מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פניכדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2גרם (חדף זעיר) עד משקל של 180טונות (לווייתן כחול), מטיליביצים אויולדים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש בהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים עלעצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים.
עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים אתטמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכיחילוף חומרים הפולטיםחום, תכונה המכונה גםהומיאותרמיות או "דם חם".מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם.
על אף המגוון העצום של היונקים השונים, יש לכולם תכונותאנטומיות ופיזיולוגיות משותפות וייחודיות (ראו בפרק הבא), אשר מבדילות אותם מכל שאר מחלקות המיתרניים. כבר במאה ה-18 סיווג אותםקארולוס לינאוס,חוקר הטבע הראשון שפיתח את השיטה הטקסונומית המודרנית, למחלקה אחת, והעניק להם את שמם המדעיMammalia, הגזור מן המילה הלטינית mamma (עטין). לינאוס זיהה ללא קושי שהלווייתנאים, למשל, הם יונקים למרות דמיונם השטחי לדגים, ושהעטלפים הם יונקים למרות דמיונם השטחי לעופות. בסוףהמאה ה-20 ובמאה ה-21 אישרו שיטותפילוגנטיות המבוססות על רצף הגנום שכל המינים שסווגו כיונקים אכן קרובים זה לזה, ורחוקים יותר ממינים שאינם יונקים.
מחקר שפורסם במרץ 2020 אישש את ההשערה הדרוויניסטית, שלפיה ריבוי של מינים (כמו אצל היונקים) מעיד על התמיינות גבוהה שתוביל גם להתפתחות של תת-מינים נוספים. השערות מנוגדות טענו כי התפתחות של תת-מינים לאו דווקא מקושרים ליצירת מין חדש, ויכולים להופיע ולהיעלם לאורך ההיסטוריה. המחקר בדק מה היחס שבין ריבוי המינים אצל יונקים ובין תת-המינים שהתפתחו ומצא שההשערה נכונה לגבי רובם של היונקים.[1]
כבר במאה ה-19 הוברר כי יש למיין את היונקים לשלוש קבוצות בסיסיות על פי שיטת הרבייה שלהם:
היונקים מן הקבוצה העתיקה ביותר מטיליםביצים, שבתוכן ניזונים העוברים מן החלמון, בדומה לעוברי הזוחלים, העופות ושאר המיתרניים, אך לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב אמם בדומה ליונקים אחרים.
מעין שיטת ביניים קיימת אצל יונקי הכיס, בה העוברים מתפתחים לתקופתהיריון קצרה ברחם האם, כשהם ניזונים משק החלמון בדומה לעוברים בביצים, ולאחר מכן נולדים ומשלימים את שאר התפתחותם בתוך כיס חיצוני הנוצר בעור הבטן של האם, שבו נמצאות הפטמות.
השיטה המתקדמת ביותר נמצאת אצל יונקי השליה, שבה העובר מתפתח במשך תקופת היריון ארוכה יותר ברחם האם, וסופג ממנה מזון וחמצן דרךשליה העשירה בכלי דם. ולדות יונקי השלייה נולדים מפותחים יותר מאלו של יונקי הכיס, ולאחר לידתם הם יונקים מן האם בדומה לוולדות שאר היונקים.
למרות חלוקה בסיסית זו שררו במשך השנים מחלוקות בנוגע לסדר התפצלותן של שלוש הקבוצות זו מזו, וכן בנוגע למיונם של יונקיםמאובנים, שבהם איברי הרבייה לא השתמרו. מסיבה זו היו נהוגות מספר שיטות מיון מתחרות של היונקים. המחלוקות יושבו לפחות לגבי סדר החלוקה: היונקים מטילי הביצים התפצלו ראשונים, ומן השאר התפצלו יונקי הכיס ויונקי השליה. כתוצאה מכך ישנה הסכמה רחבה על מיון כללי כלהלן:
החל מראשית המאה ה-21, מחקרים מולקולריים המבוססים על ניתוחDNA הציעו קשרים חדשים בין משפחות יונקים. מרבית הממצאים הללו אומתו באופן בלתי תלוי על ידי נתוני נוכחות/היעדרות שלרטרוטרנספוזון.[2] שיטות סיווג המבוססות על מחקרים מולקולריים חושפות שלוש קבוצות או שושלות עיקריות של יונקי שליה –אפרותריה,דלשינאים ובוראואאותריה – אשרהתמיינו בקרטיקון. היחסים בין שלוש השושלות הללו מעוררים מחלוקת, ושלוש השערות אפשריות הוצעו באשר לאיזו קבוצה היאהבסיסית. השערות אלו הןאטלנטוגנטה (basal Boreoeutheria),אפיתריה (basal Xenarthra) ואקסאפרופלצנטליה (basal Afrotheria).[3] בוראואאותריה בתורה מכילה שתי שושלות עיקריות –אאוארכונטוגליריים ולאורסיאתריה.
האומדנים לזמני ההתפצלות בין שלוש קבוצות השליה הללו נעים בין 105–120 מיליון שנה אחורנית, תלוי בסוג ה־DNA בו משתמשים (כגון גרעיני אומיטוכונדריאלי)[4] ופרשנויות שונות לנתוניםפליאוגאוגרפיים.[3]
המאפיינים הבאים נמצאים כיום אך ורק ביונקים, ולכן ניתן להשתמש בהם להגדרתה של המחלקה. ואולם חלקם התקיימו או היו עשויים להתקיים גם במינים נכחדים שאינם יונקים, ובפרט באבותיהם של היונקים ממחלקת הזוחלים:
התכונה המגדירה את כל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ואינה קיימת באף בעל-חיים שאינו יונק, היא קיוםבלוטות חלב בהן מזינה האם את צאצאיה.
גולגולת בתצורהסינאפסידית, כלומר בעלת פתח צדע אחד בכל צד מאחורי ארובת העין. תכונה זו נמצאה גם בגולגולות מאובנות של זוחלים נכחדים שהיו ככל הנראה אבות היונקים.
השיניים מועטות משל זוחלים וכמעט תמיד עוברות התמחות לצורות שונות:חותכות,ניבים, קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות. מספר השיניים וצורתן הם מאפיינים מובהקים המשמשים למיון קבוצות יונקים שונות. יוצאים נדירים מכלל זה הם הלווייתנאים שהם חסרי שיניים או בעלי שיניים רבות ודומות.
באוזן התיכונה שלושעצמות שמע, בניגוד לאחת בלבד בזוחלים ובעופות. עצם הפטיש ועצם הסדן נמצאות ביונקים בלבד. בנוסף, אפרכסת האוזן החיצונית קיימת רק ביונקים (אם כי לא בכולם).
הלסת התחתונה מורכבת מעצם יחידה, עצם השיניים (dentary), בניגוד ללסת תחתונה המורכבת מאיחוי של מספר עצמות בזוחלים ובעופות.
חוליית הצוואר הקדמית ביותר מתחברת לעורף הגולגולת במפרק בעל פול ("condyle") זוגי, בניגוד לפול יחיד בזוחלים ובעופות.
בצוואר שבעחוליות (למעט מינים בודדים). מספר זה שווה ביונקים ארוכי צוואר כמו הג'ירף וב"חסרי צוואר" כמו הלווייתן. זאת בניגוד לעופות וזוחלים שם התארכות הצוואר היא תוצאה של תוספת חוליות רבות, ולא הארכת החוליות הקיימות.
קשתעורקים יחידה שלאבי העורקים היוצאת מן הלב ופונה לצד שמאל של הגוף. זאת בניגוד לקשת העורקים בעופות, הפונה לצד ימין, ולקשתות עורקים משני צדי הגוף בזוחלים ודוחיים.
עור מכוסה בשיער. שיער המתפתח מן האפידרמיס בלבד ובנוי בעיקר מ-α קרטין (בניגוד לנוצות פלומה למשל, המתפתחות גם מן הדרמיס ובנויות בעיקר מ-β קרטין) קיים אך ורק ביונקים, ולרוב משמש ככסותפרווה המסייעת בבידוד תרמי. בכמה מן היונקים השיער נעלם ברובו אך זוהי תכונה משנית.
אפרכסות אוזניים
תאי הדם האדומים בבוגר הם חסרי גרעין (בעובר רובם עדיין בעלי גרעין).
תכונות אלו אופייניות ליונקים אך נמצאות גם בכמה מחלקות אחרות של המיתרנים:
בעלי "דם חם", כלומראנדותרמיים (מייצרים חום גוף באופן פעיל) והומיאותרמים (שומרים על רמה קבועה של טמפרטורת גוף). בתכונה זו הם דומים לעופות, וייתכן שגם לדינוזאורים נכחדים. נראה כי מספר קטן מאוד של מיני יונקים כמו החולד העירום ושפן הסלע איבדו יכולת זו באופן משני.
בעלי לב המופרד לחלוטין במחיצה לשני חדרים ושתי עליות, כך שלא ייתכן ערבוב בין דם עני בחמצן לדם עשיר בחמצן. תכונה זו קיימת גם בעופות, אך לא בזוחלים בני ימינו, דוחיים ודגים.
חך משני מפותח המבדיל בין חלל האף לחלל הפה, ומאפשר ליונקים לנשום ולאכול באותו זמן. חך משני מפותח נמצא גם בעופות ובתנינאים, אך הוא קטן מאוד או בלתי קיים בזוחלים אחרים, בדוחיים ובדגים.
ביונקי שליה מתפתחתשליה המאפשרת מעבר מזון וחמצן מומסים מדם האם לדם העובר. שליה אינה קיימת ביונקים מטילי ביצים וביונקי כיס, ומבנים דמויי שליה קיימים גם בכרישים מסוימים.
כל היונקים מטפלים בצאצאיהם. תכונה זו קיימת גם בעופות, בתנינים ובמספר דגים, אך היא מפותחת מאוד אצל היונקים. המגע בין האם לצאצא ביונקים הוא בעל חשיבות התנהגותית עליונה, ויש לו השלכות רבות גם להתנהגות החברתיות והזוויגית שלהם.
הנקת הצאצאים בחלב מבלוטות חלב בגוף האם משותפת לכל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ומייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים. לכן תכונה זו העניקה ליונקים את שמם. בלוטות החלב הןבלוטות אקסוקריניות הדומות במבנה שלהן לבלוטות זיעה.
החלב מורכב בעיקרו ממים, בדומה לכל שאר נוזלי הגוף, וכן הוא מכיל את חומרי המזון הנדרשים להתפתחות הצאצאים –חלבונים (בעיקרקזאין),סוכרים (בעיקרלקטוז), שומנים,מינרלים וויטמינים, באחוזים שעשויים להיות שונים מאוד במינים שונים. מיד לאחר ההמלטה הוא גם עשיר בנוגדנים החשובים לבריאות הצאצאים בתקופה בהמערכת החיסון שלהם עדיין חלשה.
השיער בימינו ייחודי ליונקים מכל שאר מחלקות החוליתנים, והוא בדרך-כלל מכסה את מרבית הגוף בצורתפרווה. הפרווה לוכדת שכבה בלתי-מופרעת יחסית שלאוויר, שהואמוליך חום גרוע, לכן היא יעילה לצורךבידוד תרמי, ומאפשרת שמירה על טמפרטורת גוף קבועה (הומותרמיות) באקלים קר. אצלדובי קוטב ויונקים אחרים החיים באזור הארקטי, הפרווה מאפשרת לשמור על טמפרטורת גוףשל כ-37מעלות אפילו כאשר טמפרטורת הסביבה יורדת לעשרות מעלות מתחת לנקודת הקפאון. פרווה וצמר יונקים שימשו את האדם מאז התקופה הפרהיסטורית להכנתביגוד חורף. באזורי אקלים בהם יש הבדלי טמפרטורה בין עונות השנה, יונקים רבים רבים משירים את שערם ומצמיחים אותו מחדש פעמיים בשנה, כך שיש להם פרוות חורף ארוכה ופרוות קיץ קצרה. השיער מכיל בדרך-כללצבענים, כמומלנין, הנותנים לו את צבעיו השונים.
השער אבד לחלוטין רק ביונקים ימיים מסוימים כמו הלווייתנאים, אשר אצלם בידוד תרמי מושג באמצעות שכבת שומן תת-עורית. אצל יונקים מסוימים החיים באקלים חם, בעיקר גדולי גוף כמו קרנפים והיפופוטמים, שער הגוף אבד ברובו אך לא כולו.
מבנים נוספים אצל יונקים שונים הם למעשה שערות או גלגול של שערות. זיפי "שפם" ארוכים (לטינית:vibrissa), כמו אצל טורפים ומכרסמים, רגישים למגע ומשמשים לחישה, בעיקר בחשכה ובמחילות אפלות.ריסים אצל יונקים רבים מגינים על העיניים. קוצידורבנים וקיפודיים הם שערות שהתקשו. קרני הקרנפיים עשויים ממעטה שיער קרני שהתקשה.
פרוותו הבהירה שלדישון מקראי, ביחד עם פעילות בעיקר בלילה, עוזרים לווסת את טמפרטורת גופו בשמש הצורבת והחמה של המדבר.
בדומה לעופות, ובניגוד לזוחלים וכמעט כל שאר בעלי החיים, יונקים מסוגליםלווסת את טמפרטורת הגוף שלהם כך שהיא נשארת קבועה למדי בטווח רחב של טמפרטורות סביבה (הומאותרמיות). יכולת זו היא המפתח לתפוצתם הרחבה של היונקים, ולהתאמתם למרבית אזורי האקלים על כדור הארץ. הומאותרמיות מאפשרת ליונקים להיות פעילים בלילה, אפילו באזורים קרים, או להתחיל את פעילותם מיד בבוקר בלי להתחמם קודם בשמש. הומאותרמיות גם מאפשרת טמפרטורת גוף גבוהה מזו האופיינית לבעלי חייםפויקילותרמיים (בלתי הומאותרמים), אשר מגבירה את קצב חילוף החומרים, וכתוצאה מכך מרבית היונקים הם יצורים פעילים וסקרניים המרבים לחקור את סביבתם, ללמוד ולשחק.
בסביבה קרה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הומאותרמיות דורשת יכולת לייצר חום גוף באופן פעיל (אנדותרמיות). יכולת זו מתאפשרת ביונקים באמצעות מספר מנגנונים שונים. "שומן חום" הוא למעשה רקמה של תאים אוגרי שומן העשירים במיטוכונדריות ובכלי דם (ומכאן צבעם החום). בתהליךמעגל קרבס במיטוכונדריות אלו נותקה אגירת האנרגיה ב-ATP, ולכן האנרגיה מתפזרת בצורת חום. רקמות שומן חום נפוצות במיוחד בוולדות של יונקים, מתחת לעור על פי רוב באזור השכמות, ומאפשרות להם לשמור על חום גופם. חום גם נוצר בגוף כתוצר לוואי של כל תנועה שהיא, אךרעד צמרמורת היא צורת תנועה ייעודית לייצור חום ביונקים. החום הנוצר נשמר בגוף בזכות מנגנוני בידוד כמו שיער, שכבת שומן תת-עורית, ויכולת היונקים לצמצם את נפח נימי הדם הקרובים לעור.
בסביבה חמה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הוויסות דורש יכולת לקרר את הגוף באופן פעיל, על ידי איבוד חום לסביבה, וגם יכולת זו מושגת באמצעות מספר מנגנונים שונים.הזעה והלחתה מקררות את הגוף באמצעותנידוף של מים. הן יעילות כאשרהלחות היחסית של האוויר אינה גבוהה מדי ומאפשרת נידוף, אך חסרונן הוא באיבוד מים אשר בבתי-גידול מסוימים כמו מדבריות עלולים להימצא בצמצום ויש לחסוך בהם. דרך חסכונית יותר לאבד חום היא להרחיב נימי דם העוברים בסמוך לעור, בעיקר באזורי גוף החשופים לרוח. אפרכסות אוזניים גדולות במיוחד משמשות לאיבוד חום ביונקים מדבריים כמוירבועיים ושועלי פנק, וכן אצל פילים.
האזור העיקרי במוח היונקים האחראי על ויסות הטמפרטורה וחום הגוף הוא החלק הקדמי של ההיפותלמוס.
להומאותרמיות, אנדותרמיות וקצב גבוה של חילוף חומרים יש גם חיסרון: הם גובים מחיר בהוצאהאנרגטית גבוהה, ולכן יונקים זקוקים למזון רב יותר מבעלי-חיים פויקילותרמיים באותו גודל גוף. באזורים קרים שבהם יש מעט מזון בעונת החורף, יונקים מסוימים מפחיתים את בזבוז האנרגיה על ידי שקיעה בתרדמת חורף. בעת תרדמת החורף צונחת טמפרטורת הגוף לכמה מעלות בלבד מעל נקודת הקפאון, וקצב הנשימה ופעימות הלב מואט מאוד. כתוצאה מכך מושג קצב חילוף החומרים נמוך, המאפשר ליונקים כאלו לשרוד במשך חודשים ללא מזון, פרט לשומן שנאגר בגופם לפני התרדמה. תרדמת חורף יכולה להימשך עד שמונה חודשים אצל המרמיטה. בין יונקיארץ ישראל שוקעים בתרדמת חורף קיפודים,נמנמניים וכמה מינים שלעטלפי חרקים. עטלפים מסוימים עשויים לשקוע במצב דמוי תרדמת חורף על בסיס יומי, למשך שעות האור בלבד.תרדמה יומית כזו קרויהנמנום (Torpor).
מינים מעטים מאוד של יונקים איבדו באופן משני חלק מן היכולות ההומאותרמיות שלהם. מינים האלו הם בעיקר שוכני מאורות באזורים חמים, בית גידול בו תנודות הטמפרטורה הן קטנות יחסית, למשלהחולד העירום.
המשנן שלצבוע נקוד, חצי לסת עליונה (למעלה) וחצי לסת תחתונה (למטה)
קבוצותחולייתנים אחרות – דגים, דוחיים וזוחלים – הן בעלי שיניים דומות צורה (הומודונטיות). בניגוד להם,שיני יונקים במרבית הקבוצות (פרט ללווייתנאים) הן הטרודונטיות – הן עוברות התמחות לצורות שונות וייעודיות:
שיניים חותכות נמצאות בקדמת הלסת, בדרך-כלל צורתן שטוחה עם שפה חדה דמויתמפסלת, והן משמשות לחיתוך, גזירה וכירסום. הן מפותחות במיוחד אצל מכרסמים וארנבאים.
ניבים נמצאים מאחורי החותכות. הם לרוב ארוכים משאר השיניים, צורתםחרוטית ובעלת חוד בדומה לשיניים של חולייתנים אחרים. הם משמשים בעיקר כנשק ללכידת טרף או להתגוננות. הם מפותחים בטורפים, והגיעו לגודל עצום בפילים.
קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות נמצאות באחורי הלסת, סמוך לציר המפרוק של הלסתות כך שביכולתן להפעילכוח רב יותר. הן עבות יחסית לגובהן, כשבחלקן העליון משטח שטוח או בעל רכסים, ומשמשות בדרך-כלל לטחינה ופיצוח מזון קשה. הן מפותחות בייחוד אצל אוכליעשב רבים, למשלפריים וסוסיים, ואצל טורפים המתמחים בפיצוח עצמות כמוצבועיים.
מספרי השיניים מכל צורה בדרך-כלל קבועים בכל מין של יונקים, והם שימושיים כמאפיינים מובהקים לצורך מיון קבוצות יונקים שונות, אפילו במאובנים. לכן מקובל בתחום הזואולוגיה של יונקים לציינם בנוסחת שיניים. בנוסחה נרשמות משמאל לימין מספרי החותכות, הניבים, הקדם טוחנות והטוחנות בכל צד של הלסת, כאשר שיני הלסת העליונה נרשמות בשורה העליונה ושיני הלסת התחתונה בשורה התחתונה, עם קו מפריד ביניהן. לדוגמה, אצל החזיר יש 3 חותכות, ניב אחד, 4 קדם טוחנות ו-3 טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכול 44 שיניים. נוסחת השיניים שלו נרשמת כך:
= 44
זוהי הנוסחה הבסיסית ביותר אצל היונקים השיליניים, אשר התקיימה ככל הנראה באב הקדמון המשותף שלהם. ואולם במרבית קבוצות היונקים ניכרת התמעטות של השיניים, לעיתים עד כדי העלמות מוחלטת של טיפוסי שיניים שאינם דרושים. תהליך זה ניכר מאוד אצל מכרסמים כמו העכבר, אשר איבד לחלוטין את הניבים והקדם-טוחנות, וגם מספר החותכות אצלו קטן לאחת בכל רבע לסת, לכן נוסחת השיניים שלו היא:
= 16
שיניים נשברות ונשחקות, בעיקר במיני יונקים הניזונים ממזון גס וקשה, ולכן חלקן מתחלף במהלך החיים. מערכת השיניים הראשונה –שיני החלב – כוללת חותכות, ניבים וקדם-טוחנות. היא מתחלפת לקראת ההתבגרות, ואז מופיעות גם הטוחנות. במרבית היונקים יש רק חילוף אחד, אך אצל הפילים הטוחנות והקדם טוחנות מתחלפות מספר פעמים לאורך החיים. במספר קבוצות ובעיקר אצל המכרסמים, שורשי שיניים עשויים להמשיך לצמוח כל החיים, באופן המפצה על שחיקת חלקה העליון של השן.
מתוך ייחודה וגודלה של מחלקת היונקים ניתן לצפות שתהייה לה אבולוציה ארוכה ונפרדת. ואכן הודות לממצאי המאובנים ולעדות הטקסונומיה המולקולרית מוכרת כיום האבולוציה של היונקים במשך יותר מ-300 מיליון שנה, כמעט ללא פערים גדולים מרמת המשפחה.
מאובן שלאינוסטרנסביה מסוף תור הפרם. בגולגולת נראות תכונות דמויות יונק: שיניים בעלות גדלים שונים ופתח צדע יחיד מאחורי ארובת העין.
ראשיתם של היונקים בזוחליםסינאפסידיים מסוף עידן הפלאוזואיקון, בתור הקרבון ובתור הפרם. המונח סינאפסידיים מתייחס למספרם ולמיקומם של "פתחי צדע", פתחים בגולגולת מאחורי ארובת העין המאפשרים את הגדלתשרירי הלעיסה. גולגולות סינאפסידיות הן בעלות פתח צדע יחיד מכל צד, בניגוד לגולגולותדיאפסידיות שהן בעלות שני פתחי צדע מכל צד, שגם מיקומם יחסית לעצמות הגולגולת שונה. התצורה הדיאפסידית מאפיינת את מרבית הזוחלים ששרדו כיום וכן את העופות ואת אבותיהם הדינוזאורים, בעוד שהתצורה הסינאפסידית אפיינה את כל הזוחלים הנכחדים בשושלת המובילה ליונקים, וכיום שרדה ביונקים בלבד.
שתי קבוצות נפוצות מאוד של זוחלים סינאפסידים בתור הפרם היו הפליקוזאורים והתראפסידים. מן הראשונים בעיקר נמצאו מספר גדול של מינים שונים, מהם הטורפים הגדולים ביותר בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר. היחסים המדויקים בין קבוצות קרובות אלו עדיין לא הובררו במלואם. הפליקוזאורים קדמו לתראפסידים וככל הנראה היו אבותיהם, אבל שתי הקבוצות התקיימו זו לצד זו במשך כמה עשרות מיליוני שנה.
בסוף תקופת הפרם התרחשההכחדת פרם-טריאס –הכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים: כ-70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים נכחדו. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, כמו הארכוזאורים וצאצאיהם הדינוזאורים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון. עם זאת זוחלים סינאפסידים שונים שרדו גם בעידן המזוזאיקון, ומהם התפתחו בסופו של דבר היונקים.
גולגולת מאובנת של זוחל צינודונט,Diademodon mastacus מתור הטריאס. השיניים בעלות גדלים וצורות שונים בדומה לשיני יונקים מודרניים.
קבוצה גדולה של זוחלים תראפסידים בתור הטריאס, התור הראשון של המזוזואיקון, היו הצינודונטים. הקבוצה הוגדרה לראשונה על ידי הפלאונטולוג המפורסם מן המאה ה-19ריצ'רד אוון ופירושו המילולי של השם הוא "שיני כלב", המעיד על התצורה ה"יונקית" של שיניהם. הקבוצה כוללת מינים רבים מכל היבשות, הקדומים שבהם כבר בסוף הפלאוזואיקון לפני ההכחדה הגדולה. הגדולים שבהם הגיעו לגודל שלדוב. הענף המתקדם ביותר של הצינודונטים היה ה-Eucynodontia ("צינודונטים אמיתיים") וממנו השתלשלו ככל הנראה היונקים.
תור היורה באמצע המזוזואיקון כבר עשיר למדי במאובנים שלדמויי יונקים (Mammaliformes) ושל "יונקים פרימיטיבים". שמות המונחים מעידים על הבדלים הדרגתיים ביותר, עד כי הפלאונטולוגים חלוקים לעיתים קרובות בשאלה אילו מן המינים כבר זכאים להיות מסווגים כיונקים ואילו עדיין כזוחלים. רבים מהם מפגינים תכונות שלד האופייניות ליונקים כמו קופסת מוח מוגדלת, חיך משני, הצטמצמות חלק מן העצמות בלסת התחתונה, התמחויות של השיניים ופולי עורף זוגיים.
שחזור אמנותי שלקסטרוקאודה, מין דמוי ברווזן מתור היורה אשר החוקרים חלוקים אם יש לשייכו לזוחלים או ליונקים.
כמו כן נראה שלפחות בחלק מן המינים בתור היורה כבר התקיימו תכונות אופייניות ליונקים כמו מערכת ההנקה, שיער ומנגנוני שמירה וייצור חום גוף (הומאותרמיות ואנדותרמיות). מערכות כאלו אינן משאירות סימנים במאובנים, אך ניתן להסיק את קיומן מתוך הגנום של הברווזן שפוענח לאחרונה. באמצעות שיטותשעון מולקולרי חישבו שהאב הקדמון המשותף לברווזן ולשאר היונקים חי לפני 166 מיליון שנה, כלומר בתור היורה. מכיוון שמערכת הנקה, שיער ומנגנוני חום גוף כבר קיימים בברווזן (אם כי חלקן בתצורה יותר פרימיטיביות מאשר ביונקי שליה ויונקי כיס) סביר שהן התקיימו אף באותו אב קדמון. באותו אופן ניתן להסיק שבדומה לברווזן, אותו אב קדמון מתור היורה עדיין התרבה באמצעות הטלת ביצים.
ביורה ובקרטיקון שגשגו הדינוזאורים וקבוצות אחרות של זוחלי ענק דיאפסידיים, והיונקים הקדומים היו יצורים קטנים שחיו בצילם. מקובל לחשוב שהם היו נדירים יחסית, דמו בגודלם ובצורתם הכללית לחדפים מודרניים ואכלסוגומחות אקולוגיות דומות – ניצול ההומיאותרמיות וכסות הפרווה שלהם לפעילות לילית, ותזונה מחרקים ומשדידתביצי דינוזאורים. ואולם הצטברות ממצאי מאובנים מן השנים האחרונות מראה שהמגוון של יונקי היורה והקרטיקון היה גדול בהרבה ממה שחשבו קודם לכן, והם אכלסו גומחות אקולוגיות רבות ושונות כמו דמויימכרסמים, טורפי דגים הדומים ללוטרה ולברווזן של ימינו ויצורים מטפסים ואף דואים בדומה לסנאים מעופפים מודרניים. מאמר מ-2007 מונה 310סוגים ידועים של יונקים מן היורה והקרטיקון, מתוכם 18 שמהם נמצאו שלדים מושלמים, וסביר שהמספר האמיתי של סוגים היה גדול בהרבה.
איור שלפרצרתריומים ושלהאינדונים. יונקים אלה היו יונקי היבשה הגדולים ביותר אי-פעם.
בעידן הפלאוגן החלו היונקים לשגשג ולתפוס גומחות שבעבר מילאו הדינוזאורים וזוחלי הענק שנכחדו בסוף הקרטיקון. הם החלו להתפתח למגוון צורות שונות וגדלים שונים, כוללטורפים,עטלפים,פרסתניים,יונקים ימיים ועוד. חלק מהיונקים התפתחו ליצורים גדולים במיוחד, כגון הממותות והפרצרתריום, שהיה יונק היבשה הגדול ביותר שחי אי-פעם, כשמיני ענק רביםשגשגו במשך הפליסטוקן. כיום רוב היונקים הענקיים נכחדו ויונק היבשה הגדול ביותר הואהפיל האפריקני. בעל החיים הגדול ביותר שחי אי-פעם הואלווייתן כחול שמשקלו עולה על 170 טון ואורכו על 34 מטרים.
"עלייתם של היונקים" ו"היונקים החיים כיום", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאתהאוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך א, עמ' 567–572.
אבינועם אדם,החולייתנים, יחידה 9: היונקים, האוניברסיטה הפתוחה, 1996.
.jpg)
_white_background.jpg)
_(Myrmecophaga_tridactyla).jpg)
_(white_background).jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.png)
.jpg)
_05.jpg)
%2c_Central_Catchment_Area%2c_Singapore_-_20060618.jpg)
