 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תרבויות | פיניקים,ישראלים |
| תקופות | תקופת הברזל |
| סוג | אתר ארכאולוגי |
| מיקום | |
| מדינה | ישראל |
| קואורדינטות | 32°52′45″N35°13′43″E / 32.879045°N 35.228705°E /32.879045; 35.228705 |
(למפת הגליל המערבי מוגדלת)   חורבת ראש זית (למפת הגליל המערבי רגילה) חורבת ראש זית (למפת ישראל רגילה) | |
  | |
חורבת ראש זית היאאתר ארכאולוגי במערבהגליל. האתר שוכן על שלוחה המשתפלת מהריהגליל התחתון שבמזרח ועדעמק עכו שבמערב, בתחום שבין הגליל ומישור החוף הצפוני. האתר נמצא כ־15 קילומטרים מזרח לעכו וכ־6 קילומטרים צפון־מערב לתל כיסאן. הארכאולוג צבי גל, שניהל באתר מספר עונות חפירה, מזהה אותו עםכבול המקראית, ששמה נשתמר בכפר הערביכאבול, הנמצא כקילומטר וחצי דרומית לאתר.[1][2][3]
כבול המקראית הוזכרה לראשונה בספר יהושע כעיר בנחלתשבט אשר.[4] כבול הוזכרה שוב בספר מלכים, בו מסופר שלאחר שחירם מלךצור הפיניקית מילא את הבטחתו בנוגע לעציארז וברוש ולזהב ונשלמה בנייתמקדש שלמה וארמון המלך,שלמה המלך בן בריתו נתן לו עשרים ערים בגליל; חירם לא היה מרוצה, ככתוב:”יב) וַיֵּצֵא חִירָם מִצּור לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו. יג) וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי אָחִי? וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.” (מלכים א', ט').
האמוראים עסקו במשמעות השם "כבול:
רב הונא סבר שאנשי המקום היו "מכובלין", כלומר כבולים ומוקפים בכסף ובזהב. שאל אותורבא: אם כן, למה לא מצא המקום חן בעיני חירם? והשיבו רב הונא שמשום עושרם הרב, היו מפונקים ולא רצו לעבוד, ואילו חירם חיפש אנשים שיעבדו עבורו.[5]
רב נחמן בר יצחק אמר שכבול הייתה "ארץ חומטון" כלומר ארץ של חולות והיא נקראה "כבול" משום שהרגל הייתה טובעת בה "עד כבלא" כלומר עד הקרסול. והוא מציין ש(בתקופתו) אנשים נהגו לקרוא לאדמה רעה "ארעא מכבלא דלא עבד פירי" כלומר ארץ כבולה, שאינה מניבה פרי.[5]
יוסף בן מתיתיהו הזכיר שבזמןהמרד הגדול העיר הייתה בצורה וכשהגיע המצביא הרומי לכבשה, מצאה ריקה, כי תושביה ברחו. הוא השתומם למראה יופיה של העיר וציווה להוציא את כל שלל העיר ולהעלותה באש.[6]
לאחר החורבן, התגוררה בכבולמשפחת הכהנים שכניה,[6]
במאה השלישית חי בכבול האמורא הארצישראלי -רבי זכאי דכבול. מדרום לכפר ישנה מערת קבורה הנושאת את שמו "מערת זכאי".[7]
על אף שהאתר הוזכר במפות הוא נסקר לראשונה רק בשנת 1981 במסגרת סקר הגליל העליון אותו ערך צבי גל. אחת הסיבות לחוסר תשומת הלב שקיבל האתר היא מיקמו בתוך יער שגב שלקרן קיימת לישראל.
בראש הגבעה מצוי מבנה ריבועי גדול מתקופת הברזל שאורך צלעותיו 15 מטרים. המבנה מוקף חומה בעובי 2.3 מטרים ושטח המתחם הכולל הוא 25 על 25 מטר. בעת חפירת האתר המתחם היה קבור תחת תלולית בגובה 3 מטרים. למבנה שני מגדלים בפינות המערביות. את המבנה בנו הפיניקים לאור הכלים הפיניקיים הרבים שנמצאו בו. רוחב קירות המבנה מעל מטר אחד ובעוד הוא עשויאבני גוויל, פינותיו עשויותאבני גזית המסודרות בשיטתראש ופתין. המבנה חרב פעמיים בשריפה ושרידי הקומה השנייה מילאו אותו. הממצאים רבים והם מעידים על כך שמדובר במצודה או אחוזה ממלכתית שלה שימוש מסחרי, מנהלי וכלכלי. הממצאים כוללים פקקים חתומים עשוייםטין, קנקנים בהם נשמרו היטב גרעיניחיטה ועדשים, שרידים שליין ושמן זית וטבעות חותם אשר חתמו ככל הנראה משלוחים בשקים. בנוסף נמצאו מספר רב של כלי ברזל חקלאיים, בהם חלקי מחרשות, מגלים וגרזנים. על חלק מהחרסים זוהו כתובות. אחת מהן אומרת "יין חמר". באתר התקיים גם מסחר של כלים חקלאיים.[8][9][10] על פי הממצאים, הוקמה המצודה באמצעהמאה ה־10 לפנה"ס ונחרבה ברבע הראשון שלהמאה ה־9 לפנה"ס.[11] נראה כי במהלך התקפת המצודה חסמו יושביה את הכניסה באמצעות אבנים. כמו כן, נמצאו מספר ראשי חיצים באתר. המצודה דומה מאוד בממצאיה לאתר שבתל כיסאן, הוא אתר פיניקי מובהק. נראה כי המצודה הייתה ללא ספק חלק מהעולם הפיניקי.[12]
על גבי שאר האתר ומסביב למבנה המרכזי מצוי שרידים של כפר. מסביב לכפר נמצאהטרסה שייתכן כי היא שריד של קיר שהקיף את הכפר בשטח של 25 דונם. באתר לא נמצאו מקורות מים ונמצאו רק כמה בורות חצובים. באתר נמצאו 12 גלי אבנים אשר מהווים שרידים של בתי הכפר. המבנים של הכפר הם מבינים מלבניים פשוטים וניכרים בהם מבנים בעליארבעה מרחבים ושלושה מרחבים. הבתים עשויים אבנים שמקור חלקן מחורבות המצודה. מספר בתים, שחלקם נשתמרו כגלי אבנים, נחפרו ונראה כי הכפר התקיים, לפחות בתקופה המאוחרת שלו, כאשר המצודה כבר הייתה חרבה. באחד הבתים נמצאו מכלול שלבית בד, דבר המעיד על כך כי תושבי הכפר עסקו ביצירת שמן זית. מכלול הכלים שנמצאו בו שונים במהותם מאלה שנמצאו במבנה הפיניקי ומשקפים את התרבות הישראלית באזור. זמנו של הכפר, או ימיו האחרונים נקבעו לסוף המאה ה־8 לפנה"ס.[11][13]
התמונה העולה מהמחקר היא שבחורבת בית זית הוקם יישוב כפרי קטן במחצית הראשונה שלהמאה ה־10 לפנה"ס אותו ניתן לזהות עם כבול המופיעה בספר יהושע, שם נכללת בנחלת שבט אשר. במחצית השנייה של המאה, הוקמה באתר המצודה הפיניקית שהייתה מרכז מנהלי, מסחרי וכלכלי פיניקי באזור. הרקע להקמת המצודה יכול להיות מסירת האזור לצור הפיניקית בידי שלמה כמתואר בספר מלכים. המצודה חרבה בסוף המאה ה־10 או בתחילתהמאה ה־9 לפנה"ס מסיבה לא ברורה. באתר הוקם כפר חדש שניכר על פי הממצאים שבו שהוא שונה מהותית מהאתרים הפיניקיים באזור וייתכן שמדובר בישראלים שבנו מחדש את כבול. עדות נוספת התומכת בגרסה זאת היא שבתל כיסאן הסמוך, לא נראה שינוי שכזה, מה שמעיד על כך שמדובר בשינוי דמוגרפי בלעדי לאזור כבול.[14]
היישוב בחורבת ראש זית חרב כאמור בסוף המאה ה־8 לפנה"ס יחד עם שאר יישובי צפון הארץ כחלק ממסעו שלתגלת־פלאסר השלישי, מלךאשור, בשנת 732 לפנה"ס ועם זאת הסתיימו תולדות היישוב באתר.[15]
הפריט, אותו זיהה חוקר האתר צבי גל כחותם, נמצא בשנת 1990 במבנה סמוך למצודה. המבנה, שקיבל את המספר 307, נמצא 15 מטר מערבה למצודה הפיניקית וניכר כי הוא התקיים באותו הזמן עם המצודה. החפץ הוא למעשה לוחברונזה שטוח. אורכו כ־7 ס"מ ורוחבו כ־4. עוביו פחות מס"מ אחד. על פניו של הלוח מעוצבכרטוש מצרי. בגבו של הלוח ידית המעוצבת כמו רגליים של חיה ואליה מחוברת חתיכתברזל אשר הייתה אולי חלק משרשרת. ייתכן שמקור אותו החפץ במצודה והוא התגלגל לידי התושבים החדשים ונשמר בגלל ערכו. הכרטוש מחולק לשלושה חלקים. בחלקו העליון מצויות עינו שלהורוס, אל המלחמה המצרי. בחלק האמצעי נמצאת שמש עם כנפיים ובחלק התחתון שניבזים שהם גם סמל של הורוס, ובינם הסמל המצריענח', שהוא סמל של חיי נצח. מתחת לכרטוש מופיעיםהירוגליפים שלא פוענחה משמעותם. מעל הכרטוש מצוי דגם שלכותרת מהגנון הנפוץ בפיניקיה וסוריה של תקופת הברזל. חוקריתל מגידו מצאו לוח הדומה במקצת ללוח מחורבת ראש זית, אך גרסו כי לא מדובר בחותם. לעומת זאת, חוקר האתר השווה בין הלוח לחותם בעל מאפיינים דומים שנמצא בכרכמיש שבגבולסוריה וטורקיה. על אף שהחותם מכרכמיש הוא מהמאה ה־6 לפנה"ס, מאמין גל כי הדמיון בין השניים הוא עדות לכך שהלוח מחורבת ראש זית הוא גם חותם. ואם לא, אז היה הפריט כנראה תכשיט או סמל כלשהו. המוטיבים שעל הלוח, ובהם הכותרת והסמלים המצריים מבטאים את התרבות הפיניקית־סורית של המאות ה־10 וה־9 לפנה"ס, ימי השלטון הפיניקי בחורבת ראש זית. הסמלים המצריים מבטאים את ההשפעה המצרית על האזור בעקבות השלטון המצרי מתקופת הברונזה המאוחרת, בעוד הסמלים המקומיים מבטאים את התרבות מתחילת תקופת הברזל.[16]
הקרנוס עשוי טבעת חרס חלולה שעוביה החיצוני 25 ס"מ ועובייה הפנימי 17 ס"מ. לטבעת מחוברים ארבעה כלים המשמשים כזרבוביות. בחזית הטבעת ממוקמת צלמית שלפר שפיו חלול ומחובר לטבעת. משני צידו של הפר נמצאים שנירימונים. מאחוריו נמצא כד שמחובר לחלל הטבעת באמצעות נקב. נראה כי הטבעת והזרבוביות נעשו בנפרד וחוברו לפני צריפת החרס. קרוני כאלה נפוצים בצפון הארץ בתחילת תקופת הברזל ורובם המוחלט ממקור לא־ישראלי. הקרונוס מחורבת ראש זית ייחודי משום שהוא שייך לתקופה מאוחרת יותר, בה קרוני היו פחות נפוצים. עם הזמן הפיניקים אימצו את הקרוני לתרבותם והפיצו אותם בכלאגן הים התיכון.[17]
