 | |
| ד"ר יעקב רובינסון | |
| לידה | 26 בנובמבר1889 סרהיי,פלך סובאלק,פולין הקונגרסאית  |
|---|---|
| פטירה | 24 באוקטובר1977 (בגיל 87) ניו יורק,ארצות הברית |
| מדינה | ארצות הברית |
| השכלה | אוניברסיטת ורשה |
| תקופת כהונה | ? – 24 באוקטובר 1977 |
| תפקידים בולטים | חבר סיימאס |
  | |
יעקב רובינסון (וגםרובינזון,רבינזון,רבינסון; בליטאית:Jokūbas Robinzonas; באנגלית:Jacob Robinson;28 בנובמבר1889, סייריהיי,ליטא הרוסית –24 באוקטובר1977,ניו יורק,ארצות הברית) היהמשפטן, מגדוליעורכי הדין בליטא,פוליטיקאי ליטאי,דיפלומט, פעילציוני,מחנך ומרצה. ייסד את הגימנסיה העברית בווירבאלן ושימש כמנהלה. מעורכיו הראשונים של היומון היידי הציוני "די אידישע שטימע", חבר בסיימאס הליטאי מטעם הסיעה היהודית, ויועץ משפטי במשרד החוץ הליטאי ובמשלחת ליטא בבית הדין הקבוע לבוררות בסוגייתממל. בסוף שנת1940 עבר לארצות הברית, עמד בראש המכון לענייני יהודים, ושימש מרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת קולומביה. ב-1945 היה יועץ לתובע של ארצות הברית במשפטי נירנברג וב-1961 יועץ לתובע שלמדינת ישראל במשפט אייכמן. ממנהלייד ושם.פרס על שם יעקב רובינסון חולק מטעםאיגוד יוצאי ליטא בישראל בשנים1979–1995.
יעקב רובינסון נולד ב-28 בנובמבר1889 בעיירה הליטאית הקטנה סייריהיי(ליט') שבפלךסובאלק, במערבהאימפריה הרוסית (כיום בנפת לאזדיהיי,מחוז אליטוס שבדרוםליטא), הבכור משבעת ילדיהם של דוד ובלומה רובינסון ונצר למשפחת למדנים וגדולים בתורה, שאחד בהם היהרבי יום-טוב ליפמן הלר, מגדולי פרשניהמשנה ובעל פירוש "תוספות יום טוב". אביו של יעקב, מורה ומשכיל, יוצא העיירהוישטיניץ (Vištytis), בעל בעמיו בקהילתו ודובר שלה, ייצג אותה לפני רשויות האימפריה הרוסית והקיסרות הגרמנית כאחד.
קיבל חינוך יהודי מסורתי ממורה פרטי בווישטיניץ, ב-1910 גמר את הגימנסיה בסובאלק,[1] ובקיץ1914 סיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ורשה וקיבל תוארדוקטור למשפטים.[2] עם פרוץמלחמת העולם הראשונה ב-1914 גויס לצבא הרוסי הצארי על סמך תקנות השירות המיוחדות לבוגרי אוניברסיטאות אך לאחר שנה נלקח בשביהגרמני ועד סוף המלחמה הוחזק בשמונה מחנותשבויים. באופן בלתי רשמי שימש כדוברם של שבויי מלחמה יהודים ורוסים בפני הגרמנים.
בתוםהמלחמה שב לליטא העצמאית, ייסד את הגימנסיה העברית בווירבאלן (Virbalis) ושימשמנהלה בשנים1919–1922. במאי1923 נבחר לסיימאס הליטאי, בו כיהן עד לפיזורו הלכה למעשה בדצמבר1926 (הסיימאס השני והשלישי. הסיימאס השלישי חדל למעשה מלתפקד בעקבותהפיכה צבאית שבראשה עמדאנטאנס סמטונה) כיושב ראש הסיעה היהודית וכמנהיג גוש המיעוטים.[3] בשנים 1923–1925 ערך בקובנה ביחד עםראובן רובינשטיין את היומן היידי הציוני המרכזי שליהודי ליטא "די אידישע שטימע", בשמשו כמנחה המדיני של העיתון בתיאום עם הקו של הסיעה היהודית בסיים הליטאי.
ד"ר רובינסון היה אחד מקברניטי המאבק על האוטונומיה למיעוט היהודי בליטא וביחד עם הד"רנחמן רחמלביץ נטל חלק בניסוח מערכתחוקים שבאו להבטיח זכות להתארגנות עצמית בכל הנוגע לחינוך, תרבות, דת, וזהות יהודית בליטא העצמאית. בתוך כך עסק בהקמת המערך המשפטי והפוליטי לייסוד קהילות יהודיות בכל עיירה ו"המועצה הלאומית" (ביידיש: 'הנאציאנאל-ראט') של יהודי ליטא – המוסד העליון שמנהל את האוטונומיה היהודית בעל סמכויות נרחבות להטלתמסים לקיום מוסדות הקהילות היהודיות, הקמת רשת בתי חינוךעבריים, הבטחת קיומן של הישיבות, בתיאולפנה ועוד. כמו כן ניהל מאבקפרלמנטרי ומשפטי נגדאפליה ונישול זכויות יהודים בחקלאות, בתעשייה, במסחר, בחברה ובממשל, והתפרסם במיוחד כאשר הועלו בסיים הליטאי הצעות חוק ימי מנוחה, שנועדו לחייבבעלי מלאכה וסוחרים יהודיים לסגור בתימלאכה ועסקים בימי ראשון ובחגים נוצריים בנוסף לשבתות וימיחג יהודיים.
בשנים 1925 עד1931 היה דובר יהודי בולט בקונגרס-הלאומים של אירופה (Congress of European Nationalities), ארגון גג למיעוטים באירופה, לטיפוח האינטרסים המשותפים שלהם.
מ-1927 עסק בעריכת דין בקובנה יחד עם אחיו נחמיה.[4]
ב-1931 נתמנה ליועץ המשפטי שלמשרד החוץ הליטאי, תפקיד בו שימש עד1933. הנושא החשוב ביותר בו עסק נודע כ"תקנון ממל (קלייפדה)" (1931–1932), שהשתלשלויות הימים הביאוהו לבירור בבית הדין הקבוע לבוררות. החלק הצפוני שלפרוסיה המזרחית הידוע כחבל ממל (בגרמנית: Memelland או Memelgebiet) היה חלק מהקיסרות הגרמנית עד לפנימלחמת העולם הראשונה אך בתום המלחמה, בעקבותחוזה ורסאי, נמסר על ידימדינות ההסכמה לשליטתה שלצרפת וסופח ב-1923 על ידי ליטא. אלא שגרמניה תבעה לשנות את תנאי השלום בחוזה ורסאי. מן המערכה בפרשת ממל (הכוללנמל חשוב) יצאה ליטא כשידה על העליונה הודות לניהול ייצוגה על ידי צוות שד"ר רובינסון הדריך את צעדיו בצורה מבריקה.
כיהן משך שנים כיושב ראש המרכז הציוני בליטא והיה אחד משלושת הנאמנים של חוות ההכשרה החלוצית שם, השתתף בקונגרסים ציוניים ושימש דוברה שליהדות ליטא וציוניה. עם פרוץמלחמת העולם השנייה והשבתוילנה לליטא, נבחר לראשות הנציגות היהודית לטיפול בפליטיפולין היהודים, תפקיד אותו מילא בשנים1939–1940.[1]
ב-1940, בטרם סיפוחה לברית המועצות, עלה בידיו לאחר מאמצים רבים לצאת את ליטא ולהגיע עם בני משפחתו (קלרה אשתו הייתה ידידת נעוריו מימי הגימנסיה) דרךליסבון לניו יורק, שם הקים ב-1941 יחד עם אחיו נחמיה אתהמכון לענייני יהודים (Institute of Jewish Affairs)[5] בחסותם המשותפת שלהקונגרס היהודי העולמי והקונגרס היהודי האמריקאי, אותו ניהל עד1947. המכון מיקד את מעייניו בבעיות אקטואליות יהודיות בעלות רקע משפטי: שיקום חיי היהודים באירופה, בעיית הפיצויים והשילומים, הבסיס המשפטי להעמדתם לדין שלפושעי מלחמהנאצים על רצח היהודים באירופה, וקידום תפיסתזכויות אדם כאמצעי להגנה על זכויות היהודים.[6] בתקופה1942–1944 עסק גם בהוראת המשפט הבינלאומי באוניברסיטת קולומביה.
עם תום מלחמת העולם השנייה וייסוד האו"ם התמקד בשתי בעיות יסוד עיקריות: א. כינון מדינה יהודית והבטחת קיומה וביטחונה; ב. חיסול, ככל מידת האפשר, השפעתהשואה על הניצולים. שרת את כל שלוש המשלחות היהודיות (משלחת של הקונגרס היהודי העולמי, משלחת שלהסוכנות היהודית ומשלחת שלהוועידה היהודית אמריקאית - American Jewish Conference) שהשתתפו באפריל-יוני1945 שפעלו כמשקיפות בוועידת האומות המאוחדות בסן פרנסיסקו לשילובסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות שנחתמה בסיום הוועידה. ב-1946 הוזמן על ידימזכירות האו"ם כדי לסייע בארגוןנציבות האומות המאוחדות לזכויות אדם (UNCHR),[7] ולאחר מכן היה חבר אותה ועדה.
במשפטי נירנברג (1945–1946) שימש יועץ לענייני יהודים לשופטרוברט ה. ג'קסון שעמד בראש צוות הקטגוריה מטעםארצות הברית, ושמו נקשר כמי שמילא תפקיד מפתח בשכנועו לקבל כהולם את הרעיון החדשפשע נגד האנושות כסעיף אישומם של הנאצים בפשעים נגד היהודים (המונח הופיע לראשונה בכתבי אישום במשפטי נירנברג).[8] אחרי משפט פושעי המלחמה הראשיים, הוסיף לעקוב מקרוב אחרי בירור דינם והליכי ענישתם שלפושעי מלחמה בסדרת משפטים הידועה בשם "משפטי נירנברג הנוספים". הוא ייעץ, למשל, לתובע הראשי במשפטו שלפרידריך פליק,בריגדיר גנרלטלפורד טיילור.[9]
ב-1947, כאשר העלתהממשלת בריטניה את בעייתארץ ישראל לפני האו"ם, התמנה ליועץ המשפטי של משלחתהסוכנות היהודית לארץ ישראל בניו יורק. זה היה מקור השראתו לחיבורו החשוב:Palestine and the United Nations: Prelude to Solution.[10]
בעקבותהכרזת העצמאות שלישראל ב-14 במאי1948, הפכה משלחת הסוכנות למשלחתה הקבועה של ישראל באו"ם, וד"ר רובינסון נתמנה כיועץ בה, תפקיד אותו מילא עד1957. בתור יועץ השתתף במושבים שלעצרת האו"ם, בישיבותמועצת הביטחון ובמוסדות אחרים של האו"ם.[8]
בדצמבר 1946 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 62, שהכריזה על הקמתו שלארגון הפליטים הבינלאומי. עד מהרה התברר שבעיית הפליטים גדולה ממה שחשבו וכי יש צורך בחקיקה לאומית ובינלאומית. האו"ם המליץ אל הקמת ועדה מיוחדת שתמליץ על ניסוח אמנה בינלאומית בנושא. הוועדה הורכבה מנציגיהן של 13 מדינות חברות באו"ם, כוללמדינת ישראל, שיוצגה על ידי רובינסון.[11] רובינסון ביסס סביבו חוג של מומחים שהיו שותפים לניסוח האמנה ופעלו להרחיב ככל הניתן את ההגנות שסיפקה לפליטים. מומחים אלה כללו משפטנים, דיפלומטים ונציגי ארגונים שונים שהצטרפו לוועדה כמשקיפים. בנוסף תרמו לאמנה הנציג האמריקאי לאמנה, המשפטן היהודילואיס הנקין, נציגאגודת ישראל למוסדות האו"ם בניו יורק,הרב יצחק לוין, וההסתדרות הציונית העולמית.[11]
גלעד בן נון, היסטוריון מטעם האיחוד האירופי באוניברסיטת ורונה, שמחקרו עסק בנושא, טוען כי:
יהודים, ובראשם נציג מדינת ישראל לאמנה, ד"ר יעקב רובניסון, היו אלה שנשפו חיים לתוך האמנה וגרמו לה להתקבל – שלולא הקרבות הדיפלומטיים הקשים שלהם, לא היתה האמנה רואה אור יום – בוודאי לא במתכונתה הנוכחית של הגנה משמעותית על פליטים באשר הם
—[11]
ב-28 ביולי1951 אושרההאמנה בדבר מעמדם של פליטים. נכון לשנת2010 - 147 מדינות בעולם חתמו על האמנה או על הפרוטוקול שהרחיבה אותה.[12]
אף שישב דרך קבע בניו יורק, עקב תמיד מקרוב אחר מהלך המאורעות בישראל. את ניסיונו הרב במשרד החוץ הליטאי העמיד לרשות מדינת ישראל כאשר סייע בארגון המחלקה המשפטית שלמשרד החוץ הישראלי. ב-1951, יחד עם אחיו ד"ר נחמיה רובינסון, נטל חלק פעיל במשא ומתן עםמערב גרמניה לגבי שילומים לנפגעי הנאצים שהתנהל בוואסנאר (Wassenaar), לידהאג שבהולנד, המקום בו ישבו הצדדים המתדיינים על המדוכה ועיבדו את "הסכם-לוקסמבורג" שנחתם בספטמבר1952 (בבית העירייה שללוקסמבורג בין ישראל לגרמניה). את כל הידע והניסיון שרכש במגעים עם גרמניה בעבר (בשנות היותו בשבי הגרמני ולאחר מכן בעת טיפולו בסוגיית ממל מה גם שהיה דוברגרמנית שוטפת) השקיע עתה במגעיו עם הגרמנים על נושא השילומים. ד"ר יעקב רובינסון שימש חבר המשלחת הרשמית שלממשלת ישראל והיה אחראי להיבט המשפטי של ההסכם שהושג עם ממשלת בון. ב-1957 מונה באופן טבעי על ידי ממשלת ישראל ליועץ לוועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה, ולאחר מכן השתתף בהקמתה ב-1964–1965 שלקרן הזיכרון לתרבות יהודית (Memorial Foundation for Jewish Culture) מכספי השילומים מגרמניה, בניו יורק. היה בין המייסדים שליד ושם והרבה במחקרים בנושא השואה ובמפעלים אחרים במסגרתו ובמסגרות אחרות.
עם לכידתו שלאייכמן הוזמן להצטרף לצוות התביעה שבראשו עמדגדעון האוזנר. ניסיונו במשפטי נירנברג, הכרתו את גרמניה והגרמנים ובקיאותו במשפט הפלילי הישראלי הפכוהו לדמות מרכזית בצוות התביעה. בעקבות המשפט פרסם ספר "העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי", שהוא ספר תגובה (ביקורת) לספרה שלחנה ארנדט "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע".[13] ארנדט הגיבה על ספרו במאמר תגובה שפורסם ב־The New York- Review תחת הכותרת “The Formidable Dr. Robinson”.[14]
ד"ר יעקב רובינסון נפטר בניו יורק ב-24 באוקטובר1977.
בצוואתו הועיד לענייני יהדות ליטא והוקמה קרן להענקתפרס על שמו עבור עבודת מחקר בנושא: "היהודי כפרט וכמיעוט לאומי במשפט בינלאומי" (נושא שהיה קרוב לליבו). הפרס הוענק לחוקרים צעירים וחבר השופטים כלל את פרופ'חיים כהן, פרופ'שבתאי רוזן ועו"ד אברהם תורי (שגם ניהל את הקרן).[15] הפרסים הוענקו בשנים1979–1995.[16]
אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.[17] מכון מחקר על שמו העוסק בהיסטוריה של זכויות אינדיבידואליות וקולקטיביות הוקם בשנת 2020 באוניברסיטה העברית.[18]
אחיו ד"רנחמיה רובינסון (1898–1964) היהמשפטן מזהיר, ממייסדיו ב-1941 בניו יורק שלהמכון לענייני יהודים (Institute of Jewish Affairs) ומנהלו לימים. פעיל במשא ומתן עםמערב גרמניה לגבישילומים ופיצויים לנפגעי הנאצים. היה חלוץ בחקר בעיות הרכוש היהודי שאבד בשואה ובענייני פיצויים.
אחיו האחרפרופ'נתן רובינזון (1904–1964) עמד בראש המעבדה לקרינה סולארית בפקולטה לפיזיקה בטכניון. נחשב לבר-סמכא בינלאומי בנושא הקרינה הסולארית.
יעקב רובינסון, באתרDiscogs(באנגלית)
יעקב רבינזון (1889-1977), דף שער בספרייה הלאומית| מאגרי מידע | |
|---|---|
| בקרת זהויות |
