טִילְיָה (שם מדעי: .Tilia L), או בעבריתתִּרְזָה, היאסוג שלעצייערנשירים ממשפחת החלמיתיים[1]. בסוג זה יש כ-46מינים הנפוצים באזורים הממוזגים שלחצי הכדור הצפוני - באסיה (בה מצוי המגוון הרב ביותר של מינים), באירופה ובמזרחאמריקה הצפונית; המין אינו מצוי במערבה של אמריקה הצפונית. הסוג שויך בעבר למִשְׁפַּחַת הַטִּילְיָתִיִּים (Tiliaceae), אך מחקר גנטי של ה-APG הביא לביטול המשפחה ולשילובה כסוג עם משפחת החלמיתיים (Malvaceae) בשנת 2009[2].
התרזה מופיעה פעם אחת בתנ"ך:”לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים--וַיִּקַּחתִּרְזָה וְאַלּוֹן, וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר; נָטַע אֹרֶן, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל:” (ספר ישעיהו,פרק מ"ד,פסוק י"ד).רש"י פירש פסוק זה: "תרזה ואלון – מיניאילני סרק". הדעה המקובלת היא שהכוונה בספר ישעיהו היא לאחד ממיני האלה. פרופ'יהודה פליקס זיהה את התרזה עם אלון הבלוט, ואילו לדעתנסים קריספיל התרזה התנ"כית מזוהה עם הקטלב. כמו כן, ישנם חוקרים המשערים כי חלה טעות סופרים בשמה של התרזה במהלך השנים, וכי שמו האמיתי של העץ הוא תרצה כשמה שלתרצה, אחת הערים הראשיות בשומרון בתקופה הישראלית.
בתקופה המודרנית ניתן השם "תרזה" לעץ הטיליה בספרות, ומכאן התגלגל השם גם ללשון הדיבור. הדוגמה הידועה ביותר היא שירו שלביאליק, "תרזה יפה"[3]:
באמריקה הצפונית קרוי העץ linden, ובבריטניה – lime. שני השמות מקורם בשם הגרמניlind[א]. באמריקה הצפונית מקובל גם שם נפוץ נוסף לעץ והוא Basswood, שם שמקורו במילה bast, הכינוי של קליפת העץ הפנימית.
מיני הטיליה הםעצים נשירים אדירים המגיעים בממוצע לגובה של 20–40 מטר וקוטרגזעם עד ל-3 מטר ויותר. צבע הגזע חום אדמדם, כשקליפת העץ אפורה ומחורצת. היקף כותרת הענפים והעצים עשוי להגיע ל-120 מטר ויותר. העלים פשוטים, מסורגים, וצורתם אליפטית או דמויתלב, אורכם 6–20 ס"מ והם משוננים בקצותיהם. צבע העלים ירוק מלמעלה ומעט חיוור יותר מלמטה.פרחי העץ דו־מיניים, ריחניים, מייצריםצוף רב, וערוכים בתפרחת קצרה. צבע הפרחים לבן עד לבן-צהבהב. ציר התפרחת מחובר לחָפֶה, עלה נוקשה המשמש ככנף כשהפרי מבשיל ועוזר להפיץ את הפירות. הפרח מורכב מ-5 עלי גביע ומספר זהה של עלי כותרת והוא מכילאבקנים מרובים. השחלה עילית, מכילה 2–10 עלי שחלה. הפרי: ענבה או דמוי אגוז.
עצי הטיליה חיים מאות שנים וידועים גם מקרים של עצים מהמיןטִילְיָה אֵירוֹפִּית (Tilia platyphyllos) שגילם מעל 1,000 שנה.
הטיליה גדלה ביערות בחברתאלון, אך היא נפוצה גם כעץ נוי, בודד בגינה, או בחצר, או לאורך שדרות. אחת השדרות הידועות ביותר קרויה על שם העץ - רחובה הראשי ההיסטורי שלברליןאונטר דן לינדן (תחת עצי התרזה).
זחלים של מינים שונים שלפרפראים אוכלים את עלי הטיליה, ביניהםעשים מהמיניםMimas tiliae ו-Ptilodon capucina. עלי הטיליה, מיובשים וטחונים, שימשו למאכל אדם בעת רעב בצרפת בימימלחמת העולם השנייה[4].
מספר המינים המדויק של הטיליה אינו ודאי, לפי המיון העכשווי 46 מינים[1], שכן כל המינים מסוגלים ליצור בקלות זני כלאיים הן בטבע או בטיפוח. להלן חלק מן הרשימה המקובלת של מיני הטיליה:
Tilia platyphyllos –טִילְיָה אֵירוֹפִּית, שמוצאה מאירופה וכנראה היא מין יחיד בסוגו בישראל. היא עץ נשיר גבוה. העלים בעלי פטוטרות ארוכות. העלים מעוגלים או דמויי-ביצה, בסיסם דמוי לב בלתי שווה, ראשם מתחדד באופן פתאומי, שפתם משוננת, צידם העליון כהה, צידם התחתון ירוק בהיר ושעיר מעט. וקבוצות של שערות מצויות בפינות העורקים. הפרחים קטנים, צופניים, ריחניים וערוכים בתפרחות שמוטות. הפרי מסוג דמוי אגוז בליתי נפתח. סיבי הקליפה הפנימית משמשים ביצור סלים וחבלים, הפרחים המיובשים משמשים לתה רפואי[6].
פרחים – פרחי העץ ריחניים ומייצרים צוף רב והם מקור חשוב לדבש. גון הדבש שמייצרתדבורת הדבש מפרחיו הוא חיוור, וטעמו עשיר. כמו כן נוהגים לייבש את הפרחים על מנת לאוכלם כתוסף מזון הקרוי "פריחת התרזה" (Lime Blossom) או להכין מפרחיו המיובשים תמצית לחליטה. על פי האמונה העממית מקילה התמצית עלהצטננות, עוזרת בעיכול ומפחיתהלחץ דם גבוה. הטיליה המועדפת לשימוש רפואי היא הטיליה הלבובה (Tilia cordata).
ניצנים ועלים צעירים – ניתנים לאכילה.
זרעים – ניתן להשתמש בשמן הזרעים של הטיליה כשמן מאכל.
עצה – העצה של הטיליה קלה וחזקה, צבעה בהיר וקל לעבדה לתעשיית הרהיטים. בצפון אמריקה מכונה העצה של הטיליה "basswood". שימוש מיוחד בעצה של הטיליה היה במלחמת העולם השנייה.דה הבילנד מוסקיטו היה מטוס רב־משימתי בריטי בעל שני אנשי צוות, שהצטיין במספר תפקידים במהלך מלחמת העולם השנייה. המוסקיטו היה מטוס דו־מנועי, שבו הטייס והנווט ישבו זה לצד זה. למטוס היה תכנון לא מקובל - הוא התבסס עלעץ לבוד, שהורכב מעץ מטיליה ומבלזה, בתקופה בה שימוש בעץ נחשב מיושן.
אופן העברת הקול של הטיליה הופכת את העץ למרכיב פופולרי בייצור גוף שלגיטרות חשמליות, לרוב כאלה שייצבעו בהמשך, עקב היעדר המרקם העצי.
קליפת הגזע - מתחת לקליפת הטיליה מצויה רקמה סיבית ממנה ניתן לייצר סיבים דמויי סיבירפיה – חומר הגלם למחצלות ושקים.
עמידותו של העץ, פארו המרשים וחיותו הרבה, העניקו לו במסורות עתיקות מעמד של עץ מקודש, אשר צילו שימש מקום מפגש ופולחן וגזעו הפך למקום המשפט. הטיליה נפוצה מאוד בצפון ובמזרח אירופה. במרכז כפרים רבים ניצבים עצי טיליה עתיקים שתחתיהם נהגו לערוך טקסים כדוגמתחתונות ומשפטים. העץ נחשב למקודש במסורות רבות, לדוגמה במסורת של הטבטונים, הבאלטים והסלאבים. במסורת של העמים הסקיתים הוא היה עץ הנבואה. באמונה העממית שוכנים מתחת לעץ הטיליהשדים ורוחות, ומצד שני הוא מגן מברקים ומחלות. העץ היה חביב עלמשוררים (כדוגמת ביאליק שהוזכר לעיל) ועל נאהבים בשל פארו, ריח פרחיו וצורת הלב של עליו. השיר החמישי במסע החורף נקרא "עץ התרזה".
בסלובניה הטיליה (בסלובניתLipa) היא סמל לאומי. פתגם סלובני עממי אומר: "סלובני אמיתי חייב לגדל ילד, לכתוב ספר ולנטוע עץ".[דרוש מקור]
בעיר הרומניתגאלאץ יש פרטים רבים של טיליה שתולים לאורך הרחובות, כוללרחוב דומנאסקה הראשי ובעונת הפריחה ריבוי עצי הטיליה מבסם את אוויר העיר ומשום כך ניתן לעיר הכינוי "עיר הטיליות" (ברומנית: Oraşul Teilor)[7].
