האזכור הקדום ביותר לעיר הוא בתעודותמצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס. המילה "יאפו" מקורה בשפות שמיות צפון-מערביות והיא קשורה ליופי. החל בכיבוש הערבי של ארץ ישראל מוזכר המקום בשם יאפה, שם המקום בפי דוברי הערבית עד היום. בנוסף היא זכתה לכינוי "ערוס אל-בחר" (=כלת הים).המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היאקסיופאה, אמה שלאנדרומדה.
יפו מוזכרת בארבעה מספרי התנ"ך. בספר יהושע מוצבת העיר בתחום נחלתשבט דן, "וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ." אך נראה כי השבט לא הצליח לכבוש את כל נחלתו. בספרדברי הימים ב, בתיאור בניית המקדש על ידישלמה המלך נאמר כי דרכה הגיעו הארזים ששימשו לבנייןבית המקדש: "וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן כְּכָל צָרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם יְרוּשָׁלִָם"[2]. בתיאור המקביל בספר מלכים, יפו אינה מוזכרת, אך בתיאור בניית המקדש בספר עזרא מובאת יפו בהקשר דומה: "לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן אֶל־יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס עֲלֵיהֶם:[3] בספר יונה בתיאור בריחתו משליחותו אלנינוה שליונה הנביא, נאמר כי הוא החל בה את מסעו: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'"[4].
על פי אגדה המצויה בכתביעולי רגל נוצריים בימי הביניים, שמה של העיר ניתן לה מכיוון שנבנתה על ידייפת בן נח[5] (על שמו קרוי גםרחוב יפת בעיר).האגדה הקדומה מציינת כי יפת בנה את העיר עוד לפני המבול, ושקברו שלנח מצוי תחת הסלע שבתוך הים של יפו. וכך כותב פרופ'נחום סלושץ:”אגדה... שעל פיה נבנתה העיר יפו על ידי שלושת בני-נוח שישבו בה. ועל אחד הסלעים שנמצא במרחק פרסא אחת בתוך הים קבור נח אביהם מתחת לאבן סלע שאליה רתק הענק אנדרומדס של המיתוס היווני”[6].
על פיהתלמוד הירושלמי, בזמן הבריאה עלה האוקיינוס להציף את היבשה. גלי הנחשול הימי נעצרו בסלעי יפו. בדוראנוש ובדור הפלגה נעצרו הגלים בסלע אנדרומדה, על ידי מאמרו של אלוהים המוזכר בספר איוב: "עד פה תבוא" – עד יפו[7].
בברית החדשה מוזכר סיפורו שלפטרוס שהתגורר בבית שמעון הבורסקאי ביפו, והעלה מן המתים את האלמנהטביתא[8]. ביפו הופיע מלאך בפני פטרוס, וציווה לאכול מ"כל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים"[9]. ביתו של שמעון הבורסקאי ואתרים נוספים הקשורים בסיפור זה נמצאים ביפו, ומקודשים כיום לנצרות. עם זאת, בתחילת ימי הנצרות לא קנתה הדת אחיזה ביפו. רק במאה החמישית הייתה ביפו לראשונה קהילה בהנהגתבישוף.
יפו העתיקה נבנתה עלצוק רם, מעיןחצי אי שחודר אל הים המורכב מגבעתכורכר. הגבעה מהווה חלק מרכס הכורכר המערבי, אחד משלושת רכסי הכורכר החוצים לאורך אתשפלת החוף של ארץ ישראל.סלע אנדרומדה והסלעים סביבו המבצבצים מעל פני המים אף הם חלק מרכס זה, שכורסם על ידי גלי הים. רכס הכורכר בחוף הים חשוף לפעולות גלי הים ולכן הוא עובר תהליך שלגידוד ונחשפות בסלעטבלאות גידוד, בצורת לוחות גדולים שגלי הים שחקו אותם. בחוף הים צפונה מיפו ניתן להבחין בלוחות אלה לאחר שהוצאו מהחוף כאשר הוכשר לרחצה.
מזרחית לרכס הכורכר ביבשה נוצרה "מרזבה" – שטח נמוך הכולל אדמותסחף. בשקע זה היה מצוי אצטדיון באסה שנהפך לימים לאצטדיון בלומפילד. לפני הקמת המגרש היו במקוםביצות (בערבית: "אל-באסה"). בדיקותגאולוגיות שנערכו במקום העלו כי ייתכן שמוצאנחל איילון היה באזור זה. מכך ניתן להניח כי לאחר שהתגבש רכס הכורכר השני (כיום שכונתאבו כביר) נחסם מוצא הנחל לים, והאיילון המשיך לזרום צפונה והיה ליובל שלנחל הירקון. היותו של באסה אזור טופוגרפי נמוך, העלתה את הרעיון להקים בו מעגנה פנימית[10]. הבִּקעה בין רכסי הכורכר במזרח יפו, בעורף העיר, משכה אליהחקלאים. באזור זה נמצאת אדמת סחף פורייה מאפיק נחל האיילון. הקרקע ניתנת לעיבוד רב שנתי בתנאיחקלאות הבעל המסורתית ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים כגוןבארות.
שרידים לעידן החקלאי של האזור נמצאים בבתי הבאר החרבים שנמצאו באזור יפו. בתי הבאר היו מבנים חקלאיים ששימשו את ענף ההדרים של יפו, והפכו לארמונות מפוארים של עשירי העיר. בית באר (בערבית: ביארה) היה מבנה חקלאי שתחילתו בבאר, בריכת אגירה ומערכת התעלות ששימשו להשקיית הגידולים. עם התפתחות ענף הפרדסנות, גדל המתחם ונבנו בו מבנים לאחסנה ואריזת תוצרת חקלאית ומגורי פועלים. החל מאמצע המאה ה-19 החלו עשירי יפו הערבים, פקידי שלטון ובעלי נכסים זרים, לבנות על-גבי המבנים החקלאיים או בקרבתם בתי מגורים מפוארים שנקראו "קאסרים" (בתעתיק מדויק מערבית: קַצְר), ששימשו בתחילה כבתי קיט ובהמשך הפכו למגורי קבע מפוארים, "ארמונות" בתוך הפרדסים. בסקר אותרו מעל ל-30 מבנים כאלה.
נמל יפו מכונה "נמל ללא נמל"[11]. הוא מצוי במפרץ טבעי קטן שנוצר על ידיחצי אי. הסלעים המזדקרים במפרץ שימשו כעיןשוברי גלים ואפשרו לאוניות לעגון במפרץ ולפרוק את נוסעיהן ומטענן לסירות שבהן הגיעו למזח החוף. עם זאת, הייתה טמונה בכך סכנה: בעת סערה עלולות האוניות להתנפץ אל הסלעים. בעורף הנמל צוק בגובה שלושים וארבעה מטרים מכונה "גבעת יפו", עליו בנויה יפו העתיקה. הגבעה המשקיפה אל הים ונוחה לביצור ולהגנה, שימשה בסיס להתיישבות ביפו. השטח בין נמל יפו לחוף גבעת עלייה שהיה מלא בפסולת בניין הפך לפארקמדרון יפו ששטחו 200דונם ולאורכו טיילת.
שחזור שער מימירעמסס השני. על השער נמצאו 5 תאריו של רעמסס, שם הלידה, שם ההכתרה וכדומה.
העדות הקדומה ביותר להתיישבות אנושית ביפו היא מספר קטן של חרסים המתוארכים לתקופת הברונזה הקדומה א' (האלף הרביעי לפנה"ס). מיעוט הממצאים מתקופה זו נובע ככל הנראה מכך שהשרידים הקדומים קבורים עמוק מתחת לשכבות יישוב מאוחרות יותר. במהלך תקופת הברונזה הקדומה ג' (בערך 2850–2400 לפנה"ס) התפתחו קשרי מסחר ביןממלכת מצרים הקדומה לעירגבל (שבלבנון של ימינו). אף שאין ראיות ישירות – ארכאולוגיות או היסטוריות – חוקרים סבורים כי הנמל הטבעי של יפו עשוי היה לשמש כחלק מרשת המסחר הזו.
השרידים הקדומים המשמעותיים ביותר של יישוב באתר מתוארכים למאה ה־18 לפנה"ס. יפו מצטרפת בכך לדפוס התיישבות רחב יותר באזורמישור החוף המרכזי, שכלל כפרים קטנים, מצודות ומגדלי שמירה, כגוןתל אפק,תל גריסה ויבנה־ים. בחפירות בשטחים B–D במדרון הצפוני של התל נחשפו ביצורים, ובהםסוללת עפר שככל הנראה נשאה עליה מבנה־על מלבני בוץ, שלא השתמר. בשטח A, במדרון המזרחי של התל, נמצאו שרידים של שער המתוארך למאות ה־17–16 לפנה"ס. הביצורים שנחשפו אופייניים לאתרי תקופת הברונזה התיכונה בלבנט. היישוב ביפו היה צנוע יחסית בגודלו, השתרע על פני כ־30 דונם, אך מוקם בעמדה אסטרטגית על דרכי הסחר הימיות שחיברו בין הלבנט,מצרים וקפריסין. עדויות לסחר זה כוללות כלי חרס קפריסאים מטיפוס Black-on-Red ו־White-Painted, וכן חותמותחרפושיות מהשושלת החיקסוסית המצרית שנמצאו באתר.
בתקופה הפרסית הייתה יפו, ככל ערי יהודה, תחת שלטוןממלכת פרס, שמסרה אותה לפיניקים, במסגרת חזרת הפיניקים הכנענים לאזורי החוף הדרומיים שנלקחו מהם בתום תקופת הברונזה ("דרום פיניקיה")[17][18]. על פיכתובת אשמונעזר, אשמונעזר השני מלך צידון קיבל אותה לשליטתו מידי הפרסים, והפך את חבל יפו ל"אסם התבואה" של ממלכתו[19]. בספר עזרא מוזכר כי דרך נמל יפו הביאו הפיניקים גם הארזים לבנייןבית המקדש השני: "ויתנו-כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן-הלבנון אל-יםיפוא כרשיון כורש מלך-פרס עליהם"[20].
יוסף בן מתתיהו מספר כי יפו יושבה בימיהמרד הגדול על ידי יהודים שגורשו מערים אחרות.אספסיאנוס, שר הצבא הרומאי בארץ ישראל, החליט להילחם ביהודי יפו, שנהגו לפשוט על יישובים ולשדוד אוניות. כששמעו על בואו, ברחו היהודים אל אוניותיהם, אך אלו טבעו בסערה, ומי ששרדו אותה הומתו על ידי הרומאים. לפי בן מתתיהו נפלטו מהים 4,200 גופות[28]. הרומאים בנו מחדש את העיר שנחרבה בקרב, וקראו את שמה "פלאביה יופיי", על שם משפחת פלאביוס, שושלת הקיסרים מבית אספסיאנוס[29]. בעיר הייתה אז אוכלוסייה יהודית, והיא מוזכרת במספר מקומות במשנה ובתלמוד.
מעט ידוע על יפו בימי הביזנטים. הכיבוש המוסלמי של הארץ בשנת638 הביא לירידת חשיבותה של יפו, ואוכלוסייתה התמעטה מאוד, בד בבד עם התחזקות שכנתהרמלה, שהפכה לבירתג'ונד פלסטין.עם זאת,אליעקובי ציין שיפו היא הנמל של ג'ונד פלסטין[30].
לפני הגעתמסע הצלב הראשון ליפו הרסו המוסלמים את העיר ואת הנמל והתושבים נטשו את העיר. הצלבנים, בראשותגוטפריד מבויון, שיקמו אותה. הם הכירו בחשיבות הנמל, שדרכו נשמר הקשר עםאירופה והגיעה אספקה ותגבורת צבאית. כמו כן היה נמל יפו לשער לעולי הרגל. שימוש מיידי היה לנמל כאשר הגיעו אליו אוניות עם הציוד הדרוש להקמת מגדלי המצור שהיו דרושים לכיבושירושלים. חשיבותו של נמל יפו נשמרה עד לכיבוש נמליעכו וצור.
בשנת1101 הגיע לנמל יפו צי של 32 אוניות מהנמל האיטלקי בג'נובה שסייע לצלבנים בכיבוש. הוא הביא עמו סוחרים ותושבים מהעיר והוענק להם רובע עצמאי.
במחצית השנייה שלהמאה ה-12 שגשגה יפו הודות לסוחריפיזה. ב-1173 ביקר ביפובנימין מטודלה ומצא בה יהודי אחד, המתפרנס מצביעה. היישוב היהודי גדל, בעלי המלאכה נזכרים כבעלי מונופול בייצור כליזכוכית וחרס מצופה, שתפסו מקום חשוב בייצוא לאירופה.
ב-1268 כבש את העירביברס, הסולטאן הממלוכי של מצרים וסוריה. הוא הגלה את התושבים והרס את העיר.
בשנת1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליהנפוליאון ב-1799, במהלךמסעו בארץ ישראל. לאחרכיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים הטורקים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. 2,440 שבויים, בהם מושל העיר,אגא עבדאללה, הוצאו להורג.מגפות שפרצו בשל אי-קבורת הגופות הפילו חללים רבים בקרב תושבי העיר הנותרים ובקרב חיילי נפוליאון, ונפוליאון הורה להמית כל חייל שנדבק במגפה כדי למנוע את התפשטותה.
ב-1806 כבש את העירסולימאן פאשה בעזרתמוחמד אבו נבוט, ובתמורה לכך מינה אותו סולימאן פאשה ב-1807 למושל יפו. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר. ב-15 שנות שלטונו שוקמה העיר, נבנתה והורחבה. נבנתה חומה לכיוון הים, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי במזרח העיר בשם: "שער ירושלים", שממנו יצאה הדרך הראשית אל ירושלים (כיוםרחוב עולי ציון ואחריודרך בן-צבי). מאחורי השער הוקמה: "מצודה". לצידו של השער הוצבו מספר תותחים. המצודה נבנתה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל, בגבעת יפו של היום.מסגד מחמודיה נבנה מחדש ברחבה המכונה היום כיכר השעון. מעמד העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בהקונסוליות. ב-1818 הודח אבו נבוט, ובמקומו מונה בן אחיו של סולימאן פחה, צאלח מוצטפה בק, כשליט מחוז יפו. מסביב לחומה המערבית הוקם: "חפיר" (כיוםכיכר השעון ורחוב יפת).
ב-1824 ביקר ביפו הנוסע היהודידוד דבית הלל ותיאר את העיר ואת יושביה: "יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאוד ומוקפת חומה, ובהמים טובים מאד ופירות משובחים. אני בעצמי לא הייתי בה, אבל ראיתי את פירותיה, והם תפוחי זהב ולימונים שכל אחד מהם גדול מאגרופו של אדם. הם בזיל הזול. והאבטיחים גדולים מאוד וביניהםאבטיחים שאין איש אחד יכול לשאתם. הם אדומים ומתוקים כמיני מתיקה. אין יהודים יושבים ביפו. כמעט מחצית התושביםנוצרים הם. כל יהודי או נוצרי הבא לשם בפעם הראשונה בדרכו ירושלימה חייב לשלם חמישים גרוש לסוכן עדתו שבירושלים, מלבד אירופי או שיש בידו פקודה מהשלטון או הפחה… מושל יפו הוא בדרגת מתסלם הכפוף לפקודת הפחה מעכו".[דרוש מקור]
ב-1831 השתלט השליט המצריאברהים פחה על העיר ללא קרב. יפו שימשה לקשר עם מצרים, מרכז לחילותיו, ובה נגבו מיסים. פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות מצרי ובבוסתנים שסביב יפו קמו שכונות ערביות מוסלמיות שלמהגרים ממצרים[31]. כך התיישבו באזור המרזבה כ-12,000מהגריםמצרים שהגיעו עם הצבא המצרי. המהגרים התפזרו גם למחוזותעזה וחיפה. הם הקימו שכונות או כפרים קטנים בשם "סכנאת" וכך נבנו בסביבת יפו סכנת דנייטה (בין רחוב הרצל וסלמה), סכנת אל דרוויש (גבעת התמרים), סכנת אבו כביר, סכנת אל מוצרייה (מנשייה), סכנת שיח' אברהים (עג'מי) וסכנת חמד (דרום רחוב הרצל)[32]. יחסו של פחה לנוצרים היה סובלני, כדי להשיג את תמיכת מעצמות אירופה בשלטונו. הוא התיר למעצמות זרות להקים בעיר מוסדות דת וחינוך. האוכלוסייה המוסלמית התנגדה לגישתו ומרדה בשלטון המצרי, והשלטון חזר לממשל העות'מאני.
משנת1840, לאחר עזיבת המצרים, שלט בעיר "קאימקאם" (ממלא מקום), מושל מטעם הפחה של ירושלים. ב-1854 ירד בה שלג[33].
לדבריויליאם פרנסיס לינץ', בשנת 1848 מנתה אוכלוסיית יפו כ-13,000 נפש: 8,000 מוסלמים, 2,000 יוונים, 2,000 ארמנים, 700 מרונים וכ-300 יהודים[34]. אולם אוכלוסיית העיר בשנת 1860 נאמדת בכ-6,250 נפש: 4,475 מוסלמים, 1,375 נוצרים ו-400 יהודים[35].
באמצעהמאה ה-19 עדיין היה ליפו שער אחד בלבד[36]. בשנת1869 נפרץ פתח חדש בחומה והושלם לאחר שנתיים בחומה המזרחית, הפתח החדש נקרא בשם:"השער החדש". ב-1868, ובשנים שאחריה, פורקו, וגם נהרסו, חומות העיר. בתוואי החומה, והחפיר, הוקמו בתים רבים וחנויות, תוךשימוש משני באבני החומה. המצודה הצפונית נהרסה חלקית ועל ההריסות נבנה בית החולים הצרפתי של האחיות סנט ג'וזף. העיר התפשטה דרומה וצפונה (ממזרח לה היו בוסתנים). בדרום החלו להיבנות שכונתעג'מי וג'באליה (כיום גבעת עלייה) ובצפון הוקמה שכונתמנשייה.
ב־1871 הוקמה ביפועירייה. בתחילה מונו למועצת העירייה ארבעה מוסלמים וארבעה נוצרים, אולם לאחר פניית הקונסולים, מונו גם שני נתינים זרים, ובעקבות פנייתו של ראשכל ישראל חברים ביפו צורף אליה גם נציג יהודי[37].
אוכלוסיית העיר בשנת 1880 נאמדת בכ-10,000 נפש: 6,730 מוסלמים, 2,070 נוצרים ו-1,200 יהודים[35]. בשנת 1886 דווח שמספר תושבי יפו היה 17,000 נפש[38]. אוכלוסיית העיר בשנת 1900 נאמדת בכ-30,000 נפש: 18,000 מוסלמים, 7,200 נוצרים ו-4,800 יהודים[35].
הקבוצה הראשונה הגיעה ב-1852, ובראשה קלורינדה מינור מפילדלפיה. אנשיה קראו ליישובם "הר התקווה" (Mount Hope). היישוב התקיים חמש שנים ונעזב. ניסיון התיישבות נוסף היה בהקמת "חוות מודל פרם", על ידי נוצרי שביקש להקים משק חקלאי לדוגמה. מבנה החווה שוחזר ומצוי היום בחצר משרדיחברת החשמל בתל אביב.
בשנת1865 ניסו חברי "כנסיית המשיח" (אנגלית: Church of Messiah), בראשות א. אדמס וי. ג'ייקובס, להתיישב ביפו כדי "לעזור לבנות את בית המקדש".[דרוש מקור] הקבוצה כללה 158 נוצרים ממדינתמיין בארצות הברית, שהביאו עמם לוחות עץ לבניית בתים. חלק מהבתים שוקמו ומשמשים לאכסון עד היום. התיישבות האמריקאים עודדה את היהודים, שקיוו כי תשפיע לטובה על היישוב היהודי, אך המושבה נעזבה ב-1868.
אחריהם הגיעו גרמנים. תחילה הקימו שכונה זעירה בשם "ולהאלה", בדרך יפו-תל אביב של היום. אבל את מרכזם הם בנו במקום שבו הייתה המושבה האמריקאית.
בשנת1878 הצטרף אליהם ציררוסיה ביפו, הברון פלאטון פון אוסטינוב, שהתגורר ביפו עד 1913. ב-1895 הוא פתח את "מלון פארק", שמבנהו עומד על תלו עד היום. בנובמבר 1898 התארח בבית המלוןוילהלם השני, קיסר גרמניה בביקורו בארץ ישראל. הברון היה חובב עתיקות ובחצרו נאספו מצבות בית העלמין היהודי שהתגלו באבו כביר. הוא נטע גן עצי פרי, שנתן השראה לטמפלרים, שהחלו לגדלפרי הדר בפרדסים במושבותשרונה ווילהלמה ושיווקו את תפוזיהם דרך נמל יפו במותג "Jaffa Oranges" הקיים עד היום.
בשנת1740 הקיםועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל בעיר עבורעולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו[39], וכלל גםמקווה טהרה. בין המזכירים את המקום נמצאהחיד"א, שביקר במבנה ב-1757, עם זאת, כעבור מספר שנים השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו רק בשלושה ימים בשנה. מאוחר יותר נאסר על היהודים לעשות בו שימוש כלל ועיקר. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, אך האוכלוסייה הערבית המשיכה לכנותו "הבית היהודי". המקום חזר לבעלות יהודית רק לאחרמלחמת העצמאות לכשהוקם בובית הכנסת לעולי לוב. בשלהיהמאה ה-18 פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית.
חוף יפו, 1837יפו, בסביבות שנת 1899יפו בציור של האמן האמריקאיהארי פן, 1908
בשנת1825 נתמנה הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונהיהודה מרגוזה מטעם רבני ירושלים כנציגם ביפו[40] לקבל את פני העולים היהודים. בימים ההם לא היה ישוב יהודי ביפו והיהודים שעלו דרך נמל יפו לא פעם סבלו בגלל חוסר עזרה יהודית. ישיבתו של הרב בבדידות, בעיר שאין בה יהודי אחר לא הייתה נוחה ונעימה כל עיקר, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת בירושלים. בשנת1829 השפיע הרב על 12 הניצולים של אוניית עולים יהודים ממרוקו שטבעה ליד עכו להיות היהודים הראשונים להצטרף אליו ולהתיישב ביפו[41]. במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו והקהילה כללה הןאשכנזים והן ספרדים[42].
בשנת1832 תחת שלטוןמוחמד עלי, שהגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. ב-1834 רכשה הקהילה חלקת שדה בעיר בכדי להקים בובית עלמין יהודי[43].
בשנת1842 רכש הרביהודה מרגוזה, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכםיחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103דונם על גדותנחל איילון, צפונית-מזרחית ליפו, כיוםשכונת מונטיפיורי ומגדלי עזריאלי. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים. בשנת 1853, שלח הרביהודה מרגוזה מכתב למשה מונטיפיורי, השריף של לונדון, וכתב: "בחסד האל, הריני מצהיר בזה, שאני הישראלי הראשון שבא הנה ליפו אחד משבט דן... אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על-ידי נטיעת גן, כפי שאני עומד לספר לכבודו, ואילו יכולתי לבצע את תוכניתי, הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמה שלי. אלא שידוע לכל אחד, שההתחלות של כל דבר חדש קשות מאוד הן, ואף הישמעאלים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה... אעשה ככל שביכולתי לעודד עבודת אדמה בין אנשי קהילתי מונה שבעים משפחות. כל זה נכתב על ידי הרב הנמצא כאן, והוא הפקיד הממונה על היהודים המתפללים לאל לשלומך. רפאל יהודה מנחם לוי, יפו 28 ביולי 1853".יהודה מרגוזה המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו בשנת1879[45].
בשנת1856 אחרימלחמת קרים וקביעת ההסדרים לגבי השליטה עלכנסיית הקבר בירושלים, נחתמו הסכמים בין מעצמות אירופה לביןהאימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר הקפיטולציות, שסיפקו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לתחום האימפריה. כך גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, שרובם הגיעו דרך נמל יפו. העיר זכתה להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר. בעקבות ריבוי עולי הרגל והגידול במסחר החליטו מספר ירושלמים, ובראשםחיים אמזלאג, להשתקע ביפו. בעקבותיהם ירדו לעיר אשכנזים נוספים וכך נוסדה העדה האשכנזית ביפו.
ב-1863 החלה הקהילה היהודית ביפו להתמסד. הרב יהודה מרגוזה יזם את הקמת "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה הייתה הקמת סניף של "כל ישראל חברים", שנשיאו היה אמזלאג. ב-12 במרץ1868 ייסדה החברה בעיר בית-ספר לבנים. בשנת1866 הקים ר'חיים שמואל שמרלינג, מן האשכנזים, יליד חברון, את עמילות המכס שמרלינג. בשנת1869 החלו לנסוע לירושלים בעגלות רתומות לסוסים במקום על חמורים. בעגלה הראשונה שעלתה לירושלים נסעפרנץ יוזף הראשוןקיסרהאימפריה האוסטרו-הונגרית. במסע הקיסר חנכו את הדרך החדשה לעיר ואת הקמתפונדק הדרכים בשער הגיא. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול יפו-ירושלים: תוך שש שנים נסעו בדרך לירושלים חמישים עגלות. בין השנים 1868–1879 גדלה אוכלוסיית העיר ונהרסו החומות שהקיפו אותה.
עיתוןהמגיד מפרסם בי"ד טבתתרמ"ח (1887) על ידי לייב ישעיהו ראובן'ס את הכתבה הבאה: "עובדות ומספרים על יפו", ובהמשך הידיעה: "זאת העיר יפו העומדת על חוף הים התיכון, אשר לפני ארבע או חמש שנים עוד לא נמצאו בה אך כעשרה יהודים אשכנזים כדי לצרפם למניין, בה תשב עתה קהילה לא קטנה מאחינו האשכנזים, והא לך מספרים אשר אספתי על מכסת בעלי המלאכה והסוחרים אשר בתוכה: חרשי עץ - 24, חרשי ברזל ומסגרים - 6, חייטים - 10 (בתוכם שלושה שיש להם חנויות גדולות), מנגנים על הכנור - 3, סנדלרים - 5, בעלי ריחים של קיטור - 2, שוחטים ובודקים - 2, בעלי עגלות ועגלונים - 20, רוקחים - 5, דרעקסלער - 2, כורכי ספרים - 2, מעבדי עורות - 2, מפתח אבנים ומתכות - 1, מסתתי אבנים - 3, סופר סת"ם - 1, מתקני מורי שעון - 7, מחזיקי בתי אכסניא - 5, חנויות שונות - 20, והעוסקים בהן - 45, אופים - 2, בית חרושת לעשית בורית - 1, בתי משרפי יין - 2, בית עשית מאקאראגאן - 7, עושי כובעים, ונוסף על כל אלה בית-המסחר הגדול אשר להאדון הנכבד הערצענשטיין כי בביתו בית-חרושת המעשה לעשית נרות סטערין, ימצאו רבים מאחינו את לחמם לנפשם"[46].
העיתוןהחבצלת מדווח בז' כסליותרמ"ט (1888), "מועדון אכסקלוסיבי ביפו", ובהמשך הכתבה: "לפני איזו שבועות נפתחו ביפו שתי בתי מרזח ! האחת יהודית, מבעל בית-המלון "אשל ירושלים", הוא האדון הנכבד ר' ליפא קאמעניץ, הנודע בכישרונו הנפלא בהערכת בתים כאלה, כחוק בתים כאלה באייראפא, והשנית כונן האדון באסט הצרפתי עבור "צרפתים. האדון באסט לקח נער עברי אחד ושמו אברהם לנדא לשרת שם[47].
בשנת1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה בפרברי יפו,נווה צדק ובשנת1890 – השנייה,נווה שלום. בהמשך הוקמו שכונות נוספות, בהןשכונת שבזי, שעתידות היו להיכלל בתל אביב כשזו הוקמה ב-1909.
יהדות יפו הייתה לקהילה מגובשת בשנות השמונים של המאה ה-19. בתחילה נבחר יהודה ליב חפץ, מהקנאים שבחוג הרביהושע לייב דיסקין, כרב העיר, אך לאחר שישה חודשים שב לירושלים. אחריו נבחר הרבנפתלי הרץ הלוי, גם הוא ירושלמי מחוגו של דיסקין, ונשאר בתפקידו עד מותו בי"ב בסיוון תרס"ב. עוד קודם לכן פרשו מן הקהילה חלק מהחסידים אשר הביאו לעצמם רב נפרד בשנת תר"ס-1900, הרב הוא רבישניאור זלמן סלונים.אברהם יצחק הכהן קוק היה רב העיר מתרס"ד עדתרע"ט, על אף שבפועל לא נכח בעיר החל משנתתרע"ד, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה[48].
ב-1889 דווחמרדכי בן הלל הכהן שביפו כ-2,000 יהודים[38].ב-1890 חיו בעיר 16,000 איש, מהם 2,700 יהודים: 1,100 ספרדים ו-1,600 אשכנזים. בעיר היו אז שלושה בתי מלון, וקונסוליות של עשר מדינות. בקרבת העיר היו 300 פרדסים, שמהם נשלח פרי הדר רב לחו"ל. באותה שנה עברו בנמל יפו 399 אוניות קיטור ו-554 אוניותמפרש[49]. דרך עתיקה הובילה מן הנמל אל ירושלים, שבחומתה היה קבועשער יפו. דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, שבו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה. בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ ישראל. היזם הירושלמייוסף נבון האמין כי קו רכבת ביןירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול. ב-28 באוקטובר1888 קיבל נבוןזיכיון להנחת מסילת רכבת מיפו לירושלים ולהפעילה במשך 71 שנים. המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו עדתחנת הרכבת ירושלים.מסילת הרכבת יפו–ירושלים הושלמה באוגוסט1892. ב-26 בספטמבר 1892 יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגליהאימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות.
באוקטובר1898 ביקר בעירבנימין זאב הרצל. בתקופה זו ישבו ביפו 32,000 תושבים, מהם 3,000 יהודים[50]. ב-26 ביולי1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו-פלשתינה", לימים "בנק לאומי" (הבנק העתיק את עסקיו לתל אביב ב-1921) בקרן הרחובותשדרות ירושלים מספר 1 פינת רחוב אילת 2 ורחוב אפ"ק (אנגלו פלסתינה קומפני) מספר 1. ב-1905 ייסדו ד"ריהודה לייב מטמון-כהן ואשתו, פניה לבית ברומר, את "הגימנסיה העברית" ביפו. תחילה למדו בגימנסיה 17 תלמידים. לאחר שעלה מספר התלמידים עבר בית הספר לנווה שלום. בשנת1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב ואז נקראההגימנסיה העברית "הרצליה", על שם בנימין זאב הרצל. השפעתה של הגימנסיה העברית על הקהילה היפואית ומחוצה לה דרבנה את חרדי יפו, בעידוד הרביהודה לייב פישמן מימון, ליזום הקמת מוסד דתי מקביל. מימון ביקר בארץ ישראל בקיץ תרס"ח 1908 והמליץ לאנשי "המזרחי" להעניק חסות לבית ספר "תחכמוני", כיוון שראה בבית הספר בלם פוטנציאלי להתפתחות הגימנסיה. עם הקמת תל אביב עבר בית הספר לרחוב לילינבלום.
ב-1907 התגוררו ביפו כ-8,000 יהודים מתוך 40,000 תושבים. יפו הייתה מרכז המושבות היהודיות בארץ ישראל. אליה הגיעו היהודים מהגולה וממנה פנו למושבות הראשונות. ביפו קיבלו את המידע על קרקעות שעמדו למכירה ועל מקומות עבודה פנויים. פעילות זו התרכזה סביבחאן מנולי, אכסניה לעוברי אורח בבעלותארמני בשם מנוּלי. הייתה זו תחנה מרכזית של העגלות שנסעו למושבות הראשונות. אליה הגיעו בני המושבות ליפו לשם קניית מוצרים ושיווק תוצרתם. אל החאן הגיעו גם העולים החדשים ובו פגשו סוחרי קרקעות.משה סמילנסקי כינה את החאן "מרכז המושבות ביפו". בסביבתו היו גם מוסדות שסייעו לקליטת העולים: ועדחובבי ציון והמשרד הארצישראלי.
בשנת1908 פרץ גל מעשי איבה נגד יהודים. ביפו, בניגוד ליתר הערים, לא חיו היהודים ברובע נפרד, אלא בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית[51]. בעקבות מהפכתהטורקים הצעירים השתנו היחסים בין הקהילות. באותה תקופה החלו גם להתפרסם עיתונים אנטי-ציוניים. היה זה אות שבישר את הידרדרות היחסים בין שתי האוכלוסיות ב-1921.
עם פרוץמלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, ובהם כ-15,000 יהודים. העיר שימשה מרכז לבאים לארץ. היו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, ותנועת התיירים המתמדת. ב-30 במרץ1917 (ז' בניסן – שבוע לפני חג הפסח) גירשו הטורקים את תושבי יפו, יהודים כערבים (ראו:גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר וחזרו לבתיהם במהרה.
ב-16 בנובמבר1917 כבשו הבריטים את העיר[52]. לאחר ששבו אליה רבים מתושביה היהודים שהתפזרו לשאר חלקי הארץ ולמצרים, נמנו 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 בתל אביב.
פרעות ביהודים בשנים 1920–1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן שלפרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 והפך להתפרעות-דמים: בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בהרוגים בפרעות היה גם הסופריוסף חיים ברנר אשרנרצח עם חמישה מחבריו סמוך לבית הקברות המוסלמי"שייח מוראד", כיוםדרך קיבוץ גלויות בתל אביב.
במפקד 1922 מנתה אוכלוסיית העיר 32,523 נפש: 20,621 מוסלמים, 6,808 נוצרים ו-5,087 יהודים[35]. בסוף אותה שנה חיו בתל אביב כ-15,000. ב-1927 חיו בתל אביב כ-38,000 איש. בתחומי העיר יפו נותרו כמה אלפי יהודים, שרובם התרכזו בשכונות על הגבול עם תל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילתשנות ה-30 של המאה ה-20 היו בשתי הערים יחדיו כ-80,000 איש. במפקד 1931 מנתה אוכלוסיית העיר 51,866 נפש: 35,506 מוסלמים, 9,132 נוצרים ו-7,209 יהודים[35]. בשנת1936 היו ביפו 50,000 תושבים, מתוכם 10,000 יהודים, לעומת 130,000 תושבים בתל אביב[53].
המרד הערבי הגדול ("מאורעות תרצ"ו") הפתיע את היישוב. ארבעה ימים לפני פריצתו הותקף רכב יהודי ובהלוויית אחד ההרוגים הותקפו הולכי רגל ערבים. ביפו הופצה שמועת שווא, כאילו היהודים רצחו ארבעה ערבים. ב-19 באפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית בנמל יפו, ואחריה החלו אירועי הדמים בארץ. לאחר זמן מה נאסף המון ערבי נזעם לידבית הסראייה ותקף יהודים. גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו, נווה שלום,שכונת שפירא ושכונת התקווה, הותקפו בבתיהם ומן המארב. במסגרת השביתה הכללית הושבת גם נמל יפו לשישה חודשים, דבר שנתןתמריץ לפתיחתנמל תל אביב.
כדי לדכא את המאורעות ביפו, העיר הראשונה שבה פרצו מהומות, הכינו הבריטים את "מבצע עוגן", במטרה להשתלט על מרכז העיר תוך פיצוץ מאות בתים, חלקם מהאוויר, כדי לפלס דרכים בשטח העירוני הצפוף. נתיבים אלו הם דרכי המעבר המודרניות של העיר העתיקה.
ב-1946 מנתה אוכלוסיית העיר 101,580 נפש: 43,930 מוסלמים, 30,820 יהודים ו-16,800 נוצרים[35].
סירובו של המופתי התבסס על כך שיפו הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ. ישבו בה חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז המתקדם ביותר של האוכלוסייה. בינתיים עקבה "ההגנה" אחר הלך הרוחות בעיר. בסתיו1947ביצרה "ההגנה" עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב, שגבלו ביפו, ואיישה אותן במגויסים.
בספטמבר1947 התבקשה משלחת ארצות הברית לאו"ם "לעשות הכל כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ ישראל". כך הוצע כי יפו, שאמורה הייתה להיכלל במדינה היהודית, תהיה מובלעת השייכת למדינה הערבית. ואכן, כך נקבע בסופו של דבר בתוכנית החלוקה, על אף שהתנאי לא התקיים: הערבים לא ראו במחווה "פתרון לבעיית ארץ ישראל". לקראת ההצבעה באו"ם על החלטת החלוקה הקיםהוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי פלשתינה, "ועד לאומי" למען ניהול המאבק.
יום לאחר החלטת האו"םנרצחיהודי בגבול תל אביב יפו. אחריו נפגעו יהודים רבים נוספים מצליפות, בעיקר ממבנים גבוהים מסביב לתל אביב, דוגמתמסגד חסן בק, לעבר חלקים של רחובותהרצל, העלייה ואלנבי שהיו חשופים לאש הצלפים. פעילות המסחר בתל אביב עברה למרכז העיר. בהמשך הצטרפו מתנדבים מעיראק לצלפים מהמינרטים (צריחי המסגדים) וגם כבשו בתים נטושים באזורי ספר. "ההגנה" העריכה כי הצלפים הם אנשי צבא לשעבר ואנשים שאומנו במיוחד. בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 נפגעו למעלה מ-1000 מתושביה היהודים שלתל אביב, מהם כ-170 הרוגים. כ-17,000 מתושביהשכונות שגבלו ביפו, נאלצו לברוח למרכז תל אביב וצפונה[54]. הצליפות מיפו הובילו לפעולות נגד, ואלה בוצעו בחלקן על ידי האצ"ל והלח"י.
תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו. הזרים שהיו בעיר, ופגעו באוכלוסייה האזרחית, תרמו להורדת המורל ברחוב הערבי[דרושה הבהרה]. הם הבחינו היטב בסכנה הצפויה. וכך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי: "לשרתוק ניתן הכל מה שביקש...הוא קיבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשול של איבה יהודית".[דרוש מקור] יפו הייתה נחותה צבאית: הדרכים לעיר היו בשליטה יהודית, ותושביה הערבים ללא פיקוד צבאי מסודר או מטרת לחימה מוגדרת. אם כי הם קיבלו סיוע עקיף מערביירמלה ולוד שחסמו את הדרך לירושלים בפני היהודים, ומערבייסלמה ויאזור, שתקפו את השכונות המזרחיות של תל אביב.
בסוף שנת1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כחמשת אלפים איש. מיד לאחר29 בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לפגוע בתחבורה לירושלים ולמושבות הדרום עד שנאלצו לסלול כביש עוקף. הערבים המשיכו לירות ולצלוף מאבו כביר על רחוב הרצל,שכונת שפירא ושכונת פלורנטין. עם תחילת מעשי האיבה בין אנשי מיליציה מיפו לבין חברי ארגוני המחתרת מתל אביב, החלה יציאתם של ערבים מיפו. כבר ב-2 בדצמבר דווח על יציאתם משכונות הספר מנשיה ואבו כביר, בעיקר אל מרכז העיר אך גם ליישובים ערביים אחרים. היציאה ההמונית של תושבי שכונות הספר השפיעה גם על התושבים האחרים בעיר[55]. ב-8 בדצמבר הותקפה לראשונה שכונה בתל אביב באופן מאורגן ובכוחות גדולים. 300 ערבים מיפו ומסלמה תקפו אתשכונת התקווה: 32 צריפים עלו באש, 300 אנשים נשארו ללא קורת גג ו-2,500 תושבים ברחו מהשכונה. אולם הערבים לא ניצלו את הצלחתם בשל עיסוקם בביזה. רבים מתושבי יפו, שכלכלתם התבססה על גידול וייצואפרי הדר, ביקשו להפסיק את הפעולות הצבאיות לפחות בתקופה זו של השנה. ב-9 בדצמבר, יום אחרי הקרב ב"שכונת התקווה", נחתם הסכם בין ראשי הערים להחזיר את השקט למשך עונת ההדרים.
ב-13 בדצמבר פשט האצ"ל לראשונה על יפו. רוב הכוח היה משכונת התקווה ומכרם התימנים. היו חדירות יבשתיות ליפו ונחיתה מהים בחוף מנשייה ובנמל יפו. אירועי החודש הראשון ללחימה הוכיחו שתושבי תל אביב אינם ערוכים להגנה ותושבי יפו לא היו מוכנים כלל לבאות: הנמל הושבת והפרדסים לא טופלו. הבריטים העריכו כי אנשי "ההגנה" ינסו לגרום לבריחת הערבים מיפו ומחיפה כדי לאכלס את בתיהם ביהודים. הש"י קבע כי יוקרת "ההגנה" בעיר מעטה, בהיעדר תגובה מספקת על הפרעות.
בית הממשלה הטורקית ביפו (בית הסראייה) היה מסמלי הממשל, בין השאר הודות למיקומו במרכז המנהלי של העיר –כיכר השעון. בבניין שכנו משרדי "הוועדה הלאומית של החוסיינים", ששימשה מרכז פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקיבלה הוראות ישירות מחאג'אמין אל-חוסייני – מנהיג ערביי ארץ ישראל. ב-4 בינואר 1948 הביאו אנשילח"י לקרבת המבנהמכונית תופת ופוצץ אותה. בפיצוץ נהרגו עשרה ונפצעו למעלה ממאה, בהם חברי ה"ועדה הלאומית", ובתושבים אחזה בהלה[56][57]. מושל המחוז הבריטי דיווח על כך לנציב העליון, הצבא סגר את מבואות העיר והשאיר רק מוצא אחד פתוח לשאר חלקי הארץ.לפיצוץ בניין העירייה הייתה השפעה עצומה בערעור המורל של התושבים. השירותים העירוניים התמוטטו והיה מחסור חמור במזון. בריחתם של בני מעמדות הביניים והמעמד העליון הביאה לסגירת בתי עסק ובעיר פשטה אבטלה, שהחמירה עוד יותר משום שבהשפעת מעשי האיבה חדלו מעסיקים יהודים להעסיק עובדים ערבים[58].
כיתורה של יפו החל בכיבוש שכונת אבו כביר, ששלטה על הכניסה היחידה לעיר. הכיתור הושלם בשלבים: ב-12 בפברואר1948 נפרצה הדרך אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. "ההגנה" נסוגה עם שני הרוגים. ב-12 במרץ 1948 הופעלו לראשונה מרגמות "דוידקה" והפגיזו את אבו כביר. השפעתם הפסיכולוגית של העשן וקולות הנפץ גרמה לערבים לנטוש את העמדות, וביפו נפוצו אגדות ומעשיות על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום" שהם הנשק הסודי של היהודים. ב-31 במרץ 1948 חודשה ההתקפה על אבו כביר. בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. המעבר ליפו היה תלוי בנוכחות כוחות שיטור בריטיים.
ההגנה המתינה לשעת כושר להשלים את כיבוש יפו. ניתוק יפו משאר חלקי הארץ קבע את גורל העיר ונותרה רק שאלת העיתוי. האצ"ל החליט לא להמתין ופתח במתקפה על יפו ב-25 באפריל1948, בניסיון לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלהמנשייה שחצצה בין יפו לבין תל אביב. במהלך ההתקפה הומטרה אש מרגמות על יפו במשך שלושה ימים רצופים. ביום השני להפגזות נחתו על מרכז יפו תשע טונות של חומר נפץ. מטרות ההפגזה, לפי תדרוכו שלעמיחי פאגלין, היו "למנוע תנועה צבאית סדירה בעיר, לשבור את רוחם של חיילי האויב ולגרום אנדרלמוסיה באוכלוסייה האזרחית, כדי שתקום בה תנועת בריחה המונית"[59]. הפגזת המרגמות יצרה בהלה בקרב הצוות הרפואי של יפו, וחלקו נטש את בית החולים ונמלט מהעיר[60]. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות ערבית שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. הבריטים דרשו מהאצ"ל לפנות את השכונה, ובמשא ומתן עם "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תיכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם ויפרידו בין היהודים לערבים.
מבצע חמץ הביא לסיום המערכה על יפו. הוא החל בעקבות התקפות של האצ"ל על שכונת מנשייה. כך החלה הנטישה של תושבי יפו אשר נמשכה עד ל-13 במאי1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.
כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני החל לכתר את יפו ב-28 באפריל1948, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים[61]. כדי למנוע את עזיבת התושבים, הטילה "הוועדה הלאומית הערבית" ביפו מס מיוחד על היוצאים. לאחר שהעזיבה לא קטנה, איימה המליציה העירונית בהחרמת רכוש העוזבים ואף בעונשמוות[62]. למרות זאת, רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה[63]. בתחילת מאי כבר נמלטו מיפו 65,000 מתוך 70,000 תושביה[64].
ב-13 במאי חתמה ועדת החירום הערבית של יפו על הסכם כניעה עם "ההגנה"[65], וב-14 במאי עזבו את העיר המשטרה והצבא הבריטיים[61]. מאוכלוסייה של כ-70,000 ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, 1400 מהם גברים, מכל שכבות החברה[63]. כיבוש יפו מתואר במספר יצירות של סופרים פלסטינים, בהםע'סאן כנפאני ("ארץ התפוזים העצובים"),סמירה עזאם ("תרועות"), ומוחמד סעיד אל דין אל איראני ("כיכר לחם").
ב-13 במאי1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים בלבד. בקרבות ביפו ערב קום המדינה, נפגעו בתים רבים וחלק נהרסו כליל. רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לעיי חורבות. הבתים הריקים שנותרו על כנם יושבו ביהודים. קצינים ואנשי צבא אחרים נכנסו ביולי/אוגוסט 1948 ליפו שהוגדרה כשטח צבאי ותפסו לעצמם בתים. בימיהעלייה ההמונית שלאחר הקמת מדינת ישראל יושבו עולים רבים ביפו. חלקם השתכנו בבתים שנטשו התושבים הערבים, ואחרים התיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים ובמקומם נבנו שיכונים חדשים. משפחות עולים רבות, רובן מבולגריה, התיישבו ביפו החדשה, בשדרות ירושלים. רבה של העיר היה הרבמשה זאב פרידמן.
במאי1949 הוסרהממשל הצבאי מן העיר. עוד במרץ 1949 החליטו גורמים בממשלה לספח את יפו לתל אביב[66] ויפו הפכה ל"מִינהל יפו" במסגרתעיריית תל אביב. ב-24 באפריל1950 הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו למפרע מ-1 בינואר 1950, העברת חלק משטחיה לתחומיחולון ובת ים, והעברת שאר השטח וכלל הנכסים וההתחייבויות של עיריית יפו לעיריית תל אביב[67], בשםתל אביב-יפו. מספר התושבים בעיר המאוחדת עמד אז על 335 אלף. ראש עיריית יפו הערבית האחרון היה ד"ריוסוף הייכל, שעבר עם משפחתו לירדן לאחר הסיפוח לתל אביב.
במהלךשנות ה-50 של המאה ה-20 ניתנו לרבים מרחובות העירשמות עבריים[68], במקום המספרים שהיו נהוגים שם עד אז[69]. בחלק העתיק של העיר, סביב כיכר קדומים של היום, היו רוב התושבים החדשים משכבות עניות. בשל תנאי המחיה הירודים והמרקם החברתי הבעייתי הפכה יפו העתיקה לאזור נחשל. כדי לשפר אתאיכות החיים בעיר הוקמה בשנת1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים ובהםיעקב יער,יונה פייטלסון,סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחםיפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. ב-1966, עם פתיחתנמל אשדוד, חדלו נמלי יפו ותל אביב לשמש כנמלי מסחר, והפכו לנמלי דייגים ולאזורי בילוי. בשנת1999 הקימה עיריית תל אביב את "המישלמה ליפו", מסגרת ארגונית המובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו.
בשנות ה-50 וה-60 תססו חיי התרבות והחברה ביפו, ומרכזם היה בשדרות ירושלים, רחובה הראשי. בתי הקולנוע של יפו: יפאור, נגה, צליל ואילת, שקקו חיים וסרטים, המיטב שלהוליווד הוקרן בבתי קולנוע אלה.
היסטוריה דומה יש לקולנוע צליל, במקור "סינמה ראשיד" שנפתח ביפו בשנת 1947. לאחר קום המדינה שונה שמו לצליל. בשנות ה-60 שופץ והוסתרה חזיתו המקורית. בין השנים1997–2021 פעל כאולם אירועים ומופעים בשם "מועדון התיאטרון"[70].
תיאטרון גשר פועל כיום באולם שהיה בית קולנוע נביל לפני 1948, והוסב לקולנוע נגה לאחר 1948, עד שהוסב לתיאטרון עם ירידת הפופולריות של בתי הקולנוע.
בית הספר התיכוןהעירוני ז שהוקם בשנות החמישים ברחוב אדם מיצקביץ 14 שקק חיים ורבים מבוגריו התפרסמו לימים בתחומים שונים, במשפט, בתיאטרון, בעסקים וברפואה. בשנת 1964 עבר בית הספר לכתובתו החדשה ברחוב חידושי הרי"ם.
סמי בורקס וגלידה קוזו היו מזללות ידועות שמשכו בליינים מרחבי תל אביב ולא רק מיפו. המזרקה ביפו, במרכז שדרות ירושלים מול קולנוע יפאור, הייתה מוקד מפגש בערבי שבת ובמוצ"ש לצעירי העיר, הלונה פארק ביפו פעל מ-1952 בדרך בן צבי, פינת רחוב עזה, בסמוך לבנייןמשכנות רות דניאל משנת2007. האתר הוקם כשנתיים אחרי מלחמת העצמאות, על ידי נכי המלחמה בשיתוף משקיעים, ובשנים הראשונות הגיעו אליו כ-300 אלף איש מדי שנה. בין המתקנים עם פתיחת הפארק היו קרוסלת סוסים, שיט בסירות ומכוניות מתנגשות. בהמשך הצטרפה רכבת הרים חשמלית, שכינוייה היה "רכבת השדים".
מפה המציגה את הלונה פארק ביפו שפעל מ-1952 עד שנות הששים, מסומן במרקר צהוב
במשחקי קבוצת הכדורגלמכבי יפו, מגרש הפחים והאצטדיון שהוקם על חורבותיו היו מלאים עד אפס מקום, ותרועות הקהל נשמעו ברחבי העיר.
המזרקה בשדרות ירושלים, בטרם הוזזה ממרכז השדרה אל צידה
כיום ביפו חייתרבות ואמנות עשירים: פועלים בה שלושהתיאטראות – "תיאטרון הסימטה", "התיאטרון הערבי-עברי ביפו" ותיאטרון גשר, ומתקיימיםפסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו-קיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו". בעיר צולמו הסרטים "לא בלי בתי" (1991), "סודות המסדר" (2001) ועג'מי (2010), המגולל סיפור המתרחש ביפו.
נכון ל-2022, מנתה האוכלוסייה הערבית בכלל תל אביב-יפו כ-22,200 תושבים[71], המרוכזים ברובם ביפו. בתוך כך, אחוזם באוכלוסיית תל אביב-יפו עלה מ-1% ל-5% מתחילת שנות ה-60 ועד 2021[72]. הנתון הזה גם מהווה עלייה מ-2008, אז מספר הערבים בתל אביב-יפו עמד על 16,800 והם היוו 4% מאוכלוסיית העיר[73].
בדומה לאזורים נוספים בדרום תל אביב-יפו, החלה גם יפו לעבור תהליכיג'נטריפיקציה – מעבר של אוכלוסיות חדשות, צעירות או מבוססות יותר, לאזור, ועליית מחירי הנדל"ן. בקרב הקהילה הערבית ביפו קיימות טענות כי מנסים לדחוק את רגליהם מהמקום באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים (כגוןגבעת אנדרומדה) אשר מאוכלסים בעיקרם על ידי יהודים. במרץ2008, במסגרת אירועייום האדמה, התקיימו עצרות והפגנות של ערביי יפו נגד מגמות אלו.
על פי הערכות במחקר מ-2009 רק כ-30% מהתושבים הערבים גרים בדירה בבעלותם. כמעט 40% גרים בבתים שהםרכוש נפקדים שנמצא בבעלותרשות הפיתוח, וכנגד כשליש מהם יש צווי פינוי. כ-20% גרים בשכירות פרטית, וכ-10% בדיור ציבורי. המגורים בנכסי רשות הפיתוח הן במעמדדייר מוגן שניתן במקרים מסוימים להעברה לדור השני, אך לא לדור השלישי. ב-1996 הוחלט על מכירת בתים אלה לדיירים עליהם בהנחות של עשרות אחוזים. אולם במקרים רבים הדיירים לא יכולים לעמוד גם במחירים אלה, ובמקרים כאלה הבתים יכולים לעמוד למכירה במכרז פומבי, והדיירים עלולים לעמוד בפני פינוי.[74]
מאמצע שנות התשעים חלה עלייה ברמת המתיחות בין היהודים והערבים במקום. ב-1994, לאחרטבח מערת המכפלה, החלו מהומות של ערבים כנגד יהודים בעיר שכללו זריקות אבנים על מכוניות ואוטובוסים ברחוב יפת. באירועי אוקטובר 2000, התרחשו אירועי אלימות דומים נגד יהודים. מנגד, התרחשו מקרים של התפרעויות וזריקת אבנים של יהודים עלמסגד חסן בק[75]. הפגנות נערכו גם בתקופתמבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. בשנת 2007 הוקם בעיר גרעין חברתי תורני על ידי הרב יובל אלפרט ושנה לאחר מכן אתישיבת שירת משה שנועדו על פי מארגניהם לחזק את הקהילתיות והזהות היהודית ציונית ביפו, ולמנוע התבוללות ולימודים משותפים של ילדים יהודים וערבים[76]. גורמים פוליטיים באוכלוסייה הערבית טוענים לעומת זאת כי מדובר בהתנחלויות קיצוניות שגורמת לערעור הסטטוס קוו.
בספטמבר 2018 פרסם מגזין התיירותTime Out רשימה של 50 השכונות "המגניבות ביותר בעולם". המגזין דירג אתשוק הפשפשים במקום ה-16 בנימוק: "יפו מתפוצצת משילוב מרהיב בין ישן לחדש"[77].
במהלך שנות ה-30 הוכנהתוכנית מתאר ראשונה לעיר יפו על ידי השלטון הבריטי. מתכנן התוכנית היה אדריכל בריטי בשםהנרי קנדל. תוכניתו של קנדל נפסלה לאחר זמן קצר, ולאחר מכן בשנת1946 הוכנה תוכנית מתאר שנייה בקהיר על ידי השלטון הבריטי בארץ בחסות עיריית יפו הערבית. מתכננה של תוכנית מתאר החדשה היה אדריכל מצרי בשם עלי אלמאליגי מסעוד. לפי תוכניתו של אלמאליגי הייתה אמורה העיר להתרחב מזרחה ודרומה על שטח הפרדסים הקיימים, ולהתחבר אל השכונות הערביות שהיו בתוך הפרדסים. לפי תוכניתו של אלמאליגי "העיר העתיקה" הייתה מתוכננת לשכון במרכזה של העיר החדשה ביחד עם שכונתנווה צדק (שהייתה בשטח השיפוט של תל אביב החל ב-1923[78]) ועם תכנון מחודש של שכונת "מנשייה" ששכנה על חוף הים שהן שכנו מצפון אל העיר העתיקה.
הבריטים בקשו להקים עיר גנים אירופית עם שדרות רחבות וכיכרות מרובעות או עגולות. בסופו של דבר, הרעיון מומש רק בשדרות ירושלים ששכנה על גבול הפרדסים. לאחר קום המדינה נהרסו הכיכרות לאורך שדרות ירושלים, וכיכר עיריית יפו ובה מזרקה, הועברה לצידה המזרחי של השדרה. בשנת1954 נגנזו התוכניות הבריטיות לתכנון יפו על ידיעיריית תל אביב, והעיר תוכננה מחדש לצורך הקמתם של שיכוני עולים, בעיקר מבולגריה.
מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו העיר יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.
המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה ("גן אברשה") וכיכר קדומים בראשו. יש הכוללים גם את נמל יפו ואתטיילת יפו במתחם, אולם מכיוון שמתחם יפו העתיקה מנוהל על ידיהחברה לפיתוח יפו העתיקה, בעוד שנמל יפו מנוהל על ידימינהל מקרקעי ישראל ואילו הטיילת מנוהלת על ידי "חברת אתרים", אין הם נחשבים פורמלית לחלק מהמתחם.
כיכר השעון – סימן ההיכר הכי מפורסם של יפו המסמל את היציאה מן החומות והקמתה של העיר החדשה.
רחוב רזיאל – היה הרחוב הראשי והחשוב של יפו עד לפתיחת שדרות ירושלים. חלקו המזרחי נקרא רחוב בוסטרוס, על שם נג'יבּ בוסטרוס, ערבי נוצרי, שבנה פה שורת חנויות, וחלקו המערבי נשא את שמו של ערבימרוני אמיד בשם אלכסנדר הווארד (בערבית איסכנדר עוואד).
רחוב יפת – הרחוב הראשי שהוקם על תוואי החומות בחלקו הצפוני והרחבתה של העיר מזרחה ודרומה.
שדרות ירושלים – אחד הרחובות הראשיים של העיר שהוקם לאחר הקמתו של רחוב יפת המקביל אליו. את השדרות בנה מושל יפו, חסן בק. הוא קרא אותן על שםאחמד ג'מאל פאשה, מפקד הצבא הטורקי בארץ. תלמידימקוה ישראל נטעו את הדקלים שהיוו את השדרה בראשיתה. כשכבשו הבריטים את הארץ, שינו את שם השדרות ל"שדרותהמלך ג'ורג'". הרחוב הוא עורק מסחרי וגם היסטורי בחלקו הצפוני.
אלהמברה היה אולם קולנוע והופעות שנבנה בשנות השלושים של המאה העשרים, בסגנון אר דקו מפואר. עם כיבוש יפו הפך אלהמברה להיות קולנועיפאור שהוצגו בו מיטב סרטי הוליווד של שנות החמישים והשישים. באמצע שנות השישים שכר המפיק גיורא גודיק את האולם והפך אותו לתיאטרון והחזיר לו את שמו המקורי אלהמברה. המקום פעל כתיאטרון כמה שנים עד שגודיק פשט רגל והמקום נסגר, ננטש והיה עזוב. המכון לסיינטולוגיה חידש את המקום והפך אותו למשכנו.
סוק א-דיר (שוק המנזר) – שוק חנויות ברחוב בית אשל, סמוך לכיכר השעון. השטח שייך לכנסייה היוונית-אורתודוקסית ובכניסות אליו חקוק סמל כנסייה זו המורכב מתשלובת של האותיות היווניות Τ ו-Φ שהן האותיות הראשונות במילה "טאפוס" שפירושה קבר, לציין את העובדה שהם אמונים על שמירת הקבר הקדוש בירושלים. במקום ניצב גםחאן מנולי ששכן בלב האזור המסחרי בכניסה לעיר, ושימש כחאן חשוב לסוחרים שהגיעו לסחור בעיר וכתחנת מעבר לרבים מראשוני העולים לארץ ישראל.
מסגד חסן בק מסגדעות'מאני שנבנה בשכונתמנשייה (יפו) בשנת1916 ונקרא על שם מושלה הצבאי של יפו, חסן בק. הוא הוקם במטרה לבלום את התפשטותה של תל אביב, והפך ברבות השנים למוקד חיכוך בין האוכלוסייה היהודית למוסלמית באזור.
מדרון יפו הוא פארק חופי לאורך חופי הים של שכונת עג'מי, שטחו 200 דונם, אורכו מצפון לדרום הוא כקילומטר, ורוחבו ממזרח למערב מגיע ל-300 מטרים לכל היותר. ביצוע המיזם החל בחודש דצמבר 2005 והוא נחנך רשמית באפריל2010.
בית קברות טאסו – אתר בית הקברות הממוקם ברחוב תל גיבורים בצמוד לנתיבי איילון, הוא בית הקברות המוסלמי הפעיל היחיד בעיר והנתון כיום בסכנת הריסה, כולל גם מערכת מים קדומה אשר שרדה כמעט בשלמותה בלב האתר. במקום ניתן להתרשם וללמוד כיצד פעלו מערכות המים שנועדו להשקות את פרדסי הסביבה, שהודות להם זכו העיר ותפוזיה לפרסום בינלאומי במאה ה-19.
בית העלמין היהודי ביפו היה בית העלמין הראשון של יהודי יפו, ותחילתו ב-1840. הוא נסגר בשנות ה-20, ורבה של יפו,יהודה מרגוזה, אשר יזם את הקמתו, נקבר גם הוא במקום.
גני הטבע הםגן בוטני וגן זואולוגי, המתמקדים בחי ובצומח בארץ ישראל. אף ששני הגנים נחשבו בעבר מוסדות אוניברסיטאיים, ומהם התפתחו החוגים לזואולוגיה ולבוטניקה שלאוניברסיטת תל אביב, כשהוקם קמפוס האוניברסיטה ברמת אביב, הוקמו לידו גנים חדשים, ומהגנים באבו כביר הוסרה החסות האוניברסיטאית.
מסגד מחמודיה – ג'אמע יאפא אל-כביר – נבנה על ידי אבו נבוט, כיום המסגד המרכזי לתושבי יפו. במסגד אולם מרכזי ומסגדים קטנים נוספים בחצרות המבנה. שלושה מקירותיו החיצוניים היו חלק מחומת העיר. בחזית הדרומית של המסגד נבנהסביל סולימאן, גם הוא בידי אבו נבוט.
מסגד עג'מי – הוקם במאה ה-19, נקרא על שם הקבר הסמוך אליו, המיוחס לאבראהים אל-עג'מי. במהלך השנים הוזנח המסגד, ובשנות השבעים שוקם.
מסגד חסן בק – בשכונתמנשייה, בקצהו הדרומי שלרחוב הירקון, לידכרם התימנים בתל אביב, על קו החזית שבין יפו לתל אביב. את המסגד בנה מושל יפו,חסן בק בצרי אלע'אבי, בשנת1916. בשנת 1983 קרס הצריח, ובשנת 2000 החל שיקום המסגד, שבסופו חזר לפעילות מלאה.
מסגד הים – סמוך לים בצמוד לנמל. שוקם ב-1997 וחזר לפעילות מלאה.
מסגד אל-נוזהא – שוכן ברחובשדרות ירושלים 82 במרכז שכונת נוזהה (אל נוזהא). נבנה ב-1933 הודות לתרומתו של חאג' עלי ח'מיס. המבנה שימש גם את הספרייה המוסלמית הגדולה בארץ ואתבית הדין השרעי של יפו. המסגד פעיל גם כיום.
מסגד הגבול (מסג'יד אל אביאד) – על גבול יפו–בת-ים, לא הושלם מעולם. על שלד הבניין הוקם בית הכנסת "זיכרון קדושים" בשנת1948.
שמואל יבין,באוהאוס ביפו: אדריכלות מודרנית בעיר יפת ימים, תל אביב: הוצאתמרכז באוהאוס, 2006
איתמר רדאי,בין שתי ערים: הערבים הפלסטינים בירושלים וביפו 1947–1948,הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015
דניאל מונטרסקו,עיר שסועה לה יחדיו: דו-לאומיות בחיי היומיום ביפו,הוצאת בבל ומשכל – הוצאה לאור, 2020
רחל הרט,קרובים - רחוקים, יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב, 1930-1881, הוצאת רסלינג, 2014.
איתמר רדאי, "בין הפטיש לסדן: קריסתה של החברה הערבית־פלסטינית ביפו ונפילתה של העיר", בתוך:מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים),אזרחים במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות,יד בן צבי, המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים תש"ע (2010)
רחל
Kaplan, J.',The Fifth Season of Excavation at Jaffa,JQR 54, 1963-4, pp. 113-114
^נחום סלושץ,ימה של יפו,דבר, 23 בפברואר 1938. ראו גם בספרו של צ'ארלס דיקנס, All the Year Round, לונדון 1860, עמ' 534, הכותב: "Jaffa is supposed to derive its name from Japhet...according to tradition it was founded before the flood; the ark was built there; and Noah lies buried in a tomb in the rock"
^ספר חשמונאים א, פרק יב, פסוקים לג–לד: "ושמעון יצא... נטה אל יפו וילכדה, כי שמע אשר רוצים תושביה למסור את המבצר לאנשי דמטריוס ויצב שם מצב למען ישמרוהו" (תרגוםא. ש. הרטום).
^יוסף בן מתתיהו,קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 205: "רצוננו הוא, שיפו העיר, שהיהודים החזיקו בה מקדם כשכרתו את ברית הידידות עם הרומאים, להם תהיה כבראשונה".
^אוריאל רפפורט, "על היחסים בין יהודה לרומא בימי אלכסנדר ינאי", בתוך:מדינת החשמונאים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 395.
^בית העלמין נפתח ב-1840 עם ייסוד חברה קדישא של יפו, עד אז נהגו היהודים להוביל את מתיהם לקבורה בהר הזיתים בירושלים ממספר סיבות שונות ולעיתים יהודים אף נקברו בבית הקברות המוסלמי.
^ליב ישעיהו ראובן'ס, המגיד, "עובדות ומספרים על יפו". י"ד טבת תרמ"ח, (1887), מתוך: "ארץ ציון ירושלים",שלמה שבא,דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, שער שני: "שחקי, שחקי על החלומות (1883-1904)", פרק: כלכלה ופרנסות, עמוד 92
.jpg)
_-_Harry_Fenn%2c_Jaffa.jpg)
