ערפאת נולד בקהיר שבמצרים[1] ב־24 באוגוסט1929, בשם מוחמד עבד א-רחמאן א-ראוף אל-קודווה אל-חוסייני[דרוש מקור]. הוא היה השישי למשפחה מוסלמית פלסטינית בת שבעה ילדים. הוא ואחיו הצעיר פתחי נולדו בקהיר ושם העביר את ילדותו ונעוריו. ערפאת טען כי נולד בירושלים ב־4 באוגוסט 1929[2], אך לטענה זו אין סימוכין. ערפאת הציג את עצמו כקרוב מצד אימו לענף צדדי שלמשפחת חוסייני, ממנהיגיערביי ארץ ישראל, אולם היסטוריונים מפקפקים גם בכך[3].
מרבית ילדותו של ערפאת עברה עליו בקהיר, לשם הגיע אביו כדי לקבל ירושה ולעסוק במסחר.
עם חזרתו למצרים חזר ערפאת ללימודי ההנדסה ובד בבד עסק גם בפעילות פוליטית ונבחר ב-1951, יחד עםצלאח ח'לף (אבו איאד), לראשות התאחדות הסטודנטים הפלסטינים בקהיר. בשנת1956, ערבמבצע קדש, התגייס לזמן קצר לחטיבה הפלסטינית במסגרתהצבא המצרי בדרגת סגן. לאחר שהשתחרר היגר לכווית, שם עבד כמהנדס בניין. הוא עבד במשך שנה בשירות הממשלה ולאחר מכן פתח עסק קבלני משלו[4].
לשיטתם של ערפאת ומנהיגי הפת"ח, הדרך להשגת מטרותיהם הפוליטיות של הפלסטינים הייתה פתיחה במאבק מזוין נגד ישראל. נוכח פערי הכוחות הברורים בין ישראל לארגונים הפלסטיניים, תכלית המאבק המזוין הייתה כפולה: ראשית, ניסיון לגרור את מדינות ערב לעימות עם ישראל, בין היתר על ידי יצירת דעת קהל אוהדת בציבור הערבי. שנית, יצירת שינוי בתודעה של הציבור הפלסטיני מתבוסתנות ומפסיביות לתחושה של עם הלוקח את גורלו בידיו, וכך לטפח זהות לאומית פלסטינית.
הפעילות המזוינת של הפת"ח נגד ישראל החלה ב-1 בינואר1965 בניסיון הפיצוץ במוביל הארצי, והמשיכה בפברואר בפיגוע במושבכפר הס בבית משפחת צפוני, ללא פגיעה בנפש אך עם נזק כבד לרכוש. נקודת המפנה הייתהמלחמת ששת הימים. חרף התבוסה הקשה, אשר לכאורה שמה קץ לתקוות הפלסטינים להשמדת ישראל, ראה ערפאת את כיבושהגדה המערבית ורצועת עזה כהזדמנות להתעוררותו של העם הפלסטיני. שבוע לאחר המלחמה הסתנן ערפאת מירדן כשהוא בתחפושת, וחדר לגדה המערבית. הוא יסד מרכזי גיוס בחברון, אזור ירושלים ושכם, והחל מגייס מחבלים ואנשי כספים בניסיון לארגן התנגדות, אולם נכשל בכך.
הפת"ח לא מצא בגדה המערבית שטח מתאים להקמת מחנה אימונים ואף לא מקום הולם להקמת משרדי מערך פיקוד. לכן חזר ערפאת לירדן, שבה ביסס את מרכז פעילות הפת"ח. את מפקדתו קבע בכפרכראמה שבצד הירדני שלבקעת הירדן. ב-21 במרץ1968 פשט צה"ל על הכפר במה שנקרא לימים "פעולת כראמה". 128 מחבלים פלסטינים נהרגו, ורבים אחרים, בהם ערפאת עצמו, נמלטו. אולם גם צה"ל ספג אבדות רבות (28 הרוגים ושלושה נעדרים) והשאיר מאחוריו ארבעה טנקים. ערפאת ניצל זאת כדי להכריז על הקרב כעל ניצחון גדול שמוחה את חרפת תבוסת 67'. הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני הטרור והוביל לזרימת מתנדבים לשורותיהם. ביולי הם החלו להשתלט עלהמועצה הלאומית הפלסטינית שלאש"ף, והשתלטות זו הושלמה בפברואר1969.
ב־3 בפברואר1969 נבחר ערפאת ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף[5], ובכך הפך למעשה לראש אש"ף, תפקיד שבו החזיק עד למותו. בחירתו, והשתלטות ארגוני ההתנגדות המזוינת בראשות ערפאת, השליטה באש"ף אתאידאולוגית "המאבק המזוין בישראל", במסגרתה קיים הארגון פעולותטרור כנגד מטרות ישראליות במטרה לשחרר את "פלסטין הכבושה", לבטל את קיום מדינת ישראל ולהחליפה ב"מדינה חילונית דמוקרטית" בה "יחיו ביחד בשוויון מלא מוסלמים נוצרים ויהודים".
בספטמבר1970 הגיע לשיאו העימות שהחל כבר במהלך 1969 ביןירדן לבין הארגונים הפלסטינים שבתוכה.המלך חוסיין חשש מ"המדינה בתוך מדינה" שהקים אש"ף בירדן ומהפגיעה בריבונות וסמכות המשטר ההאשמי. במשך תקופה ארוכה של התנגשויות אלימות הולכות ומסלימות, נעשה מאמץ להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על הירדנים ועל הפלסטינים. ערפאת התחייב כמה פעמים לכבדהפסקת אש, אך בפועל נתןהסכמה שבשתיקה להמשך מעשי החבלה.
בחודש ספטמבר1970 הוסלם העימות, בניסיון התנקשות כושל בחיי המלך חוסיין ב-1 בספטמבר ובחטיפת מטוסי נוסעים ב-6 וב-9 בספטמבר והנחתתם בירדן. עבור המלך חוסיין היוו האירועים אות לצורך לשים קץ לאובדן השליטה בממלכה. על כן, ב-16 בספטמבר 1970 החל הצבא הירדני בהפצצה מסיבית של בסיסי הפלסטינים, במיוחד באזוראירביד. ההפצצה פתחה מלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה. בסופו של דבר, במהלך שנודע מאוחר יותר בשם אירועיספטמבר השחור, הרג צבא ירדן אלפי מחבלים פלסטינים ופצע עשרות אלפים. מלחמת האזרחים בירדן נמשכה מספר חודשים, וביולי1971 גורשה שארית המחבלים הפלסטינים מירדן.
מירדן נמלט ערפאת בעור שיניו, ומצא מקלט בלבנון, שהפכה בעקבות כך למרכז לפעילות אש"ף ולבסיס ליציאה לפעולות טרור כנגד ישראל. מפקדת אש"ף ישבה במערבביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום לבנון, במה שכונה "פתח-לנד". לערפאת ולאנשיו היו עימותים רבים עם תושבי המדינה הנוצריים, שהגיעו לשיא כאשר אנשיוטבחו ב-1976 כ־600 נוצרים, רבים מהם לא חמושים, בעיירהדאמור.
בשנת1974, לאחרמלחמת יום הכיפורים, החל ערפאת לפעול לשילוב אש"ף בתהליכים מדיניים. כדי לגשר בין הרצון להשתלבות במהלך מדיני לבין גישות מקסימליסטיות שרווחו באש"ף, התקבלה ביוני 1974 "תוכנית השלבים", שאמנם לא כללה נסיגה מהמחויבות לחיסול מדינת ישראל, אך הבהירה שאש"ף יהיה מוכן להסתפק בהקמת "רשות עממית עצמאית ולוחמת על כל חלק מהאדמה הפלסטינית שישוחרר".
ב-13 בנובמבר 1974 נאם ערפאת לפניהעצרת הכללית של האו"ם כשהוא חגור באקדח למותניו[6]. הוא תיאר באריכות את השתלשלות הסכסוך מנקודת מבטו. את סירוב הפלסטינים לקבל את הצעת החלוקה ב-1947 המשיל להתנהגותה של האם במשפט שלמה שסירבה לחלק את בנה ובכך הוכיחה את אימהותה עליו. הוא הבדיל בין יחסו ליהודים לבין יחסו לציונות, הזכיר את היותם של יהודי המזרח בישראל "אזרחים מדרגה שנייה" ואף האשים את המנהיגות הציונית באדישות לשואה.הוא טען כי הציונות היא "גילומה העיקרי" שלגזענות בעולם, ש"כמו האנטישמיות, עבר זמנם של עקרונותיה"[6]. כהצעה אופרטיבית קרא ליהודים לצאת מ"תסביךמצדה" שלהם ולחיות במסגרת "שלום צודק" ב"פלסטין הדמוקרטית שלנו".בחזונו זה יחיו בני שלוש הדתות "במדינה דמוקרטית אחת". בסוף נאומו, הזהיר: "באתי נושא ענף של זית ואקדח של לוחם חרות. אל תניחו לענף הזית לנשור מידי"[6].
ערפאת הביע התנגדות חריפה להסכמי קמפ דייוויד (1978) וראה את התנהגותו שלאנואר סאדאת כבגידה, אף שהאחרון ביצר לראשונה את מעמד הפלסטינים בשטחים והבטיח להםאוטונומיה. כשנרצח סאדאת, סימן ערפאת באצבעותיו בשמחה את ה"וי" המפורסם שלו.
השתלטות הפת"ח על דרום לבנון והפיכת המקום לבסיס פעילות כנגד ישראל היו הגורם המרכזי בהחלטתה של ממשלת ישראל ב-1978 על יציאה למבצע ליטני מיד אחריפיגוע כביש החוף.
למרות ההבנות בדבר הקמתיוניפי"ל והקמתצד"ל כחיץ בין ישראל לכוחות הפת"ח, נמשכה התחזקותו של אש"ף וממשלת ישראל החליטה על יציאה למבצע צבאי מוגבל.מאמצע יוני1982 היו ערפאת ואנשיו נתונים במצור של כוחות צה"ל במערב ביירות.מנחם בגין קרא לו "האיש עם השערות על הפנים", ואמר שבתחושתו הפעולה נגד ערפאת שקולה למשלוח חיילים לבונקר שלהיטלר. במהלך המלחמה נעשו ניסיונות להרוג את ערפאת בהפצצות מהאוויר[8].במהלך המצור נפגש ערפאת לראשונה עם עיתונאים ישראלים –אורי אבנרי,שרית ישי וענת סרגוסטי מ"העולם הזה"[9]. לאחר כחודש וחצי של קרבות באזור ביירות, הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים וכוחות הארגונים הפלסטינים מביירות, בחסות כוח בין-לאומי. פינוי הכוחות הושלם ב-31 באוגוסט 1982, כאשרשר הביטחוןאריאל שרון מפקח על גירושם מהעיר.ערפאת עצמו יצא מביירות ב-30 באוגוסט ונסע לתוניס כדי להקים את המטה החדש שלו[10].
במאי 1983 פרצה מרידה, בתמיכת סוריה ובראשות אלוף-משנה סעיד אל-מורגה (אבו מוסא), כנגד ערפאת בקרב אנשי ארגון הפת"ח שבצפון לבנון. תומכי ערפאת נדחקו לאזורטריפולי, שם צרו עליהם המורדים וצבא סוריה.ב-16 בספטמבר 1983 חזר ערפאת ללבנון, כדי לפקד על כוחותיו. לבסוף, לאחר שבנובמבר הושגה הפסקת אש, התפנו ב-20 בדצמבר ערפאת וכ-4,000 אנשיו מטריפולי דרך הים[10]. אולם למרות הניצחון הצבאי, המורדים לא זכו לתמיכה בציבור הפלסטיני, והמרד למעשה נכשל.
מטריפולי הגיע ערפאת למצרים וב-22 בדצמבר נפגש באלכסנדריה עם הנשיאחוסני מובארכ. פגישה זו העניקהלגיטימציה מצד הממסד הפלסטיני למשטר שחתם עלהסכם שלום עם ישראל, ובכך היוותה מפנה חשוב ביחסי מצרים–אש"ף ובמעמדה של מצרים בעולם הערבי[10]. אלא שביקורו זה זכה לביקורות חריפות מצד הארגונים הפרו-סוריים, שטענו כי מדובר בבגידה המחייבת התפטרות מהנהגת אש"ף, בשל הסטייה מהחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית בנוגע לחרם על מצרים[11].
מלבנון עבר מרכז אש"ף לתוניס, בה הקים ערפאת את המטה שלו במלון הפאר "סלווה ביץ'"[12].ביום הכיפורים בשנת1985 היה אחראי פלג של אש"ף לרצח שלושה ישראלים ביאכטה באזורקפריסין. ממשלת ישראל הגיבה בחריפות ושלחה אתחיל האוויר להפציץ את מפקדת אש"ף בתוניס, במבצע שקיבל את השםרגל עץ, בו נהרגו יותר כ-60 מפעילי הארגון, בהם מכוח 17 ומשומרי הראש של ערפאת, שלא שהה באותה עת במתחם וניצל.
ב-15 בנובמבר 1988, הכריז ערפאת במושב המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה על הקמתמדינה פלסטינית עצמאית על אדמת פלסטין שבירתה ירושלים, על יסודהחלטת החלוקה של האו"ם מ-1947. ההכרזה הייתה למעשה ריקה מתוכן, אך היוותה צעד שסימן את נכונותו של אש"ף להסתפק, לפחות פומבית, במדינה בגדה המערבית ורצועת עזה. באותה ישיבה הזכירה המועצה לראשונה בחיוב את החלטותמועצת הביטחון של האו"ם242 ו-338.
ב-13 בדצמבר נאם ערפאת בפני עצרת האו"ם שהתכנסה במיוחד לכבודו בז'נבה (שכן ארצות הברית מנעה את כניסתו לתחומה). בנאומו קרא ערפאת לפתרון הסכסוך על בסיס החלטות 242 ו-338. נאומו של ערפאת לא עמד בקריטריונים האמריקאיים להכרה באש"ף, ולכן ביום שלמחרת כינס ערפאתמסיבת עיתונאים שבה הוסיף שזכות כל הצדדים בסכסוך, כולל מדינת פלסטין וישראל, להתקיים בשלום ובביטחון והכריז על הפסקת פעולות הטרור. באותה מסיבת עיתונאים ערפאת טען גם שהציור שלהמטבע הישראלי של 10 אגורות מראה את מפת ההתפשטות הישראלית ברחביהמזרח התיכון. הכרזה זו סיפקה את האמריקאים, שפתחו עם אש"ף במשא ומתן שהופסק בעקבותהפיגוע בחוף ניצנים ב-1990.
ערפאת לא יכול היה או שלא רצה לבטל אתהאמנה הלאומית הפלסטינית. במאי 1989 אמר עליה שהיא "קאדוק", כלומר עבר זמנה, אולם גם בהמשך לא ביטל אותה.
ב-8 באפריל 1992 התרסק מטוסו של ערפאת במדבר הלובי. שלושה מנוסעי המטוס נהרגו, אך ערפאת יצא בפציעות קלות. פגיעה מוחית שנגרמה לו, גרמה לרעד בשפתיו בעת הדיבור (שאף על פי שהוקל במהלך השנים לא פסק עד יום מותו). כשנראה היה שהמטוס עומד להתרסק התקרבו מקורביו של ערפאת אליו, העבירו אותו לחלק האחורי והבטוח יותר, עטפו אותו בשמיכות והגנו עליו בגופם, וכך הבטיחו את הישארותו בחיים.
בעתמלחמת המפרץ, ערפאת תמך בסדאם חוסיין. תבוסתעיראק שמטה את הקרקע מתחת לרגליו, ובכך איבד אש"ף את תמיכתמדינות המפרץ. היעדר התמיכה, וקריסת ברית המועצות, היו ככל הנראה הנסיבות שהביאו את ערפאת להצטרף לתהליך המדיני. בסוף1991 אישר השתתפות של משלחת פלסטינית, כחלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית, בוועידת מדריד ובמשא ומתן שבעקבותיה. כשהתהליך נקלע למבוי סתום, אישר לאנשיו לפתוח במשא ומתן חשאי וישיר, אשר הוביל לחתימתהסכמי אוסלו בשנת1993. מבקרי ההסכם טוענים כי הוא עזר לערפאת לייצב את מנהיגותו באש"ף, בעת שנקלע לשעת משבר.
במסגרת הסכמי אוסלו עברו ערפאת ותומכיו מתוניסיה לשטחי יהודה, שומרון ועזה, והקימו בה אתהרשות הפלסטינית כשלב ביניים בדרך ליצירתמדינה פלסטינית. בתמורה התחייב ערפאת להפסיק את המאבק המזוין. הסכם זה זיכה את ערפאת יחד עםיצחק רבין ושמעון פרס בפרס נובל לשלום. הענקת הפרס לערפאת עוררה מחלוקת עזה אף בתוך ועדת הפרס עצמה.קורה כריסטיאנסן, אחד מחמשת חברי הוועדה, התפטר במחאה על ההחלטה מיד אחרי אישור הפרס ומחה ברחובות אוסלו במהלך הטקס. זהו המקרה היחיד שחבר ועדה התפטר עוד לפני הענקת הפרס. ב-1996 נבחר ערפאת רשמית ליושב ראש הרשות הפלסטינית בבחירות שפוקחו על ידינשיא ארצות הברית לשעבר,ג'ימי קרטר, ברוב של 88 אחוזים (מולו התמודדהסמיחה ח'ליל).
לאחרהירצחו של יצחק רבין בא ערפאת לנחם את משפחת רבין בביתה. הוא הרבה לציין אחר כך את יצחק רבין כפרטנר שלו ל"שלום האמיצים".
פגישה של יאסר ערפאת ברמאללה עם נציגות מתנועת אימהות ונשים למען שלום,אילי קאופמן ומיכל חזן1999
ביולי2000 נפגש עם ראש ממשלת ישראלאהוד ברק בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית,ביל קלינטון. השיחות עם ברק, שמטרתו השאפתנית הייתה השגת הסדר סופי שיסיים אתהסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלו על שרטון. בישראל ובארצות הברית התגבשה ההנחה לפיה ערפאת הוא האשם בכישלון, לאור סירובו לוותר עלזכות השיבה. אמנם היו כאלה שהטילו את האשמה גם על כתפי ברק, אף שהרחיק לכת בוויתורים שלא הציע שום ראש ממשלה ישראלי לפניו, בהם חלוקת ירושלים. ערפאת השיב תשובה מתחמקת למתווה קלינטון, שכלל ויתורים נוספים מצד ישראל, וגם שיחות שהתקיימו בטאבה בשלהי ממשלת ברק לא הולידו פרי, והאינתיפאדה השנייה הלכה והתגברה.
אישים ישראלים שפגשו את ערפאת סיפרו כי קשה היה לנהל איתו שיחה של ממש בנושאי מדינה. הוא הרבה במחוות לבביות שהביעו קרבה, אך השתמט מניהול שיחה ממוקדת, הרבה לגלוש לאנקדוטות ולזיכרונות ולעיתים שב וחזר על טענות תמוהות. למשל, דבריו כאילו ישראלים עומדים מאחורי חלק מהפיגועים, או גזיר העיתון שנופף בו כדי להראות שישראל מסרבת לקבל פליטים פלסטינים – אך קולטת המוני לא-יהודים מרוסיה. כראש הרשות הפלסטינית, ערפאת נהנה משליטה על רוב התחומים הפלסטיניים ומסמכויות רבות שנבעו ממעמדו המשולש – יו"ר פת"ח, יו"ר אש"ף וראש הרשות הפלסטינית, כאשר סגנו בכל אחד מהגופים היה אדם אחר.
מעמדו של ערפאת התערער במהלךהאינתיפאדה השנייה. מנהיגי ישראל האשימו את ערפאת בכך שארגן וליבה את האינתיפאדה, ובכך הפר את הסכם אוסלו (אם כי ראש השב"כ,יובל דיסקין, אמר ב-2009 כימרואן ברגותי היה”הרוח החיה שחוללה את האינתיפאדה השנייה, ולא ערפאת כפי שנוטים לחשוב”)[18]. הם גם האשימו אותו בהסתה של הפלסטינים באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת. בעקבותהפיגוע במלון פארק בליל הסדר 2002, פתחה ישראל במבצע חומת מגן במהלכו בודד ערפאת במשכנו במוקטעה ברמאללה.
מידת מעורבותו של ערפאת באינתיפאדה אינה ברורה. מוסכם כי לא פעל להרגעת הרוחות, למרות שהתחייב לעשות כן, ואף חתר תחת מאמצי דמויות שלטוניות פלסטיניות אחרות להשליט סדר ושלום. עם זאת, קשה לדעת האם התפרצות האינתיפאדה באה בהשראתו או שהייתה ספונטנית, ולא ברור האם נתן הנחיות ישירות לפיגועים[19]. על פי מקורות מודיעין ישראלים, בתחילת האינתיפאדה תהה באוזני מקורביו "מדוע מתים כל כך מעט ישראלים לעומת פלסטינים רבים?". תהייה זו התפרשה כקריאה לפיגועי התאבדות בישראל. כך גם התפרשו התבטאויות נוספות שלו בשבח השהידיות. המודיעין הישראלי הציג מסמכים רבים (שרובם נתפסו במהלךחומת מגן) בפניארצות הברית, שמהם עולה שערפאת תמך כספית באנשי טרור ובמשפחותיהם. תקרית ספינת הנשק האיראניתקארין איי שלהגעתה לחופי עזה היו אחראים מקורבי ערפאת, שכנעה סופית את הממשל האמריקני כי אין תועלת במגעים איתו. במהלך האינתיפאדה נעשה ניסיון לקצץ בסמכויותיו, ובעקבות לחץישראל וארצות הברית מונהאבו מאזן לראשות ממשלה. כעבור 100 יום התפטר אבו מאזן, משערפאת סירב לסייע לו, והחליפואחמד קריע, אך גם הוא התקשה לתפקד בשל רצונו של ערפאת להותיר את השליטה בכל עניין בידיו.
קברו של ערפאת ברמאללה, צולם ב-24 בדצמבר2004.המאוזוליאום של יאסר ערפאת במוקטעה, רמאללה, מאי 2008משמר כבוד ליד קברו של יאסר ערפאת במוקטעה, רמאללה, יולי 2009
לקראת סוף אוקטובר2004 התדרדר מצבו הבריאותי של ערפאת. ב־29 באוקטובר 2004 הותר לו לצאת לפריז לשם קבלת טיפול רפואי, ומאז הוטל ערפול על מצבו הבריאותי. רעייתוסוהא, שלאורך כל שנות האינתיפאדה שהתה בפריז, שלטה על זרימת האינפורמציה מבית החולים (בסיוע החוק הצרפתי שמקנה את השליטה במידע המופץ לציבור לבני המשפחה הקרובה), ובציבור הפלסטיני והעולמי רווחו שמועות בלבד. הדוברים הפלסטינים ניסו ליצור רושם כאילו מצבו יציב והואמתלוצץ עם רופאיו.
בקרב הפלסטינים שרר תסכול מאי־הוודאות בנוגע למצבו הבריאותי של ערפאת, אשר אף הועצם בעקבות התפרצות טלוויזיונית פומבית של סוהא ערפאת שהאשימה את בכירי הרשות בניסיון "לקבור את בעלה בעודו בחיים". יש שהעריכו שמקורה היה בחששה של סוהא שחלוקת הרכוש אחרי מות ערפאת לא תתבצע לשביעות רצונה (לפי אחד הדיווחים, אחר מותו של ערפאת חתמהסוהא הסכם עםהרשות הפלסטינית שלפיו תקבל הקצבה של 22 מיליון דולר בשנה[20]).
ההודעה הרשמית על מותו של ערפאת נמסרה ב־11 בנובמבר 2004 לפנות בוקר. למחרת נערך לערפאתטקס אשכבה בהשתתפות רבים ממנהיגי העולם בקהיר ולאחריו נטמן ברמאללה.
הלווייתו של ערפאת אופיינה בחוסר סדר ואפילו דגל אש"ף שהונח על ארונו נקרע על ידי ההמון והוחלף בכאפייה (סמל היכר ידוע של ערפאת). במהלך ההלוויה נפצעו מספר פלסטינים שהשתתפו בטקס. ערפאתנקבר במתחםקבר מפואר, מעיןמאוזוליאום שנבנה לידהמוקטעה, ואת בניית הקבר מימנההרשות הפלסטינית.
סיבות מותו של ערפאת לא הובררו. דו"ח הרופאים הצרפתים הודלף בספטמבר2005, אך עדיין לא היה בו לפתור את התעלומה. הועלו השערות לפיהן ערפאת מת מזיהום, מהרעלה או מאיידס[21].
הועלו טענות שונות כי ישראל התנקשה בחייו של ערפאת. בשנת 2007 טעןאורי אבנרי שאורי דן שאל אתאריאל שרון אם ערפאת מת באופן טבעי. שרון השיב: "עדיף לא לדבר על זה". לדבריו, אורי דן הבין זאת כאישור[22]. בהארץ פורסם כשבועיים לאחר מכן כי ישראל לא חיסלה את ערפאת עקב הבטחה לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש[23].ראש המוסדדני יתום אמר שאין שום בסיס, ולו הקלוש ביותר, להאשמה שישראל אשמה במות ערפאת[24].
בנובמבר2012 הוצאו עצמותיו של ערפאת מקברו על מנת לבדוק את סיבת מותו, ובפרט את הטענה שערפאת הורעל על ידי ישראל[25]. בנובמבר2013 פורסם הדו"ח ועל פיו נמצאה כמות גבוהה שלפולוניום 210 בשרידיו. לעומת זאת, דו"ח שפרסם צוות חוקריםצרפתיים מצא שערפאת מת בנסיבות טבעיות[26], וכך קבע גם צוות של מומחים רוסיים[27].
במאי 2024 טעןמסעב חסן יוסף בריאיון כי רעייתו של ערפאתסוהא הרגה אותו בכך שניתקה אותו ממכונת ההנשמה שלו לכאורה בכדי לקבל את ההון שהיה ברשותו בסך 9 מיליארד דולר[29].
ב-17 ביולי1990 נישא לסוהא טוויל, בת למשפחה פלסטיניתנוצרית ידועה, וזו התאסלמה למענו. בחתונתם היה ערפאת בן 61 ואילו סוהא הייתה בת 27. לשניים נולדה ב-24 ביולי1995 בת שנקראה בשם זהווה, על שם אמו של ערפאת. זהווה נולדה בפריז, העיר החביבה על סוהא. סוהא ובתה התגוררו בעזה למשך תקופה מסוימת, אך בתחילת2001 חזרו לפריז.
ערפאת נחשב לאדם עשיר מאוד. הונו האישי נאמד על ידי גורמים שונים במיליארדי דולרים. אך קשה מאוד להעריך אותו, משום שנוהל בחשבונות סודיים, בעיקר בידימוחמד רשיד. על פיקרן המטבע הבין-לאומית, ערפאת הסיט לחשבונותיו מכספי הרשות הפלסטינית בין השנים1995–2000 897.6 מיליוןדולר. עם זאת חלק ניכר מכספים אלו שימשו כנראה "קופה ב" של הרשות הפלסטינית על מנת לעקוף את הפיקוח של המדינות התורמות על הכסף[דרוש מקור].
אמינותו של ערפאת הוטלה בספק פעמים רבות. כך, למשל, לאחרהפיגוע בצומת בית ליד ב-1995 בו נרצחו 22 ישראלים, חזר ערפאת בתוקף עשרות פעמים על הטענה שהפיגוע יצא אל הפועל בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים, וטענה זו אף הביאה לקטיעת פגישתו עם ראש הממשלהיצחק רבין. לאחר פיגוע בנתניה ב-1999 טען ערפאת כי מדובר בחיסול חשבונות בין עבריינים. טענה אחרת שלו הייתה שבפרלמנט הישראלי תלויה מפה של הלבנט ותחתיה נכתב כי גבולות ישראל נמתחים מהנילוס ועד הפרת. כן טען בנאומיו כי הפסים הכחולים בדגל ישראל מסמלים את גבולות ישראל מהפרת עד הנילוס[37]. גם באיור על גב מטבע10 האגורות דימה ערפאת לראות את גבולות הפרת והנילוס. לאחר שתמך בפרהסיה בסדאם חוסיין בעתמלחמת המפרץ טען לימים כי לא היו דברים מעולם[38].
^כך לפי רוב המקורות, ובהם טוני ווקר,אנדרו גאוורז(Andrew Gowers),אלן הארט(אנ') וסעיד אבו ריש(אנ'). כך כותבת גםג'ואן פיטרס,מאז ומקדם, עמ' 382, 506, הערה 20, בשם תומאס קירנן בספרו באנגלית, יאסר ערפאת, לונדון, 1976. כך גםבספרייה היהודית הווירטואלית, בשם הביוגרפים הצרפתים כריסטוף בולטנסקי (Christophe Boltanski) וג'יהאן אל-טהרי (Jihan El-Tahri) בספרם מ-1997, Les sept vies de Yasser Arafat, וכן בשם החברה האקדמית הפלסטינית ללימודייחסים בין-לאומיים. בדף העוסק בערפאת באתר הרשמי שלפרס נובל נאמר: "מלבד קהיר, מקורות אחרים מציינים את ירושלים ואת עזה כמקום הולדתו" (אתר פרס נובל).
^ערפאת, בספרייה היהודית הווירטואלית: ההיסטוריון הפלסטיני סעיד אבו ריש ערער על הטענות לקשר משפחתי למשפחת חוסייני. בביוגרפיה שכתב על ערפאת, טען: "ערפאת הצעיר ביקש לבסס את הרקע הפלסטיני שלו ולקדם את טענת זכותו למנהיגות...ולא יכול היה להרשות לעצמו להודות בעובדות העלולות להפחית מזהותו הפלסטינית... ערפאת הנציח בעיקשות את האגדה שהוא נולד בירושלים ושהוא קרוב משפחה של משפחת חוסייני החשובה מעיר זו".
^סרי נוסייבה, שהיה מקורב לערפאת, כותב בספרו "היה הייתה ארץ" (עמ' 346 בתרגום העברי):”הוא לא שלח מתאבדים כשם שלא שלשל שוחד לכיסו, אבל הוא לא עשה כל שביכולתו לעקור בעיה זו מן השורש, משום שלא ראה רע במעשי המתאבדים.”
_-_P.M._BENJAMIN_NETANYAHU_SHAKING_HANDS_WITH_PALESTINIAN_AUTHORITY_CHAIRMAN_YASSER_ARAFAT.jpg)
