יפן (בקאנג'י:日本; בקטאקנה:ニホン／ニッポン; בהיראגאנה:にほん／にっぽん; ברומאג'י:Nippon אוNihon, תלוי בהקשר)מדינת איים בצפון-מערבהאוקיינוס השקט במזרח אסיה.ארכיפלג יפן כולל 6,852איים,[7] כשהאיים הראשייםהוקאידו,הונשו,שיקוקו וקיושו מהווים 97% משטחה היבשתי. נכון ל-2022, אוכלוסיית יפן מונה מעל 125 מיליון איש,[8] בעיקר במישורים ובחופי המזרח והדרום, בעוד הצפון דליל יותר.מטרופולין טוקיו רבתי, בירת המדינה, הוא הגדול בעולם עם יותר מ-30 מיליון תושבים. למרות שטחה הבינוני, יפן היא מעצמה כלכלית ושישית בעולם מבחינתתמ"ג,[9] וחברה בארגון המדינות המתועשות (G7). בנוסף, יפן ידועה בתוחלת החיים הגבוהה בעולם.
בהקשרים רשמיים מדינת יפן נקראת "ניפּוֹן" ובהקשרים לא רשמיים המדינה נקראת "ניהוֹן".[10] המקור להבדל בצורות ההגיה הוא שתי שיטות הקריאה השונות הנהוגות ביפנית, כאשר צורת הקריאה ניפון שייכת לקריאתאון־יומי הדומה למנדרינית תקנית וצורת הקריאה ניהון שייכת לקריאתקון־יומי. בשני המצבים המילה תכתב באותם הסימנים, 日本, שמשמעותם "השמש העולה", זהו גם מקורו של הכינוי של המדינה במערב, "ארץ השמש העולה". מקור השם הוא העובדה שהמדינה נמצאת מזרחית לסין, שבתקופתשושלת סווי הסינית עמדה בקשרים דיפלומטיים עם הקיסרות היפנית.
מקור השם העברי (כמו גם בשפות רבות אחרות) "יפן" ("Japan") מגיע מצורת הביטוי "ניפון". הפעם הראשונה ששם המדינה נכתב באלפבית הלטיני הייתה בשנת1565, ונכתבGiapan.
מהמחקר הארכאולוגי עולה כי המתיישבים הראשונים ביפן הגיעו מקוריאה ומסיביר לפני לפחות 30,000 שנה, כאשר עדיין לא היהים שהפריד בין יפן ליבשת אסיה. ייתכן כי אחרים הגיעו בדרך הים מאוחר יותר מהפיליפינים ומפולינזיה. הסימנים הראשונים לתרבות מופיעים בערך ב-10,000 לפנה"ס עםתרבות ג'ומון, המאופיינת בתחילתה באורח חיים שלציידים-לקטיםנוודים למחצה, הגרים בחפירות בקרקע ושעסקו בחקלאות פרימיטיבית. האריגה עדיין לא הייתה ידועה, והממצאים הארכאולוגיים מעידים שהבגדים עשויים היו מקליפותעצים. לקראתהאלף השלישי לפנה"ס אנשי הג'ומון כברפיסלו דמויות מחימר וייצרו כלים המעוטרים בדוגמאות שונות על ידיחבלים ומקלות שנלחצו אל החימר הלח. יפן היא מקום ייצור הקרמיקה העתיק ביותר בעולם. בהדרגה החל תהליך של התיישבות.
מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסרגִ'ימוּ טֶנוֹ. מסורת זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן, בתעודות שנכתבו ביןהמאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכתהכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אולם הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו.
התקופה שבה נכתבו התעודות הללו הייתה תקופה של מלחמות בין כמה שליטים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק בידי משפחה קיסרית אחת ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצורלגיטימציה לשלטונה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש,אמטראסו, הנחשבת גם כיום לבכירה באלי הפנתאון שלדת השינטו, הדת המקורית של יפן, דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת שעמה נמנים קיסרי יפן של ימינו.
בתחילת תקופת יאיואי (ביפנית 弥生時代), סביבהמאה ה-3 לפנה"ס, הייתה פריחה שלטכנולוגיות חדשות כגון חקלאותאורז, והפקתברזל וברונזה, שהובאו בידי מהגרים מקוריאה. טכנולוגיות אלה היוו את היסודות לתרבות היפנית המסורתית שעדיין קיימת היום. אוכלוסייה זו גדלה והחברה נעשתה למורכבת יותר: האנשים החלו לארוגבדים, לגור בכפרי-איכרים קבועים, לבנות מבניםמעץ ומאבן, לצבור את הונם על ידי בעלות על קרקעות ולאחסןדגן. בתקופה זו התפתחומעמדות חברתיים ברורים.
לאחר תקופת היאיואי הגיעה בערך ב-250 לספירהתקופת קופון, שהייתה מאופיינת במדינות מיליטריסטיות חזקות שמרוכזות סביב שבטים בעלי עוצמה. חצר הימטו, באזור אסוקה, השתלטה על השבטים האחרים וצברה הון על ידי השתלטות על קרקעות רבות. בהתבסס על המודל הסיני, הם פיתחו מנהל מרכזי וחצר אימפריאלית והחברה אורגנה על פי עיסוק. רוב האנשים היואיכרים; אחרים היודייגים, אורגים,קדרים,אומנים, ומומחיםפולחניים.
השלב הראשון של הכתיבה ההיסטורית היפנית הגיעה לשיא בראשיתהמאה ה-8 עם הכרוניקות המאסיביות, קוג'יקי (תיעוד העניינים העתיקים, 712 לספירה) וניהון שוקי (כרוניקות יפן, 720 לספירה). אף על פי שיפן לא הופיעה כלל בהיסטוריה הכתובה עד לשנת 57 לספירה, אז היא מוזכרת בתעודות סיניות כאומה של "ווה", או "עבדיםגמדים", הכרוניקות האלה מספרות סיפוראגדי הרבה יותר – הן מייחסות את מוצאם של אנשי יפן לאלים עצמם.
לפיהמיתולוגיה היפנית, יפן נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס בידי הקיסר ג'ימו, שהיה צאצא ישיר של האלה אמטראסו. ברוב שנות ההיסטוריה של יפן, הכוח האמיתי היה בידי האצולה, השוגונים, או הצבא, ולאחרונה –ראשי הממשלות.
דרךרפורמת טאיקה משנת 645 הגבירו היפנים את אימוץ התרבות הסינית וארגנו מחדש את הממשל על פי מבנה הממשל הסיני. אולם, הכוח הפוליטי נשאר בידי משפחות האצולה, שניהלו את המדינה בפועל.[11] הקמת המדינה הריכוזית ביפן על פי הדגם הסיני, סללה את הדרך לדומיננטיות של הפילוסופיה הקונפוציאנית ביפן עד למאה ה-19.
בתקופת נארה שבמאה ה-8 הופיעה לראשונה מדינה יפנית חזקה שרוכזה סביב חצר אימפריאלית בעיר הייג'ו-קיו (כיוםנארה). החצר האימפריאלית לאחר מכן עברה לנגואקה ואחר כך להיאן-קיו (כיוםקיוטו), מעבר המסמן את תחילת "תור הזהב" של התרבות היפנית הקלאסית הקרויתקופת הייאן.
ספינת חותם אדום בציור יפני משנת 1634, במהלךתקופת אדו
תקופתימי הביניים ביפן אופיינה בהתרופפות השלטון המרכזי ובעלייתו של מעמד שליט שללוחמים הקרויים "סמוראי". בשנת 1185 היה הגנרל מינאמוטו יוריטומו הראשון לשבור את המסורת של שלטון לצד הקיסר בקיוטו ועבר לקמאקורה הרחוקה, דרומית ליוקוהאמה של היום. לאחר מותו של יוריטומו, שבט לוחמים אחר, ההוג'ו, שלטו כנציגים של השוגון. מלחמות שפרצו בין הסמוראים לבין עצמם הביאו להתפוררות מדינית, אך איש לא העז להדיח את השושלת הקיסרית.[11] ממשל השוגון הצליח לחסום פלישהמונגולית מקוריאה ב-1274 ו-1281. לאחר תקופה זו הייתה תקופה של מחנות יריבים שלחמו זה בזה וגרמו לסבל רב, תקופה הקרויה "המדינות הלוחמות" או סנגוקו.
שלטונם הארוך של הסמוראים ביסס את ערכיהם כ"ערכי ההתנהגות הנעלים״. בראש ערכי הסמוראים עמדו הנאמנות לאדון, אומץ-לב, כבוד,הקרבה עצמית, אורח חיים ספרטני ושליטה עצמית. ה"בּוּשִידוֹ" ("דרך הלוחם") התבסס על יסודות קונפוציאניים, כגון ציות, מילוי חובה ואחריות, אך היה זה קונפוציאניזם בעל אופי צבאי. הוא הושפע גם מן הבודהיזם, בייחוד של אסכולת הזן, שהטיפה לריכוז נפשי, שלווה פנימית, ביצוע מושלם ונכונות למות. הסמוראים הצטיינו כלוחמים, אך גם נודעו לשמצה באכזריותם כלפי אויביהם וכלפי עצמם, ובנכונותם להתאבד בהראקירי ("חיתוך הבטן") כדי להציל את כבודם.[11]
במאה ה-16,סוחרים ומיסיונריםפורטוגלים הגיעו ליפן לראשונה והתחילו בכך את תקופת "סחר הנאנבאן" ("ברברי דרומי") של חליפין מסחרי ותרבותי ער בין יפן והמערב (ואף עם סין). הזרים הצליחו להקים תחנותמסחר ביפן, אליהן נספחו גם מיסיונרים נוצרים, אשר הביאו להתנצרותה ההדרגתית של כעשירית מן האוכלוסייה, בעיקר בדרום יפן.[11]
היעדר כיבושים זרים וקיומו הרצוף של מוסד הקיסרות סייעו למנהיגים יפנים חזקים לאחד את המדינה היפנית מחדש בכוח הזרוע, במחצית השנייה שלהמאה ה-16: תחילהאודה נובונאגה,טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה איאיאסו חיזקו את שלטונם במדינות הלוחמות ביפן. בהמשך, טוקוגאווה הצליח לאחד את הארץ כולה בכך שניצח את יריביו בקרב סקיגהארה בשנת 1600. לאחר מכן הוא העביר את הבירה לאדו (כיוםטוקיו), קיבל מן הקיסר את התואר "שוגון" (מפקד צבאי עליון) והחל אתשוגונות טוקוגאווה.[11]
שוגונות טוקוגאווה, שהייתה חשדנית כלפי המיסיונרים הקתולים,חסמה כל יחסים עםאירופה, למעט מגעים מוגבלים מאוד עם סוחריםהולנדים באי המלאכותידג'ימה. עד אמצעהמאה ה-17 גורשו כמעט כל האירופאים מיפן, והדת הנוצרית נאסרה. במקביל, היפנים נעשו מודעים יותר למסחר עם סין, במיוחד לאחר שהמנצ'ו כבשו את סין וייסדו אתשושלת צ'ינג. המנצ'ו כבשו את קוריאה ב-1637 והיפנים חששו מפני פלישה אליהם גם כן. לפיכך, המדינה נעשתה מבודדת יותר מאי-פעם. עם גירוש הזרים נאסר על היפנים עצמם לצאת מגבולות ארצם ולבנות אוניות גדולות, היכולות להפליג למקומות רחוקים. באופן זה ניתקה יפן את עצמה מן המערב, לתקופה שנמשכה קרוב ל-250 שנה.[11] בתקופת בידוד זו, בּירתה של שוגונות טוקוגאווה הייתה העיר אדו, היא העירטוקיו של ימינו, ומכאן נגזר גם שמה של התקופה:תקופת אדו. במחקר המודרני, נחשבת תקופה זו לשיאה של התרבות הימי-ביניימית היפנית.
אחד המבנים הבודדים ששרדו את פצצת האטום במרכז העיר הירושימה בשנת1945. מאז1952 מוקדש המבנה לזכר ההרוגים ונקראאנדרטת השלום בהירושימה
במחצית הראשונה שלהמאה ה-19 פקדו את יפן כמה משברים. בשנות השלושים נפגעו היבולים משיטפונות וקור: הדבר גרם למחסור חמור במזון, ומאות אלפי איכרים מתו מרעב. במקומות שונים פרצו מרידות איכרים כנגד תשלום המס על היבולים, אך הן דוכאו באכזריות על ידי השלטונות. איכרים רבים נהרו אל הערים במטרה למצואפרנסה, אך המחסור הכללי במוצרי מזון הביא לעלייה במחיריהם ולמהומות של העירוניים. מצוקת האיכרים ועניי הערים השתלבה במצוקת הסמוראים מן הדרגות הנמוכות, שהכנסותיהם מקצבות האורז לא הספיקו לצורכיהם. סמוראים אלה התרוששו, שעה שהסוחרים ובעלי המלאכה - אשר נחשבו נחותים חברתית מהסמוראים - התעשרו וצברו כוח.
בשנות הארבעים נקטה ממשלת השוגון ברפורמות כדי לתקן את נזקי המשבר הכלכלי. אולם, בגלל המבנה השמרני של הממסד, בוצעו הרפורמות חלקית בלבד, ונחלת השוגון לא שיקמה את המשק שלה. המשבר הכלכלי החליש את מעמד השוגון, אולם אמצעי הדיכוי של השלטונות והנאמנויות הפיאודליות שהמשיכו להתקיים, שמרו על המשטר מפני התמוטטות. בידודה הבינלאומי של יפן באותה עת אמנם סייע ליציבותה הפוליטית, אך חולשתה הכלכלית והצבאית הקשתה על המשך הבידוד לאורך זמן. באמצע המאה ה-19 עמדה יפן ללא צי ועם מערך צבאי מיושן, מול המעצמות הימיות של המערב, אשר התעניינותן במזרח אסיה הלכה וגברה.[11]
המדינה שפרצה את שערי יפן למערב הייתה ארצות הברית. ב-1854 הכריח הקומודור האמריקנימת'יו פרי את יפן להיפתח למערב באמצעותהסכם קנגאווה. חולשת השוגון הובילה סמוראים רבים למרד, שהביא למלחמת בושין בשנים 1867–1868. בעקבות מלחמה זו התחוללה מהפכה פוליטית שנקראה "אוסי פוקו" ("החזרת השלטון הקיסרי"), ובשפות המערביות קראו לה "רסטורציה". משמעותה הייתה הפלת המשטר הישן בראשות השוגון וכינונו של משטר חדש בראשותו של הקיסר מוצוהיטו. משטר הקיסר התייחס בסלחנות כלפי אנשי המשטר הישן, ובכך מנע מהפכת-נגד. השוגון התפטר, ויתר על מעמדו, ולא נענש. כך החזירהרסטורציית מייג'י את עטרת השלטון הקיסרי ליושנה, כ-700 שנה לאחר שהשלטון "נגזל" מהקיסר על ידי השוגונים ואנשי הצבא.[11] במסגרת הרסטורציה, בשנת 1868 החליט הקיסר מוצוהיטו לפתוח את יפן לסחר חוץ עם מדינות מערביות נוספות - החלטה המסמלת את ראשיתו של תהליך מודרניזציה מהיר שעברה המדינה. יפן אימצה מוסדות מערביים רבים בתקופת מייג'י, כולל ממשל מודרני, מערכתמשפט וצבא. רפורמות אלו הפכו אתהאימפריה היפנית למעצמה עולמית שניצחה את סין במלחמת סין–יפן הראשונה ואתהאימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-יפנית. עד שנת 1910 כבר שלטה יפן עלטאיוואן,קוריאה, וחצי מסחלין.
הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצהחוקה חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש שכוננה מחדש את יפן כמדינה בעלת ערכים דמוקרטים. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחותתעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן מעצמה כלכלית עולמית, ומאז סוף המאה ה-20 החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם אתקמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003.
הדיאט היפני, הנקרא "קוקאי", בנוי משני בתים: בית נבחרים (בית תחתון) ובית היועצים (בית עליון). בית הנבחרים כולל 480 צירים הנבחרים בבחירות, כאשר 300 מתוכם נבחרים באזורים חד-נציגיים ו-180 מתוכם נבחרים באופן יחסי מתוך 11 אזורי בחירה, לפי בחירה במפלגות ולא בנציג ספציפי. חברי בית הנבחרים מכהנים כ-4 שנים. בית היועצים כולל 252 צירים, כאשר 96 נבחרים בבחירות יחסיות ארציות – 50 כל שלוש שנים – ו-146 נוספים נבחרים בשיטה אזורית מתוך 47 מחוזות מנהליים. כל מפלגה במחוז מציגה מועמדים לפי גודל המחוז.
ממשלת יפן מורכבת מראש הממשלה ומשריו ואחראית כלפי הדיאט. על ראש הממשלה להיות חבר של הדיאט והוא נבחר על ידי חברי הפרלמנט. לראש הממשלה יש את הסמכות למנות ולפטר שרים, שרובם חייבים להיות חברי דיאט. בשנים1955 עד2009 שלטה ביפןהמפלגה הליברלית דמוקרטית (LDP), למעט תקופה קצרה ב-1993 בה כיהנה מממשלתקואליציה של המפלגות המתנגדות לה; ב-2009 עלתה לשלטוןהמפלגה הדמוקרטית לאחר שזכתה לראשונה ברוב בבחירות. ראש ממשלת יפן מאז אוקטובר2021 הואפומיו קישידה.
יפן היאמונרכיה חוקתית שבראשה עומד קיסר, והיא הקיסרות האחרונה בעולם. הקיסר הוא סמל של המדינה ואחדות העם, אולם הוא אינו מחזיק בסמכויות שלטוניות. שושלת הקיסרים היפנית היא הארוכה ביותר בעולם, ונמשכת מעל 2600 שנה, אך תפקידו שלקיסר יפן כיום הוא סמלי בעיקרו. הריבונות, שפעם הייתה מגולמת בקיסר, נובעת כיום מהעם היפני על פי החוקה. הקיסר אחראי רק לחובותטקסיות ואין לו סמכות ביצועית. באירועיםדיפלומטיים הקיסר בדרך כלל משמש בתפקיד ראש המדינה.
יפן חברה בארגוןהאומות המאוחדות מאז 1956 ובארגון המדינות המתועשות ובפורום שרי האוצר הבינלאומי של ה-G-20. יפן נוטלת חלק בפסגת מזרח אסיה והיא תורמת בצורה משמעותית למדינות מתפתחות. ליפן יש קשרים כלכליים וצבאיים הדוקים עםארצות הברית. הברית הביטחונית בין ארצות הברית ליפן פועלת כאבן הפינה של מדיניות החוץ של המדינה. בגלל קרבתה למערב, יחסיה של יפן עםקוריאה הצפונית מתוחים.
שיתוף פעולה ממשלתי-תעשייתי, מוסר עבודה גבוה, שליטה בטכנולוגיה עילית, דגש חזק עלחינוך ותקציב הגנה קטן יחסית עזרו לקדם את יפן באורח מהיר ביותר לאחר תוםמלחמת העולם השנייה ועדשנות ה-80 של המאה ה-20, והפכו אותה לאחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, לצדארצות הברית והאיחוד האירופי. עם זאת, בשנות ה-90 וה-2000 חלה נסיגה משמעותית בקצב הצמיחה של יפן בשל סיבות כלכליות ודמוגרפיות, והיא נאלצה להתמודד עם שנותמיתון ארוכות. ניסיונות ממשלתיים לחדש את הצמיחה הכלכלית, בין היתר על ידי יצירתגירעונות ענק והורדותריבית דרסטיות, לא זכו להצלחה רבה וכן הופרעו על ידי ההאטה הכללית בכלכלות האמריקאיות והאסייתיות בשנים2001–2002 והמשבר הכלכלי העולמי בשנת2008 שהביא למיתון נוסף, לקצב צמיחה שלילי ולשיעור האבטלה הגבוה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה (5.7%).
מגזר השירותים של יפן מהווה כשלושה רבעים מהתוצרת הכללית, ואילו מגזר החקלאות אך ורק 1.6% מהתמ"ג, אף שליפן אחד מציי הדיג הגדולים בעולם, וכ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינותיה.
בעקבותצפיפות אוכלוסייה גדולה מאוד, בעיקר בערים הגדולות, בערי יפן הגדולות הולכים ותופסים תאוצה מיזמי ענק של בנייה לגובה,גורדי שחקים אשר יהוו בית לאלפי בני אדם. דוגמאות למיזמים אלו הם תוכניותסקיי סיטי 1000 ואקס-סיד 4000 אשר הוצעו לבנייה בטוקיו.
הר פוג'י הואהר געש מפורסם ביפן, הממוקם במרכז האיהונשו. להר מעמד דתי, ומדי קיץ עולים יפנים רבים אל פסגתו.
יפן שוכנת במזרח אסיה במערבהאוקיינוס השקט. האיים הראשיים, המכונים לפעמים איי הבית, הם:הונשו (נקרא גם היבשת ובו נמצאת הבירהטוקיו),הוקאידו,קיושו ושיקוקו. קבוצת איים גדולה נוספת היאאיי ריוקיו הנמצאת במרחק של יותר מ-600 ק"מ דרום-מערבית לקיושו. בנוסף, קיימים עוד כ-3,000 איים קטנים יותר בארכיפלג היפני כולו.
יפן היא הארץ בעלתצפיפות האוכלוסין ה-41 בעולם. אולם, כ-73% מהמדינה היאהררית ומיוערת ואינה ראויה לחקלאות, לתעשייה או למגורים בשל תלילות המורדות, האקלים והחשש ממפולות אדמה בשלרעידות אדמה וגשם חזק. לפיכך, צפיפות אוכלוסין באזורים הראויים למגורים היא גבוהה מאוד, בעיקר באזורי החוף.
יפן נמצאת באזור שלגעשיות פעילה בתחומי "טבעת האש" שסביב האוקיינוס השקט, במפגש ביןלוח הפיליפינים,הלוח הפסיפי,הלוח האירואסייתי והלוח הצפון-אמריקאי. מתקיימת גם פעילות געשית תת-ימית, למשל במיוג'ין-שו. ישנן רעידות אדמה תכופות ברמות נמוכות וכן פעילות געשית מפעם לפעם. רעידות אדמה הרסניות, שלעיתים קרובות מביאות אחריהןצונאמי, קורות כמה פעמים במאה. הרעידות הגדולות האחרונות היו בסנדאי ב-2011, בצ'ואטסו ב-2004 והאנשין ב-1995.
ביפן ישנם תשעה אזוריםאקולוגייםמיוערים, שמשקפים את האקלים והגאוגרפיה של האיים. מיערות טרופיים ותת-טרופיים באיי ריוקיו ובונין, ליערות מעורבים וממוזגים באיים הראשיים וליערות מחטניים ממוזגים באזורים הקרים של האיים הצפוניים.
יפן היא באזוראקלים ממוזג, עם בערך ארבעעונות מובחנות, אך בגלל אורכה מצפון לדרום ובשל הטופוגרפיה שלה, ישנם הבדלים גדולים בין ששת אזורי האקלים העיקריים, אשר מתבטאים למשל בכך שהצפון הרחוק קר מאוד בחורף, ואילו הדרום הרחוק הואסובטרופי. האקלים מושפע גם על ידירוחות עונתיות שמגיעות מהיבשת לאוקיינוס בחורפים ולהפך בקיץ. מימיזרם קורושיו מחממים את הצד הפונה לאוקיינוס השקט, ומקיימים אתשוניות האלמוגים שלה, השוניות הצפוניות ביותר בעולם. בשל זיהום, רוב השוניות האלה גוססות כיום. בסוף יוני ותחילת יולי יש עונתמונסון, למעט בהוקאידו, כאשרחזית גשם עונתית נמצאת מעל יפן. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו,טייפונים מתפתחים מהאזורים הטרופיים שלידקו המשווה ומתקדמים מדרום-מערב לצפון-מזרח, ומביאים איתם גשם כבד.
האזרחות היפנית מוענקת לתינוק כאשר בני משפחתו רושמים אותו –לידה ביפן לבדה אינה מקנה אזרחות.מיעוטים דוברי יפנית חיים לעיתים ביפן למשך שנים רבות מבלי שהם נעשים לאזרחים בארץ לידתם. אנשים ממוצא יפני שחוזרים ליפן מחוץ לארץ מקבליםאזרחות אם לידתם בארץ האחרת נרשמה ביפן על ידי בן משפחה. לפעמים החוזרים האלה אינם נחשבים ליפנים ממש, ויש שחושדים בהם כי הגיעו מהקאסטה ה"טמאה" "בורקומין" (אנ'), קבוצה של אנשים שידוע כי היגרו לארצותדרום אמריקאיות, ויש לעיתים אפליה כנגדם.
האוכלוסייה היפניתמזדקנת במהירות,[15] כתוצאה מגל לידות לאחרמלחמת העולם השנייה, וירידה בלידות עם המודרניזציה של המדינה בחצי השני שלהמאה ה-20. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי,תוחלת החיים ביפן היא בין הגבוהות בעולם (87.9 לנשים ו-81.9 לגברים ב-2021). בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת נבלם כליל הגידול באוכלוסיית יפן, ובחלקו השני (החל מ-2007) אף נרשם מדי שנה קיטון בגודל האוכלוסייה.ב-1975 ירדשיעור הפריון של יפן לראשונה מ-2, ובשנים האחרונות הוא נע סביב 1.3, לאחר עלייה קלה מהשיעור שאפיין אותה בתחילת המאה. משמעות נתון זה היא ירידה של כשליש בגודלן של הקוהורטות הבין דוריות, כלומר ירידה משמעותית ומתמשכת גם במספרן של הנשים בגיל הפריון. הקיטון הטבעי של יפן ב-2013 היה מעל 240,000 נפש.בשנת 2014, 26% מהאוכלוסייה היו בגילי 65 ומעלה. משרדי הבריאות והרווחה צופים כי עד שנת2060, אחוז גילים אלו יעלה ל-40, ואילו ילדים עד גיל 5 יהוו 3.9% מהאוכלוסייה.
אם לא יהיו שינויים מפליגים בילודה או במדיניות ההגירה, צפויה אוכלוסיית יפן לרדת אל מתחת 100 מיליון בשנת 2050, כשאחוז ניכר מהאוכלוסייה יהיו קשישים מעל גיל 65. השינויים במבנה הדמוגרפי הביאו לעלייתן של מספר בעיות חברתיות וכלכליות, בעיקר ירידה פוטנציאלית בכוח העבודה ועלייה במחיר של ביטחונות סוציאליים כמו תוכניות הפנסיה הציבורית. מתכנני המדיניות של הממשל כיום מצויים בוויכוח מתמיד לגבי צורת ההתמודדות עם הבעיה.הגירה ותמיכה בילודה הם שני רעיונות שעשויים להגדיל את כוח העבודה הצעיר. הגירה אינה פופולרית ביותר שכן שיעורי הפשע העולים ביפן מיוחסים לעיתים קרובות לזרים הגרים ביפן[דרוש מקור].
שתי הדתות העיקריות ביפן הן השינטו ובודהיזם, וחלק גדול באוכלוסייה מקיים את שתיהן. בין 50% ל-80% מהיפנים עורכים פולחני שינטו, כולל צורות שונות שלסינקרטיזם עם בודהיזם, לרוב במזבחות ביתיים או במקדשים מקומיים. רוב היפנים, כ-70% במספר סקרים, מדווחים על עצמם כ"חסרי דת" (無宗教, מוּ-שוּקיוֹ), אך הדבר נובע מכך שהקטגוריה המערבית "דת" זרה לתרבות המקומית והופיעה רק בתקופת מייג'י. הגדרה עצמית כ"בן דת השינטו" מתפרשת על ידי הציבור כחברות במסדרים ובאסכולות מאורגנות, ורק כ-3% מהאוכלוסייה מזדהים כך.[16]
קונפוציאניזם או אפילודאואיזם משמשים כבסיס לקוד המוסרי וכ"שקאי-טונן" (רעיון חברתי משותף) מיעוט אומר כי הוא נוצרי (0.7%) או בן לדת אחרת (4.7%). כמו כן, מאז אמצעהמאה ה-19 עלו כתות דתיות הקרויותשינקוסיוקו.
הבודהיזם אינו דת המאורגנת באופן קשיח, ביפן קיימים מספר רב של מסורות בודהיסטיות, רובן המוחלט משתייכים לאסכולת המהאיאנה, אך אין ארגון גג שמאחד את הבודהיזם ביפן ואף מעטים שיתופי הפעולה. למעשה, חלק גדול מהמסורות היפניות קשורות יותר היסטורית ותאולוגית למסורות מחוץ ליפן, לדוגמה הזן היפני מקורו בצ'אן הסיני, ומסורת השינגון האיזוטרית והמיסטית חולקת יותר קוי דמיון עם הבודהיזם הטיבטי מאשר עם כל מסורת יפנית אחרת.
השפה היפנית אינה מסווגת מבחינה משפחתית, אף כי קיים דמיון תחבירי משמעותי בינה לבין הקוריאנית. מבנה היפנית הוא SOV, הווה אומר שהנשוא מופיע בסוף המשפט, ולאחר המושאים (בניגוד לעברית ואנגלית, למשל, שהן מסוג SVO, בהם הנשוא מופיע לפני המושא).
היפנית היאשפה צירופית, הניכרת במערכת של הונוריפיות (honorifics) המשקפת את הטבע ההיררכי של החברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ואוצר מילים מסוים המציין את הסטטוס החברתי היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה. באופן יחסי, בשפה יש מבחר הגאים קטן.
לפני המאה ה-5, לא הייתה ליפניםמערכת כתיבה משלהם. הם החלו לאמץ את המערכת הסינית, יחד עם היבטים רבים אחרים שלהתרבות הסינית.
בתחילה כתבו היפנים בסינית קלאסית או בערבוב של סינית אידיאוגרפית ופונטית על מנת ליצור משמעות יפנית. דוגמה לסגנון מעורבב כזה הוא ה"קוג'יקי", שנכתב ב-712 לספירה. אז החלו להשתמש בסימניות סיניות על מנת לכתוב יפנית בסגנון שמכונהman'yōgana, שבו קיימות עשרת אלפים סימניות.
לאחר זמן, פותחה מערכת כתיבה. סימניות סיניות (קאנג'י) שימשו לכתוב מילים שאומצו מהסינית, או מילים יפניות בעלות משמעות מקבילה. הסימניות הסיניות שימשו גם לכתוב אלמנטיםתחביריים, ולאחר שפושטו נעשו לשלושה סוגים של כתב:היראגאנה, קאנג'י וקאטאקאנה. כתבים אלו הם כתבי הברות, המכילים כמה עשרות סימנים, בניגוד לאלפי הסימניות של הקאנג'י.
הספרות היפנית הגיעה לשיא במאה ה-11 עם "סיפור גנג'י" מאתמורסקי שיקיבו, אשת אצולה. יצירותספרות יפניות רבות נכתבו באותה עת בידי נשים, מכיוון שמלומדים יפנים העדיפו לכתוב בסינית.
היפנית המודרנית נכתבת בשילוב של היראגאנה, קאטאקאנה וקאנג'י.
נשים בלבושקימונו מסורתימגש "בנטו" טיפוסי מהסוג שניתן לרכוש בשוקודו ביפן (אולם אוכל יפני)הבונסאי היא אומנות יפנית מסורתית של טיפוחעצים זעירים שנשתלים, לעיתים קרובות, בגנים יפנים. בתמונה עץ ננסי שטופח בסגנון בונסאי.העירקיוטו המשלבת מסורת ומודרנה
התרבות היפנית השתנתה מאוד במשך השנים, מתרבות ג'ומון המקורית לתרבות בת הכלאיים של היום, המשלבת בה השפעותאסיאתיות,אירופיות ואמריקניות. מבחינה היסטורית, לסין ולקוריאה הייתה ההשפעה הרבה ביותר, החל מהתפתחות תרבות היאיויי ב-300 לפנה"ס; השפעות אלו הביאו לאחר מכן לחקלאות אורז,קבורה טקסית,קדרות,ציור,כתיבה,שירה, מערכתנימוסים מסורתית מוגדרת התופסת חלק חשוב בתרבות היפנית ומהאיאנה בודהיזם עד למאה ה-7 לספירה.
מאמצעהמאה ה-19 והלאה, ההשפעות האירופאיות היו החזקות ביותר, כשההשפעה האמריקאית עולה מאוד לאחרמלחמת העולם השנייה. השפעות אלו ניכרות בתרבות היפנית של היום, שמשלבת בין האירופאי, האסייתי והאמריקאי, באופנה, בקולנוע, בספרות, בטלוויזיה, במשחקי הווידאו, ובמוזיקה. כיום, יפן היא יצואנית תרבות חשובה, שזכתה לפופולריות רבה סביב העולם, במיוחד בארצות מזרח-אסיאתיות אחרות. תרומות יפניות הניכרות באופן מיוחד לתרבות העולם הם ה"אנימה" וה"מאנגה" (סוג שלקומיקס), הגנדאי גקי (סוגה קולנועית) והבּוּטוֹ, צורתמחולאוונגרדית שהתפשטה מיפן לאירופה, ארצות הברית ואוסטרליה. תרבות יפנית מסורתית ומודרנית זכתה למעריצים רבים באירופה ובאמריקות.
חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית היה במשך מאות שנים סוגים שונים של אמנויות לחימה שחלקן הגדול פותח בה. מענפי הספורט הנפוצים ביפן, שנעשה לסמלה גם בעולם כולו, הוא הסומו; סוגהתאבקות במשקל כבד, שאף היווה בעבר חלק מדת השינטו. ביןאמנויות הלחימה המסורתיות שפותחו ביפן, ניתן למנות את הנינג'יצו והג'ו ג'וטסו, שחלקים מהן נפוצו עם הזמן גם לשאר העולם.
משחק ההימורים הנפוץ ביותר ביפן הוא המא-ג'ונג ומשחקים בו אף ראשי הפשע. כתוצאה מכך יצא למשחק דימוי שלילי בקרב החברה שומרת החוק ביפן. בשנות ה-90 הקימו קבוצות סטודנטים שגילו את המשחק מחדש קבוצות לקידום המשחק באוניברסיטאות של יפן.
ביפן קיימת תרבות של הקפדה על דייקנות. למשל, חברת הרכבות ביפן התנצלה על כך, שאחת הרכבות יצאה לדרכה כחצי דקה מוקדם מהלוח הזמנים שלה.[17]
בשנת1872 הונהג ביפן חינוך חובה כאחת מהתוצאות של רסטורציית מייג'י. מאז1947 חינוך החובה מורכב מבית ספר יסודי ואמצעי, מגיל 6 ועד 15. כמעט כל הילדים ממשיכים את לימודיהם בבית ספר תיכון לשלוש שנים, ו-96% ממסיימי התיכון ממשיכים לאוניברסיטה,קולג' או חינוך גבוה אחר. שנת הלימודים היפנית מתחילה באפריל, חלקם לומדים בין הימים שני עד שישי וחלקם בשני עד שבת. בנוסף לחופשים פעם או פעמיים בשבוע, יש לתלמידים ביפן עוד שתי חופשות קצרות באביב ובחורף, וחודש שלם של חופשה בקיץ.
במשפחה יפנית ממוצעת מספר קטן של ילדים; אחד או שניים. הלימודים בבתי הספר היסודיים ובתיכונים מאתגרים וקשים עד מאוד, ולעיתים קרובות נוצרים אצל הילדים מצבילחץ וחרדה כתוצאה מהתחרותיות הרבה.
ממחקר שבוצע בשנת2016 ביפן עלה כי 70% מהגברים ו-60% מהנשים שבין הגילים 18–34 אינם נשואים ואינם נמצאים בזוגיות קבועה. עוד עלה כי 42% מהגברים ו-44% מהנשים שבין הגילים 18–34 מעולם לא קיימויחסי מין. כתוצאה מהטכנולוגיה המתפתחת והולכת המביאה לניכור בין בני האדם, התפתחה תופעת ההיקיקומורי, התבדלות מהעולם למשך תקופה ארוכה, דבר המוביל גם לעליה בשיעור הדיכאון.[18][19][20]
סעיף 9 בחוקה משנת 1947 מטיל על יפן בעקבות מלחמת העולם השנייה מגבלות בנוגע להחזקת צבא, ויש המפרשים אותו ככזה האוסר על יפן להחזיק כל סוג של כוח מזוין. לעומת זאת, הפרשנות המקובלת של החוקה מהיום שבו נכנסה לתוקף, הן מצד היפנים הן מצד האמריקאים, היא שאין איסור על יפן להחזיק "כוח של הגנה עצמית", כלומר צבא למטרות הגנתיות.
סוכנות ההגנה היא חלק ממשרד ראש הממשלה וכפופה למוסדות האזרחיים. בראש הסוכנות ניצב שר ביטחון הנעזר בשני סגני שר. ראש הממשלה רשאי להפעיל את הכוחות הצבאיים בכפוף להסכמת הפרלמנט. בשנת1986 הוקמה מועצת הביטחון הכוללת את ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר, מזכיר הממשלה והשר האחראי על המשטרה. פורום זה מתכנס לדון בכל החלטה הנוגעת לשימוש בצבא. מתחת לשכבה האזרחית קיים הפורום הצבאי של ראשי המטות המשולבים. שלושת מפקדי זרועות היבשה, האוויר והים אמורים לייעץ לפורום האזרחי בנושאים צבאיים ובשעת חירום. על פי החוקה הצבא כפוף למוסדות האזרחיים של המדינה בצורה מוחלטת. חיילים לובשי מדים נשפטים על עבירות שביצעו, בתפקיד או מחוצה לו, בבתי משפט אזרחיים.
זרוע היבשה מחולקת לחמישה פיקודים לאורך המדינה, ומשרתים בה כ-160,000 חיילים. מרכז הפיקוד נמצא בעיראיצ'יקאווה.היחידות העיקריות בצבא היבשה הן: אוגדה משוריינת, 12 אוגדות חי"ר, חטיבה מוצנחת, שתי חטיבות משולבות, ארבע חטיבות אימון,אגד ארטילרי, שני אגדי נ"מ, כנף מסוקי תובלה ושתי טייסות מסוקי נ"ט. הצי הימי מונה כ-40,000 כוח אדם. במסגרת הכוח פועלות 13 צוללות, 64 משחתות ופריגטות וכמה עשרות שולות מוקשים וספינות סיור. כ-200 מטוסים ו-130מסוקים משרתים את הצי. בכוח האווירי משרתים כ-50,000 חיילים. חיל האוויר מפעיל כ-400 מטוסים ובאופן כללי נהנה מציוד מתקדם. טייסת מטוסי E-2C (אייוואקס) מעניקה ליפן יתרון מודיעיני לא מבוטל כנגד מטוסי אויב.
יפן מחולקת ל-47 יחידות מנהליות אשר לרוב מאוגדות לשמונה חבלים.הונשו, האי הגדול והמיושב ביותר מחולק ברוב סוגי החלוקה לחמישה חבלים שבתוכם מחוזות רבים. שני איים גדולים אחרים,שיקוקו וקיושו אשר מהווים חבל אחד כל אחד, גם הם מחולקים למחוזות שונים. האי הגדולהוקאידו בצפון מהווה מחוז אחד בלבד והוא הגדול ביותר בשטחו מבין המחוזות השונים.
הקהילה היהודית ביפן קטנה יחסית, והיא מרוכזת בעיקר בערים הגדולות.בשנת1854 פתחו היפנים את שערי ארצם בפני מהגרים מהמערב, ובין המהגרים ליפן היו גםיהודים. בני הקהילה הראשונים ביפן היו בעיקר מיהדות סין השכנה, ובעיקר משאנגחאי והונג קונג. עד לסוףהמאה ה-19 עברו ליפן עשרות יהודים, ובשנת1870 כבר היו ביוקוהמה כ-50 משפחות יהודיות. קהילות גם נוצרו בקובה ובנגסאקי, שבה הוקם גםבית הכנסת היהודי הראשון בתחומי יפן. בנגסאקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה מבין השלוש, ועד היום יש בשלוש הערים הללו שרידי בתי קברות יהודים ישנים.
בזמןמלחמת רוסיה–יפן נשבהיוסף טרומפלדור, שלחם לצידה שלרוסיה, בשבי היפני אך הורשה לו להקים חוגציוני בקרב היהודים שהיו איתו בהיותו בשבי. היפנים אף נעזרו ביהודי אחד בזמן המלחמה,יעקב שיף, אשר נתןהלוואה כספית גדולה ליפן לבניית ציאוניות מודרני, לאחר שמדינותאמריקה ואירופה סירבו לבקשת ההלוואה מחשש כי יפן לא תוכל לעמוד במתן ההחזר. בתום המלחמה קיבל יעקב שיף את עיטור "השמש העולה" מידי הקיסרמוצוהיטו.
בשנת1931 נכבשהמנצ'וריה בידי יפן, וכ-13,000 מיהודיחרבין שישבו בה נכללו תחת השלטון היפני, אך לא נפגעה האוטונומיה הדתית שהייתה שמורה לבני הקהילה.
הפרופסורסטזוסו קוצוג'י, בשל אהדתו ליהדות, עזר רבות לפליטים, פעל להאריך את שהותם הזמנית ביפן ודאג להם למזון, בפעילותו זו הסתכן בנפשו ואף נכלא ועונה. כמה שנים לאחר המלחמה התגייר, עלה לארץ ישראל, ונקרא אברהם סטזוסו קוצוגי.
עם פרוץ המלחמה בין יפן לארצות הברית עזבו אותה רוב יהודי המדינה ועברו לארצות הברית או לסין.
סופרת הילדים הישראלית נעמי עפרי (אז קיטרון) שהתה ביפן בשנות ה-70 של המאה העשרים וכתבה על כך ספרשלום לך, יפאן שהיה לרב מכר, ובו תיארה את הבדלי התרבות, את ההומור החסר והצחוק שמובנו אז היה שונה לחלוטין בתרבותם ושבני יפן ביקשו ללמוד, וכן את המסורות על ייחוסם של האצילים ומשפחות המלוכה לשושלת מלכי בית דוד ולעשרת השבטים האבודים מממלכת ישראל.[22]
כיום יש ביפן מספר קהילות יהודיות, המונות כ-1,000 יהודים, וכן חמישהבתי חב"ד. בנוסף פועלים ביפן שני ארגונים בשם "בית שלום" (שלכנסיית ישו הקדושה) ו"מקויה" אשר רוחשים חיבה ליהודים מסיבות דתיות-נוצריות ומאמינים בהיותם עם נבחר.
^מזרח אסיה מובאת תדיר על ידי חוקרי מדעי החברה כדוגמה לצורך ברגישות תרבותית במדידתחוסר דת. ראו: Luke Galen (עורך), The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016. עמ' 40-41.
.jpg)
.jpg)
