.jpg) | |
| יואב גלבר בביתו בנשר, ספטמבר 2021 | |
| לידה | 25 בספטמבר1943 (בן 82) פלשתינה (א"י),האימפריה הבריטית  |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| שפות היצירה | עברית,אנגלית |
| השכלה | |
| ילדים | ענת גלבר |
| מספר ילדים | 4 |
  | |
יואב גֶלבֶּר (נולד ב-25 בספטמבר1943) הואהיסטוריוןישראלי,פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה ופרופסור מן המניין במרכז הבינתחומי הרצליה ועמד בראשמוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה.
גלבר נולד לכרמלה ועמנואל. אביה של אמו כרמלה היהמשה נחשון (קיפר), איש חינוך עברי, מייסד הגימנסיה העברית ברובנה ומורה למתמטיקה בגימנסיה הרצליה. אביו,עמנואל גלבר (1917–1987), בנו של ההיסטוריוןנתן מיכאל גלבר, היה מפקדחיל ההספקה בצה"ל (1949–1957), בדרגתאלוף-משנה, ושגריר.
משפחתו נדדה בנסיבות התקופה (מלחמת העולם השנייה, המאבק ומלחמת העצמאות) ממקום למקום בארץ ישראל, ב-1952 התיישבו ברמת גן. הוא למד בבתי הספר התיכונייםאהל שם,הפנימייה הצבאית שלידבית הספר הריאלי בחיפה ותיכוןעירוני א' בתל אביב, אותו סיים בשנת 1961.
ביולי1961התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. גלבר עבר את הגיבוש ליחידות החטיבתיות והתקבל לסיירת הצנחנים. בצנחנים הוא עברמסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. בשנת1963, לאחר שסיים בהצטיינות מחלקתיתקורס קציני חי"ר, שימש מדריך כיתתי בבית הספר לקצינים בפלוגתו שליעקב חסדאי. לאחר מכן שב לצנחנים ושימש כמפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגה, קצין מבצעים ומפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח עד שנת1966.[1] לאחר הפסקה בת שנתיים ללימודי התואר הראשון, שבה עבר לירושלים, חזר לשירות, היה מפקד פלוגה בסיירת חרוב ולחם במלחמת ההתשה, ובהמשך מונה לתקופה קצרה לראש מדור מבצעים מיוחדים בקצח"ר תחת פיקודו שלרפאל איתן.[2] בשנים1971–1969 היה מדריך מחלקתי וסגן מפקד פלוגה בבית הספר לקצינים.[3] ממאי 1971 שימש כמפקדהמדרשה הצבאית לחינוך (מדרשת חינוך ירושלים) עד שנת1973. תוך כדי מילוי התפקיד האחרון השלים את לימודי התואר השני. במלחמת יום הכיפורים הצטרף לגדוד הצנחנים 890 ולחם בקרבותהחווה הסינית וממערב לתעלת סואץ.[4] גלבר החליף את אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד שנהרג.[5] גלבר שירתשירות חובה וקבע 13 שנים, עד יולי1974.
במסגרת שירות המילואים שימש בשנים 1977–1987 מפקד יחידת מודיעין אוגדתית. בשנת 1988 עבר קורס מח"טים ולאחר-מכן שימש בתפקידי מטה במפקדת האוגדה עד שנת 1995. והגיע לדרגתסא"ל. בשנת 1987 הצטרף לצוות ההקמה שלהמכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה במתכונתו החדשה ("תוכנית ברק") ושימש יועץ אקדמי של התוכנית עד שנת 1997.
בשנת 1968 נשא את רות (נפטרה ב-1 בספטמבר 2021), ונולדו להם ארבעה ילדים (בהםענת גלבר, אלופתישראל ואלופת העולם לאוניברסיטאות בדיבייט). לאחר שחרורו מצה"ל עברו לגור באחת משכונותיה של ירושלים — שכונת שטרן בשוליקריית יובל, אליה עברו בשנת 1975 ובה גרו עד שנת 1983. בתקופה זו התעוררהתנועת האוהלים בירושלים ולבקשת נוער השכונה שימש כיושב ראש "האוהל" המקומי. בשנת 1986 עזבו את ירושלים ועברו להתגורר בחיפה, ב-2010 עבר להתגורר עם משפחתו בנשר. לגלבר 4 ילדים, שתי בנות ושני בנים.
כחודש לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים הושאל מטעם הצבא לוועדת אגרנט, שחקרה את המלחמה ושימש לה עוזר מדעי עד סיום עבודתה בפברואר1975. במסגרת עבודתו עם הוועדה ארגן לחבריה את חומר המקורות והעדויות, כתב טיוטות לאחדים מפרקי הדו"ח והפיק את הדין-וחשבון הסופי של הוועדה. במהלך העבודה השתחרר משירות הקבע בצה"ל אך המשיך את עבודתו בוועדה עד לסיום עבודתה.
כראש "אוהל" קריית יובל, פעל להכללתה של השכונה בפרויקט שיקום השכונות בשנת 1978, ולאחר-מכן שימש בהתנדבות כיושב ראש ועדת ההיגוי המקומית של הפרויקט והנהלת המתנ"ס שהוקם בשכונה במסגרתו. בשנים אלו עסק בבעיות פרטניות ובפרויקטים חברתיים וחינוכיים בתחומים מגוונים, למן תוכניות טיפול בגיל הרך, דרך חינוך משלים ולא פורמלי לילדים ולנוער השכונה, הכנת הנוער לקראת הגיוס לצה"ל, בעיות הכשרה ותעסוקה למבוגרים,בריאות הציבור ועד להתמודדות עם בעיותיה של אוכלוסיית הקשישים הגדולה שחיה אז בשכונה. הפסיק את הפעילות הזו ועזב את השכונה לאחר שהתחיל בעבודתו באוניברסיטה.
באפריל 1982 מונה על ידינשיא בית המשפט העליון, השופטמשה לנדוי, לחבר בוועדת בכור שחקרה את פרשתרצח ארלוזורוב בשנת1933. כעבור חמישה חודשים, בספטמבר של השנה ההיא, התפטר מן הוועדה במחאה על סירובה של הממשלה להקיםועדת חקירה ממלכתית לחקור את האירועים במחנותסברה ושתילה במהלך כיבושה של מערבביירות. לאחר ההתפטרות פתח בשביתת-שבת מולמשרד ראש הממשלה עד לקבלת ההחלטה על מינויה שלועדת כהן לחקירת האירועים הללו.
בשנת 1996 מונה לחבר מליאתרשות הגנים הלאומיים. לאחר איחוד רשות הגנים הלאומיים עםרשות שמורות הטבע בשנת 1998 שימש כממלא-מקום יושב ראש המליאה של הרשות המאוחדת לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, ולאחר-מכן כחבר רגיל במליאה. וכיום חברהמכון לאסטרטגיה ציונית.
בשנת 2021 הוענק לופרס ראשת הממשלה גולדה מאיר.[6]
בצעירותו גלבר היה חבר במפלגתרפ"י. בשנים 1990–1993 היה חבר בקבוצת "השדרה הכפולה"[דרושה הבהרה], ובשנים 1994–1999 היה חברמפלגת צומת.
השלים את לימודיו בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. הגיש את עבודת הדוקטורט ב-1977 תחת הדרכתו שלשמואל אטינגר בנושא "מקומה של ההתנדבות לצבא הבריטי במדיניות הציונית והיישובית 1942-1939".
עוסק בהיסטוריה שלהיישוב וגם בהיסטוריה ביטחונית שלארץ ישראל וצה"ל. גלבר הוא אחד מהמבקרים החריפים שלההיסטוריונים החדשים, בהםאילן פפה במיוחד[7], ושל הפוסט-ציונות.
מלמד במרכז הבינתחומי הרצליה במסגרת מרכז נבזלין לעמיות יהודית.
יואב גלבר עוסק במחקריו ביישוב היהודי בארץ-ישראל ובראשית ימיה של מדינת ישראל בעיקר מההיבט הצבאי. הוא חקר גם את קליטתם של עולימרכז אירופה ותרומתם לחברה הישראלית, אתיחסי ירדן–ישראל, את מלחמת העצמאות ושאלת הפליטים ואת ההיסטוריוגרפיה הציונית והכללית.
גלבר עסק בתולדותהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה בארבעה ספרים, הראשון שבהם הוא הרחבה של עבודת הדוקטור שלו. הוא טוען: 1. שההתנדבות הייתה מאמץ מדיני עיקרי של התנועה הציונית בשנות המלחמה. 2. זוהי התנועה העממית הספונטנית הגדולה האחרונה בציונות. 3. התפקיד שחיילים בצבא הבריטי מילאו ביצירת קשר עם יהודים החל מארצותהמזרח התיכון וכלה באירופה המשוחררת לאחר המלחמה, היה מרכזי בארגונם של תאים ציוניים בארצות ערב, בסיוע לשארית הפליטה ובגיוסה למאבק עלהקמת המדינה. כרך א' עוסק במחצית הראשונה של המלחמה, במזרח התיכון, ביוון ובכרתים.כרך ב' דן בעיקר בהקמתה שלהחטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה") ובלחימתה. כרך ג' מספר על שליחותם היהודית של המתנדבים. כרך ד' הוא השלמות ומספר בעיקר על אלו ששירתו ביחידות בריטיות כמו טייסים, ימאים, אנשיקומנדו, וכן על פרשת השבי במלחמה.
על נושא זה כתב גלבר שני ספרים:
הספר דן ביהודיגרמניה, אוסטריה וצ'כיה, קליטתם בארץ ותרומתם ליצירת החברה. טענתו של גלבר היא שהאלמנט המערבי במדינת ישראל היא תוצאה של עליה זו.
גלבר כתב שבעה ספרים על תולדות המודיעין בשנים 1918–1954, מן המודיעין ביישוב ועד למודיעין בראשית ימיה של מדינת ישראל.
גלבר כתב שני ספרים עליחסי ירדן–ישראל, האחד Jewish-Transjordanian Relations, 1921-1948 חוקר את היחסים עד 1948 והשני The Israeli-Jordanian Dialogue, 1948-1953 דן במשא-ומתן לשלום וביחסים אחרי 1948. הוא ניסה להפריך את התזה שלאבי שליים בספרו Collusion Across the Jordan, שלפיה הייתה קנוניה בין ישראל לירדן כנגד הפלסטינים. גלבר ניסה להראות שאם בכלל הייתהקנוניה, הייתה זו ביןעבדאללה לבריטים ולא בין עבדאללה לסוכנות.
בין השאר טען גלבר בספרו "קוממיות ונכבה" (גרסה קצרה יותר שלו ראתה אור באנגלית – Palestine 1948), בהתייחסו לנכבה ולבעיית הפליטים הפלסטינים, כי הפלסטינים נפלו קורבן לאיוולתם ולתוקפנותם, כמו גם לאוזלת ידן של בעלות בריתם, מדינות ערב.[8]אולם על אף שלשיטתו לא אחראית ישראל לגירוש מתוכנן, הרי שמהלך האירועים מורכב יותר. לטענתו החלה הבריחה הערבית עוד בטרםפלישת צבאות ערב, בעיקר בשל המלחמה הכלכלית שנהג היישוב כנגד הערבים ובשל יציאת הבריטים.[9] בעוד שהוא מבקר את הטענה כיתוכנית ד' כללה הוראות לטיהור אתני של האוכלוסייה הערבית, טוען גלבר כי פעולות מטעם ארגוני האצ"ל והלח"י אכן עוררו בהלה בקרב הערבים.[10] מספר אירועים של גירוש אוכלוסייה, פיצוץ בתים והוצאות להורג של ערבים זרעו גם הם בהלה בקרב האוכלוסייה הערבית ותרמו למנוסה.[11] את כניסת צבאות ערב למלחמה מתאר גלבר כ"הסתבכות" ו"היגררות" שלא מרצון וכי מטרת המלחמה הראשונית של אחדות מהן, כגוןעבר הירדן, כלל לא הייתה להשמיד את המדינה הציונית אלא להשתלט על השטח שיועד למדינה הערבית כפעולת שיטור עד שיוחלט על גורלו, אולם התקפות הערבים עוררו מתקפה יהודית שחוללה את בעיית הפליטים וזו חייבה את מדינות ערב להתעמת עם המדינה היהודית.[12] במהלך הקרבות המשיכה לנוס האוכלוסייה הערבית ובו בזמן גם גורשה בידי כוחות צה"ל. כך אירע ברמלה ובלוד במהלךמבצע דני.[13] במהלך ההפוגה השנייה החלו להבין מאות אלפי הפליטים כי ניסיונם ההיסטורי של פליטות זמנית ושיבה לבתיהם בהתלקחויות אלימות בעבר לא יעמוד להם. במציאות החדשה לא התירו הישראלים לפליטים לשוב לבתיהם או לאסוף את יבולם, ופליטותם הלכה והתבררה כמצב ארוך טווח. מכיוון שכך הם נאחזו במקומותיהם בהתחדש הקרבות ומיאנו לברוח.[14]
גלבר מסכם וטוען כי "עד להפוגה הראשונה הייתה מנוסת הפלסטינים תהליך סטיכי. היא לא כוונה ולא נשלטה על ידי שום גורם ערבי, ובעיני הבורחים עצמם הייתה פליטותם עניין זמני שיסתיים עם הפסקת הלחימה. בריחה בעת התנגשויות בין עדתיות הייתה דפוס תגובה מוכר ומקובל במזרח התיכון. המאבק נגד ישראל היה בעיני הערבים התנגשות שכזו, והם הגיבו בהתאם. הנהגת היישוב ופיקוד ה"הגנה", וגם הארגונים הפורשים, לא יזמו גירוש ולא תכננו אותו. לכל היותר הם ברכו בליבם על המוגמר, וגם זה לא בכל מקום ולא בכל זמן. ואולם סדרת החלטות של שלטונות ישראל במהלך שתי ההפוגות ולאחר סיום הקרבות חסמה את אפשרות השיבה של הבורחים והפכה את הבריחה הזמנית לפליטות מתמשכת."[15] פליטים שניסו לחזור לבתיהם ועל מנת לקצור את שדותיהם - גורשו בידי הצבא. החל מההפוגה הראשונה הרסה ישראל עשרות כפרים סמוכים לחזית והשמידה יבולים בצורה שיטתית על מנת למנוע את חזרת הפליטים או את תפיסתם בידי צבאות ערב. בו בזמן יושבו בתי ערבים בעולים ונקודות יישוב חדשות - עשרות במספר - הוקמו על אדמות הערבים שעמדו ריקות.[16]
גלבר טוען שההיסטוריה היא מין בסכנת הכחדה. לדעתו ההיסטוריה היאדיסציפלינה בפני עצמה, שנמצאת ביןמדעי הרוח למדעי החברה והייחוד שלה הוא בניסיון לעסוק בטקסט ובקונטקסט בצורה מאוזנת. בעוד שבעבר מטרתו של המחקר ההיסטורי הייתה להתקרב אל האמת, הרי שהיום, בעידן הפוסט-מודרני, הטענה היא שאין אמת ולכן אי-אפשר להגיע אליה ולכן, מה שחשוב איננה ההיסטוריה אלא ההיסטוריון, דעותיו, עמדותיו, סגנונו, ההשפעות עליו וכיצד הוא מפרש את ההיסטוריה, וכל אחד כותב היסטוריה איך שהוא רוצה.
באנגליה יצא בשנת 2011 ספר שהוא גרסה שונה מהעברית של "היסטוריה, זיכרון ותעמולה", פחות עוסק בהיסטוריוגרפיה כללית, מכיוון שעל זה נכתב רבות בעולם, ויותר על ההיסטוריוגרפיה הציונית, ששם גלבר מרחיב יותר משעשה בספרו העברי.
במאי 2017 יצא הספר "התשה: המלחמה שנשכחה", שדן בחברה הישראלית בשנים 1967–1973.
ביולי 2021 יצא הספר "רהב - דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים", שדן בסיבות מלחמת יום הכיפורים.
מדוע מלחמת יום הכיפורים ממשיכה להיות פצע שאינו מגליד, באתרהארץ, 9 באוקטובר 2013
יואב גלבר (1943-), דף שער בספרייה הלאומית
פרופסור יואב גלבר סא"ל בדימוס מ"פ בגדוד צנחנים 890 איציק מרדכי חטיבה 35 חלק 1 מלחמת יום הכיפורים 73, סרטון באתריוטיוב (אורך: 1:41:28), 5 בדצמבר 2022פרופסור יואב גלבר סא"ל בדימוס מ"פ בגדוד צנחנים 890 איציק מרדכי חטיבה 35 חלק 2 מלחמת יום הכיפורים 73, סרטון באתריוטיוב (אורך: 2:12:02), 12 בדצמבר 2022פרופ' יואב גלבר שלחם בסיני ועבד בוועדת אגרנט טוען שהדגש על הכשל המודיעיני מכסה על ריקבון רחב יותר, באתרהארץ, 15 בספטמבר 2021