות התרעה בגולן, שיהיו מאוישות בידי כוחות אמריקאים[273]. העריץ הסורי, חאפז אל-אסד, שלל את עקרונות תוכנית זאת והסכים לקדם הסדר שלום מינימליסטי וקר בלבד. המשא ומתן עלה על שרטון ומאמצי ממשלת רבין לא הצליחו להביא לפריצת דרך. במהלך 1994, בעקבות החתימה על הסכם אוסלו א', הביע רבין עמדות נוקשות יותר מבעבר במגעים עם סוריה, במטרה להשהות אותם עד להשלמת מתווה השלום עם הפלסטינים. במרץ 1996 הושעו המגעים[273]. המשא ומתן בין ישראל לסוריה קפא, על אף התמיכה האמריקאית והצורך של דמשק להתקרב למערב לאחר התפרקות ברית המועצות[274].
בערוץ הפלסטיני, העדיף רבין את הערוץ של שיחות וושינגטון עם אש"ף פנים (שישב בשטחים), תוך חתירה להסכם ביניים, ושלל שיחות עם אש"ף חוץ (שישב בתוניסיה) בראשותיאסר ערפאת, בו הוא ראה מכשול לכל הסדר. אולם למרות הבטחתו של רבין שישיג הסכם עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים[275], לא התקדם המשא ומתן בשיחות וושינגטון, והטרור הפלסטיני נמשך[276]. בדצמבר 1992, החליט רבין, בעקבותחטיפת נסים טולדנו ורציחתו,לגרש ללבנון 415 מפעיליחמאס והג'יהאד האסלאמי[277]. עתירות מהירות הוגשו לבג"ץ וזה הורה על צו ביניים לעצור את האוטובוסים עם המגורשים בדרכם ללבנון. חבר השופטים בבג"ץ התפלג בין תומכי הנשיאמאיר שמגר, שנחשב "ביטחוניסט", לבין תומכי השופטאהרן ברק, שראה את זכויות האדם של המגורשים כמעלה ראשונה בפרשה. רבין חשש שמחנה ברק יהפוך את החלטתו על הגירוש והורה בצעד חסר תקדים לרמטכ"ל אהוד ברק להעיד בפני בג"ץ בעד הגירוש. בסופו של דבר, הגיעו השופטים ברק ושמגר לפשרה, והגירוש אושר בבג"ץ[278].
רבין חיפש לקדם במקביל מגעים בציר הסורי ובציר הפלסטיני, וחיפש לראות איזה מהם יהיה גמיש יותר ומבטיח התקדמות. הוא גם ידע, שהתקדמות במסלול אחד תבוא במידה על חשבון המסלול השני, ובכך תלחץ על הצד במסלול השני להתפשר בדרישות כדי להאיץ מגעים. כך, בקידום המגעים עם סוריה, לחץ על נציגי הפלסטינים, בין אם פייסל חוסייני בשטחים או יאסר ערפאת ממושבו בתוניס, להאיץ את המגעים עם ישראל[279]. באוגוסט 1993 חל מפנה בעמדותיו של רבין, והוא הסכים למתווה השיחות המוקדמות עם אש"ף שנוהלו באוסלו, לאור כישלון השיחות שנערכו בוושינגטון. נוכח משבר במשא ומתן באוסלו, העביר ערפאת איגרת לרבין ובה טען שהוא נואש להגיע להסדר. רבין החליט להעביר התרכזות לציר הפלסטיני[280]. רבין דאג להכניס לתוך מתווה אוסלו סידורי ביטחון נוספים ולהטות את ההסכמים לכיוון שיותר התאים לגישתו, שהעדיפה הסדרי ביניים על פני הסדר קבע. בנוסף, התקדמות המגעים באוסלו הובילה את רבין להעביר את הדגש במאמצים הדיפלומטיים מסוריה, שם עלו על שרטון, לפלסטינים.
הדעות חלוקות לגבי המניע לתפנית בעמדתו של רבין. מובילי ערוץ השיחות באוסלו טענו שרבין שינה את עמדתו, לאחר שהבין שלא ניתן להגיע להסדר עם אש"ף פנים, אלא רק עם בעל הבית, יאסר ערפאת. אחרים טענו שרבין נאלץ להסכים למסלול של אוסלו, לאחר ששיחות וושינגטון הוכשלו בידימשרד החוץ של ישראל, בראשות שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין, והתמיכה ברבין בתוך מפלגתו הלכה והצטמצמה[281]. בין היתר, פרצו מאבקים פנימיים בתוך הממשלה בין ש"ס למרצ, בתוך מפלגת העבודה, ולנוכח האשמות פליליות וחשיפת פרשיות שחיתות בקרב חברי ש"ס בממשלה. עקב המאבקים הרבים נאלצהשרת החינוך,שולמית אלוני ממרצ, להתפטר מתפקידה, עקב עמדותיה והתבטאויותיה נגד ש"ס ובדבר כפייה דתית[282].
עם החתימה בספטמבר1993 על הסכם אוסלו א', החלו המגעים בין ישראל לירדן לתפוס תאוצה. תחילה קידםחוסיין, מלך ירדן מהלכים בוני אמון למגעים בינו להנהגה הישראלית, כגון פגישה בין יורש העצר הירדניהנסיך חסן בן טלאל ושר החוץ פרס, שהתקיים בפומבי בארצות הברית[283]. חוסיין רצה להאיץ את התקדמות המשא ומתן עם ישראל על בסיס חשש שההתקדמות בערוץ הפלסטיני עלולה לעלות על חשבון האינטרסים הירדנים במשא ומתן. החל בנובמבר 1993 מידר רבין את פרס מהמגעים עם ירדן, לפי דרישתו של המלך חוסיין[284]. את ההחלטה לקדםהסכם שלום סופי ולא רק הסכם ביניים או מהלכים מדיניים מוגבלים, קבע המלך חוסיין לאחרהסכם קהיר ב-1994, שבעקבותיו נפגש בלונדון ב-19 במאי עם רבין, והחל לדון עמו על הסדר קבע. המשא ומתן נמשך כחצי שנה עד להגעה להסכם שלום.
רבין לוחץ ידיים עם חוסיין מלך ירדן לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות, מעבר הגבול שלידאילת, אוקטובר 1994
ההסכם התגבש באמצע 1994, לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם המלך חוסיין, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצריםחוסני מובארכ, שעודד אותו להגיע להסכם, ובנשיא סוריה חאפז אל-אסד, שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם. בנובמבר 1993, לאחר פגישה בין פרס לבין המלך חוסיין, בה סוכמו ראשי פרקים למשא ומתן, כמו גם הפרמטרים לשלום בין ישראל וירדן, הדליף פרס בעקיפין על דבר קיומה של הפגישה לתקשורת, בניגוד להסכמות שהיו לו עם המלך[285]. לבקשת המלך חוסיין, הדיר רבין את פרס מן המשא ומתן עצמו על חוזה השלום הסופי, כיוון שלא שמר על דיסקרטיות[286], בשונה מרבין עצמו, שהשאיר את המגעים זמן רב גם ללא ידיעתם של חבר יועציו הקרובים וביניהם שמעון שבס ואמנון רובינשטיין.
במאי אותה שנה, נפגשו רבין וחוסיין פעם נוספת, והסכימו כי השיחות יתקיימו בגבול בין שתי המדינות ולא בוושינגטון, יהיו ישירות, דו-צדדיות וללא כל מעורבות חיצונית, גם לא אמריקאית. המלך חוסיין מיהר לקדם את המגעים, מתוך החשש שבמשא ומתן בין ישראל לאש"ף יושגו הסכמות הנוגעות לירושלים ולגבול בין הגדה המערבית למזרחית, הסכמות שעלולות לפגוע במעמדה של ירדן. רבין הסכים לכל הנקודות וקידם את האינטרס של ירדן בארצות הברית, כדי שהאחרונה תסיים את החרם הכלכלי והצבאי שהטילה על ירדן מאז מלחמת המפרץ[287].
בתיאום עם רבין, לחץ הנשיא האמריקאי קלינטון על חוסיין להצטרף למשא ומתן לשלום, ובין השאר הבטיח לו למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית ומכירה של להק מטוסיג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון[288]. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון", שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. המתווך האמריקאי נכנס לעומק הקורה על לכדי רישום טיוטת מסמך ישראלי-ירדני משותף. רבין וחוסיין גם יחד הביעו הסתייגות מהמסמך, בעיקר מהפרוטוקול הצבאי שלו, ופעלו להוריד את האפשרות מן הפרק בלי לפגוע ברצונו הטוב של ממשל קלינטון[289]. ב-14 בספטמבר 1993 נחתםסדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן[290], וב-25 ביולי 1994 אירעה "הצהרת וושינגטון", שנערכה במדשאותהבית הלבן, ובה הכריזו שני הצדדים על היותם קרובים להשלים את הסכם הקבע. הוסכם על סיום מצב המלחמה לפני חתימת הסכם השלום (בשונה מהדרישה של הסורים במגעיהם עם ישראל שמצב המלחמה יסתיים רק לאחר חתימת הסכם השלום[291]).
נושא מחלוקת מרכזי נסוב על שטח בן 380 קמ"ר בערבה על גבול ירדן–ישראל, שהממשל הירדני טען לריבונות עליו[292]. בסופו של יום, הוסכם על מסירת 300 קמ"ר מתוך השטח המסוכסך כפשרה.נהריים הוגדר כאזור חיץ המאפשר שהייה של שתי המדינות. רבין דרש לקדם הסכם שלום ונורמליזציה מוחלטת ביחסים, ולא שלום קר. מטרה זאת אכן הושגה, בין היתר עקב הטלות ההדדית בשאלת המים, במסגרתה התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך, כך שירדן תקבל 3/4 ממנו.
במהלך המשא ומתן עם ירדן, הוזמנו רבין והמלך חוסיין לנאום בפני מושב משותף של שני בתיהקונגרס האמריקאי בגבעת הקפיטול. בנאומו של רבין התפרסם בעיקר הקטע הבא:”הרשו לי לומר דברים אישיים. אני, מספר אישי 30743, רב-אלוף במילואים מצה"ל, רואה את עצמי חייל בצבא השלום היום. אני, ששירתתי את ארצי כחייל 27 שנים, אני אומר לכם, להוד מעלתך מלך ירדן, אני אומר לכם, ידידינו האמריקאים, היום אנו יוצאים לקרב שאין בו מתים ופצועים, שאין בו דם וסבל. זה הקרב היחיד שלנהל אותו מעניק עדנה – הקרב על השלום.”[293]
ב-26 באוקטובר 1994, חתם רבין עלהסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת, בטקס ששודר בשידור חי ברחבי העולם[294]. אורח הכבוד היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון[295]. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי הכנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהםאריאל שרון, שנמנע)[296]. לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן שבה התרכזות גבוהה יותר במשא ומתן מול סוריה. אסד שמר על מדיניות המיקוח הקודמת שלו. הוא דרש את חלקה המזרחי של הכנרת כקלף מיקוח כדי להשיג את כל רמת הגולן (בפועל, כל הכנרת נכללה בשטחיהמנדט הבריטי על ארץ ישראל, וסוריה כבשה את הגדה המזרחית של הימה לאחר מלחמת העצמאות)[297]. קשיים נוספים במגעים מול סוריה נגעו להתנגדות בדעת הקהל הישראלית לוויתור על הגולן ושאלת הסדרי הביטחון בגבול שיוסכם.
לנוכח המגעים עם סוריה ושאלת הריבונות על הגולן, איימואביגדור קהלני ועמנואל זיסמן ממפלגת העבודה, להתנתק מן הממשלה ומן המפלגה ולהקים אתמפלגת "הדרך השלישית", שכל מטרתה לשמור על הריבונות הישראלית ברמת הגולן. במקביל, נעשה ניסיון כושל לקדם את המגעים עם סוריה דרך שיחות של ראשי הדרג הצבאי בוושינגטון, הרמטכ"ל ברק וחיכמת שיהאבי[298]. מגעים אלו לא הבשילו לפריצת דרך אלא רק הובילו לבירור עומקו של הפער בין העמדות[י]. כישלון המגעים של ראשי הדרג הצבאי הוביל לקיפאוןדה פקטו במגעים עם סוריה.
עקב הקיפאון במגעים להסדר מול סוריה באמצע1993, החל אסד לפעול בניסיון ללחוץ על ישראל להתפשר בעמדותיה דרך לחץ צבאי של ארגונים פרו-סוריים בלבנון עלרצועת הביטחון. ב-25 ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על ידי ארגוןחזבאללה והחזית העממית לשחרור פלסטין, הנתונה להשפעתה של סוריה, הורה רבין לרמטכ"ל ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידיתותחים,טנקים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בהם הרס רב. המבצע הופסק כעבור שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה. לקראת החתימה על הסכם אוסלו א', הייתה עלייה בכמות הפיגועים שהתרחשו בתוך שטחי הקו הירוק[299].
ב-15 באוקטובר 1993 ביקר רבין באינדונזיה ופגש את נשיאהסוהארטו[300]. ביקור הקצר התקיים בנוכחות מתורגמנית, בזמןתפילת יום שישי. בישראל פורסם שסוהארטו חשש שמא יראה הציבור היוצא מן המסגדים את רבין. תוצאת הביקור הייתה, בתחילה, תיירות ישראלית אל אינדונזיה החל משנת1994. במקביל, כוננה ישראליחסים דיפלומטיים עםתוניסיה ומרוקו (מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א' במדשאת הבית הלבן בוושינגטון, נסע רבין למרוקו ונפגש עםהמלך חסן השני, צעד שסימל את התמיכה של העולם הערבי בהסכם). באוקטובר 1994, השתתפה ישראל בוועידת הפסגה הכלכלית בקזבלנקה, אשר עסקה בשיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לשכנותיה[301][302]. מרוקו, בהנהגתו של המלך חסן השני, ניסתה גם היא, ללא הצלחה, לקדם את המגעים בין ישראל לסוריה, ולהביא לפגישה בין רבין לאסד[303]. בעקבות החתימה על הסכם אוסלו א', ביקר בישראל שר החוץ שלטורקיה, חכמת צ'טין, בנובמבר 1993, וחתם על מזכר שיתוף פעולה עם ישראל. בין 1992 ל-1997 נחתמו חמישה הסכמים צבאיים בין צה"ל לצבא טורקיה, וישראל בהנהגת רבין תרמה לכניסת טורקיה לשורות קבוצת עבודה שעסקה בבקרת נשק וביטחון אזורי[304]. רבין ניסה גם לקדם מגעים והתקרבות זהירה ביחסי ישראל–ערב הסעודית, במקביל לתהליך השלום[305].
בשל מעורבותו שלמוסטפא דיראני בשבייתרון ארד, אישר רבין, בהמלצתם שלראש אמ"ן, האלוףאורי שגיא, והרמטכ"ל אהוד ברק, אתמבצע עוקץ ארסי[306], שנערך בליל21 במאי 1994, ובו חטפה סיירת מטכ"ל את דיראני מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון[307]. ב-14 באוקטובר 1994, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוףנחשון וקסמן, אישר רבין את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, בפיקודשחר ארגמן, על הבית בכפרביר נבאלא בו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של וקסמן והוא נהרג בפעולה. מלבד וקסמן, נהרג קצין היחידהניר פורז ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה, התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו[308]. באותו השבוע של הפעולה, בוצעהפיגוע בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שהיהפיגוע ההתאבדות הגדול ביותר עד לאותה העת. בעקבות הפיגוע, הוטלסגר על השטחים ובית משפחתו של המחבלנהרס בידי צה"ל באישורו של בג"ץ.
ב-27 בדצמבר 1994 נפגש רבין בחשאי עםקאבוס בן סעיד אאל סעיד,סולטאןעומאן, שהיה בעל קשרים חשאיים עם ישראל זה שנים רבות. בפגישתם, הדגיש קאבוס כי ארצו, כמו גם חלק נרחב מן העולם הערבי, רואים בישראל גורם המסוגל לבלום את ההשפעה המהפכנית של איראן השיעית. לפי רבין, חשיבות המפגש היא שהוא העניק לישראל "רגל על הקרקע" במפרץ הפרסי[309].
במחצית הראשונה של 1995, ביצע רבין סדרת מינויים פרסונליים. לצד שינוי מינויי שרים בתוך הממשלה, הוא מינה אתצבי אלדרוטי כמנכ"ל משרדו במקום שמעון שבס. במסגרת כהונתו כשר ביטחון, התיר רבין את עיקר הטיפול בביטחון שוטף ובתפקוד של צה"ל בידי סגנו,מרדכי גור, והרמטכ"ל ברק. עוד באותה העת, פרש ברק מתפקידו והוחלף כרמטכ"ל בידיאמנון ליפקין-שחק. חודשיים לאחר מכן, פרשראש השב"כיעקב פרי, ובמקומו, מינה רבין אתכרמי גילון. ביולי 1995, עקב מחלתו בסרטן סופני,התאבדסגן השר גור. רבין היה ידידו של גור והוא התאבל על מותו ואמר על ביצועיו בתפקידו האחרון: "הוא ידע להופיע בשם מערכת-הביטחון לפני כל חלקי העם גם במציאות של מחלוקת בעם[310]". לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים של אהוד ברק, מינה אותו רבין ביולי לשר הפנים בממשלתו[311].
בספטמבר 1993 נחתםהסכם אוסלו א' עם הפלסטינים, ודבר קיומם פורסם לידיעת הציבור תשעה חודשים לאחר החתימה המקורית על "הסכם העקרונות" (במהלך אותם תשעה ימים תואם הממשל האמריקאי בהתקדמות המגעים ובהגעה להסכם, שכן לא היה מעורב כלל במגעים באוסלו)[313]. על צעד זה, זכה רבין בפרס נובל לשלום, יחד עםשמעון פרס ועםיאסר ערפאת. לאחר החתימה על ההסכם, תבע רבין את המונח "בלי בג"ץ ובלי בצלם". בנאום טלוויזיוני בערוץ הראשון ב-1 במרץ 1994, אמר רבין: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בליבצלם, בליבג"ץ ובלי אמהות נגד שתיקה". הביטוי נאמר כנימוק לתמיכה בהסכם השלום עם אש"ף ושיקף דעה שהרשות הפלסטינית תילחם בטרור ביד קשה ובאופן אפקטיבי מכיוון שבניגוד לישראל, היא לא תהיה כפופלה למגבלות משפטיות ומוסריות[314][315].
”פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו”, הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם טומן בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 חברי הכנסת בעד החלטת הסיכום, 50 התנגדו, 8 נמנעו ואחד נעדר מן ההצבעה.
לאורך השנה הראשונה לכהונתו, היה לרבין רוב פרלמנטרי יציב, שבין היתר בא לידי ביטוי בבחירת מועמד הקואליציה,עזר ויצמן, לנשיא המדינה, במקומו שלחיים הרצוג הפורש. יציבות קואליציונית זאת הגיעה לסופה עם החתימה על הסכם אוסלו א', שהובילה את ש"ס לפנות נגד פעילות הממשלה. תחילה נמנעה מההצבעה בכנסת על ההסכם ובהמשך החלה להצביע בקול אחד עם האופוזיציה בהצבעות אי-אמון בממשלה[316]. עקב פנייה זאת של ש"ס, היה על ממשלת רבין להסתמך על גוש חוסם של 61 ח"כים, הנשען על המפלגות הערביות. במקביל, החמאס וחלק ממנהיגיפת"ח סירבו להכיר בהסכם וכמות הפיגועים נגד אזרחים ישראלים עלתה. לאחר משא ומתן ממושך, נחתם במאי 1994הסכם קהיר (הידוע גם בשם "הסכם עזה־יריחו"), אשר במסגרתו החלה נסיגה של כוחות צה"ל מרצועת עזה ומיריחו, במטרה לאפשר הקמה של ממשל עצמי-"אוטונומי" פלסטיני[י"א]. בתגובה לטענות נגד ויתור על שטחי ארץ ישראל השלמה, אמר רבין בנאומו בכנסת: "אני גאה שממשלה זו נפרדת מאל-בורייג', מג'באליה, מעזה."
החלו הפגנות רבות של גופי אופוזיציה נגד ההסכמים, כאשרמועצת יש"ע עמדה בראש עיקר ההפגנות הללו. ב-25 בפברואר 1994, ביצעברוך גולדשטיין,רופאיהודי ופעיל תנועת "כך" מקריית ארבע, אתטבח מערת המכפלה:פיגוע ירי המוני במתפללים מוסלמים[317]. בעקבות הטבח, הוקמהועדת שמגר לחקר האירוע, והיא הגיעה למסקנה שגולדשטיין פעל לבדו בביצוע הטבח. רבין גינה והוקיע את מעשה הטבח ועמד לפעול ביד קשה נגד חוגימתנחלים קיצוניים. הוצע לו אף לפרק את המאחז היהודי הלא חוקי בתל רומיידה, בלב חברון, אך הוא נמנע מן המהלך בלחץ גורמים שונים, בהם הרמטכ"ל ברק, על בסיס הטענה שמהלך כפינוי המאחז יוביל לתסיסה חריפה בקרב המתנחלים יושבי השטחים[318]. לנוכח המשבר בקואליציה, מגעי הממשלה עם אנשי מפלגת צומת הובילו להצטרפות שני חברי כנסת מטעמה לשורות הקואליציה (גונן שגב ואלכס גולדפרב). הטבח הוביל למשבר במגעים, ערפאת איים לשבור את הכלים בדקה התשעים לפני הסכם קהיר. רבין, בסדרת שיחות עם ערפאת, שכנע אותו להימנע מכך. בניהול המגעים עם הפלסטינים נתן רבין תפקיד מרכזי לאלוף ובהמשך הרמטכ"ל ליפקין-שחק[319].
באוקטובר1995 אושר בכנסתהסכם אוסלו ב'. בנאומו בכנסת, הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב שלמדינה דו-לאומית, וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדותירושלים,יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן[320]. ההסכם היווה הסכם ביניים בן ארבעה שלבים לקראת הסדר הסכם קבע שתוכנן להיחתם שלוש שנים מאוחר יותר. בין היתר, הוא פיצל את השטחים ביןשטח A - בו לרשות הפלסטינית שליטה אזרחית וביטחונית,שטח B - בו לרשות שליטה אזרחית ולישראל שליטה ביטחונית, ושטח C - בו ישראל נושאת בשליטה מלאה. בשטחי A ו-B היו עיקר ריכוזי האוכלוסין הפלסטינים, בעוד שבשטח C היו דלילים באוכלוסייה פלסטינית ובהם היו מרכזי ההתנחלויות הישראליות[321].
מבקריו מן הימין מתחו ביקורת על דברי רבין בשידור רדיו ב-24 ביולי 1995: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרותהרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום", ונהגו להזכירם לאחר תחילת ירי רקטות מעזה מספר שנים מאוחר יותר. מאידך,משה יעלון, שהיה ראשאמ"ן בעת כהונתו כראש הממשלה, טענו כי "הוא [רבין] היה מאוד מפוכח, לא היו לו אשליות... היה ברור שהיו לו ספקות גדולים ורבים לגבי התהליך שהחל באוסלו. גם פה, לצערי, בשכתוב של ההיסטוריה לאחור, שמו אותו במקום רחוק מאוד מעמדותיו. אני כל הזמן מצטט מנאומו כשהוא מביא את אוסלו ב' חודש לפני הירצחו, ב-5 באוקטובר, לאישור כנסת. הוא מדבר על זה שהישות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, שלא חוזרים לקווי 67 כי הם אינם בני הגנה, שירושלים מאוחדת לנצח, שבקעת הירדן בריבונות ישראלית בפירוש הרחב ביותר, ושהגושים יהיו בשליטתנו. הוא היה מפוכח מאוד"[322]. הנהגת הליכוד, בראשותבנימין נתניהו, ריכזה את הביקורת שלה בהתנהלות הביטחונית, על בסיס הסיכון הביטחוני והאסטרטגי לישראל בוויתור על הגדה המערבית, כל זאת לצד גל פיגועי טרור. פיגועי התאבדות הפכו ליותר ויותר שכיחים, כאשר עיקרם נעשו בידי טרוריסטים מטעם חמאס שנאבקו במקביל גם באש"ף.
הפגנות אשר נסובו סביב שאלת רמת הגולן הגיעו לשיאן ביוני 1995, עם הידיעות בתקשורת על התקדמות המגעים עם סוריה. לאחר רגיעה מסוימת בהפגנות, הן התעוררו מחדש, עם החתימה על הסכם אוסלו ב'. הפגנות נגד הסכמי אוסלו, שעיקרן כוונו ישירות נגד רבין עצמו והסיתו לאלימות נגדו, הגיעו לשיאן במהלך "אוקטובר השחור" ב-1995. הסכם אוסלו ב' עצמו עבר בהצבעה דחוקה בכנסת (61:59), כאשר קולו של אלכס גולדפרב, שערק מצומת לקואליציה, התנדנד, ויום לפני ההצבעה הכריז כי יתמוך בהסכם. עם החתימה על הסכמי אוסלו ב', הפכה מועצת יש"ע למארגנת ההפגנות העיקרית, בהחליפה ארגונים שהתנגדו למסירת רמת הגולן שהיו בלב ההפגנות חצי שנה קודם לכן[323]. שתי התנועות הקיצוניות ביותר שפעלו בהפגנות נגד הממשלה היו "זו ארצנו" בהנהגתמשה פייגלין ו"כך" בהנהגתבנימין זאב כהנא. על פעילותן הקיצונית וההסתה שלהן למרי אזרחי נגד הממשלה, הוקיעו אותן גם ראשי הליכוד, המפד"ל ויש"ע. רבין הרבה לתקוף בתגובה את מנהיג הליכוד, נתניהו, וטען כי הליכוד הפך ל"סייען של החמאס". רבין האשים את הליכוד גם בצביעות ובהענקתלגיטימציה לחמומי מוח המנסים לתקוף אותו אישית ואת חברי ממשלתו. נשיא המדינה ויצמן עצמו טען כי המהלכים להביא לשלום נעשים בחיפזון בידי ממשלת רבין, והתפרסמה אמרתו: "אם חבר כנסת אחד לא היה מקבלמיצובישי, ההסכם הזה (אוסלו ב') לא היה עובר[י"ב]."
חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. הפגנות סוערות רבות נערכו בכל רחבי הארץ. מפגינים קראו במקהלה "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" וכרזות המציגות את רבין עטויכאפייה ומחבק אתערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין[324]. בוצעו מספר ניסיונות לפגוע פיזית ברמטכ"ל ליפקין-שחק,שר המשטרהמשה שחל,שרת החינוךאלוני ורבין עצמו, אשר הותקף בידי רבה שלהאוניברסיטה העברית ב-10 בספטמבר, שניסה להתנפל עליו[325]. בתוך ועד רבני יש"ע נמנעו מלקבוע כי "דמו של רבין מותר", אף כי הנושא עלה לדיון, אך פרסמו פסק דין הלכתי כי אסור לפנות יישובים יהודים בשטחים, ודרך כך קראו לאי-ציות לפקודה חוקית[326]. ב-2 באוקטובר 1995 נערך טקס "פולסא דנורא" מול ביתו של רבין בירושלים. בין עורכי הטקס היו הרב יוסי דיין ואביגדור אסקין[327].
בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, שוסעה המדינה במחלוקת פנימית עזה. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימההפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין[328]. אנשי ימין טענו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם[329][330]. לאחר ההפגנה, פרצו רבבות מפגינים את שרשרת השוטרים, צעדו לעבר הכנסת ותקפו את מכוניותיהם של רבין והשרבנימין בן אליעזר (שלא היו בתוכן)[323]. תגובתו של רבין על המחאות הסוערות נגדו היו בהתבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי"[331] ו"פחדני השלום". באותה תקופה, התקרב רבין ליריבו הוותיק, שר החוץ שמעון פרס, קרבה שהגיעה לשיא בחיבוק ביניהם ב"עצרת השלום" ב-4 בנובמבר. לפידניס רוס, שהיה שליח ממשלקלינטון באזור, רבין צפה קונפליקט אלים עם ציבור המתנחלים סביב הסכמי אוסלו[332].
גם לאחר החתימה על הסכמי אוסלו הבעירה בשטח לא פסקה[333]. הג'יהאד האסלאמי והחמאס רק הגבירו את פעילות הטרור והתנגדו לפשרה של אש"ף עם ישראל. לימים, סיפר אלוף פיקוד הדרוםשאול מופז כי בצל הפיגועים הרבים, רבין אמר לו כי הוא תומך בהתנתקותגוש קטיף מרצועת עזה, והוסיף ש"למהלך כזה צריך כוח פוליטי"[334]. לפימיכאל בר-זוהר, זמן קצר לפני הרצח הגיעו לידי רבין הוכחות חד משמעיות לכך שערפאת שותף לפיגועים, ולא ניתן יהיה לממש את הסכמי אוסלו ולהביא לשלום אמת כאשר הוא השותף מן הצד הפלסטיני[335]. בנאומו המדיני האחרון בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995, קרא רבין לכנסת לאשר אתהסכם אוסלו ב' והבהיר כי הרשות הפלסטינית לא תהיה מדינה, וכי על ישראל להרחיב את מפעל ההתנחלויות[336].
ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות, כשחיים רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות", התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה, וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות, שהפכה להסתדרות העובדים הכללית החדשה. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקתחוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר. עוד ב-1994 גדלו ההשקעות במשק ב-17% והתוצר ב-7%. הישג כלכלי זה הושפע מהערבויות האמריקאיות, מדיניות הפחתת הוצאות הממשלה, השקעה נרחבת של תקציבים בתשתיות והסכמי אוסלו, שהובילו לפתיחתם של שווקים חדשים בפני ישראל. ב-1995 הוטלמס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושאהפרטתחברות ממשלתיות. הפגיעה בשוק המניות בעקבות הטלת המס, כמו גם שביתות עובדים מרובות, הובילו לאי שביעות רצון כללית בקרב הציבור מן המדיניות הכלכלית של הממשלה[341].
בשנים 1993–1994 שגשג ענף התיירות בארץ, וכןהאינפלציה בישראל ירדה משנת1992 ואילך. החל מתחילת 1995, ניסה רבין לפעול להעביר תקציבים שנועדו במקור לפיתוח התנחלויות והשטחים לצרכים חברתיים-כלכליים, בראש ובראשונה קידום רווחה והפחתת האבטלה. ב-1994 בלבד הוקמו 120,000 משרות עבודה חדשות. בסך הכל, בשלוש שנות ממשלת רבין השנייה, צמח המשק ב-20% והתמ"ג לנפש עלה ל-17 אלף דולר. במהלך תקופת כהונתו של רבין בראשות הממשלה, המשיך גל העלייה ההמוני מברית המועצות, שהחל תחת שמיר, והודות למתן הערבויות האמריקאיות נפתר משבר הדיור עבור מאות אלפי עולים. המדיניות ספגה ביקורת מקרב האופוזיציה, בעיקר בשל העלאת הגירעון התקציבי ועליית השכר במגזר הציבורי, שחייבו קיצוץ בתקציב ב-1997 (שנעשה בידיממשלת נתניהו הראשונה). עוד הממשלה אפשרה להכפיל את תקציבהמדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק אתחוק קליטת חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות[342]. בין החברות הציבוריות שהופרטו בתקופת ממשלת רבין השנייה הן:מספנות ישראל,בנק מזרחי טפחות,כימיקלים לישראל ועוד[343].
לקראת השנה האחרונה לכהונת ממשלת רבין, מדיניותה הכלכלית זכתה לשבחים רבים בקרב הציבור[344]. כ-70% מהציבור תמכו בשר האוצרשוחט. רבין קידם את הבטחת הבחירות שלו "לשנות את סדר העדיפויות הלאומי". בעיני רבים בשמאל, כוונתו הייתה מניעת תקציבים להתנחלויות. בעיני אנשים בימין, כוונתו הייתהפתיחת השוק לתחרות מוגברת. בתקופת רבין, גרמו שיחות השלום לפריחה כלכלית ולהגעה של משקיעים רבים לישראל.יפן השקיעה בישראל לראשונה, וישראל החלה לראשונה לייבא סחורות מסין[345],מקדונלד'ס נכנסה לשוק וגם אנשי עסקים ערבים ביקשו לנצל את שיחות השלום כדי לבצע עסקים עם מדינת ישראל. לראשונה, רמת השקעות החוץ במדינה עברה את מיליארד השקלים.
רצח רבין
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
בתום עצרת התמיכה בהסכמי השלום, בעת שצעד מהמדרגות היורדות מן הכיכר אל עבר דלת מכוניתו הפתוחה, מלווה במאבטחיו, אנשיהיחידה לאבטחת אישים, ירהיגאל עמיר מטווח קצר ברבין, בעת שעמד להיכנס לדלת מכוניתו הפתוחה. שני כדורים פגעו בו אנושות, במרכז הגוף, והוא התמוטט. הוא הובהל לבית החולים איכילוב, שם נפטר כעבור כ-40 דקות מפצעיו, לאחר שנכשלו מאמצי החייאה של צוות רופאים שניסו לנתחו ולהצילו. בשעה 23:13 הקריאאיתן הבר בשם ממשלת ישראל את ההודעה על מותו: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך."
הרוצח,יגאל עמיר, סטודנט למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן דתי בן 25 מהרצליה, בעל השקפהימנית רדיקלית, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר התכוון לרצוח את רבין ואת פרס יחדיו, אך דרכיהם נפרדו והוא החליט לרצוח רק את רבין ולא את פרס[346]. עמיר נידון למאסר עולם ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין, יורם רובין. נוסף על כך, הורשע עמיר, יחד עם אחיוחגי ודרור עדני, בקשירת קשר. הוא נידון לחמש שנים נוספות ולאחר ערעור המדינה, הוחמר העונש ל-8 שנים.
לאחר רצח רבין התמנה שמעון פרס לראש הממשלה, מתוקף היותו ממלא מקומו של רבין, והקים אתממשלת ישראל העשרים ושש[347].
ועדת שמגר, שהוקמה כדי לחקור את השתלשלות העניינים ותפקוד הגופים האחראים על ביטחונו ושלומו של ראש הממשלה, פרסמה את מסקנותיה במרץ 1996. בממצאיה כתבה על ראש השב"כ כרמי גילון מסקנה אישית: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת[348]". הוועדה הסתמכה ופרסמה את עדותו של הפרופסורגבי ברבש, מנהל בית החולים איכילוב בתל אביב, שציין כי רבין הגיע למיון ללאדופק וללאלחץ דם, ועבר החייאה מיידית[349]. לפי ברבש: "...כדור אחד פגע בו בשכמה מימין, קרוב לעמוד השדרה. למעשה, אזור החדירה היה בממשק שבין הצלעות לבין עמוד השדרה, עם פגיעה בחוליה, והבחנו גם פגיעה כלשהי, שאנחנו לא יכולים להעריך אותה, בעמוד השדרה עצמו, בחוט השדרה עצמו..."
יצחק רבין פגש לראשונה אתלאה לבית שלוסברג, אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943, ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל אביב. לאה, ילידתקניגסברג שבגרמניה, שעלתה לארץ ישראל עם משפחתה בגיל חמש ומאז התגוררה בתל אביב, הייתה אז בת 15 ותלמידת כיתה י' בתיכון חדש.
ב-23 באוגוסט1948, במהלך מלחמת העצמאות, נישאו השניים. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה בתם הבכורה,דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב-1955 נולד בנם,יובל. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים רבין את תפקידו כשגריר, עברה המשפחה לדירתם בשכונתנווה אביבים, שם גרו בני הזוג עד מותם.
ישעיהו ליבמן (עורך),רצח פוליטי: רצח רבין ורציחות פוליטיות במזרח התיכון,עם עובד, 1998.(הספר בקטלוג ULI)
Robert Slater,Rabin, 20 Years After: the Biography, Kotarim International Publishing, 2015.(הספר בקטלוג ULI)
Raphael Cohen-Almagor,Liberal Democracy and the Limits of Tolerance: Essays in Honor of Yitzhak Rabin, University of Michigan Press, 2000.(הספר בקטלוג ULI)
^בתחילת המבצע גדוד השריון 82 מהזרוע הצפונית התעכב בדרכו עקב קשיים לוגיסטיים והיתקלות בכוחות ערבים בסביבותבית נבאלא, לכן רבין ואלון נסעו לראות את המצב בחזית. בדרכם במכוניתפורד ללא-גג, אלון נהג ורבין ניווט. רבין הספיק לזהות כי הם נמצאים בשדה מוקשים ולהתריע את אלון בדיוק כאשר הם עלו על מוקש. מתוך:שפירא,אביב חלדו,2004, עמ' 368.
^במהלך יום העצמאות החליטו רבין ואשכול, כדי להוריד את הלהבות ולמנוע הסלמה, לקיים מצעד צבאי מצומצם שלא יכלול נשק כבד, כדי שסוריה ובעלת בריתה מצרים לא יוכלו להשתמש במצעד להצדקת עמדתן ולטעון כי הוא מהווההתגרות. מתוך:גולדשטיין,רבין: ביוגרפיה,2006, עמ' 138
^כאשר ביקש רבין לראשונה את המינוי לשגריר בפגישתו עם אשכול, האחרון הגיב בתדהמה ובהלצה: "יצחק, תחזיק בי, אני נופל מהכיסא." מתוך: גולדשטיין,רבין: ביוגרפיה,2006, עמ' 195
^למעשה, מטרתו המקורית של נשיא מצרים אנואר סאדאת בתחילת המלחמה הוא להכריח את ישראל לשוב למגעים להסדר שנפסקו קודם לכן ב-1972. מטרה זאת הושלמה והובילה בטווח הקצר להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, ובהמשך להסכם הביניים ולהסכם הקבע עד סוף העשור. מתוך: שליים,המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית,2009, עמ' 313
^מכון גנזים חשף לקראת יום השנה להירצחו, את מכתב התודה של רבין לנשיא המדינהזלמן שזר על ברכותיו להתמנותו כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה - מכתב מיום 30 אפריל 1974, 8 ימים לאחר ניצחונו בבחירות הפנימיות מולשמעון פרס. לעיון במכתבו של רבין, אז עדייןשר העבודה, ראוכאן.
^על כך כתב היוצר והאמן הרב תחומיעמוס קינן, באוקטובר1976 חיבור בשם "רבין לוחם בשחיתות". כך עולה מפרסום החיבור על ידימכון גנזים בבלוג שלו. לעיון בחיבור, ראוכאן.
^רבין נפגש ב-1976 עםכמיל שמעון, ממנהיגי העדה הנוצרית במלחמה. שמעון ביקש מרבין סיוע צבאי, מזון ודלק. רבין הסכים לבקשה, אך סייג ואמר: "נעזור לכם כדי שתוכלו לסייע לעצמכם". כמו כן, רבין ניסה להגיע, בתיווך אמריקאי, להסדר הבנה עם סוריה שבה ישראל תכבד את האינטרסים של סוריה מצפון לקונהר הליטני, וסוריה תכבד את האינטרסים הישראלים מדרום לו. מתוך: גולדשטיין,רבין: ביוגרפיה,2006, 343; ראו גם: פודה,מפילגש לידועה בציבור,2022, עמ' 242
^רבין התנגד נחרצות לפירוק ממשלת האחדות, וטען שממשלה צרה, בין עם בראשות העבודה או הליכוד, לא תוכל לקדם משא ומתן להסדר שלום. מתוך רצון זה לשמור על הממשלה ועל משרתו כשר הביטחון, הוא תמך בשמיר ובארנס בהדחתו של עזר ויצמן מהקבינט המדיני בדצמבר1989 ותיווך בין המפלגות הגדולות כדי לשמור על ממשלת האחדות. מתוך: גולדשטיין,רבין: ביוגרפיה,2006, עמ' 371
^גם לאחר פרישתו של ברק והחלפתו באמנון ליפקין-שחק, לא התקדמו המגעים ולא הבשילו לפריצת דרך.
^בין היתר, ההסכם כלל גם שיכונו ערפאת בעזה, הקמת משטרה פלסטינית על חשבון הנסיגה ההדרגתית של כוחות צה"ל מערי הרצועה ומיריחו ושחרורם של 5,000 אסירים ביטחוניים פלסטינים מבתי כלא בישראל. מתוך: גולדשטיין,רבין: ביוגרפיה,2006, עמ' 418
^ויצמן התכוון לחבר הכנסת גולדפרב, כיוון שלכל חברי הממשלה ניתנה מכונית מיצובישי. מתוך: גולדשטיין,רבין: ביוגרפיה,2006, עמ' 456.
^על היחסים המיוחדים בין רבין לנשיא קלינטון כתב הדיפלומט והמדינאי האמריקאימרטין אינדיק: "בתחילה היה השני אחוז יראת כבוד, ואפילו אימה, כלפי הלוחם הישראלי הקשיש, שחייו היו רצופי עימותים, מאבקים וכאב. רבין, היה דמות אב לקלינטון - אביו נהרג בתאונת דרכים קודם שנולד, והיה יכול להיות בן גילו של רבין. אך בעקבות הפיצוץ באוקלהומה סיטי, באפריל 1995, הביע רבין הערצה כנה למנהיגות שגילה הנשיא הצעיר מול הטרור מבית. נדמה שהאירוע הזה שינה את אופי היחסים ביניהם - הם נעשו בעלי ברית בשעת מצוקה. עתה הסתלק ידידו של קלינטון, ובניין השלום שהם ניסו לבנות יחד עמד לקרוס." (אינדיק,שלום אמריקני, עמ' 185)
^12אברהם בן צבי, 6: הנרי קיסינג'ר וגבולותיה של השותפות האסטרטגית, 1969–1977,מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל,תל אביב: ידיעות ספרים,2011, עמ' 119–120
.jpg)
.jpg)
_-_MR._DAVID_BEN_GURION_RECEIVING_THE_CHIEF_OF_STAFF_YITZHAK_RABIN_WHO_CAME_TO_CONGRATULATE_HIM_ON_HIS_80TH_BIRTHDAY.jpg)
.jpg)
.jpg)
_-_ISRAEL_AMBASSADOR_TO_U.S.A._YITZHAK_RABIN_AND_HIS_WIFE_LEAH_(1).jpg)
_-_P.M._Yitzhak_rabin_and_deputy_p.M._Yigal_allon_after_an_emergency_landing.jpg)
_-_PM_YITZHAK_RABIN_PLAYING_TENNIS_IN_KENNEBUNKPORT%2c_MAINE%2c_USA..jpg)
.jpg)
_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_JORDAN%2527S_KING_HUSSEIN_SIGN_THE_PEACE_TREATY.jpg)
_-_King_Hussein_of_Jordan_lights_P.M.Yitzhak_Rabin%2527s_cigarette_at_royal_residence_in_Akaba.jpg)
_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_KING_HUSSEIN_SHAKING_HANDS.jpg)
_-_THE_NOBEL_PEACE_PRIZE_LAUREATES_FOR_1994_IN_OSLO..jpg)
_-_PM_YITZHAK_RABIN_and_his_family_at_his_apartment.jpg)
.jpg)
_-_PRIME_MINISTER_YITZHAK_RABIN_LAYING_WREATH_AT_MONUMENT_TO_FALLEN_BEDUIN_IDF_SOLDIERS.jpg)
_-_P.M._Rabin_with_Russian_Immigrants.jpg)
_-_Foreign_Minister_Peres_and_P.M._Rabin_in_the_Knesset.jpg)
