יעקב מתפרש כשם תאופורי מעיקרו, שהתקצר מיעקבאל או מצורה דומה אחרת. שמות דומים הגזורים מן השורש ע־ק־ב מצויים באוצר השמות הפרטיים השמי המערבי:[1][2] השם "יעקב־אל" מופיע בתדירות בנהריים באלף השני לפנה"ס;[3] אחד הפרעונים החיקסוסיים נקראיעקב-הר ואולי גם "יעקב־בעל" (שם הידוע גם כשם מקום מרשימה מימיתחותמס השלישי[4]); שמות כגון "עקבא" ו"עקבתו" נמצאו גם הם ברשימות מצריות;[2] כן מופיע כשם פרטיאוגריתי בתעתיקאכדי Abdi-ya-qub-bu (*עבד־יעקב), וניתן להשוות את הרכיב "יעקב" גם לרכיבים בשמותאמוריים.[5] השם יעקב־אל נזכר גם בכתובות שלרעמסס השני ורעמסס השלישי ברשימת המקומות שהם כבשו בכנען.[1] במקרא מצויים השמות יַעֲקֹבָה ועַקּוּב, ובמשנה ובתלמוד: עקיבא, עקביא, עוקבא ועוקבן.[1] משמעות השורש, לפיהשפות האתיו-שמיותשפות דרום-ערב העתיקות, היא "לשמור, להגן", ולכן מקובל שהשם יעקב הוא צורה מקוצרת שלשם תאופורי שמשמעותו "יגן האל".[1][2]
במקראנדרש שמו בכמה אופנים. יעקב נולד "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו", כלומר הוא נאבק עמו על הבכורה עוד מבטן. המאבק על הבכורה הואתמה מרכזית במחזור סיפורי יעקב ובסיפורי האבות בכלל. השורש עק"ב עשוי להתפרש גם במשמעות של עָקְבָּה, מרמה, שאף היא תמה בולטת בתיאור קורותיו של יעקב. מדרש שם זה מובע במפורש בפי עשו בהמשך הכתוב: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי!" (בראשית כז לו), והוא תורם למתח האירוני בין אפיונו המפורש של יעקב כ"איש תם יושב אוהלים" לבין מעשיו שאינם תמיד כה תמימים.
המקרא מספר כירבקה הייתה עקרה.[6] עתירתו של יצחק לאל לנוכח עקרותה של רבקה נענתה ורבקה הרתה. הריונה של רבקה היה קשה, הבנים "מתרוצצים בקרבה".
רבקה הלכה לשאול את האל לפשר העניין, ותשובתו הייתה כי הריונה מבשר את הולדתם של שני עמים יריבים שיתחרו אחד בשני, אשר הצעיר שביניהם יהיה אדון לבכור. תשובה זאת היא שיא של מגמה ברורה בספר בראשית של "היפוך הבכורות" - העדפת הבן הצעיר על פני הבן הבכור.
לימים רבקה אכן יולדת תאומים: הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ושמועשו מפני שנולד עשוּי, ואחריו אחיו שנולד כשידו אוחזת בעקב עשו בניסיון לעכב את יציאתו - ושמו יעקב, על שם האחיזה בעקב. חייו של יעקב התאפיינו במאבקים והתמודדויות רבות, עם עשו אחיו ועם דודו לבן, עם יושבי ארץ כנען, ואף עם בניו.
היריבות מלידה מתפתחת בבגרותם ומתאפיינת בעיסוקים שונים ובמשתמע גם באופיים: יעקב הוא "איש תם, יושב אהלים", כלומררועה צאן, ואילו עשו הוא "איש יודע ציד". היריבות משתקפת גם בהעדפות שונות של ההורים: יצחק אוהב יותר את עשו "כי ציד בפיו" ואילו רבקה אוהבת יותר את יעקב.
יצחק מברך את יעקב המחופש לעשו. ציור מעשה ידי לוקה גיורדאנו. שמן על קנבס. מוצג במוזיאון הלאומי לאמנות יפה בבואנוס איירס
באחד הימים, כאשר עשו חזר מצֵידו והוא עייף,[6] הוא ביקש מיעקב להלעיט אותו מנזיד העדשים שהכין. בכך המקרא תולה את שם האומה שתחילתה בעשו – "אדום" בבקשת עשו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". יעקב מסכים למלא את הבקשה בתמורה לכך שעשו יוותר על הבכורה ויעביר אותה אליו. עשו מזלזל בבכורה ואומר: "הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?".
זמן מה לאחר מכן ביקשיצחק לברך את עשו קודם מותו. לשם כך קורא לו ומבקש ממנו לצוד לו ציד כאשר אהב, ולאחר שיאכל ממטעמי בנו יברך אותו. רבקה, שרצתה שהברכות יוענקו ליעקב דווקא, מצווה ומשדלת את יעקב החושש להתחפש לאחיו עשו ולקבל את הברכות במרמה. יצחק אמנם חשד מעט שאין זה עשיו העומד לפניו, אך כאשר מישש את יעקב (שעטה על עצמו עורות עזים, מבעוד מועד בעצתה של אימו) השתכנע שהוא עשו, בשל שעירותו. בהזדמנות זו טבע את המשפט המפורסם "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו".
ברכת יצחק ליעקב מגשימה את דברי האל לרבקה "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", מאחר שיצחק שם את יעקב גביר לכל אחיו. כאשר יעקב יוצא מאת פני אביו מגיע עשו מצידו ושניהם מגלים את התרמית, אך יצחק לא מתחרט ואף מאשש את הברכה "ואברכהו, וגם ברוך יהיה".[7] לאחר תחנונים של עשו, נותן יצחק לעשו ברכה פחותה, שבסופה משפט לא מובן: "ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". היחסים במשפחה לאחר המקרה עכורים, עד כדי רצונו של עשו להרוג את יעקב לאחר מיתת יצחק על גזילת הברכות.
חוקרי מקרא רואים בכך שתי גרסאות שמאשרות שיעקב זכה לבכורה אף שלא היה הבכור הביולוגי: בגרסה הראשונה הוא קונה אותה באופן לגיטימי, גם אם אפשר לבקר את הנסיבות בהן נערכה הקנייה, ואילו בגרסה השנייה הוא מרמה את אביו כדי לזכות בה. פרופ' יאיר זקוביץ רואה גם באזכור היריבות בהושע,י"ב,ד' הד למאבק בין מסורות שונות בנוגע לדמותו של יעקב והדרך בה הגיע לבכורה, כמו גם שני השמות שלו, יעקב וישראל. לפי זקוביץ, השם השני מרמז לשורש י.ש.ר., ונועד לטהר את רבב הרמייה שדבק ביעקב.[8]
על פי עצת אמו ובקשת אביו לקחת אישה דווקא מבנות לבן אחי אמו, נמלט יעקב לחרן ולמעשה הוא גולה ממולדתו לארץ זרה בה הוא נחשב לזר ונכרי.[9]
בדרכו מבאר שבע לחרן במסעו צפונה, הוא שוכב לישון באזור היישוב לוז וחולם על סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו. בחלום מתגלה האל אל יעקב ומבטיח לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה כמו גם הגנה בדרכו.[10] יעקב קם נפעם בבוקר מהחלום, מצהיר שזהו בית אלוהים ושער השמים וקורא למקום "בית אל" ומקים שםמצבה. בנוסף נודר יעקב נדר שאם אלוהים ישמור ויגן עליו, הוא יקבע את המקום כאשר יחזור כבית אלוהים ויתן מעשר מרכושו לאל. היישובבית אל הוקם במקום זה ומכאן שמו.
בחרן פוגש יעקב על שפת הבאר אתרחל,בת דודו שהמקרא טורח לציין את יופייה הרב, ומתאהב בה במה שנראה אהבה ממבט ראשון. כבר ליד הבאר ניכרת האקטיביות שלו, כאשר יעקב הזר מציע לרועים להשקות את הצאן וללכת למרעה. שם מקבל את התשובה שהאבן המונחת על פי הבאר כבדה ונהוג שכולם ביחד גוללים את האבן, משקים את העדרים ומחזירים אותה למקומה.[11] אך, כאשר יעקב רואה את רחל הוא פורץ את המנהג המקובל, גולל לבדו את האבן הכבדה מעל פי הבאר, ומסייע לרחל להשקות את צאנה.[12] לאחר מכן הוא מתקבל בבית לבן אחי אמו בהתרגשות רבה, ולאחר שהוא שוהה בביתו חודש ימים, הוא מציע ללבן לעבדו שבע שנים תמימותברחל בתו הקטנה.
לבן אומנם מסכים להצעתו של יעקב, אך לא עומד בסיכום ומגניב במרמה את לאה לאהל יעקב. אחד ההסברים במדרש למרמה של לבן את יעקב הואמידה כנגד מידה: כיוון שרימה יעקב את אביו בעת חלוקת הברכות, קיבל עונש ולבן רימה אותו.[13][14] למחרת ולאחר שמתגלה התרמית, לאחר דין ודברים עם לבן, מקבל יעקב בעל כורחו את לאה, האישה הלא אהובה ביחס לרחל.[15] מכאן ואילך נפתח הפתח ליחסים בעייתיים במשפחה בין רחל ללאה[16] ובין צאצאיהם[דרוש מקור]. בנוסף לכך נאלץ יעקב לעבוד שבע שנים נוספות, על מנת לקבל את רחל, אם כי לפי הסיכום עם לבן מתקיימת חתונתו עמה מיד לאחרשבעת ימי משתה חתונת לאה. עם רחל ולאה מגיעות שתי שפחות: זלפה ובלהה.
במשך שנים אלה נולדים ליעקב 11 בנים ובת אחת, כאשר מכל אלה לרחל – אהובתו היחידה, שאף היא עקרה כאימו של יעקב, יש רק בן אחד,יוסף:”וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר” (בראשית,ל',כ"ד). בן נוסף ושמו בנימין ייוולד מאוחר יותר בארץ כנען.[17]
לאחר 14 שנים אלה, עובד יעקב שש שנים נוספות תמורת שכר משתנה עם צאן לבן. יעקב מחזיר בעורמה מלחמה שערה כנגד רמייתו של לבן והחלפת שכרו, ומתעשר בשל כך. שילוב של התעשרותו המהירה של יעקב, יחסים עכורים עם לבן ובניו וחלום בו מתגלה האל ליעקב ומצווה אותו לשוב לכנען גורמים לבריחה נוספת של יעקב,בריחת יעקב מלבן. הפעם מחרן בחזרה אל ארץ כנען. לבן דולק אחריו ובפיו טענות רבות ואחת הקשות שיעקב גנב את אלוהיו, בעוד שידה של רחל הייתה במעל, לאחר חיפוש שמסתיים בלא כלום, והתנצחות של יעקב עם לבן, המפגש הטעון ביניהם מסתיים בברית יעקב ולבן ובהקמת "גל-עד", המציין את טוהר כוונותיו של כל אחד מהצדדים.
בהמשך מסעו של יעקב בחזרה לכנען, מספר המקרא על מפגש טעון שני, והפעם עם עשו - שלו חשבון פתוח עם יעקב. יעקב משוכנע שעשו שיוצא לקראתו בראש ארבע מאות איש, רוצה להורגו על נשיו וטפיו ומכין את עצמו לקראת כך. הוא שולח אליו מנחה גדולה של עדרי בעלי חיים כדי לפייס את דעתו של עשו, ואף מחלק את משפחתו לשני מחנות, כדי שלא כולם יפגעו במידה ויתחולל קרב. טרם המפגש מתפלל יעקב לאל ומבקש ממנו עזרה:”קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו” (בראשית, ל"ב, 11–12). לקראת המפגש הטעון, יעקב מסדר את משפחתו באופן מדורג, השפחות ובניהן ראשונות, לאחר מכן לאה וילדיה ולבסוף רחל ויוסף כאשר המועדפים אחרונים, כדי להרחיקם מהמפגש ככל שאפשר. בסופו של דבר פחדו של יעקב לא מתגשם, הוא מקבל את עשו בכניעה, עם מתנות רבות ומשתחווה לו שבע פעמים:”... וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו” (בראשית, ל"ג, 3).[18] המפגש בין השניים הופך למפגש פיוס מרגש, שבו הם מתחבקים ובוכים, ובמהלכו עשו שוויתר על כל מתנות הפיוס, לוקחם בכל זאת בשל הפצרותיו של יעקב, וכך הם נפרדים לשלום איש מעל אחיו, כאשר עשו נוסע לשעיר.
שינוי שמו של יעקב ל"ישראל" הגיע בעקבות פרק נפרד, במסגרת ההכנה של יעקב לפגישה הצפויה עם עשו, כנראה כהקדמה לחזרתו לארץ כנען והתבשרותו של סוג הנהגה חדשה שינסה לממש מכאן ואילך. יעקב מעביר את נשיו וילדיו בלילה אתמעבר היבוק ונשאר בעברו השני של הנחל. איש נאבק עמו עד עלות השחר ולא יכול לו.[19] האיש מבקש מיעקב שישלחו, ויעקב מסכים בתנאי שיברך אותו. האיש קורא ליעקב בשמו ומשנה אותו לישראל "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (בראשית,ל"ב,כ"ט). מכאן ואילך המקרא יקרא ליעקב לעיתים גם ישראל. במהלך המאבק, האיש נוגע בכף ירך יעקב וגורם לו לצליעה. המקרא מציין כי בשל כך לא אוכלים בני ישראל אתגיד הנשה אשר על כף הירך. בעוד שהשם יעקב מציין את התנהלותו של יעקב באופן עקוב (התנהלותו עם עשו ולבן), השם ישראל שאפשר לקרוא אותו גם באופן "ישר-אל" מציין את התנהלותו בצורה ישרה ללא כל מראית עין. צאצאיו של יעקב נקראים בשם עדת יעקב אך בעיקר בשם בני ישראל. יש מן הפרשנים וההוגים, שסברו כי השם יעקב מציין התנהלות של צאצאיו בגולה, ואילו השם ישראל מציין את צאצאיו בהתנהלותם בארץ ישראל בשלטון ריבוני ועצמאי.
לשינוי שמו מביאים הפרשנים את הטעמים הבאים:
רש"י מפרש: "לא יאמר עוד שהברכות באו אליך בעקבה ובמרמה כי אם בשררה וגילוי פנים" (בראשית,ל"ב,כ"ט).
רמב"ן וספורנו מפרשים שיעקב לא ייקרא עוד "יעקב" מלשון עקב ושפלות, אלא "ישראל" – לשון שררה וגדולה לעתיד לבוא.
יעקב מגיע לכנען ונוטה את אהלו בשכם,[20] אך גם כאן הוא איננו יושב בשלוה כפי שדימה. שכם בן חמור – נסיך העיר חוטף את דינה בת יעקב ואונס אותה ("וישכב אותה ויענה"), מתאהב בה ומחזיק בה בכוח. יעקב שומע על המאורע ומחריש וכאשר בניו חוזרים הם עצובים וכועסים על מעשה הנבלה. הנשיא אדון המקום, חמור שמו, בא לדבר עם יעקב. הדיון מתרחב, ובמעמד של יעקב ובניו האב ובנו מפצירים בהם לתת את בתם ואחותם לשכם לאישה, כאשר בתמורה להסכמה הם מציעים יחסי שלום ומסחר ואף מוהר גדול, בזמן שדינה החטופה מוחזקת כבת ערובה בביתו של חמור.
קולו של יעקב לא נשמע במשא ומתן, ובמקומו בניו עונים במרמה לאנשי שכם כי יאותו לנישואין בין דינה לשכם רק בהימול כל זכר בעיר, כי הערלה בעיניהם היאחרפה.[21] חמור ובנו משתכנעים בכנותם ומשכנעים את כל אנשי שכם לדרישה ונימולים. ביום השלישי למילתםשמעון ולוי בני יעקב, באים בטח על העיר והורגים כל זכר ומשחררים את אחותם השבויה, כאשר יתר בני יעקב בוזזים את רכוש העיר, על נשם וטפם.[22]
יעקב מוחה בפני שמעון ולוי כנגד הפעולה המיליטנטית בטענה פרגמטית, שהוא המיעוט ועלול להשמד בעקבות תגובת נקם של עמי הכנעני והפריזי, והם עונים לו בתגובה: "הכזונה יעשה את אחותנו?". לימים פעולתם תזכה לתגובה נחרצת יותר, כאשר יעקב בברכותיו לבניו בטרם מותו, מזכה את בניו הנוקמים בקללה נמרצת, ומבשרם שכעונש על מעשיהם הם יפוזרו בכל ישראל, ולא יהיו מקובצים כשאר השבטים.[23]
לאחר העימות עם אנשי שכם, יעקב מצטווה על ידי האל לעקור ולעבור לבית אל שם חלם את חלום הסולם המפורסם. יעקב מבקש מאנשי ביתו להכין את עצמם ולהטהר לקראת עלייתם לבית אל, במה שנראה כעין מנהג של עלייה לרגל. הם נותנים לו את הצלמים שבידיהם ("אלוהי הנכר") והוא טומנם תחת האלה בשכם, בניסיון לקרב את כולם לאלוהיו אשר נגלה בפניו, בעוזבו את ארץ כנען. בהגיעם לבית אל הוא מקים מזבח וזוכה להתגלות נוספת של אלוהים. אך מסיבה לא מוסברת יעקב מחליט לא להשתקע במקום כפי הציווי האלוהי ("קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב שָׁם") אלא לנדוד דרומה לאפרת. בבוא יעקב לבית לחם כורעת רחל ללדת בן שני לאחר יוסף, אך מתקשה בלדתה ומתה, לאחר שהיא קוראת בשם הולד "בן אוני", יעקב משנה את שמו ל"בנימין" שהופך להיות שמו הרשמי. היא נקברת בדרך, במה שנקרא "קבר רחל". המדרש וחלק מהפרשנים טוענים שמותה היה בשל העובדה כי גנבה את התרפים של אביה, והתגשמות ההסתייגות הנחרצת של יעקב מהמעשה, "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ".[24] תפיסה זאת נשנית אחר כך אצל בני יעקב, כאשר שליחו של יוסף מאשימם בגנבת גביע הכסף של אדונו, הם מוקיעים את המעשה בדרך דומה ומשיבים לו: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת".[25] נראה שהחומרה שהם מייחסים למעשה איננה רק בשל הגנבה, אלא גם בשל כפיות הטובה והחזרת רעה תחת טובה.
לאחר מות רחל יעקב מגלה העדפה ברורה בין בניו ויוסף – בן אשתו האהובה זוכה ליחס מפלה לטובה מצד אביו שמקבל גם ביטוי ממשי – כתונת פסים. יוסף עוד מבעיר שמן למדורת הקנאה, בהביאו את דיבתם הרעה של האחים אל אביו, ובחלומותיו אודות גדולתו ושלטונו על האחים, שהתגשמו בסופו של דבר בהיותו השר הבכיר במצרים. יחסו של יעקב והתנהגותו של יוסף גוררים את משטמת שאר האחים, ובעיקר בני לאה שמרגישים מקופחים, ויוסף ברגע שהשעה לא משחקת לו מופשט מכתנתו, נזרק לבור,נמכר לעבד לשיירת סוחרים ומורדמצרימה. למעשה האחים ביקשו לרצוח נפש את "בעל החלומות", אך הרעיון סוכל בידייהודה שהמתיק את המעשה למכירת עבד. לאחר המכירה האחים מביימים את מותו, מכתימים את מושא הקנאה - כתונת הפסים בדם שעירעזים, ושולחים אותו ליעקב במסר מתריס כאילו אמרו - הדבר שבו ייחדת את יוסף, הוא המבשר לך על מותו. יעקב שמסיק ממראה הכותנת המוכתמת בדם כי יוסף נטרף, מתאבל על בנו המיוחד ימים רבים וממאן להינחם – "כי ארד אל בני אבל שאולה". אין מי שיגלה לו כי למעשה בנו חי, אפילו לא אביו יצחק.[26] שנים רבות לאחר מכן יראה יעקב את יוסף כנגיד על מצרים טרם מותו, ויברכו ברכה אחת אפים על אחיו, אך את שנות היגון והצער הרבות שהיו מנת חלקו כאב שכול הוא לא שכח.
לאחר מות רחל, הולך ראובן ושוכב עם בלהה פילגשו של אביו. המקרא מתאר את תגובת יעקב למעשה זה בכך ששמע אודותיו ונמנע מלהגיב. ברם יש המפרשים שתגובת יעקב הושמטה בכוונה. תרגום יונתן אף מוסיף שיעקב חשד כי גורלו של ראובן יהיה כשל ישמעאל ועשו, שנדחקו מסגולתו של ישראל. המעשה שיש לו מקבילה תנכית בשכיבתאבשלום עם פילגשי דוד אביו, מוסבר בכך שראובן קינא לאימו שהוזנחה בידי יעקב וניסה לחלל את שפחת רחל, ובכך לחבר בכוח בין אביו לאימו. טרם מותו מאשימו יעקב בעליה על משכב אביו ובחילול יצועו ומדירו מהמעמד השלטוני הבכיר אותו הוא מועיד ליהודה, ומלקבל שני חלקים בארץ ישראל על פי משפט הבכורה אותם הוא מעביר ליוסף. יש דעות במדרש שראובן מודר אף מהכהונה שעוברת ללוי. לעצם גוף המעשה חז"ל אמרו: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה",[27] ובעקבותיהם רוב פרשני המקרא הסבירו בצורה מעודנת יותר את החטא ופירשו שלא ממש שכב עם בלהה, אלא רק בלבל את היצועים והעביר את מיטת אביו לאהל לאה אימו.
ברכת יעקב לבניו, אשר מצאצאיהם יקוםעם ישראל נאמרות כאשר יעקב אבינו חש שקרב יומו למות.[28] הוא הציב לעצמו מטרה להגיד לבניואת אשר יקרא אתכם – דבר נבואה לעתיד, אך בסופו של דבר הציג את תכונותיהם, הראה את המשמעות הנובעת מכך ומכאן גם המסקנה לעתיד. הברכות האישיות נאמרו רק בסוף דבריו לאחר הצגת הסיכום: "כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם (עד כאן, ומעתה) וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (פסוק כ"ח) – כלומר הברכות נאמרו בנפרד לאחר דבריו לכל שבט ושבט.[29]
לאחר שיעקב מתבשר כי בנו יוסף חי והוא מושל על כל ארץמצרים, הוא מבקש להתאחד איתו ומקבל מאלוהים הסכמה ועידוד לעזוב את ארץ כנען, שסבו אברהם נדד אליה במטרה להתיישב בה. משפחתו של יעקב - שכבר מונה כ-70 נפש יורדת למצרים. במצרים יעקב זוכה לראות את יוסף בתפארתו ובגדולתו מגשים את חלומותיו, להפגש עםפרעה ואף לברכו ולהפגש עם נכדיו מיוסף ולהוסיף להם חלק בירושת הארץ, כאשר הוא מעדיף בדרך האופיינית לו את הצעיר על פני הבכור. במפגש עם פרעה יעקב מסכם את חייו "כמעטים ורעים". יעקב ומשפחתו מקבלים אחוזה נוחה להתגורר בה על פי ציוויו של פרעה. לפני מותו קורא יעקב לבניו ומבקש שלא יקברו אותו במצרים אלא בקבורת אבותיו במערת המכפלה[30] (דבר אשר עליו יוסף נשבע בעבר[31]). ואכן, לאחר מותו אנשי מצריםחונטים את יעקב, ולאחר גמר האבל בפמליה גדולה עם כל מכובדי מצרים עולים לארץ ישראל וקוברים את יעקב בחברון. על פי המקרא מאורע זה עורר רושם כל כך גדול, שעל שמו קראו לעיר חדשה בעבר הירדן בשם "אָבֵל מִצְרַיִם".[32]
יעקב אצלחז"ל הוא חלק בלתי נפרד מעשו. תשובתו של האל לרבקה כי המדובר בשני לאומים הציתה את דמיונם של הפרשנים הקדומים. היות שיעקב הוא סימלו של עם ישראל, הפך עשו ליריב המר ביותר של ישראל בכל דור.המן הוא מצאצאיו של עשו, כל ממלכת רומי היא אדום – עמו של עשו.טיטוס שהחריב את המקדש, הוא "רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע" ובכלל כל התייחסות לעשו תהיה מלווה במילה "רשע".
המאבק בין עשו ליעקב נושא אופי מיסטי, והוא מרומז בבירכת יצחק לעשו "ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". השליטה מועברת על ידי חז"ל לעולם הבא. שלטונו המוחלט של עשו/אדום/רומי בעולם הזה, מיוחס על ידי חז"ל לעובדה, שעל אף היותו רשע, כיבד את אביו ללא גבול.
בנוסף, חז"ל מכירים בעובדה שיעקב אכן לקח את הברכות במרמה ומייחסים לזעקתו של עשו בגלותו את התרמית, את העונש שבא בסופו של דבר על עם ישראל בדמות גזירת המן. הסיבה החותמת את הגולל על אי שלטון יעקב בעשו היא חטאיו של יעקב – כלומר חטאיהם של בני ישראל. המשפט שיצחק אומר לעשו על פריקת עול יעקב מפורש על ידי חז"ל כהתניה.
אם יעקב (דהיינו, בני ישראל) לא ימלא את התפקיד שהועיד לו האל בעולם אזי ישלוט עשו. יעקב של חז"ל כמו עשו של חז"ל, איננו מייצג את עצמו בלבד כי אם את כל התפיסה היהודית של אותו זמן מול כל התפיסה האלילית. חומרנות לעומת רוחניות, יראת האל לעומת עבודת אלילים ועוד כיוצא באלה דיכוטומיות.[34]
על פי ניתוחים נפוצים בחקר המקרא, הטקסטים העוסקים ביעקב, כמו גם יצחק, מקושרים למסורות מאזורממלכת ישראל, להבדיל מהטקסטים העוסקים באברהם, המקושרים למסורות מאזורממלכת יהודה.[35][36][37] על פי ניתוחים אלו סיפורי המסורות של יעקב עתיקים יותר מאלו של אברהם, ובשלב מאוחר יותר, לאחר חורבןממלכת ישראל או אף לאחר מכן, אוחדו המסורות ליצירת מסורתשלושת האבות.[38][35][37][39] נטען גם שמיקומו של יעקב כאחרון האבות נקבע על ידי הסופרים היהודאים שהעדיפו את אברהם כראשון כדי להדגיש את עליונותה שלממלכת יהודה.[40][35][37][39]
חוקר המקראיגאל בן-נון מציע ניתוח לפיו בראשיתן של הממלכות התחרו ביניהן 3 מסורות נפרדות משלושה מקומת פולחן שונים –בית אל,שילה וירושלים – כאשר מסורת בית אל, הרואה ביעקב אב קדמון, מוצאה מכנען וחרן, מתייחסת לאליהו ואלישע כנביאים קדמונים, למלכי ישראל כגיבורים ולאל כאל הקדמון של ממלכת ישראל.[41]
^יחסים אלו משתקפים למשל בדברים של לאה לרחל, "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?" (בראשית,ל',ט"ו). אם כי מפרשנות המקרא עולה כי לא שררה איבה בין השתיים, עד כדי כך שרחל היא זו שגרמה בעצם לנישואי יעקב ולאה, שכן מסרה ללאה סימנים מוסכמים שנתן לה יעקב לפני החופה, כדי שיזהה אותה בהמשך הלילה
^המקרא מתאר איך לאה מנסה להגיע לליבו של יעקב באמצעות הילדים הרבים שהיא יולדת לו והדבר מתבטא במיוחד בשמות שהיא קוראת להם ובפרשנות שלה לשמות הללו (בראשית,כ"ט,ל"ב–ל"ה).
^פרק מוזר זה הוא כר נרחב לפרשנויות הן עתיקות והן מודרניות. חוקרי מקרא מזהים כאן שריד למסורות אליליות של היאבקות אנשים ומלאכים. פרשנים מוקדמים ומסורתיים יותר, מציינים כי האיש היה "שרו של עשו".
^ייתכן כי סברו שאנשי שכם לא יסכימו לעבור ברית מילה, ולכן יהיה תירוץ הוגן שלא לתת את דינה.
^המקרא לא מספר מדוע כל האחים ואף יעקב, שהיו בתחבולה בתחילה, השתמטו ממנה ולבסוף רק שמעון ולוי היו שביצעו את שחרור דינה. האם היה חוסר הסכמה על צורת התגובה ושחרור דינה? הייתכן שיעקב וחלק מהאחים סברו למשל שיש לשחרר את דינה, מבלי לפגוע בנפשם של אנשי המקום. ואולי כאשר היה ברור להם כי שמעון ולוי מתכננים הרג המוני של כל שכם, פרשו לבל יוכתמו בדבר?
