 | |
| עלית קבוצת "הגרעין" (אבן יצחק) על אדמות חובייזה מרץ 1945 | |
| טריטוריה | המנדט הבריטי המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז חיפה |
| נפה | נפת חיפה |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | לפניהמאה ה-17 |
| שטח | 4,854דונם עות'מאני (1945) |
| גובה | 175 מטרים |
| סיבת נטישה | נכבש בידיהארגון הצבאי הלאומי |
| תאריך נטישה | 12 במאי1948 |
| יישובים יורשים | קיבוץ גלעד |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 290[1] (1945) |
| קואורדינטות | 32°33′22″N35°03′56″E / 32.55611111°N 35.06555556°E /32.55611111; 35.06555556 |
| אזור זמן | UTC +2 |
(למפת הכרמל מוגדלת)   ח'ביזה (למפת הכרמל רגילה) ח'ביזה (למפת ישראל רגילה)  | |
חֻ'בַּיזָה (בערבית:خبْيزة) היהכפרערבי ברמת מנשה, כשלושים ק"מ מדרום לחיפה וכ-500 מטר ממערב לקיבוץ גלעד.הכפר[2], שרוב תושביו נמלטו בתחילת אפריל 1948, שוחרר בידיהארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל), במהלךמלחמת העצמאות, ב-12 מאי 1948[3].שם הכפר משמר את השם הערבי של צמח החלמית, חביזה.
לפי עדויותארכאולוגיות האזור היה מיושב החל מהתקופה הכלקוליתית. באזור הכפר מספר רב שלאתרים ארכאולוגיים אותם חקר הארכאולוגמיכאל מאיר, חבר קיבוץ גלעד. בין היתר הוא גילה את האתר הפרוטוהיסטורי נחל ספלול צפון במדרון גבעה שמצפון לכפר[4].
מרישומים עות'מאנים מסביבות 1859 עולה שבכפר גרו 270 תושבים. ב-1870 ביקר בכפר החוקר הצרפתיויקטור גרן וכתב על מסגד הבנוי מאבנים עתיקות.
ב-1882 ביקרה בכפרהקרן לחקר ארץ ישראל.
בתקופתהמנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת חיפה.
במפקד האוכלוסין של המנדט הבריטי בשנת 1922 נמנו בכפר 140 תושבים[5] ובמפקד של 1931 209 תושבים ב-42 בתים[6].
בשנת1939 הוקםקיבוץ דליה שלושה קילומטר מצפון לכפר, על ידי חניכיהשומר הצעיר מרומניה וגרמניה, במסגרת יישובי "חומה ומגדל" על קרקע שרכשה חברת "צור". לאחר שפונואריסים ערבים שעיבדו את הקרקע במקום הוקם יישוב הקבע של הקיבוץ[7]. וב-13 מרץ 1945, עלה על הקרקע, על גבעה כ-500 מטר מצפון מערב לכפר, בידי תנועתהקיבוץ המאוחד,קיבוץ גלעד[8]. אדמות הקיבוצים גלעד ודליה, כ-6,500 דונם[9], נקנו בתרומתו שליצחק אוכברג, נדבן יהודי מדרום אפריקה.
אזור הכפר נכלל בשטח שיועד למדינה היהודית, לפיתוכנית החלוקה של 1947.
במהלךקרב משמר העמק, בתחילת אפריל 1948, ברחו תושבי הכפר לאום אל-פחם, אנשי הכנופיות הערביות אפשרו לנשים ולילדים להישאר אך לא לגברים שסירבו להצטרף לכנופיות[10].
בתקופה הקצרה שבין חתימת ה"הסכם לאחדות לוחמת" (הסכם לשיתוף פעולה בין האצ"ל לההגנה) באפריל 1948 ובין ההכרזה על הקמתמדינת ישראל ב-14 במאי, ועד להשתלבות בצבא ההגנה לישראל, פעלו כוחות האצ"ל בפעילות מבצעית כחלק מהמערכה הכללית שלמלחמת העצמאות באופן עצמאי.בין השאר ערכו מבצע לכיבוש חמישה כפרים ערביים באזור שכונה אז "הרי אפרים": אום אל שוף, בריקי, סינדיאני, סובארין, וח'ביזה ב-12 מאי 1948.מבצר שוני ששימש את מחתרת האצ"ל כמרכז-אימונים ארצי היה בסיס היציאה למבצע ההתקפה. הכוח שמנה כ-160 לוחמים בפיקודו שלאברהם דרורי עםמשוריין נושאמקלע "ברן", נועד להתקיף ולכבוש את בריקי, סינדיאני וסובארין מכיוון בנימינה (המשוריין הוחרם בפברואר מחיילים בריטיים בכביש חיפה-תל אביב והובא לצורך המבצע עם צוות מתל אביב). צוות נוסף בסיוע שלמרגמה "3, בפיקודו של יוסף בן-דור, נועד להתקיף ולכבוש את חוביזה ואום אל שוף מכיוון הקיבוצים דליה וגלעד. חברי קיבוץ גלעד שהיו ביחסים טובים עם תושבי הכפרים באזור הגיעו להסכם אי התקפה. והיזהרו את מי שנשאר בכפר מההתקפה הצפויה של האצ"ל, לאחר ששומר השדות של גלעד, פגש כמה ימים לפני המבצע סיור מקדים של האצ"ל והכפר היה ריק בעת שנכבש. חברי קיבוץ סירבו לשתף פעולה במבצע עם האצ"ל לאחרפרשת דיר יאסין[11].
הכוח בפיקודו של יוסף בן-דור יצאה לפנות בוקר להתקפה על חוביזה מקיבוץ גלעד. ההתקפה החלה לאחר הפגזת-ריכוך מהמרגמה, הריכוך היה יעיל והסתערות הרגלים, שבאה לאחר כך, לא נתקלה בשום התנגדות. טיהור הכפר לא נמשך אלא 10 דקות והכוח יצא לנוע לעבר אום אל שוף, הכפר השני שהוטל עליו לכבשו. אף כאן קדמה להסתערות הפגזת המרגמה "3, שכוונה אל מרכז הכפר ואל מדרונו האחורי. מיד לאחר ההפגזה הוחל בחיסול קני-ההתנגדות המעטים שהיו שם. גם בחוביזה באום אל שוף לא נמצאו תושבים רבים עם תחילת ההתקפה.בשעה 9.30 נפגשו שני הכוחות בעמק שבין סובארין ואום אל שוף. במבצע נהרגו 20 ערבים ונשבו 120, ללוחמי האצ"ל לא היו אבדות[3].
