עוזר ויצמן נולד בכפרסיירניקי, והגיע למוטלה הסמוכה כדי ללמוד בישיבה. כשפגשה אותו רחל־לאה, דרשה מהוריה לבטל את השידוך שכבר נקבע לה, ולחתן אותה עם עוזר; היא הייתה בת 13 והוא בן 15 כשהתארסו. לימים עוזר היה ליהודי היחיד שכיהן כ"זקן הקהילה" ("סטרוסטה") של מוטלה[5]. במוטלה היו אז כ־200 משפחות יהודיות, כשרוב אוכלוסיית העיירה הייתה רוסית[7]. עוזר ירש את העסק שלו מאביו: חטיבת עצים ושילוחם בתעלות ובנהרות עלרפסודות ענקיות עד לנמלדנציג[8]. המשפחה התגוררה על הגדה הימנית של הנהר, אזור מושבן של המשפחות המבוססות של העיירה, בבית עץ גדול[9]. עוזר נפטר בשנת 1911, בתחילת שנות ה-60 לחייו, ואילו רחל־לאה נפטרה בחיפה ב-1939, בגיל 87[7].
חיים היה השלישי מבין 15 הילדים שילדה אמו, מתוכם נשארו בחיים 12 שגדלו והתבגרו: שבע בנות וחמישה בנים[5]. רבים מהם התבלטו, בהם הכימאיםמשה ויצמן,אנה ויצמן ומאשה ויצמן, הרופאהמינה ויצמן והמוזיקאיתגיטה דוניה-ויצמן. בילדותו הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי.
בגיל 4 החל ללמוד ב"חדר"[7]. אחד ממוריו, רביאברהם יצחק הכהן מוטולנסקי, היה משכיל וחובב ציון, והוא האחראי גם על פגישתו הראשונה של ויצמן עם מדע הכימיה, כאשר הביא לכיתה ספר לימוד בנושא בשפה העברית. מגיל חמש חי ויצמן אצל הורי אמו, מיכאל יחיאל ופרומה, במשך שלוש שנים[10]. רק בגיל 11 החל ויצמן לדבררוסית[7]. בסתיו 1885 עבר ללמוד בגימנסיה שלפינסק הסמוכה[11], שם בלט בלימודי הכימיה והמדעים.
במשך כשלוש שנים התגורר יחד עם אחיו המבוגר ממנו, פייבל, אצל משפחה שהייתה מיודדת עם משפחת ויצמן. כאשר קיומו מחוץ לבית הפך לנטל על משפחתו במוטלה, החל ללמד את בנו של אחד מעשירי פינסק, תמורת מגורים בביתו (בית משפחת לוריא) וסכום כסף שהספיק למימון לימודיו[12]. בפינסק הצטרף לחוגים הציוניים הצעירים והחל בפעילות ציונית מעשית[13]. בגיל 15 ייסד בעירו[דרושה הבהרה] אגודה בשם "שפה ברורה", שמטרתה הייתה קידוםתחיית הלשון העברית: הנחלת הדיבור העברי[14] להמוני היהודים.[דרוש מקור] הוא נמנה עם חוג הפעילים הציוניים בעיר, לצד אישים כיהודה לייב ברגר, מרדכי מאיר שְטְרִיק וצבי הירש הילֶר.
בתקופת לימודיו התיכוניים החל ללמוד גם צרפתית וגרמנית. בגיל 18 סיים את הגימנסיה הריאלית של פינסק בהצטיינות יתרה. הוא החליט לוותר על הסיכוי להתקבל למוסד להשכלה גבוהה במסגרת הנומרוס קלאוזוס ליהודים ברוסיה, ולצאת ללימודים אקדמיים במערב[15].
ויצמן התקשה להתאקלם בגרמניה: היידיש ומעט הגרמנית שרכש שלמד בעצמו לא אפשרו לו לתקשר עם בני הארץ. למחייתו עבד כמורה לעברית ולרוסית בפנימיה יהודית אורתודוקסית בפפונגשטאדט. בית הספר סיפק לו אוכל, מגורים וקצבה קטנה מאוד לשנה, תמורת שתי שעות הוראה מדי יום. לויצמן היה זה בבחינת הלם תרבותי. בקרב סגל ההוראה נחשף לראשונה ליהודים מתבוללים שראו עצמם "גרמניםבני דת משה", ולעגו להגדרתו העצמית כ"יהודי רוסי"[17]. הוא למד בפוליטכניקום בדרמשטאדט, בירת הסן, במשך שנה[15]. בקיץ 1893 שב למוטלה ולאחר מכן נסע שוב לגרמניה, הפעם לברלין; שם גם הצטרף ל"אגודה האקדמית הרוסית–יהודית", חוג סטודנטים יהודים ציונים מרוסיה[18].
לאחר שנתיים בברלין, הפסיק לימודיו וחזר הביתה למשך שנה, אל משפחתו, שעברה בינתיים להתגורר בפינסק[19]. בסתיו 1896 חזר ללימודים בפוליטכניקום של שרלוטנבורג למשך שנה נוספת[20]. באותה שנה הצטרף למסדר "בני משה", שנועד לסייע ל"חיבת ציון"[21]. בקיץ 1897 עזב את ברלין ועבר לאוניברסיטת פריבור(אנ') שבשווייץ, כדי להשלים את עבודת הדוקטור, בעקבות הפרופסור החביב עליו, שעבר לשם ופיקח על מחקריו. בינואר 1899 הגיש את עבודת הדוקטור שלו[22], מחקרים בתחום חומרי הצבע, וקיבל תוארדוקטור בהצטיינות. באפריל אותה שנה עבר לז'נבה ובאוגוסט קיבל משרתפריבט-דוצנט באוניברסיטת ז'נבה. הוא מונה כעוזר לפרופסור לכימיה והיה ממונה על חלק מהמעבדה שלו לכימיה אורגנית[23].
לצד פעילותו המדעית, עסק ויצמן בפעילות ציונית.בחורף 1900–1901 דרשה קבוצת סטודנטים יהודים ממינכן לכנס ועידת נוער, בה יוכלו לשאת דברם על דרך ניהול התנועה הציונית. ויצמן הפך קבוצה זו להתארגנות האופוזיציונית הראשונה בתנועה וכתוצאה – הוטל עליו לנהל את ההכנות לארגון הוועידה. באוקטובר 1901 הוא נפגש עם הרצל, שמנע עימות בכך שהסיר את התנגדותו לכינוס ועידת הציונים הצעירים. הוועידה התכנסה בדצמבר אותה שנה, זמן מה לפני פתיחת הקונגרס הציוני החמישי, ובה נוסדההפרקציה הדמוקרטית ("הסיעה"), שהושפעה מאחד העם. בקונגרס עצמו נבחרה ועדת תרבות, שיעודה היה "חינוך העם היהודי ברוח הלאומיות" וויצמן היה בין חבריה. שני מנהיגיה הבולטים של הסיעה, ויצמן ולאו מוצקין, הגיעו מהר מאוד להתנגשות אישית ונוצר ביניהם קרע. ויצמן מונה לראש מחלקת האינפורמציה של הסיעה בז'נבה. הוא גם יסד חוג סטודנטים ציוניים בשם "השחר", שריכז סביבו את ההתנגדות להרצל. בקיץ 1902 ויצמן כבר היה האיש הדומיננטי בסיעה, ובספטמבר הופיעה הסיעה בוועידת ציוני רוסיה במינסק; וויצמן היה חבר בוועדת ההיגוי של הוועידה[26]. באוקטובר אותה שנה יצא למסע תעמולה ציונית בדרום רוסיה[27]. מטרתו העיקרית שם הייתה הפרכת המצע שלהבונד[28].
במסגרתהקונגרס הציוני השישי (1903) תמך ויצמן תחילה בתוכנית אוגנדה אותה הציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את דעתו. במשך הדיונים בקונגרס הוא לא השתתף בפולמוס הגלוי ורק טען כי "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו". בהצבעה על ההצעה הצביע עם המתנגדים. לאחר פיזור הקונגרס, נאם בישיבת "אומרי הלאו" (הקבוצה שהתנגדה לתוכנית, כשהתומכים כונו "אומרי ההן") ותקף את הפילוסופיה הציונית של הרצל. בין היתר אמר: "אין הרצל לאומי אלא בעל פרויקטים... הוא מתחשב רק בתנאים החיצוניים, בעוד הכוח אשר עליו נשענים אנחנו היא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות בקרבה. אנחנו ידענו שאי אפשר להשיג את פלשתינה בזמן קצר, לפיכך לא נפל לבנו אם ניסיון זה או אחר לא צלח". בנאומו הראשון בפני חברי הסיעה הדמוקרטית לאחר הקונגרס, קרא להם לפתוח במערכה שתקיף את כלמערב אירופה כנגד תוכנית מזרח אפריקה. ב-8 באוקטובר 1903 הגיע ללונדון כדי לבחון את רצינות ההצעה הבריטית, אך נתקל בהתנגדות רבה בקרב יהודי אנגליה, שלדבריו היו "אחוזים קדחת אפריקה"[29].
באפריל 1904 הגיע ויצמן לרוסיה כדי לפתוח במסע הסברה נרחב בקרב הקהילות היהודיות הגדולות, אולם הסיור בוטל בשל היעדר מימון – עדות להערכתם המועטת של הציונים ברוסיה כלפיו כתועמלן. רוסיה ספגה אז מפלות במלחמה עם יפן, וכמרבית יהודי רוסיה גם ויצמן קיווה לניצחון היפנים, אך חשש מפני פוגרומים נגד היהודים, שיבואו כתוצאה מכך[30]. בנסיעה זו לרוסיה התקיימה פגישה משפחתית אחרונה של ויצמן, עד שובו לשם באפריל 1911[31].
עם מותו הפתאומי של הרצל ב-3 ביולי 1904, כתב ויצמן: "עול כבד הוטל כעת על שכמי"[32]. אף שהפך לאחד ממתנגדיה החריפים של "תוכנית אוגנדה", כיהן ויצמן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית[33]. "ועדת סקר אפריקה" פרסמה דין וחשבון שלילי, והקונגרס הציוני השביעי (1905) החליט עקב זאת שרק בארץ ישראל יוכל העם היהודי להקים לעצמו מרכז לאומי[34].
ב-6 ביולי 1904 עזב ויצמן את ז'נבה. בדרכו ללונדון נועד בפריז עםמקס נורדאו וב-10 ביולי הגיע לאנגליה[35].
בלונדון החל ויצמן להיפגש עם פקידים בכירים בשירות החוץ הבריטי: לורד פרסי, תת-שר החוץ, וקלמנט היל, הממונה על שטחי החסות הבריטיים באפריקה[36]. ב-1904 נתמנה לעוזרו של פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר[30], ובמשך הזמן השיג שליטה בשפה האנגלית[37].
ביולי 1905 היה ויצמן לחבר בוועד הפועל הציוני, ובסוף אותו חודש נשלח לקונגרס הציוני השביעי בבזל כנציג מנצ'סטר. בקונגרס זה נבחרדוד וולפסון, ממשיך דרכו של הרצל, כנשיא ההסתדרות הציונית. במשך שש השנים הבאות השקיע ויצמן מאמצים רבים לסילוקו של זה מתפקידו. ויצמן ערך מפגשים רבים עם יהודים בערי אנגליה וסקוטלנד, בהם הטיף נגד כל תוכנית ליישוב היהודים מחוץ לארץ ישראל[38].לקראת הבחירות הכלליות באנגליה בינואר 1906, פנהוינסטון צ'רצ'יל אל ויצמן באמצעות סוכנו, בבקשה שיסייע לו בקרב היהודים באזור הבחירה שלו, אולם ויצמן סירב להתערב בגלוי בבחירות והעביר את הפנייה אל וולפסון; כעבור זמן כן נפגשו ויצמן וצ'רצ'יל לשיחת היכרות. ב-9 בינואר פגש ויצמן מועמד נוסף בבחירות, הלורדארתור ג'יימס בלפור, והרצה בפניו על עיקרי הציונות, בהסבירו את ההתעקשות על ארץ ישראל. לדבריו, כך אמר לבלפור: "נניח שאני מציע לאדוני אתפריז במקום אתלונדון". בלפור השיב: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". לכך ויצמן ענה: "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה". חילופי דברים אלו עשו רושם רב על בלפור[39]. בהקדמה לספרו שלנחום סוקולוב, "אישים", כתב בלפור כי שיחתו זו עם ויצמן היא ששכנעה אותו כי רק ארץ ישראל תוכל להיות בית לעם היהודי[40].
בתקופה זו חי בנפרד מוורה, שנשארה בז'נבה כדי להשלים את לימודיה, אותם סיימה במאי 1906, כאשר הוסמכה כרופאה. הניתוק ביניהם ארך שנתיים, עד אוגוסט 1906, במהלכן ביקרו זה את זה לפרקי זמן קצרים. הם נישאו ב-23 באוגוסט 1906 בסופוט, לידדנציג. ירח הדבש היה משולב בעבודה: הזוג נסע לקלן, שם השתתף ויצמן בדיוני הוועד הפועל הציוני. בתום הדיונים הם נסעו לשווייץ ומשם למנצ'סטר. במנצ'סטר קיימו טקס נישואין אזרחיים ושוב נישואין דתיים[41].
לזוג ויצמן נולדו שני בנים: בנג'מין-בנג'י, (נולד ביוני 1907)[42] ומייקל (נולד בנובמבר 1916)[43].
בפברואר 1907 נבחר ויצמן לסגן נשיא ההסתדרות הציונית של אנגליה[38]. בקונגרס הציוני השמיני, באוגוסט 1907 בהאג, יצא ויצמן בקריאה ל"ציונות סינתטית", שתמזג אתהעבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל[44]. מיד בתום הקונגרס, באוגוסט 1907, יצא ויצמן לביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא הפליג ממרסיי לאלכסנדריה ומשם לביירות, וב-10 בספטמבר ירד בחוףיפו. הוא סייר בארץ ישראל במשך שלושה שבועות בחברתיהושע חנקין והתרשם מן המושבות היהודיות. לגבי הבעיה הערבית, כתב: "הערבי שומר על אחיזתו הפרמיטיבית בקרקע, יצר האדמה חזק בו, ואם יעבוד אותה לאורך זמן, קיימת הסכנה כי הוא יחוש עצמו חלק בלתי נפרד ממנה, ויראה לעצמו זכות מוסרית עליה". ויצמן סייר גם בגליל והגיע בצפון עדמטולה. בירושלים נשא נאום פומבי. ברחובות התארח בבית משפחת אייזנברג מפינסק, שהראו לו גבעה מחוץ לשטח המושבה, שלימים רכש אותה ובנה עליה את ביתו ואתמכון זיו (לימיםמכון ויצמן למדע)[45].
בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג (דצמבר 1909) כיהן ויצמן כיושב ראש הוועדה המתמדת. הוא קיווה להפיל את וולפסון, אך זה הגן על מדיניותו, תקף את האופוזיציה, וכשהודיע על כוונתו להתפטר – זכה לתשואות.[דרושה הבהרה] חרף זאת, ויצמן לא נרתע ותקף אותו, תוך הגשת שורת הצעות-החלטה נגדו, אך הקהל היסה אותו בצעקות. וולפסון הוחזר לכס הנשיאות ומעמדו אף התחזק. ביוני 1910 התפטר ויצמן מן הוועד הפועל הציוני. בפברואר 1911 הוא מונה לסגן-הנשיא לערי השדה בפדרציה הציונית באנגליה. באוגוסט אותה שנה, בקונגרס הציוני העשירי בבזל, שוב פעל כיושב ראש הוועדה המתמדת, הפעם מאחורי הקלעים, וולפסון התפטר מתפקידו[46].
ב-8 במרץ 1913 נשא ויצמן בקונגרס הציוני בווינה נאום נלהב בדבר הקמת אוניברסיטה יהודית, בעקבותיו הקים הקונגרס ועדה להקמת "אוניברסיטה עברית בירושלים"[47]. ויצמן ניסה למשוך אליו את אילי ההון היהודים וב-3 בינואר 1914 פגש לראשונה את הברוןאדמונד ג'יימס דה רוטשילד בביתו בפריז[48].
באותו זמן היה יריבו הקולני ביותר של ויצמן בנושאזאב ז'בוטינסקי, שעמד אז בראש המשרד הציוני הרוסי שאחראי לטיפול בענייני הקמת האוניברסיטה. ביקורתו של ז'בוטינסקי, שהעדיף "אוניברסיטה צנועה" וביקש לזרז את הקמתה, עסקה בכל תחומי פעילותו של ויצמן בנושא, ובעיקר בפשרות שעשה עם רוטשילד תמורת תרומותיו הכספיות[49].
בתחילת נובמבר 1914 פנה ויצמן גם אל כלתו שלהברון רוטשילד, אשתו של בנו,ג'יימס,דורותי, וטיפח עמה קשר קרוב. בסוף דצמבר ביקר שוב את אדמונד, שהבטיח לוויצמן את תמיכתו והציג אותו בפני לורד ברטי, שגריר בריטניה בצרפת. בזכות קשריו עם משפחת רוטשילד, התוודע ויצמן באוגוסט 1915 גם ללורדרוברט ססיל, שהיה אז תת-שר לענייני חוץ[50].
בדצמבר 1914 נפגש ויצמן עםהרברט סמואל, היהודי המוצהר הראשון שהיה חבר קבינט. בתום שיחתם, ניסח סמואל תזכיר רשמי בשם "עתידה של ארץ ישראל", אותו הגיש לקבינט הבריטי בינואר 1915. יחד עם סמואל, נפגש ויצמן באותו חודש לראשונה עםלויד ג'ורג', שהתרשם עמוקות מאישיותו. במקביל, נפגש ויצמן שוב עם בלפור, שהודה בפניו כי הוא שותף לרבות מן הדעות האנטישמיות שבהן החזיקהקוזימה וגנר (אשתו של המלחיןריכרד וגנר). ויצמן טען כי למרות הסתלקותם של יהודים רבים מן היהדות ונסיונותיהם להתבולל, מגיבים הגרמנים, כמו גם שאר העמים, באנטישמיות: "הטרגדיה בכל זה היא, שבעוד שאנו איננו מכירים בהם כיהודים, מרת וגנר אינה מכירה בהם כגרמנים". הוא טען בפניו כי הפתרון לכך הוא חידוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל[51].
בפברואר 1915 התפטר ויצמן במחאה מן הוועד הפועל של הפדרציה הציונית באנגליה, בשל החלטתה לחדש את פעולת הוועד הפועל המצומצם[דרושה הבהרה] ולהעביר את המשרד המרכזי מברלין להאג, מבלי להיוועץ בו[52].
בסתיו 1915, לבקשת ממשלת בריטניה, עבר ויצמן להתגורר בלונדון לצורך עבודתו המדעית בהפקת האצטון לטובת המאמץ המלחמתי, וכעבור שלושה חודשים הצטרפו אליו בלונדון גם אשתו ובנו[53][54].
בשנים 1915–1916 פיתח ויצמן קשרים חברתיים עם משפחות בעלות השפעה, בזכותם יצר קשר גם עם קבוצות פוליטיקאים, פקידי ממשל, עיתונאים ואקדמאים[55]. בינואר 1916 סייע לכינון הוועד הפועל הציוני של אנגליה[דרושה הבהרה], בו היו חברים בין השאר גם ז'בוטינסקי,אחד העם ונחום סוקולוב, ברם פעילות הוועד הייתה קטנה והיא פסקה כעבור שנה[56].
ב-28 בינואר 1917 נפגשו ויצמן וסוקולוב עם פקיד הממשל הבריטימארק סייקס. הם הגישו לו את טיוטת ההצהרה שהכינו, לפיה "ארץ ישראל תוכר כבית לאומי יהודי". בפגישה נוספת עם סייקס ב-7 בפברואר, תבע ויצמן, יחד עם משתתפים ציונים נוספים, את כינונו שלפרוטקטורט בריטי על ארץ ישראל. ב-11 בפברואר נבחר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-22 במרץ נפגש לשיחה בנושא הפרוטקטורט עם שר החוץ בלפור[57].
ביוני 1917 כתב ויצמן לפקיד משרד החוץ הבריטי רונלד גריהם, כי הגיע הזמן שממשלת בריטניה תתן ביטוי באופן גלוי "לאהדתה ולתמיכתה במטרות הציוניות ותכיר בצדקת התביעות היהודיות בארץ ישראל"; גריהם הסכים עמו וכך גם בלפור. ב-19 ביוני הציע בלפור לוויצמן וללורדוולטר רוטשילד, שיגישו נוסח הצהרה בנושא לעיון הממשלה. ביולי נשלח ויצמן, על פי הצעתו שלו, כנציג ראשי מטעם ממשלת בריטניה (מלווה בקציני מודיעין בריטים) לשליחות בגיברלטר, במטרה לסכל את מאמציהנרי מורגנטאו האמריקני לחתום עםטורקיה עלהסכם שלום נפרד. מאוחר יותר ביטל מורגנטאו את שליחותו. מעמדו של ויצמן היה בבחינת תופעה יוצאת דופן, בכך שמנהיג ממוצא זר נמנה עם יועצי קבינט המלחמה. הדו"ח של ויצמן הופץ אחר כך כמסמך מטעם הקבינט[58].
הציונות הרוסית, שוויצמן עצמו בא מתוכה, דחתה את מדיניותו הפרו-בריטית במלחמת העולם הראשונה.יחיאל צ'לנוב, חבר ההנהלה הציונית, טען כי תמיכה בבריטניה מסכנת את היישוב בארץ ישראל וכן את היהודים במדינות שנמצאות תחת שלטוןמעצמות הציר. הוא הזהיר גם כי ממשלת בריטניה תומכת במשטרו של הצאר, השנוא על ידי היהודים. העולם הציוני התפלג: הציונים מהמדינות האנגלו-סכסיות תמכו בוויצמן, אולם הציונים האירופיים נקטו בעמדה נייטרלית. ויצמן תמך במאבק של ז'בוטינסקי להקמתהגדוד העברי; כנגד הקמת גדוד כזה, נטען כי הפרדת היהודים בבריטניה ביחידה משלהם עלולה להתפרש כאילו יש לשחד אותם כדי שיתרמו למאמץ המלחמתי. ויצמן היה מבודד בין המנהיגים הציונים, וב-17 באוגוסט 1917 ננזף בעניין זה על ידי אחד העם, וכתוצאה – התפטר מכל תפקידיו בתנועה הציונית. אחד העם הגיב בטענה שהתפטרותו תהיה "מעשה של בגידה", וויצמן חזר בו בסופו של דבר[59].
ב-28 בספטמבר 1917 הדגיש ויצמן בפני ראש הממשלהלויד ג'ורג' את דחיפות ההצהרה לגבי ארץ ישראל; ג'ורג' הורה לכלול את הנושא בסדר היום של ישיבת הקבינט הבאה, ב-4 באוקטובר. יום לפני הישיבה שיגרו ויצמן ורוטשילד תזכורת נוספת לבלפור בנושא. ויצמן ניהל תעמולה עיקשת בבריטניה, במטרה לשכנע את הממשלה שקיימת תמיכה המונית בציונות, ועד סוף החודש קיבלו כ-300 ארגונים יהודיים החלטה לגבות מצע זה. ב-31 באוקטובר התכנס הקבינט, בעוד ויצמן ממתין בחוץ, והושמע בו קול אנטי-ציוני אחד בלבד.הצהרת בלפור התקבלה ופורסמה. ויצמן לא היה מרוצה מהנוסח הסופי: מכפל ההתחייבויות הבריטי ומכך שהשתמעו ממנו כוונות דיכוי מצד הציונים, וכן מכך שהמחויבות הבריטית לנהל את ארץ ישראל לא הוזכרה כלל. הוא רצה התחייבות מפורשת יותר לעם היהודי. למרות זאת, ההצהרה נחשבת להישג החשוב ביותר שלו. לראשונה מאזחורבן בית שני (70 לספירה), הכירה מעצמת-על בזהותו הלאומית של העם היהודי. ויצמן ראה בה את "המגנה כרטה של זכויות החופש היהודיות" והשווה אותה להכרזת כורש[60]. עד לכינון ממשלתו של לויד ג'ורג', היה ויצמן קול של מיעוט בהנהגה הציונית. אולם לאחר פרסום הצהרת בלפור התייצבה התנועה הציונית כולה לימינו[61].
בתחילת המאה ה-20 התרחבההתעשייה הכימית במהירות, כשהגורם הראשון לכך היה דרישה גוברת של תעשיית הטקסטיל לחומרי צבע סינתטיים. בתחילת שנות ה-90 שלהמאה ה-19 החל ויצמן לפתח קשרים עם כריסטיאן דיכלר במחקר על כימיה של חומרי צבע. הם פרסמו מאמרים ביחד, רשמופטנטים משותפים וחתמו חוזה עם מפעלי "באייר". וויצמן זכה אגב כך בהכנסה קבועה[62]. בעת ביקורו בלונדון באוקטובר 1903, ביסס את מגעיו הראשונים עם כימאים אנגליים. ב-1904 קיבל הצעה מוויליאם פרקין, פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, להתמנות לעוזרו. מנצ'סטר הייתה אז מרכז חשוב של תעשיית צבעים[30]. בסתיו 1904 מונה לעמית-מחקר. בינואר 1905 הרצה לראשונה בשפה האנגלית וביולי אותה שנה התמנה למדגים במעבדה לכימיה אורגנית[63]. באותו זמן החל ויצמן לעבוד על מחקרו במפעל לייצור חומרי צבע של חברת "קלייטון אניליין", בבעלותו של צ'ארלס דרייפוס, תעשיין, חבר הוועד הפועל של הפדרציה הציונית האנגלית ונשיא האגודה הציונית של מנצ'סטר. באפריל אותה שנה נרשם פטנט על "שיפורים בתהליך ייצורו של הקמפן" על שם "צ'ארלס ויצמן"[64].
ב-1906 קיבל ויצמן משרת מרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר. בעת מגוריו במנצ'סטר, בין 1904–1915, פרסם 31 מחקרים, כולם בשיתוף עם מדענים אחרים. מלבד הפקת חומרי צבע, עסק גם בתהליכי הייצור של שמןקמפור. בסוף 1907 חתמה חברת "ז'יוודן" השווייצרית, המתמחה במוצריקוסמטיקה, חוזה לשימוש בפטנטים של ויצמן בהפקת קמפור. בעקבות הצלחתו זו, פנה לתחום חדש:מיקרוביולוגיה. החל מאביב 1909 נהג לבלות את חופשותיו במכון פסטר בפריז. הוא החל לבחון יישום תהליכי תסיסה בייצור גומי סינתטי. בסתיו 1909 נבחר ללמד קורס בכימיה אורגנית לתלמידי רפואה, אז נתקל לראשונה בהיבטים הביולוגיים של הכימיה[65].
ויצמן הציג את מועמדותו להתקבל כחבר "החברה המלכותית", ברם על פי חוקי החברה יכלו להיבחר אליה רק אזרחים בריטיים. ויצמן פנה לרבמשה גסטר כדי שיפעיל את קשריו בשלטון, ולאחר שצ'רצ'יל והרברט סמואל התערבו לטובתו, התבשר ב-20 בנובמבר 1910 כיזכה באזרחות בריטית. אולם, חרף זכייתו בתמיכה מרשימה, נדחתה מועמדותו לחברה המלכותית[66].
באביב 1915 ביקש משרד המלחמה הבריטי מהמדענים הבריטים לדווח על כל תגלית בעלת ערך צבאי, וויצמן דיווח למשרד על תהליכי התסיסה בהם עסק ועליהם רשם פטנט. הדבר עורר עניין רב במשרדיהצי הבריטי, שעוד בתחילתהעשור השני של המאה ה-20, היה מודאג מהמחסור באצטון, שהיה חיוני ליצירת הקורדיט –חומר נפץ חיוני שבו השתמשו כוחות הצבא הבריטי; במינון נכון הוא מפחית את כמות העשן שנוצרת בזמן הירי ומנמיך את טמפרטורת הפיצוץ, ובכך מפחית את הבלאי של קני התותחים והרובים[67]. את האצטון הפיקו עד אז מסידן אצטאט (Calcium acetate), אך לאחר פרוץמלחמת העולם הראשונה נשארו רוב מרבצימחצב חיוני זה בידי הגרמנים ובני בריתם. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון, כשמשימתו היא מציאת דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון. ואומנם, הוא אכן גילה תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון אגבתסיסה של חומרי גלםצמחיים (כמותירס), על ידי בידודחיידק שכונה על שמו:Clostridium acetobutylicum Weizmann, או בקיצור: חיידק B–Y (B – bacillus; ויצמן – Y)[67].
הייצור נעשה בשיטה הקרויהתהליך ויצמן Acetone–butanol–ethanol fermentation (ABE process).
הניסויים של ויצמן הוכתרו בהצלחה, ובספטמבר 1915 הורחב היקפם. תוך זמן קצר בכל רחבי האיים הבריטים הוקמו מזקקות שפעלו על פי התהליך שפותח על ידי ויצמן. בהמשך נפתח מפעל כזה גם בטורונטו ושתי מזקקות נוספות נבנו באינדיאנה שבארצות הברית, ואף נעשה שימוש בהמצאתו גם בהודו. תהליך התסיסה היה תלוי באספקה סדירה של תירס מיובא מארצות הברית, אולם אספקה זו הופסקה בפרוץמערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה מצד גרמניה. גם כאן נרתם ויצמן ומצא תחליפים: בבריטניהערמונים ובהודואורז. בשל ההצלחה החלקית של התחליפים, הועתקה הפקת האצטון גם לצפון אמריקה. בספטמבר 1915 מונה ויצמן ליועץ טכני של כבוד בנושא אספקת אצטון למשרד הצי וקיבל מענק מחקר. במקביל, החל לעבוד כיועץ מומחה לאספקת אצטון במשרד החימוש הבריטי. באפריל 1916 מונה למפקח על מעבדות הממשלה במכון ליסטר בלונדון וליועץ מחקר בנושא הפקת אצטון. עבודתו בשירות הממשלה נמשכה עד יוני 1918[53].
במהלך תקופה זו, בנובמבר 1917, פורסמההצהרת בלפור.לויד ג'ורג' היה האיש שהפיץ לראשונה את הדעה על היות ההצהרה גמול לתרומתו של ויצמן למאמץ הצבאי הבריטי במלחמת העולם הראשונה[70]. ויצמן עצמו הפריך זאת, אך ייתכן מאוד שהישגיו המרשימים בהפקת אצטון השפיעו במידה כלשהי על יחסם של פקידי הממשל והפוליטיקאים הבריטים אליו[71].
ביוני 1917 החל ויצמן לקבל תמלוגים על הפטנטים שרשם, ובסוף מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברשותו ממון רב. לאחר ששותפיו לשעבר כשלו בנסיונותיהם להפיק אצטון, תבע אחד השותפים, הלפורד סטרינג', לקבל בעלות על שיטתו של ויצמן וטען כי הוא העתיק את הפטנט שלהם. רק בפברואר 1926 הוכחה צדקתו של ויצמן בבית המשפט[71].ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות יישומים משמעותיים של עבודתו המדעית. הודות ליישומים אלה נהנה מהכנסות כספיות שאִפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים.
ב-6 בנובמבר1917 הציע ויצמן לשגר ארצה משלחת שתייעץ לבריטניה בנושא היהודים וכינון הבית הלאומי בארץ ישראל. בדצמבר הגיש לממשלה את הצעותיו. ב-4 במרץ1918 התקבל ויצמן לריאיון אצלמלך אנגליה בארמון בקינגהאם. המלך הביע בפניו את אהדתו לציונות ואיחל לו הצלחה. באותו יום יצא ויצמן לפריז, ומשם לרומא וטאראנטו, שם עלתה המשלחת בראשותו על אנייה לאלכסנדריה במצרים, בה נפגש עם הציונים המקומיים – פליטים מארץ ישראל ויהודים מצרים – ונאם בפני חיילים בריטיים יהודים בקהיר[72].
לאחר כשלושה שבועות במצרים, יצאה המשלחת ברכבת החוף לארץ ישראל, ובערב 4 באפריל הגיעו חבריה לתל אביב. הביקור התקיים בעת כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, שהחזיקו אז בקו חזית במרחק מספר קילומטרים מצפון לתל אביב. ויצמן נפגש עם קצינים בצבאו של גנרלאלנבי ונוכח שרבים מהם כלל אינם מודעים להצהרת בלפור (אשר פורסמה רשמית בארץ ישראל רק במאי 1920) והיו אף שהתנגדו לה. ויצמן גילה בקרבם רק אוהד אחד: קצין המודיעין של אלנבי,וינדהאם דידס; האחרון סיפר לו על הימצאות החיבור האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" בידי קצינים בריטיים רבים, שאכן מאמינים במה שכתוב בו. ויצמן שהה במפקדתו של אלנבי בהוספיס הגרמני בביר סאלם, סמוך לרמלה, וקשר עמו קשרי עבודה. בסוף אפריל נפגש ויצמן עם קבוצת נכבדים ערבים, ובהםהמופתי של ירושליםכאמל אל-חוסייני, בארוחת ערב שערךרונלד סטורס בירושלים. ויצמן הסביר להם כי הציונים שבים למולדתם ושיש בה מקום לשני העמים[72].
משלחת המנהיגים הציוניים בראשותו של ויצמן כונתה "ועד הצירים", ובין השאר היה עליה לסייע בידיהיישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, וכן לקשר בין היישוב לכוחות הבריטיים, ולבסוף – להניח תשתית לבית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור.
בין יתר פעולותיו של ויצמן במסגרת ועד הצירים, הייתה הנחתאבן פינה לבנייןהאוניברסיטה העברית, שעל הקמתה עמל רבות, ב-24 ביולי 1918. ויצמן היה הנואם היחיד בטקס יריית אבן הפינה[73].
בסוף מאי 1918 נסע ויצמן לפגישה עםהאמיר פייסל, שעמד בראש הצבא הערבי בעבר הירדן, כדי להסביר לו את עמדת הציונים לאחר הצהרת בלפור. יחד עםויליאם אורמסבי-גור, הוא הקיף את חצי האיסיני בספינת קיטור מסואץ לעקבה. לאחר שאורמסבי-גור חלה בדיזנטריה, המשיך ויצמן את מסעו בחברת הקולונל פירס צ'ארלס ג'ויס, הסוכן הבריטי בעקבה. הם רכבו על גמלים והוסעו ברכב למפקדתו של פייסל בוואדי וחידה מצפון לעיר הנמל[73]. פגישתם נערכה ב-4 ביוני 1918[74]. שיחתם הייתה מוצלחת מאוד, ויצמן כתב עליה: "הוא הערבי הלאומי האמיתי הראשון שפגשתי"[73].
בתחילת אוקטובר 1918 שב ויצמן ללונדון. ב-11 בדצמבר נפגש שוב עם פייסל במלון קרלטון בלונדון. פגישה זו הובילה ב-3 בינואר1919 לחתימתהסכם ויצמן-פייסל, שקרא ל"שיתוף פעולה הדוק" בין הערבים ליהודים בפיתוח "המדינה הערבית וארץ ישראל", וקבע "גבולות מוגדרים וברורים" ביניהן. ההסכם חזה הגירה יהודית לארץ "בקנה מידה נרחב" תוך הגנה על זכויות הפלאחים הערבים, ואף הבטיח סיוע כלכלי יהודי לערבים וכן חזית יהודית-ערבית מאוחדת בוועידת השלום. עם זאת, לא נזכרה בהסכם המדינה היהודית[75].
ההסכם הבטיח הכרהערבית בציונות, אך מעולם לא הגיע לכדי מימוש, אחרי שפייסל סולק מהשלטון בסוריה, והפך למלךעיראק.
ב-4 בינואר 1919 יצא ויצמן לוועידת השלום בפריז, 1919[75], יחד עםהרברט סמואל ומטעם ממשלת בריטניה, כדי להוות משקל נגד למשלחת ההנהלה הציונית, שפעלה בוועידה בלי זיקה לבריטניה[76].ב-22 בינואר 1919, לאחר התנגשויות עםנחום סוקולוב, נבחר ויצמן לוועד הפועל המצומצם שלההסתדרות הציונית העולמית[75].בוועידת השלום התקבל לריאיון אצל נשיא ארצות הברית,וודרו וילסון, והסביר לו את עמדת היהודים בארץ ישראל ואת הצורך במתן המנדט על הארץ לבריטניה[75]. ב-27 בפברואר הופיע בפני "מועצת העשרה", המועצה העליונה של הוועידה. למשלחת הציונית צורף, לדרישת צרפת, סילוין לוי, שתקף את ההצעות הציוניות שלאחר הצהרת בלפור ואת רעיון הבית הלאומי. ויצמן, בתגובה, התבקש להגדיר את "הבית הלאומי" והשיב לטענותיו של לוי, בנאום שבלפור תיארו כ"אבחת חרב". בצאתם מאולם הדיונים, סירב ויצמן ללחוץ את ידו של לוי באמרו: "אדוני ביקש לבגוד בנו"[77].ביוני 1919 נפגש לראשונה בלונדון עם שופטבית המשפט העליון של ארצות הברית ומנהיג ציוני אמריקה,לואי ברנדייס, שהיה למתחרהו הרציני היחיד על כס ההנהגה הציונית[78]. באוקטובר 1919 שב ויצמן לארץ ישראל. בקשתו להיכנס אליה נדחתה על ידי שלטונות הצבא הבריטי, אך קולונלריצ'רד מיינרצהגן עקף אותם וסידר את כניסתו ישירות מול משרד החוץ. ויצמן נפגש עם אישים רבים, מדי יום, ולראשונה בחייו שכרשומר ראש, אתאברהם שפירא (זקן השומרים)[79]. בינואר 1920 שב ללונדון ופנה אל לויד ג'ורג', שיכלול בתחום המנדט את מקורותהליטני ואתפרשת המים שלהחרמון. בסוף מרץ שב לארץ ישראל. ב-10 באפריל 1920 פרצומאורעות תר"פ. ויצמן שיגר שני מברקים ללויד ג'ורג', בהם דרש להקיםועדת חקירה וטען כי רוב הפקידים הבריטים בארץ ישראל רואים בהצהרת בלפור טעות מדינית ופועלים בהתאם. הוא זעם על מאסרו שלזאב ז'בוטינסקי, אך סירב לנקוט צעדים דחופים שיביאו לשחרורו, לטובת משא ומתן ממושך. עם זאת, מאוחר יותר עשה מאמצים לבטל את הרשעתו[79]. באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים שלועידת סן רמו, שדנה בעתיד שטחיהאימפריה העות'מאנית לשעבר. כישוריו הדיפלומטיים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בין-לאומית מחייבת.
ב-2 באפריל 1921 ביקר ויצמן לראשונה באמריקה. יהודי ניו יורק ערכו לכבודו קבלת פנים נרגשת לאורך הרחובות שהובילו אל מלון "קומודור". לאחר מכן נערכה לכבודו קבלת פנים באולם העירייה. אל ויצמן התלוו בביקוראלברט איינשטיין ומנחם אוסישקין. בתום שבועיים, במהלכם הבין שאין סיכוי להסכמה עם הציונים האמריקנים, החליט לנתק את מגעיו עם ברנדייס. הוא הודיע על הקמת משרד של קרן היסוד באמריקה ופתח בגיוס כספים. ביוני זכה לניצחון מוחץ בהצבעה בוועידת הסתדרות ציוני אמריקה בקליבלנד, מה שהביא להתפטרותו של ברנדייס מתפקידו. ויצמן נפגש עם נשיא ארצות הברית,וורן הרדינג, וערך מסע הסברה ברחבי צפון אמריקה במטרה לגייס כסף לקופתקרן היסוד. בתחילת יולי שב לאנגליה[80].
באוגוסט 1921 הגיעה ללונדון משלחת שלערביי ארץ ישראל ונשארה בעיר במשך כשנה. חברי המשלחת סירבו להיפגש עם ויצמן פנים אל פנים, אולם בהתערבותו של צ'רצ'יל אורגנה פגישה משותפת, שלא נשאה פרי[83].בנובמבר 1921 נועד ויצמן עם המשלחת בראשותמוסא כאזם אל-חוסייני, והפגישה הסתיימה במחלוקת חריפה[85]. באותו חודש קיים שיחות בביתו שלג'יימס דה רוטשילד בלונדון עםריאד א-סולח. השיחה דנה בשתי טיוטות להסדר בין היהודים לערבים בארץ ישראל, שאחת מהן הוכנה על ידיאיתמר בן-אב"י, תוך התייעצות עם א-סולח עצמו, והאחרת בידי מזכיר ההנהלה הציונית בלונדון, ואולם הצדדים לא הגיעו לכל הסכם מפורש[86].
במרץ 1923 הגיע ויצמן שוב לאמריקה, למסעו השני בה[87]. הוא תר אותה בלווייתפליקס ורבורג וכן עםלואי מרשל, נשיאהוועד היהודי-האמריקאי, אותו פגש לראשונה בוועידת השלום בוורסאי ויצר איתו קשרי ידידות קרובים. מסעם הסתיים בהצלחה גדולה וגויסו במהלכו סכומי כסף נכבדים. בין השנים 1923–1928 ביקר ויצמן בארצות הברית שש פעמים[88].
בתחילת שנות ה-20 התיישבו אימו, חמש אחיותיו ושלושת אחיו של חיים ויצמן בארץ ישראל[89].ב-1 באפריל 1925 נחנכההאוניברסיטה העברית בירושלים עלהר הצופים. בנאומו בטקס, אמר ויצמן כי על האוניברסיטה להיות "מקוםלמידה פתוח לכל גבר ואישה, בלא הבדל דת וגזע. בין כותלי המוסדות האלה פוסקות כל המחלוקות הפוליטיות ובני כל הדתות והגזעים יתאחדו, כך אני מקווה, במטרה המשותפת הגדולה, החיפוש אחר האמת"[90].
בנאומו בפני הקונגרס הציוני באוגוסט 1925, אמר ויצמן כי "ארץ ישראל חייבת להיבנות בלא לפגוע כהוא זה באינטרסים הלגיטימיים של הערבים" וגרס כי הקונגרס "חייב להכיר בעובדה שארץ ישראל אינהרודזיה; כ-600,000 ערבים מתגוררים בה, ומבחינת הצדק הבינלאומי יש להם זכות לחיות את חייהם בארץ ישראל, שאינה נופלת מזכותנו לבית לאומי משלנו"[73][91].
ב-1929 העביר ויצמן את הסמכויות הביצועיות לניהול היישוב בארץ לידיהסוכנות היהודית, גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, למשימת בניית הבית הלאומי.בסוף יולי אותה שנה, כונס הקונגרס הציוני בציריך. ב-11 באוגוסט נאם ויצמן בפני המושב הראשון של מועצת הסוכנות היהודית המורחבת, שם גם נבחר לנשיא הסוכנות היהודית[92].
לקראת פרסום מסקנותדו"ח הופ-סימפסון, הודיע ויצמן כי יתפטר מתפקידו אם הממשלה תפרסםספר לבן על פיהן. ב-20 באוקטובר1930, יום לפני החלטת הממשלה לפרסם את הדו"ח באופן רשמי, הודיע ויצמן במסיבת עיתונאים על התפטרותו ופרסם גילוי דעת אל העם היהודי, תחת הכותרת "בשעה קשה זו" ("A Solemn Hour"); אלא שהאולטימטום וההתפטרות נועדו רק לאיים על הממשלה בתקווה שתחזור בה. בתום שיחות עם נציגיה, שלחראש ממשלת בריטניהרמזי מקדונלד, ב-13 בפברואר 1931,איגרת לויצמן שהוקראה על ידי ראש הממשלה בישיבת בית הנבחרים, אשר למעשה ביטלה את מעמדם שלהספר הלבן של פאספילד ודו"ח הופ-סימפסון כמסמכים בעלי תוכן מחייב[93].לאחר פרסום הספר הלבן בשנת 1930, השקיע ויצמן מאמצים רבים בשינוי המדיניות הבריטית, שצמצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות.
ב-1 ביולי1931 התייחס ויצמן לבעיה הערבית בנאומו בפני הקונגרס הציוני שנערך בבזל: "יש לחזק אצל הערבים את התחושה ולשכנעם, במעשים ובמלים כאחד, כי יהא היחס המספרי בין שתי האומות בארץ ישראל בעתיד אשר יהיה, אנו מצדנו איננו מעוניינים לשלוט בהם. אך עליהם גם לזכור, כי אנו מצדנו לא נהיה מוכנים לקבל עלינו את שליטתם". הוא השיב למבקרי מדיניות ה"דונם אחר דונם" של הסוכנות היהודית: "אם קיימת דרך אחרת לבנות בית, שלא באמצעות לבנה אחר לבנה, אני איני מכיר אותה". ב-3 ביולי הסביר לסוכנות הטלגרפית היהודית: "שוויון אין פירושומדינה דו-לאומית, שהיא יצור מעורפל שאין פירושו בהכרח שוויון. אין בלבי כל אהדה או הבנה לתביעה לרוב יהודי. הרוב לא יבטיח בהכרח ביטחון... העולם כולו יפרש את הדרישה הזאת באופן אחד ויחיד – כי אנו רוצים ברוב על מנת לגרש מכאן את הערבים"[94]. ויצמן לא נבחר לנשיא הקונגרס, עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית מדי. אז הוא שב, בגיל 57, אל המעבדה שלו[95].
אחרי שקרא את ספרו שלאדולף היטלר, "מיין קאמפף", כחודש לפניעליית היטלר לשלטון בינואר 1933, ביקר ויצמן בגרמניה; הוא הזהיר את הקהילה היהודית במינכן (ובגרמניה בכלל) כי "היטלר מתכוון לכל מילה" ויעץ להם לברוח מהמדינה. במאי 1933 הצטרף לוועד הפועל של "הקרן הבריטית המרכזית למעןיהודי גרמניה". בספטמבר מונה מטעם הקונגרס הציוני בפראג ליושב ראש הלשכה המרכזית של הסוכנות היהודית ליישובם של יהודי גרמניה. ויצמן נועד פעמיים עםמוסוליני, באפריל 1933 ובינואר 1934, בניסיון לגייס את עזרתו להקלת מצוקת היהודים בגרמניה. מוסוליני אמר לו: "אתם זקוקים למדינה יהודית". באוקטובר 1934 העיד ויצמן בתביעה המשפטית של יהודי שווייץ נגד הפצת "הפרוטוקולים של זקני ציון"[96].
ב-3 בספטמבר 1935, נבחר ויצמן מחדש כנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית[97]. מיד אחר כך נתמנה לדיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית[98]. מן המחצית הראשונה של שנות ה-30 החל לשהות בארץ ישראל פרקי זמן ממושכים יותר. המשפחה התגוררה בצריף שכור ברחובות, רכשה קרקע ובקיץ 1935 החלה בבניית בית חדש, אליו עברה בדצמבר 1937. הבית המרשים בן שלוש הקומות כללברכת שחייה בין שני אגפי הבית[99].
באפריל 1936 פרצומאורעות תרצ"ו. ב-9 ביוני נפגש ויצמן עם שר החוץ של עיראק,נורי א-סעיד, שהציע לתווך במשבר בארץ ישראל. סעיד הציע להשעות מרצון את העלייה היהודית, כדי לשכך את חששות ערביי ארץ ישראל. למחרת, הציע ויצמן למנהיגי התנועה הציונית שהסוכנות היהודית "תציע מרצונה להשעות את העלייה לתקופה מוגדרת". ההצעה נדחתה בתוקף וויצמן נסוג מהצעתו, כדי שלא לפגוע באחדות היהודית, בהיותה לדבריו, "הנכס העיקרי שלנו"[100].
בבוקר 25 בנובמבר 1936 העיד ויצמן מטעם היישוב היהודי בפניועדת פיל, שנשלחה מבריטניה לארץ ישראל, כדי לחקור את הגורמים למהומות. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במילים "חוסר מולדת". הוא תיאר את מצב היהודים שממזרח לנהרריין: "העולם נחלק בין מקומות שבהם אין הם יכולים לחיות, לבין מקומות שאליהם אין הם יכולים להיכנס". היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". ויצמן הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית[101]. הוא תבע כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם.
לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם"[102]. בדיונים אלה העלו חברי הוועדה את רעיון חלוקת ארץ ישראל. לאור הדאגה לגורל יהודי אירופה, החליט ויצמן לאמץ אותו. הוא סבר שאין להציג אותו כיוזמה ציונית, אלא כתוכנית שנכפתה על הציונים, שמסכימים לשקול אותו בחיוב[102]. ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתוכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה"[103].
בדצמבר 1937 עקרו חיים וורה ויצמן מלונדון לביתם החדש ברחובות. לאור דיווחים על כך שכנופיות המופתיאמין אל-חוסייני הכריזו פרס בסך 2,000 ליש"ט למי שיהרוג אותו, הוקצו לוויצמן שומרי ראש[104].
ב-8 בפברואר 1939 נאם ויצמן בוועידת סנט ג'יימס. ויצמן ובן-גוריון לא נכחו בישיבת הנעילה של הוועידה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם. למחרת נפרד ויצמן מהמשלחת היהודית ואמר: "כל מה שהתרחש כאן היה רק אפיזודה חולפת, עוד תהפוכה בשורת התהפוכות שידע עמנו". ב-10 במאי שב ויצמן ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברלין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". ב-17 במאי פורסםהספר הלבן. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא[105].
החל מ-1931 שב חיים ויצמן למחקר המדעי, לסירוגין, ועבד בין השאר במעבדה במכון דניאל זיו ברחובות, שאותו הקים על שם בנו של ידידו הלורדישראל זיו ובמימונו. המכון נחנך ב-3 באפריל 1934[106].שם המכון שונה למכון ויצמן למדע ב-1949. כמו כן, עסק ויצמן בחקר שיטות לניצולפרי הדר לצורכיתעשייה.
בימימלחמת העולם השנייה נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה. בסתיו 1939 נועד בשווייץ עם ריצ'רד וילשטטר בנוגע לנשק החשאי שברשות גרמניה, בעיקר בנוגע לסוגי הגז שפתחה. ביוני 1940 מונה על ידי שר האספקה,הרברט מוריסון, ליועץ של כבוד לענייני כימיה למנהל המחקר המדעי. ניתנה לו מעבדה סמוך להייד פארק, שם עבד בחברת כימאים נוספים. עבודה זו הייתה מעין המשך למחקרים קודמים: פיתוח שיטות חדשות להפקת כמויות גדולות שלדלק מטוסים עתיראוקטן וגומי סינתטי, על בסיס תהליכי התסיסה שלו. במכון זיו פיקח על מחקרים בתחום הפרמקולוגיה. כמו כן חקר גם בתחום ייצור תחליפי המזון, מה שהביא להפקת חומר שנועד לסייע לרעבים במלחמה, וכונה "מרקהבליץ". בארצות הברית שוחח ויצמן עם הנשיא וסגנו,הנרי וולאס, על רעיונות שהעלה, אולם בעלי אינטרסים, בעיקר חברות הנפט, חששו שהתהליכים שפיתח מהווים סכנה לרווחיהם. ועדה ממשלתית מיוחדת שכללה מספר מדענים מכובדים, בראשותברנרד ברוך, בחנה את תוכניותיו להפקת גומי וייצור דלק והחליטה נגדן. בסופו של דבר העביר את המצאותיו לחברה פרטית בפילדלפיה, שניצלה אותן גם לאחר המלחמה. סגן הנשיא וולאס אמר מאוחר יותר: "לעולם לא ידע העולם מה חשובה הייתה תרומתו של ויצמן להצלחת התוכנית לייצור גומי סינתטי"[107].
לקראת סוף אוגוסט 1939, נערך הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. בנאום הפרידה שלו מצירי הקונגרס, פנה ויצמן לנציגייהדות פולין ואמר: "יהי רצון, שגורלכם לא יהיה כגורל היהודים בארץ השכנה"[108].ב-29 באוגוסט 1939 שב ויצמן ללונדון ושיגר מכתב לצ'מברלין, בו הבטיח לו כי "היהודים יעמדו לצדבריטניה הגדולה ויילחמו לצד כוחות הדמוקרטיה". כעבור ימים ספורים פרצהמלחמת העולם השנייה[109]. בדצמבר 1939 שוב העלה ויצמן את הצעתו בפני מפקד המטה האימפריאלי,פילדמרשלאדמונד איירונסייד, להקים "דיוויזיה יהודית". בפברואר 1940 נפגש עם נשיא ארצות הברית,פרנקלין דלאנו רוזוולט, והעלה בפניו מחדש את רעיון המדינה היהודית. ב-29 במאי הגיש לצ'רצ'יל תוכנית לתרומת היהודים למאמץ המלחמתי, בה הבטיח "הפניית המשאבים הכלכליים, הצבאיים, הפוליטיים והטכניים של העם היהודי בארץ ישראל ובכל מקום אחר למען הבריטים"[110]. בעת מלחמת העולם השנייה פעל ויצמן להקמתהבריגדה היהודית. בשנת1942 שכל את בנו הצעיר, מייקל (מיכאל), שהיהטייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמה; מטוסו הופל ב-11 באפריל 1942[111] מעלתעלת למאנש בדרך למשימה במפרץ ביסקאיה ומקום קבורתו לא נודע[112].
עד למתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, עודדו הבריטים את ביקוריו הרבים של ויצמן בארצות הברית, מתוך אמונה שהוא מסמל את היהודים הנרדפים וכך מעורר שם אהדה לבריטניה, העומדת לבד מולגרמניה הנאצית. בפברואר 1942 פרסם ויצמן מאמר בכתב העת "Foreign Affairs", בו קרא להקמת מדינה יהודית.במאי 1942 התקבלהתוכנית בילטמור, שנוסחה על ידי שני עוזריו של ויצמן וייצגה את הנקודות העיקריות במאמר שפרסם[107]. עם זאת, ויצמן טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה, ובמקום זאת, קרא להמשיך לנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר ייצרו עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסוםהספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנותדוד בן-גוריון ושאר חבריההנהלה הציונית, שצמצם את השפעתו בהנהגה.ב-7 ביולי 1942 נפגש ויצמן לשיחה בת 25 דקות עם נשיא ארצות הברית,פרנקלין דלאנו רוזוולט, אולם לא הצליח להתקדם בקבלת תמיכת הממשל האמריקני במדינה יהודית[107]. בתחילת 1943 פנה אל צ'רצ'יל בבקשה שיעצור את מדיניות הספר הלבן ויאפשר את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל[113]. ב-4 בנובמבר 1944 נפגש לשיחה עם צ'רצ'יל שארכה שעתיים והגיש לו תזכיר בזכות חלוקת ארץ ישראל. למחרת נרצחהלורד מוין על ידי חברילח"י. ב-15 בנובמבר הגיעו בני הזוג ויצמן לארץ ישראל. זמן קצר אחרי כן נאם ויצמן בפני חברי הוועד הפועל הציוני בירושלים ואמר כי רצח הלורד מוין הוא "טרגדיה של אומה שלמה"[114]. כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, סבל ויצמן מדלקת בעיניו והתקשה בקריאה[115]. בארץ ישראל התגלה עתה לוויצמן כי הוא לוקה בגלאוקומה, שהביאה אותו בסופו של דבר לכמעט עיוורון[114]. ויצמן תר את הארץ ונפגש עם מנהיגי כל המפלגות ביישוב, למעט הרוויזיוניסטים[116]. בתחילת מאי 1945 נותח בעינו[117].
ויצמן התנגד לפעולה ישירה נגד הבריטים וראה בכך "תוקפנות". הוא סבר שיש להגביל את הפעולות רק לכאלו שחותרות תחת "הספר הלבן", כמו עלייה בלתי לגאלית והקמת יישובים חדשים[118]. לאחר ניצחוןמפלגת הלייבור ביולי 1945, בזמן שפעלהתנועת המרי העברי, נפגש ויצמן באוקטובר לראשונה עם שר החוץארנסט בווין. בתוך חודש נפגש איתו שלוש פעמים. ב-13 בנובמבר אמר בווין במסיבת עיתונאים: "אם היהודים... רוצים להשיג יותר מדי בלא להמתין בתור כמו כולם, הם מסתכנים בתגובה אנטישמית נוספת". ויצמן הגיב מיד לדבריו מארצות הברית: "הדברים גסים, וולגריים ואנטישמיים, אך אני מניח שזה טבעו של הג'נטלמן הנכבד הזה". בוועידה של ציוני אמריקה באטלנטיק סיטי אמר כי עד לפני זמן קצר "הייתה ליהודים זכות קדימה גבוהה ביותר בתור שהוביל למשרפותאושוויץ וטרבלינקה"[119]. ב-4 בדצמבר נפגש ויצמן לראשונה עםנשיא ארצות הבריתהארי טרומן[120].
ב-8 במרץ 1946 הופיע ויצמן בפניהוועדה האנגלו-אמריקאית בבניין ימק"א בירושלים ודיבר במשך שעתיים. ויצמן קרא לחבריה: "מצאו את האפשרות שהיא בבחינת העוול המועט". ויצמן גם הזמין אותם לביתו ברחובות[120]. לימים אמר עליו חבר הוועדהריצ'רד קרוסמן: "הוא היה המדינאי הגדול היחיד שפגשתי מעודי"[121].ב-3 ביוני 1946, במהלך סימפוזיון בין-לאומי בנושא "מגמות במדע המודרני", הניח ויצמן אתאבן הפינה ל"מכון ויצמן למדע"[122].
ב-5 בדצמבר 1946 הגיע ויצמן לקונגרס הציוני ה-22 שנערך בבזל, לאחר שהחלים מניתוח עיניים נוסף[123]. הוא לא הצליח להתגבר על הברית שנכרתה ביןאבא הלל סילבר ודוד בן-גוריון, ורובם המוחלט של הצירים מארצות הברית ומארץ ישראל ניצבו נגדו. הוא נאם את נאום הפתיחה באנגלית ואת דבריו הקשים ביותר הקדיש להוקעת פעולות ארגוני המחתרת הפורשים:[124]
”רצח, מארב, חטיפה וקטילת חפים מפשע זרים לרוח תנועתנו. באנו לארץ ישראל לבנות, לא להרוס; הטרור מעוות את הציונות. הוא פוגע בהיסטוריה שלנו; הוא שם ללעג את האידיאלים שעליהם חייבת החברה היהודית להיות מושתתת; הוא מזהם את דגלנו...מצדה, על אף גבורתה הרבה, הייתה אסון בהיסטוריה שלנו... הציונות נועדה לשים קץ למוות רב ההדר שלנו ולעלייה על דרך חדשה, המוליכה אל החיים”[124].
ויצמן לא זכה בקונגרס לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להיאבק מאבק מזוין כנגד בריטניה, והתפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית.איש לא מונה במקומו לתפקיד והוא לא נבחר שוב להנהלת הסוכנות היהודית. בראש התנועה הציונית עמדו עתה שניים: סילבר ובן-גוריון[124].
לאחר פרישתו מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, 1947–1948
לאחר שפרש מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר ויצמן לעבודתו המדעית[122]. אולם גם לאחר פרישתו, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה היהודית. לקראת הגעתה שלועדת אונסקו"פ (ועדתהאו"ם לשאלת ארץ ישראל), פנתה אליו הסוכנות היהודית בבקשה לסיוע בהצגת טיעוני התנועה הציונית. במקביל, ניהלו קבוצות הפורשים מערכת השמצות נגדו אישית ונגד מדיניותו. הופצו כרוזים שהאשימו אותו במכירת ארץ ישראל לבריטניה ועל הקירות הופיעו סיסמאות בנוסח "ויצמן –פטן". ויצמן העיד בפני הוועדה ב-8 ביולי 1947 ואירח את חבריה בביתו ברחובות[125].
ב-16 באוקטובר 1947 נאם ויצמן לפני עצרת האו"ם בלייק סקסס. בנאומו הביע תקוה כי "הידידות המסורתית בין בריטניה ליהודים תשוב לקדמותה". הוא התייחס לאפשרות קיומו של מיעוט יהודי במדינה ערבית והציע בסרקזם לשאול על כך את "היהודים בעיראק, בתימן ובטריפולי – וגם את האשורים הנוצרים של עיראק". כמו כן, לעג לנציגי הערבים ואמר: "איני חולק על זכותם לדבר, בסמכותיות ומתוך היכרות עמוקה, על אופי הנאציזם". הוא טען כי רק בחלוקת הארץ טמון פתרון שיבטיח "סופיות" ו"שוויון", ורק אז ניתן יהיה להגיע לשיתוף פעולה אמיתי בין הערבים והיהודים. הוא התייחס לממדיה הקטנים של המדינה היהודית המוצעת ואמר: "אתונה הייתה רק עיר קטנה אחת, ועד היום חב לה העולם חוב גדול". עם זאת, דרש שגבולות המדינה הזו יוכלו לקיים אותה ושהשטח שיוקצה לה יכלול אתהגליל המערבי, את ירושלים היהודית ואתהנגב. את נאומו סיים בציטוט מתוךספר ישעיהו[126]. למרות מצב בריאותו והעובדה שכמעט ולא היה מסוגל לקרוא, ניהל ויצמן דיפלומטיה אישית מהסוויטה במלון בו התגורר[127]. הוא פנה אללאון בלום וביקש את התערבותו בהחלטת צרפת על אופן הצבעתה. הוא פנה אל ידידוסמיואל זמורי, שיפעיל את השפעתו על הרפובליקות הקטנות שלמרכז אמריקה, פנה אל העם הפיליפיני וניהל שיחות רבות עם משלחתהודו. לאחר שהתברר כי משלחת ארצות הברית ביקשה להוציא את דרום הנגב מתחומי המדינה היהודית, נסע ב-19 בנובמבר לוושינגטון. הוא נפגש עם הנשיא טרומן ושכנע אותו כי דרום הנגב חיוני למדינה היהודית, משום שהוא מאפשר קשר ימי למזרח הרחוק. מהלך זה הביא לתמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. בימים הספורים שלפני ההצבעה על התוכנית, שיגר ויצמן בקשות לצרפת, הודו ולפיליפינים. להנרי מורגנטאו (הבן) כתב בקשה לסיוע עםיוון, הפיליפינים והאיטי[128]. ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה בהצבעה באו"ם. באותו ערב יצא ויצמן, מלווה במשטרת ניו יורק, לאספת המונים של תנועת העבודה הציונית, שם חגג את ההחלטה ההיסטורית באו"ם[129].
למחרת ההצבעה באו"ם, רשם ויצמן הרהורים לגבי האתגר הניצב לפני העם היהודי במדינתו החדשה. בין היתר כתב: "אסור שתהיהחוקה אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי", וציטט מהתורה: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"[130]. הוא ציין כי מדובר באזהרה עתידית, "הדרושה במיוחד מפני שיהיה לנו מיעוט ערבי גדול מאוד" והסביר כי הוא בטוח "שהעולם ישפוט את המדינה היהודית לפי מה שתתנהג עם הערבים". לדבריו, "גם אוהבינו וגם אויבינו... ישגיחו עלינו בשבע עיניים"[131].
באמצע דצמבר 1947 הפליג ויצמן מארצות הברית לאנגליה. עם התגברות האלימות בארץ ישראל וההתקפות הערביות על יישובים יהודים, החלה להתגבש בוושינגטון קואליציה חזקה שמטרתה לסכל את תוכנית החלוקה. טרומן אף ניתק מגע עם ההנהגה הציונית מתוך כעס על שיטות השתדלנות שנעשה בהן שימוש. לאחר שקיבל הזמנה רשמית מטעם הסוכנות היהודית, חזר ויצמן לניו יורק ב-4 בפברואר 1948 וב-18 במרץ נפגש עם טרומן לשיחה שנמשכה שלושת רבעי שעה[132].במאי הודיע ויצמן לשרת ובן-גוריון כי לדעתו יש להכריז על הקמת המדינה מיד לאחר שהבריטים יעזבו את גבולות ארץ ישראל. ב-13 במאי פנה שוב לטרומן וקרא לו להכיר במועצת העם כממשלה הזמנית של המדינה היהודית. בעוד נשיא ארצות הברית ועוזריו שוקלים את פנייתו, קיבלו את הידיעה עלהכרזת העצמאות של בן-גוריון וטרומן הורה להכיר במדינת ישראל[133]. בשידורו לעם ישראל לאחר הכרזת העצמאות, כינה בן-גוריון את ויצמן "בחיר העם". למחרת, יזם יחד עםפנחס רוזן את החלטתמועצת המדינה הזמנית לבחור בויצמן לנשיא[134]. עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, שלח ויצמן מברק עידוד לראש הממשלה בן-גוריון. ב-16 במאי קיבל את תשובת בן-גוריון: "במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים את ברכותינו לך, אשר עשית יותר מכל אדם אחר החי עמנו לשם יצירתה... אנו מצפים ליום, שבו נראה אותך בראש המדינה אשר תיכון בשלום"[133].
ב-16 במאי 1948, יומיים לאחרהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נבחר ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית[135]. למחרת קיבל ויצמן מברק רשמי מבן-גוריון, המודיע לו על כך. ויצמן שלח לעמו מברק ראשון כנשיא מדינת ישראל, אותו סיים בפסוק האהוב עליו מספר ישעיהו: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה"[136]. באותו יום הונףדגל ישראל בחזיתמלון וולדורף אסטוריה, בו שהה בניו יורק. ב-25 במאי הגיעו ורה וחיים ויצמן לביקור רשמי בבית הלבן. בקבלת הפנים במדשאה הדרומית, העניק ויצמן לטרומןספר תורה, המסמל את המסורת היהודית. כעבור יומיים הפליג הזוג ויצמן לאירופה, אך לאור המצב הסכסוך עם בריטניה החליט לפסוח על לונדון, והמשיך לצרפת ולשווייץ. בצרפת התארחו לארוחת ערב ממלכתית אצל הנשיאונסן אוריו בארמון האליזה בפריז, ולאחר מכן נפגשו עםלאון בלום בביתו הכפרי. ביולי בילו באתרי מרפא לחוףאגם ז'נבה. באוגוסט נשלח לסנטוריום לידז'נבה, לניתוח נוסף בעיניו[137].
בספטמבר 1948 החזיר ויצמן את דרכונו הבריטי למשרד הפנים של אנגליה. ב-30 בספטמבר, לאחר שהחלים בז'נבה מהניתוח בעינו, הוטס למדינת ישראל, הפעם כנשיאה הראשון[137]. עקב היותה של שווייץמדינה נייטרלית, נאסר על מטוסים צבאיים לנחות בה ועקב כך נצבע מטוס הדאגלס C-54 סקיימסטר, שהשתייך ללהק תובלה אווירית, כמטוס נוסעים אזרחי של חברת "אל על", שהוקמה במיוחד עבור צורך זה[138].משדה התעופה הצבאי בתל נוף, נסעו ויצמן ורעייתו לביתם ברחובות, בליוויאופנוענים ומשמר חמוש. בהמשך היום סייר ויצמן במכון המדעי שנקרא עתה בשמו. בשעה 17:00 הגיע לישיבת מועצת העם במוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד. בנאומו שם הבטיח לפעול על פי הפסוק האהוב עליו, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"[139] וסיים בברכת שהחיינו, במהלכה נשבר קולו[140].
אני חיים בן עוזר ורחל ויצמן מתחייב כנשיא-המדינה לשמור אמונים למדינת-ישראל ולחוקיה. כנסת-ישראל! אדונים, חברים! ראשית תרשו לי להביע את צערי שראש-הממשלה אינו בתוכנו עכשיו. בשמכם, בשמי ובשם הגב' ויצמן אנחנו מאחלים לו רפואה שלמה במהרה. הנני מודה על הכבוד הגדול שניתן לי בהיבחרי כנשיא הראשון למדינת-ישראל. בכל נפשי ובכל מאודי אתאמץ למלא את השליחות הנעלה והכבירה הזאת לטובת בני עמנו וכל תושבי הארץ ולהרמת קרן מדינתנו. גדול התפקיד שהוטל עלי. אבל בשר ודם אני, ועלול להיכשל חלילה במעשי, אל נא אהיה בעיניכם כחוטא במזיד. ברגע גדול זה בחיי, בחיי כולנו, הנני שולח ברכה לבבית לכל אזרחי ישראל ולעם היהודי ברחבי תבל. יודע אני כי כל אשר נעשה ושלא נעשה בארץ הזאת יטיל מאורו או מצילו על עמנו כולו. מתוך הכרת כובד האחריות הזאת הנני נכנס למילוי תפקידי כנשיא-ישראל.
ויצמן עם שגריר בריטניה,נוקס הלם, בקבלת הפנים בבית הנשיא לכבודיום העצמאות של מדינת ישראל, 10 במאי 1951.
את תפקיד נשיא המדינה מילא מביתו שברחובות, שהיה "יצוגי מאוד"[143] ושימש "בית הנשיא" לכל דבר. בנוסף, נקבעה לו לשכה בפאתי הקריה בתל אביב[144][145], אך לא נעשה בה שימוש רב.
על אף שהיה כבר חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה, גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד. הציקה לו גם העובדה ששמו לא נכלל ברשימת החותמים עלמגילת העצמאות[146]. בשנותיו האחרונות סבל מבעיות רפואיות וכבר היה כמעט עוור[115]. למרות מחלתו, שמר הנשיא על צלילותו המלאה, עלשנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו.
בפברואר 1949 יצא לאור ספר זיכרונותיו, "מסה ומעש", שזכה לביקורות משבחות[147][148]. ב-2 בנובמבר 1949, נחנך בטקס רב משתתפיםמכון ויצמן למדע. ויצמן אמר בנאומו: "אל לנו לסמוך רק, או בעיקר, על עצמתנו הפיזית. יש לנו נשק עז שעלינו לנצל ביוזמה ובמומחיות... נשק זה הוא המדע, מעוזנו ומקור התגוננותנו"[149]. באמצע שנת 1951 סיים את תפקידו כמנהל המדעי של המכון[147].
ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות, וחי בפאר יחסית למקובל בא"י המנדטורית ובימי ראשית המדינה. הוא סירב להתפרנס מכספי התנועה הציונית, ומעולם לא קיבל ממנה משכורת. בשנת 1949 אף הודיע לוועדת הכספים כי אינו מעוניין לקבלמשכורת מהמדינה עבור תפקידו כנשיא, וכי די לו בתמלוגים שהוא מקבל בגיןהמצאותיו המדעיות. המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לכך, מתוך מחשבה על הנשיאים שיבואו אחריו[151]. משכורתו הייתה סמלית.
חיים ויצמן נפטר בכ"א בחשווןה'תשי"ג,9 בנובמבר1952[153], ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו שברחובות, במתחםמכון ויצמן למדע הקרוי על שמו.מצבתו עוצבה בפשטות, על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים[154]. לאחר מותו הוקמהיד חיים ויצמן, האמונה על טיפוח מורשתו, אחזקת ביתו כמוזיאון וניהולגנזך ויצמן. במסגרת פעילותה פורסמו במרוצת השנים כתביו של הנשיא הראשון (לרבות התכתובת רחבת ההיקף, הכתובה בשש שפות). על פי צוואתו וצוואת רעייתו, נתרמו בית ויצמן, הגנים והגנזך לתועלת הציבור הישראלי.
חיים ויצמן הנשיא הראשון מבחר איגרות ונאומים, עורכת הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ימימה רוזנטל, עורכת הספר לואיז פישר, ירושלים: גנזך המדינה, תשנ"ה-1995. באתר גנזך המדינה(הספר בקטלוג ULI)
חיים וויצמן,מסה ומעש - זכרונות חייו של נשיא ישראל, תרגם:אשר ברש, תל אביב:הוצאת שוקן, 1949.
^כותרת הדיסרטציה: "Elektrolytische Reduktion von 1-Nitroanthrachinon [und] Ueber die Kondensation von Phenanthrenchinon u. 1-Nitroanthrachinon mit einigen Phenolen".
^בתחילה שכר ויצמן דירה ברובעצ'לסי וחלק אותה עםזאב ז'בוטינסקי, וכשהגיעו אשתו ובנו עברה המשפחה לרובעקנסינגטון (רוז, עמ' 98–99). באוקטובר 1916 חכר ויצמן בית מפואר בן 15 חדרים באדיסון רוד 67 (רוז, עמ' 160). ב-1919 עקרה המשפחה לבית מפואר שרכשה ורה באדיסון קרסנט 16, שם עמדו לרשות ויצמן משרת אישי, נהג, טבח ומשרתות. כמו כן, הייתה לו מכוניתרולס-רויס בבעלותו (רוז, עמ' 150, 157).
^על פי ספרה שלברברה טוכמן,התנ"ך והחרב: אנגליה וארץ ישראל, עמ' 217, אצלאביבה חלמיש,מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם,האוניברסיטה הפתוחה, 2004, כרך א', עמ' 87: הסבר זה להצהרת בלפור התפרסם בזכרונותיו של לויד ג'ורג', שסיפר כי הציע להמליץ על ויצמן לקבל תואר כבוד כלשהו אך ויצמן סירב, ולכן ג'ורג' שאל אותו: "האם לא נוכל לעשות שום דבר לאות הכרה בעזרה רבת־ערך שנתת לארץ?" ויצמן השיב: "כן, הייתי רוצה שתעשו משהו למען עמי", ולדברי ג'ורג' זה היה "המבוע והמקור" להצהרת בלפור.
_-_President_Chaim_Weizmann_(retouched).jpg)
_VISITING_TEL_AVIV._%25D7%2591%25D7%2599%25D7%25A7%25D7%2595%25D7%25A8_%25D7%2594%25D7%259C%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%2593_%25D7%2591%25D7%259C%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%25A8_(%25D7%2591%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%259B%25D7%2596)_%25D7%2591%25D7%25AA%25D7%259C_%25D7%2590%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2591..jpg)
_TOUCHING_THE_EMBOSSED_CORNERSTONE_FOR_THE_WEIZMANN_INSTITUTE_IN_REHOVOT.D671-030.jpg)
_-_Jewish_Agency.jpg)
.jpg)
.jpg)
.svg)
