ערך זה עוסק בעיר ישראלית שפונתה מסיני. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראוימית (פירושונים). סמל ימית | |
.jpg) | |
| מבט על מרכז העיר, פברואר 1978 | |
| מדינה | ישראל ישראל |
|---|---|
| מחוז | פתחת רפיח |
| נפה | חבל ימית |
| תאריך ייסוד | 1975 |
| סיבת נטישה | הסכם השלום בין ישראל למצרים |
| תאריך נטישה | 1982 |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בהתנחלות | 625[1][2] (1980) |
| קואורדינטות | 31°16′32″N34°10′02″E / 31.275555555556°N 34.167222222222°E /31.275555555556; 34.167222222222 |
| אזור זמן | UTC +2 |
 | |
ימית הייתההתנחלות במעמדעירישראלית בפתחת רפיח, שהוקמה בשנת1975 בקצהו הצפון-מזרחי שלחצי האי סיני, על חוףהים התיכון ביןרפיח לאל עריש. העיר הייתה מרכזו ובירתו של אזור התיישבותי שזכה לשםחבל ימית, וכלל יישובים נוספים. ימית הייתה מתוכננת להיות עיר גדולה בעלת כ-250,000 תושבים. ב-21 באפריל1982, במסגרתהסכם השלום בין ישראל למצרים, פונתה העיר ונהרסה.
בשנת 1971 יזם שר הביטחון משה דיין הכנת תוכנית לרצועת עזה. המשימה הוטלה על מתכנן הפרויקטים עוזי גדור, שאייש צוות שהתבסס על חברת שירותי הנדסה בישראל. על פי הנחיית השר התוכנית הייתה צריכה לשלב את הרצועה ובצמוד אליה וליצור הפרדה בינה לבין מצריים. הרעיון שהגה גדור היה לחסום את הרצועה מדרום לגבול הבינלאומי באמצעות הקמת עיר חוף גדולה שתהווה השלמה לשתי הערים - חיפה ותל אביב. המקום שהוצע ואושר על ידי שר הביטחון היה חולות פתחת רפיח ומאפייני העיר כללו נמל מים עמוקים (במקום הדרומי ביותר האפשרי), נמל אויר שיתבסס על שדה התעופה הצבאי 'איתם', ואוכלוסייתו תהיה שוות גודל לחיפה ושוות מרחק לזה שמחיפה לתל אביב. שר הביטחון הטיל על גדור וצוות התכנון שמנה את האדריכלים יהודה דרקסלר, ועדנה ורפי לרמן. התוכנית שגובשה היוותה פרק בתוכנית האב לרצועת עזה (אוקטובר 1972).
עקרונות התכנון נקבעו מתוך כוונה ליצור עיר גדולה אשר תאכלס כ-250,000 תושבים. ימית תוכננה להיות עיר החוף הגדולה השלישית של מדינת ישראל, אחריתל אביב וחיפה[3], ולקלוט גלי עלייה עתידיים, שיועדו להיות מרכיב עיקרי באוכלוסיית העיר. ענפי הכלכלה העיקריים של העיר יועדו להיות תיירות, הייטק, תעשייה ומלאכה. התחבורה בעיר הייתה צפויה לכלול: נמל ימי, נמל תעופה ומרכז תחבורה יבשתי. כדי שלא לפגוע בנוף הנשקף מבתי היישוב הוחלט, לראשונה בישראל, להניח את כבלי החשמל והטלפון בתעלות תת-קרקעיות ולא על גגות הבתים ומבני הציבור.
מלבד מבני התחבורה, המקום תוכנן כמרכז לוגיסטי וכלכלי לחצי האי סיני. היה תכנון להקים מתקן התפלה,אוניברסיטה ואפילוכור גרעיני, שיוכל להפיק חשמל עבור כל דרום ישראל.קרן קיימת לישראל תכננה לשתול כ-10 מיליון עצים בסביבת העיר כדי למנועסופות חול, שעלולות להביא לכיסוי הבתים והגינות.
כביש שהתווה על ידי גדור היה אמור לחבר את העיר לאילת ושלבו הראשון 'ימית-קדש ברנע' הוצאה לתכנון מפורט בתה"ל.[4]
גרעין מתיישבים שמנה 70 משפחות עולים מברית המועצות (עליית שנות ה-70) התארגן על ידי גדור במרכז הקליטה בעתלית. דרישת הגרעין לעלות כמתנחלים אילצה את גולדה מאיר, ראש הממשלה, להעלותם באופן זמני במרכז האזורי בפתחת רפיח ולהתחיל בתכנון העיר. ההחלטה הרשמית על הקמת העיר התקבלה בוועדת השרים להתיישבות בפברואר 1973 ביוזמת השרישראל גלילי[5], ובתמיכת שר הביטחוןמשה דיין[6].גושפנקא שלמפלגת העבודה להקמת העיר ניתנה ב־3 בספטמבר 1973 עת מזכירות מפלגת העבודה אישרה אתמסמך גלילי, שקרא להתיישבות בפתחת רפיח,רמת הגולן,בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, כחלק ממצעה של המפלגה לקראתהבחירות לכנסת השמינית. זאת הגם שבד בבד נערכו שיחות שלום בראשות מזכיר המדינה האמריקאיויליאם רוג'רס (תוכנית רוג'רס), ואף הוצע שמדינת ישראל תחכור את פתחת רפיח במסגרתהסכם שלום[7].
כבר ב-1973 החלו העבודות המקדימות להקמת העיר והחלה גם סלילת כביש הגישה לימית, לאחר שנתיים ובעזרת השקעה של כ-100 מיליוןלירות ישראליות. בכסף זה הוקמו כ-250 יחידות דיור, אולם תרבות,בריכת שחייה,בית ספר, מרפאה, בית כנסת ואף כמה מגרשי ספורט. מבנה מרכזי נוסף שהוקם בעיר, אם כי בשוליה, היה "אנדרטת אוגדת הפלדה" שהורכבה מהרבה עמודי בטון ומגדל תצפית. בעיר גם ישבה "ישיבת ימית" בראשות הרביעקב אריאל.
טקס הנחת אבן הפינה ליישוב נערך בדצמבר 1975, כשארבעים המשפחות הראשונות התיישבו במקום[8]. הגרעין ההתיישבותי שהקים את העיר היה מורכב מעולים חדשים מברית המועצות אשר גרו שנתיים לפני אכלוסה של העיר במושבשדות (מרכז גושי). חברי הגרעין ירדו לפתחת רפיח לפנימלחמת יום הכיפורים, במהלכה ולאחריה.
ב-1977, בשנתהמהפך בו נבחר לראשות הממשלה מנהיגהליכוד,מנחם בגין עדיין ניסו גורמים במשרד השיכון להביא תושבים פוטנציאליים לעיר. עד 1980 תוכננו לקום 450 יחידות דיור נוספות, בשאיפה להגדיל את אוכלוסיית העיר ב-2,600 תושבים נוספים. בתחילת שנות השמונים חיו בימית כמה אלפי תושבים.[9]
כרב המושב כיהן הרבישראל אריאל, לצד אחיו הרביעקב אריאל ששימש כראש הישיבה במקום.
ב-1980, לאחר חתימתהסכם השלום עם מצרים, אשר חייב את פינוי כל ההתיישבות היהודית בסיני, התגוררו בימית כ-625 משפחות. מתוכן כ-51 החליטו להתפנות מרצון, מבלי להמתין ליום הפינוי עצמו שהתרחש שנתיים לאחר מכן. אולם, בתקופת התפר שבין קבלת ההחלטה על פינוי העיר לבין פינויה בפועל, התגבשו מתנגדים לפינוי ויצאו למאבק ציבורי נרחב ומתוקשר שהלך והתעצם ככל שתאריך הפינוי הצפוי התקרב.
התנועה לעצירת הנסיגה בסיני הוקמה במרוצת שנת 1981. היא הייתה מורכבת מקבוצות שונות שהיחסים ביניהן היו מתוחים, ונוסף על כך היו בשוליה קבוצות ויחידים שנאבקו באופן עצמאי. המאבק בראשיתו כלל את רוב תושבי חבל ימית ששיתפו פעולה עם מתנחליגוש אמונים אשר הגיעו לתמוך בהם והציגו חזית אחידה מול הממשלה. חזית זו התפרקה עם קבלת חוק 'פיצוי מפוני סיני תשמ"ב' שהציע פיצויים כספיים נדיבים למפונים. רוב התושבים קיבלו את הצעת הפיצויים, פרשו מהמאבק נגד החלטת הפינוי, החלו לחפש מגורים חלופיים במקומות שונים ברחבי ישראל ובהדרגה עזבו את סיני בחצי השנה שלפני הפינוי המתוכנן. מנגד, חברי התנועה לעצירת הנסיגה הסתייגו ממהלך זה וקראו להתנגדות. בשלב זה, מרבית אנשי התנועה לעצירת הנסיגה היו ציונים דתיים, חברי תנועת גוש אמונים, שירדו לחבל ימית וניהלו את המאבק מתוקף ניסיונם והיותם רוב בקרב משתתפי המאבק. באפריל 1982 התבצרו חלק ממתנגדי הנסיגה על גגות העיר ימית והתכוננו למאבק בכוחות המפנים.[9]
ערך מורחב –פינוי חבל ימיתב-21 באפריל1982 פונתה העיר ונהרסה במסגרת הסכם השלום בין ישראל ומצרים. למחרת צוין ברחבי המדינהיום השואה (ההכנות האחרונות של הצבא לפינוי החלו ביום השואה עצמו). רוב תושבי המקום אמנם התפנו מרצון לפני הפינוי, אך בעקבות התבצרותם של פעילי ימין ובעיקר אנשי תנועתגוש אמונים בבתים, גלש הפינוי למאבק אלים בין המפנים למתבצרים. על מערך הפינוי פיקדאריאל שרון. לאחר שפונו המתנגדים, נהרסה העיר באמצעות בולדוזרים. פירוק מרבית המבנים בוצע במהירות מאחר שאלו הורכבו מיחידות מתועשות. ההחלטה להרוס את העיר ולא להשאירה למצרים נבעה מחשש שהמתנגדים ינסו לשוב ולהיאחז במקום, כמו גם מהשאיפה למנוע התיישבות מצרית בסמוך לגבול.[9]
הריסות העיר נותרו באזור שעליו עמדה פעם העיר. חלק ניכר מהבתים פוזרו ברחבי ישראל, בעיקר בהתנחלויות בצפון השומרון, ולאחר שגם אלו פונו בתוכנית ההתנתקות הועברו חלק מהם לשבי שומרון. ההגעה לאזור הריסות ימית מלווה בקשיים רבים שמערימים השלטונות במצרים. למרות זאת, בשנת2005 ביקר באזור ההריסות חבר הכנסתצחי הנגבי. בתקופת הפינוי התבצר הנגבי, שהיה אז סטודנט ואחד ממובילי המאבק בנסיגה מסיני, באנדרטת ימית עם מתבצרים נוספים[10].לאחר הפינוי נחתכו קירות ורצפות הבתים בשלמותם והועברו למושבדקל, שבו הם נמצאים עד היום.
ישיבת ההסדר ימית שפונתה מהעיר הוקמה מחדש ביישובנווה דקלים בגוש קטיף תחת שם חדש:ישיבת ההסדר נווה דקלים. עם ביצועתוכנית ההתנתקות בשנת 2005 פונתה הישיבה בפעם השנייה והוקמה מחדש בעיראשדוד[11]. בישיבה שנבנית אמורים להיות מונצחים באנדרטאות מיוחדות הן העיר ימית הן היישוב נווה דקלים.
במושבדקל שבנגב המערבי, שבו התיישבו רבים מתושבי העיר, הוקםמוזיאון לעיר וליישובי חבל ימית.
ימית (מצרים), דף שער בספרייה הלאומית| ישובי סיני שפונו במסגרתהסכם השלום בין ישראל למצרים או הסכמים אחרים | ||
|---|---|---|
| יישוביחבל ימית | אבשלום •אוגדה •דקלה •חולית •חרובית •חצר אדר •ימית •מחנה נורית •מעוז הים •נאות סיני •ניר אברהם •נתיב העשרה •פריאל •פרי גן •סופה •עצמונה •שדות •תלמי יוסף | |
| יישובימרחב שלמה | אופירה •די זהב •נביעות •שלהבת •זהרון | |
| נוספים | קדש ברנע •נח"ל ים •נח"ל תרשיש | |
