התאבדות היא פעולה שבהאדם שם קץ לחייו ומביא למותו בכוונה תחילה.
ההערכות מדווחות על כ-800,000 בני אדם המתים כל שנה כתוצאה מהתאבדות בקרב כללאוכלוסיית העולם, מספר הגבוה ממקרי המוות הנגרמים ממלחמות ומקרירצח.[1] בעולם המערבי, אחוז המתאבדים גבוה משמעותית (פי 3.5 ויותר)[2][3] בקרבגברים לעומתנשים, על אף שבקרב נשים מתבצעים יותר ניסיונות התאבדות. השיעור גבוה במיוחד בקרב צעירים ומתבגרים בגילאי 15–30, ובקרבזקנים בני 70 ומעלה. כ-1.5% מכלל מקרי המוות ברחבי העולם הם כתוצאה מהתאבדות.[4] בשנה נתונה, זה בערך 12 לכל 100,000 אנשים.[2]
נתיחות פסיכולוגיות מאמצע המאה הקודמת ואילך גילו כי רוב האנשים שמתו בהתאבדות סבלו מהפרעות נפשיות. בישראל סביב 2010, למעלה מ-90% מהאנשים שהתאבדו סבלו מהפרעות נפשיות שונות וכ-60% מהם סבלו מדיכאון.[13] מצד שני, רוב האנשים עם הפרעות נפשיות אינם מתאבדים. הסיכון להתאבדות הוערך ב-5-8% עבור מספר הפרעות נפשיות, כגון דיכאון וסכיזופרניה.[14]
אנשים שביצעו ניסיון התאבדות מסבירים במקרים רבים את מעשיהם במשברי חיים אליהם נקלעו (אישיים, זוגיים, משפחתיים, כלכליים וכו'). לצד זאת, גורם הסיכון העיקרי להתאבדות הואדיכאון. על פי פרופ'ישראל אור-בך, "כל התאבדות קשורה לאובדן מסוג זה או אחר: אובדן אוהב, אהוב,הערכה עצמית,דימוי עצמי, חלק אחר מן האני, מעמד, רכוש או חלק מהגוף, שלו מתלווה האימה שמבלי להשיב את האובדן, אין עוד טעם לחיים ואין כל סיכוי לאושר".[15]
מספר מחקרים מקשרים בין רמות נמוכות של המוליך העצביסרוטונין להתאבדות; מוליך עצבי זה קשור למניעת דיכאון ולהפחתת אגרסיביות. נטען שתרופות נגד דיכאון, בעיקר מהדור הישן, עלולות להעלות את סכנת ההתאבדות, כי לעיתים הן משפרות את יכולת הפעולה ואת האנרגיה של הלוקים בדיכאון עוד לפני שמשתפר מצב רוחם והרגשתם (בדרך כלל מתקשים הלוקים בדיכאון לתכנן התאבדות בשיא האפיזודה הדיכאונית, בשל היעדר הכוחות הנפשיים שנוצר במצב זה). כיום מקובלות תרופות חדישות מקבוצתSSRI (מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים[16]), אשר מעכבות את הספיגה מחדש של הסרוטונין ובכך מגדילות את כמותו במוח.
אין מידע מוצק על קווים תורשתיים בנטייה ההתאבדותית. התאבדות אינה עוברת מדור לדור ברמה הגנטית, היא אינה תכונה המאפיינת אדם אלא צורת התנהגות חברתית נרכשת. עם זאת, ידוע על משפחות שהתאבדו בהן אנשים בדורות שונים. כמו כן המתאם ביןתאומים זהים בניסיונות התאבדות הוא גבוה מאוד יחסית - 23%.[דרושה הבהרה]
ממחקרים שונים שנערכו לאורך השנים עולה כי ישנם גורמים המעלים את הסיכון להתאבדות, וישנם גם גורמים המורידים את הסיכון להתאבדות. האחרונים נקראים גם גורמים מגוננים (Protective factors).
מגדר: במרבית התרבויות והמדינות גברים מתאבדים יותר מנשים, אך נשים מנסות יותר.[17]
גיל: בקבוצות גיל מסוימות יש יותר ניסיונות מאשר באחרות. נוער בגילבי"ס וצבא, וגם אנשים מבוגרים (65+).[18]
קיום של הפרעה נפשית, במקרים רבים דיכאון לסוגיו, אך גם הפרעות אחרות. נתון עדכני מצביע על כך שלמעלה מ-90% מהאנשים שהתאבדו סבלו מהפרעות נפשיות שונות וכ-60% מהם סבלו מדיכאון.[13]
קיום כאב נפשי משמעותי[19] לרוב כתוצאה מאירוע שלילי יחיד או מתמשך, יחד עם קושי בוויסות כאב זה.[20] הכאב הנפשי וגם הקושי לווסת אותו הם גורמים מתווכים בין האירוע השלילי ובין ניסיון האדם להתאבד.
אפיגנטיקה: תחום מחקר חדש יחסית בחקר האובדנות, ממנו עולה כי לאירועים לאורך כל החיים יכולה להיות השפעה על שפעול או השתקה של גנים שונים, המשפיעים יחד על מאפייני אישיות של האדם[23]
גורמים גאוגרפיים: מדינות צפוניות (איסלנד, גרינלנד, פינלנד, רוסיה)מדינות מתפתחות[24] ועוד.
בין הגורמים המגוננים:
אמונה דתית,[25] מחקרים מצאו שלא משנה באיזו אמונה דתית מדובר (נבדקונצרות,יהדות ואסלאם) – אמונה דתית מקטינה את הסיכון להתאבדות.
השתייכות לקהילה קרובה ותומכת, בה מתקיימים יחסי גומלין תומכים בין אנשים וחברי הקהילה הזו אינם חשים בודדים.
אפיגנטיקה: גם כאן, כמו בגורמי סיכון (כפי שצוין לעיל), אירועים שונים לאורך החיים עשויים לתרום לביטוי של תכונות אופי המושפעות משפעול של גנים מסוימים.[23]
ניבוי של התאבדות הוא בעייתי ביותר מבחינה סטטיסטית, בעיקר כיוון שכפי שניתן לראות לעיל, גורמי הסיכון הם לפחות בחלקם גורמים שכיחים ביותר: גיל, מגדר ועוד. התאבדות לעומת זאת היא עדיין מעשה חריג ונדיר בהשוואה לגורמים אלה. לכן לא כל מי שמתקיימים אצלו גורמי הסיכון הללו, בהכרח יתאבד.
למעשה ההתאבדות בדרך כלל קיימים סימנים מקדימים. על פי ד"ר חוה אנקור, קיימים סימנים רבים, ואדם שמגלה את חלקם ראוי להתייחסות כזולת שנמצא בסיכון גבוה לביצוע התאבדות[27]:
מראה עצוב או דיכאוני או עצבני
איטיות בהליכה ובדיבור
דיבור חלש ושקט
שינוי בהרגלים כך שמתרחשת ירידה בתפקוד בתחומים כגון: שינה מרובה, הרגלים והשקפות דתיות, ירידה בתיאבון, אי הקפדה על מראה חיצוני, ירידה בכמות הדיבור, הזנחת תחביבים, התבודדות, חוסר התעניינות לגבי המתרחש בסביבה ובחיים, הזנחת/שינויים בהרגלים ופעילויות יום יומיות
הבעת תחושת היות האדם לטורח על חבריו ומשפחתו, או שינוי לרעה ביחסו אליהם
ד"ראבשלום אליצור ופרופ'חיים עומר מציעים במאמרם "מה תאמר לאדם שעל הגג?" שני מאפייניםפסיכולוגיים עיקריים אצל המתאבד. המאפיין הראשון הוא תחושתבדידות וניתוק, האדם מרגיש כי הוא ניצב לבד מעבר לכל הישג יד של עזרה; שום אדם לא מסוגל לעמוד לצידו ולהבין את עוצמת סבלו, הוא קיים בודד עם כאב אינסופי מול עולם אינסופי. המאפיין השני הוא צמצום המרחב המנטלי שלו - האדם מסתגר בתוך מנהרה צרה ואפלה (tunnel vision) שבה הוא מזהה את קיומו עם סבלו, וכל הווייתו מצטמצמת רק לעניין הזה, ללא כל דרך מילוט או מוצא.
אליצור ועומר מניחים שאם האדם בחר לעשות את מעשהו בפרהסיה ובציבור, יש בו קונפליקט בין שני קולות והם מנסים לעורר את רצון החיים על פני הרצון להרס. המחברים מציעים להתייחס לאדם העומד או מנסה להתאבדעמדה מזדהה-מתעמתת, שבה בשלב הראשון הזולת מנסה לתאר למתאבד את עומק ייאושו ויגונו, ולאחר מכן להתעמת עם מסקנתו האובדנית בנימוקים רציונליים. באמצעות שני מהלכים אלו סוברים אליצור ועומר כי ניתן להתגבר על הבדידות באמצעות הזדהות וניתן לחלץ את האדם מצמצומו המנטלי באמצעות התעמתות עם טיעוניו.
לעומתם מציע פרופ'ישראל אור-בך, מגדולי המומחים בישראל בתחום,עמדה מזדהה טוטלית, גישה שלאמפתיה קיצונית עד גבול ההזדהות ממש. אור-בך בעקבותיו של שניידמן מוסיף מאפיין שלישי של העומד להתאבד, והוא סבל של "כאב נפשי בלתי נסבל, בשל ההרגשה כי הצורך החשוב לו ביותר נחסם או שאיבד את היקר לו מכל, ועל כן אין טעם לחייו". אור-בך סבור "כי המתאבד בכוח הוא אדם נסער ביותר והמרחב הפנימי שלו עמוס בנסערות זו", ולכן נימוקים רציונליים לא בהכרח ידברו על ליבו.
אור-בך טוען כי יש לרדת לעומק הנרטיב של המנסה להתאבד "בהקשבה רגישה", לדובב את הכאב שבו, לגעת בנפשו ולנסות להתחלק איתו חווייתית ולמוסס בכך את בדידותו; בהמשך להציע לו פתרון ומשמעות חיים בהתאם לנרטיב שלו, ולא על פי נרטיב חיצוני שהמתאבד מנוכר אליו. אור-בך מציין עוד כי לעיתים המנסה להתאבד נותן הזדמנות לאחרים לדבר, לאו דווקא כדי לשכנעו, "אלא כדי להקל על עצמו לקרוע את החוטים המחברים אותו לחיים", ואם הוא נתקל בגישה ישנה ומוכרת שלא מדברת אל הנרטיב שלו, הדבר עלול לחזק את החלטתו הנחרצת.
לעומתם, ד"ר זאב ברגמן מציין כי יש גישות נוספות כמוהעמדה הסמכותית-כריזמטית, שמביאה מסכת טיעונים כדי לגרום לאדם לוותר על כוונתו, והעמדה המעורבת שבה האדם מדגיש במפורש את מעורבותו הרגשית של המציל, ומצהיר במפורש כי הוא רוצה בהצלתו של המנסה להתאבד. לתפיסתו של ברגמן על המציל לנווט בין הגישות השונות לפיאישיותו של המנסה להתאבד ולפי ההתפתחויות בשיחה.[28]
התאבדות אינה מאפיינת חברות נחשלות דווקא. בקוריאה הדרומית, ביפן, בהונגריה, בבלגיה ובפולין שיעורי ההתאבדות הם מן הגבוהים בעולם. לפי תאוריה מפורסמת של הסוציולוגאמיל דורקהיים, שיעור ההתאבדות הוא פונקציה של הלכידות החברתית. לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:
התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט ואינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונותנרקיסיסטיים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן חסרה לו החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגאות כלכליים.
התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה - הוא מרגיש חוסרזהות אינדיבידואלית, ומבקש להימלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטריות.
התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה - להגן או להילחם למען חברתו. יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגביחיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.
התאבדות כמחאה פוליטית, במטרה למשוך תשומת לב ציבורית. דוגמה לכך היא התאבדותו שלשטפן לוקס באולם הישיבות שלחבר הלאומים בשנת1936, אורוברט באד דווייר, סנאטור אמריקני שהואשם בשוחד וירה בעצמו בשידור חי לעיני המצלמות.
מאפייניו של המתאבד הטרוריסט שונים מאלו של המתאבד הרגיל. לא ברור, עם זאת, עד כמה המוטיבציה הרעיונית שולטת בפעולותיו של מתאבד אופייני, ועד כמה פעולתו היא תוצאה של ליקוי נפשי או משבר חיים, כאלו הפוקדים מתאבדים רגילים. נראה שהתשובה אינה חד משמעית ואינה תקפה לגבי כל המחבלים המתאבדים.
מדינה שעשתה שימוש נרחב בטקטיקות התאבדותיות במלחמה הייתההאימפריה היפנית, שבמלחמת העולם השנייה הכשירהטייסים מתאבדים; 2,500 "קמיקזות" ריסקו עצמם על אוניות מלחמה אמריקניות. מאפיין ידוע פחות של הלוחמה ההתאבדותית היפנית היה צורת לחימה שבה חיילי חי"ר הסתערו על עמדותמקלעים ובכך אפשרו לחבריהם להתקדם.
ברומא הייתה ההתאבדות פעולה שנועדה להציל את רכושו של אדם שעמד להיות מורשע בבגידה בקיסר ולאפשר לו להעביר אותו ליורשיו. בין אלו שנאלצו לשים קץ לחייהם מסיבה זו היה הפילוסוףסנקה. גם הנאצים עשו שימוש בשיטה זו. לאחר שהגנרלארווין רומל מבכירי צבא הוורמאכט, נחשד בקשר לרצוח אתאדולף היטלר, היטלר לא רצה להעמידו לדין בשל הפופולריות שבה זכה, הועמדו לפניו שתי ברירות. להתאבד ולזכות בקבורה ממלכתית, או להיענש בהוצאה להורג ולחשוף את משפחתו לנקמה. רומל סיים את חייו בבליעת גלולת רעל.[29]
נמצא כיבריונות כלפי בני נוער ואלימות נגד להט"ב הנובעת לעיתים מסטריאוטיפים על להט"ב, הם גורמים התורם להתאבדויות רבות, גם אם לא כל ההתקפות התייחסו באופן ספציפי לנטייה המינית או לזהות המגדרית של המותקפים.[42] לאחר סדרה של התאבדויות בתחילתשנות ה-2000, תשומת לב רבה התמקדה יותר בסוגיות ובגורמים הבסיסיים, במאמץ להפחית את ההתאבדויות בקרב בני הנוער המוגדרים כלהט"ב. מחקר של "פרויקט הקבלה המשפחתית" ציין כי "קבלה שלהורים, ואפילו הבעתנייטרליות ביחס לנטייה המינית או זהותם המגדרית של ילדיהם" יכולות להוריד את שיעור האובדנות.[43][36]
לבד מאוכלוסיית הלהט"ב כפי שפורט לעיל, ישנן אוכלוסיות נוספות הנמצאות בסיכון מוגבר להתאבדות:מהגרים ופליטים (במדינות שונות בעולם),[44]חוזרים בשאלה (בישראל)[45] וחיילים, בעיקר בתחילת השירות הצבאי.
בעבר היו במדינות המערב חוקים שלפיהם היוותה ההתאבדות עבירה פלילית. חוקים אלו בוטלו, באשר אין הם הולמים את ההשקפה המודרנית המקנה לאדם אוטונומיה על גופו ונפשו. אף על פי כן, גם כיום אין המשפט סבור שלאדם זכות להתאבד, וחשד כי אדם עומד לשים את נפשו בכפו, מהווה עילה להטלת הגבלות על חירותו במטרה למנוע ממנו לעשות זאת.
בפקודת החוק הפלילי 1936 שחוקק בימיהמנדט הבריטי, נקבע עונש של עד שלוש שנות מאסר על ניסיון התאבדות. בישראל המשיך איסור זה להיות בתוקף, אף על פי שלא הופעל, עד שבוטל בסביבות שנת 1966. ניסיון התאבדות או ההתאבדות עצמה אינה עבירה פלילית בחוק הישראלי, למשטרה אין סמכות בחוק למנוע התאבדות, המחוקק נתן את הסמכות רק לפסיכיאטר המחוזי מוסמך על ידי צו בדיקה כפויה או צו אשפוז כפוי בתנאים שנקבעוחוק טיפול בחולי נפש בסעיף 9(א).[46] בנוסף, בישראל נקבע בסעיף 302 לחוק העונשין: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנים". לגבי מניעת התאבדות, בית המשפט בישראל בוחר שלא להתערב בבחינה של קשר סיבתי כמו בפרשה של מצ"ח בה הואשמו שני חיילים בכך שלא מנעו התאבדות ובית המשפט זיכה אותם בפסיקתו של בית המשפט העליון בגץ 6745/19.
כאשר אדם סובל מייסורים קשים וממחלה סופנית מקובל שלא לכפות עליו טיפול שיאריך את חייו, אך כמעט בכל מדינות העולם חל איסור לסייע לו בדרך אקטיבית למות. בהולנד קיימות תקנות מקלות בעניין זה, אך הן מותקפות בחריפות, ונטען שהן מובילות למדרון חלקלק שסופו בזילות מוחלט של ערך החיים וברצח שרירותי. ראוהמתת חסד.
ההתאבדות היא אחת הסוגיות החשובות בפילוסופיה, וכבראפלטון דן בה בשני חיבורים - ושולל אותה, למעט ארבעה מקרים יוצאי דופן. הפילוסוף המודרני הראשון שהתייחס להתאבדות בחיוב הואג'ון דון, במסה בִּיאַתָאנַטוֹס (1607). נושא ההתאבדות ריתק גם את האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים.אלבר קאמי, בפתיחת ספרוהמיתוס של סיזיפוס, מצהיר כי "ישנה רק שאלה פילוסופית אחת רצינית, והיא איבוד-עצמי-לדעת. לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".
ההלכה היהודית רואה בהתאבדות מעשה אסור. יש מפרשים שמיחסים את המקור לכך בפסוק”וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ” (בראשית,ט',ה') ומיחסים לו משמעות של איסור על אדם לשפוך את דמו שלו.[47] ישנם מפרשים שסבורים שמקור האיסור הוא הדיברלא תרצח ורואים בהתאבדות רצח עצמי.[48]
ביחסה למתאבד, עושה ההלכה הבחנה בין "מאבד עצמו לדעת" שזוכה ליחס שלילי ביותר לבין "מאבד עצמו שלא מדעת" שזוכה ליחס יותר מקבל ואנוס שזוכה לעיתים ליחס חיובי. מאבד עצמו לדעת הוא אדם שהכריז על כוונתו לשים קץ לחייו סמוך לביצוע המעשה ועשה זאת בדעה צלולה. לעומת זאת אדם שלא הכריז על כוונתו זו בסמוך למעשה יחשב לאדם שניתן להטיל ספק בשאלה האם עשה זאת בדעה צלולה או האם התכוון באמת לשים קץ לחייו וההלכה תראה בו כמאבד עצמו שלא מדעת.[49][50] אנוס הוא אדם שנקלע למצב קיצון שלא מותיר לו הרבה ברירה אלא להתאבד כדוגמתשאול המלך שנפל על חרבו כדי שלא ליפול בידי הפלשתים.[51]
חכמי ישראל ביקשו להוקיע את מעשהו של המאבד עצמו לדעת ולכן קבעו כי במתאבד מדעת אין נוהגים דיניאבלות - לא מספידים אותו ולא מתאבלים עליו.[52] המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליושבעה. בימינו בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, מקובל לתת למושג מאבד עצמו לדעת פרשנות מצמצמת וללמד על המתאבד זכות, היכן שניתן, ולהניח כי לקה בנפשו, או שהספיק לחזור בו מכוונתו למות בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.
יש מצבים קיצוניים שבהם התורה מצווה על אדם למות עלקידוש השם ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות:עבודה זרה,גילוי עריות ושפיכות דמים -ייהרג ואל יעבור. בפרוש התוספות למסכת עבודה זרה מצוטטרבנו תם שקובע שמצוה להתאבד אם האדם חושש שלא יעמוד בייסורים וייכנע ללחץ לעבור על איסור המוגדר "ייהרג ואל יעבור".[53]
בימי קדם, הועלתה על נס אגדתחנה ושבעת בניה, שבה שבעת הבנים מסרו את נפשם כדי לא לעבוד עבודה זרה לפניאנטיוכוס המלך הסלווקי ואמם התאבדה מרוב צער. (ספר מקבים ב' פרק ז'). ביהדות אשכנז בימימסעי הצלב אירעו התאבדויות עלקידוש השם. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיוון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים להיהרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחלופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.
הרבשלמה גורן הצדיק מקרים בהם חייל מתאבד כדי למנוע נפילת סודות לידי האויב ומקרים בהם חייל יוצא למשימת התאבדות כדי להציל את חבריו. בישראל המודרנית הועלו על נס סיפורי התאבדות שנתפסו כהרואיים במיוחד: למשל, מגינימצדה,שרה אהרנסון,משה ברזני,מאיר פיינשטיין,אורי אילן.
על פי פרופ'מאיר שורץ בגרמניה הנאצית הממסד הרבני נהג באופן סלחני כלפי מתאבדים, גם משום שהשלטונות הגרמנים תייגו מקרי רצח כהתאבדויות, וגם מתוך התחשבות בתנאי החיים הקשים והבלתי נסבלים של היהודים.
עלאבימלך מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העירתֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רֶכֶב[56] שהושלך לעברו בידי אשה, חשש מהבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו:”וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת” (שופטים,ט',נ"ד). למרבה האירוניה, מאוחר יותר מוזכר אבימלך כמי שנהרג על ידי אשה (שמואל ב',י"א,כ"א).
שאול המלך התאבד פן יפול לידי הפלשתים. התאבדות זו הייתה למטרת קיצור סבלו, כמתואר:”וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי... וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (שמואל א',ל"א,ד'–ה'). בנוסף, בעקבות ביקורו אצלבעלת האוב, ידע שאול עוד מליל אמש שעתיד הוא למות בקרב. יש אומרים שסבר שהפלשתיםיעבירו אותו על דתו, או שיהיהחילול השם מכך שיתעללו בו, ולכן התאבד.[57]
אחיתופל, ככל הנראה, התאבד בחניקה, כשהבין שאבשלום לא הלך בעצתו ודוד יוכל להביס אותו (שמואל ב',י"ז,כ"ג). ייתכן שהוא חשש פן יומת על ידידוד כמורד במלכות ורכושו ילקח לאוצר המלך.[58]
שמשון הפיל על עצמו ועל פלשתים רבים את הבית שבו כבלו אותו לאחר שניקרו את עיניו, באמצעות הפלת עמודי התווך של הבית כפי שמתואר בפסוקים בספר שופטים, פרק ט"ז.
בישראל מתאבדים בממוצע כ-500 אנשים מדי שנה.[3][13][60] מספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי עשרה ויותר משיעור ההתאבדויות בפועל. בשנת2022, נרשמו 6,861 פניות למיון בבתי החולים הכלליים עקב ניסיונות התאבדות, 2,559 גברים ו-4,302 נשים.[61] בקרב צעירים בגילאי 15–24 שיעור הניסיונות גדול פי כמה וכמה. ההערכה היא שמספר ניסיונות ההתאבדות בגילאים האלה גדול פי 100–200 ממספר ההתאבדויות, ורק על מקצתם מגיע דיווח לרשויות.[62] שיעור ניסיונות ההתאבדות ירד בקרב בני הנוער בגיל 15–17 ועלה בשאר הגילים בשנים. 2007-2009 לשנים בהשוואה ל-2016-2018.[63]
על פי נתונימשרד הבריאות, שיטת ההתאבדות הנפוצה ביותר הייתהתלייה או חנק, ולאחר מכן נשק לסוגיו, קפיצה מגובה, ולאחר מכןהרעלה ומינון יתר של תרופות, לפי סדר זה. בקרב המנסים להתאבד, גבוה הרבה יותר שיעור הנוטלים מינון יתר של תרופות.
הגוף המטפל בנושא במשרד הבריאות הוא המועצה הלאומית למניעת אובדנות, בראשות פרופ'גיל זלצמן. הצידוק העיקרי במדינת ישראל לחוק טיפול בחולי נפש הוא מניעת הסכנה שמהווה לעצמו אדם הלוקה בנפשו.
במשך השנים התפרסמו מספר פרשיות שבהם התאבדו אישים בכירים בישראל, לרוב בעקבות לחץ כלכלי או משפטי שפגע בשמם, ולעיתים היו מעורבים גם צדדים משפחתיים או מיניים. נמצא כי לרבים מהמתאבדים בישראל היו מחלות המחזקות נטיות דיכאוניות אובדניות (כמוצליאק וסוכרת), או נטילת סמים ומזון המעודדים נטייה זו. היו גם כמה מקרים בהם המתאבדים רצחו אחרים כנקמה או עונש, ואחר כך נטלו את חייהם עצמם.
זוהירשימת מדינות לפי שיעור ההתאבדות על פי נתונים שלארגון הבריאות העולמי,[64] בה דירוג המדינה נקבע על פי מספר שיעורי ההתאבדות אשר תועדו באופן רשמי כהתאבדות בשנה הזמינה המאוחרת ביותר, עודכן לאחרונה בשנת 2019. הסטטיסטיקות של ארגון הבריאות העולמי מבוססות על דיווחים רשמיים מכל מדינה בהתאמה, על כן, אין הם מדויקים יותר מהרישומים של המדינה עצמה. בהתאם לממצאי הדוח שיעור הגבוה ביותר נרשם בלסוטו (72.14 ל-100 אלף). בין המדינות המפותחות, השיעור הגבוה ביותר הוא בקוריאה הדרומית (28.57 ל-100 אלף).
שכיחות ההתאבדות נוטה להיות בלתי מתועדת בשל לחצים דתיים וחברתיים, וייתכן ובלתי מתועדת כלל באזורים מסוימים. מאחר שהנתונים עשויים להיות מוטים, השוואת שיעורי ההתאבדות בין מדינות שונות תהא לקויה מבחינה סטטיסטית. לדוגמה, ניסיון התאבדות הוא מחוץ לחוק בנפאל, על כן אנשים אשר מנסים להתאבד ונתפסים נידונים למאסר, קנס או שניהם; משום כך, נתוני שיעור ההתאבדות בנפאל קטנים בהשוואה לשכיחותם.
שיעורי ההתאבדות של גברים ונשים הם מתוך אוכלוסיית הגברים הכוללת ואוכלוסיית הנשים הכוללת בהתאמה (כלומר, מספר שיעורי התאבדות הגברים הכולל חלקי אוכלוסיית הגברים הכוללת). שיעור ההתאבדות הכולל מבוסס על מספר ההתאבדויות חלקי האוכלוסייה בכללותה, במקום רק ממוצע שיעורי ההתאבדות של הנשים והגברים, משום שהיחס בין המינים ברוב המדינות אינו 1:1. ה"שנה" מתייחסת לשנה המאוחרת ביותר בו זמינים הנתונים במדינה המסוימת.
הנתונים בטבלאות הבאות מבוססים על הפרסום האחרון של ארגון הבריאות העולמי מ-2019.[65]
מדינות עם שיעור התאבדות גבוה מאד
את שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר במדינה עצמאית מציגהלסוטו, עם ממוצע של 72.44 (גברים ונשים יחד). את השיעור הגבוה ביותר של התאבדות בטריטוריה שאינה מדינה עצמאית מציגהגרינלנד, עם ממוצע התאבדויות של 81.3 לגברים ונשים יחד.
לסוטו:[66] לפי פרסומים מדעיים עדכניים, שיעור ההתאבדות הגבוה במדינה הוא תוצר של שילוב בין מספר גורמים:
א.נישואין בגיל צעיר (גיל העשרה), האשה נדרשת לקחת על עצמה את ניהול המשפחה, גידול הילדים וכדומה, כשהיא עצמה עדיין נערה צעירה. זו אחת הסיבות לכך שבלסוטו בניגוד למרבית מדינות העולם, נשים מתאבדות יותר מגברים.
ב. האיידס, מחלה נפוצה ברבות ממדינות אפריקה, גורם לא רק לחוויית אובדן אלא גם לכך שבן או בת הזוג נותרים לבדם וכל עול הפרנסה וגידול הילדים נופל על הורה אחד.
ג. המצב הכלכלי הקשה, האבטלה, העוני והעובדה שאדם צריך להתאמץ מאד כדי להתפרנס גורמים בתורם לתחושה של חוסר תקווה.
קיריבטי: המחקר[67] מצביע על כך שהתאבדות באיי דרוםהאוקיינוס השקט בכלל ובקיריבטי בפרט היא סוגיה של צעירים בעיקר. חלק מהאיים ובהם קיריבטי סובלים מעלייה מתמדת בגובה פני הים, ההופכת אזורים באיים לבלתי ראויים למגורים עקב הצפות. מציאות זו גורמת לתחושת יאוש וחוסר מוצא, בעיקר אצל צעירים. בנוסף, האיים עוברים שינויים תרבותיים מהירים המגבירים את הלחץ הפסיכולוגי. ההתאבדות מלווה בקרב תושבי קיריבטי בדיכאון וכן בשימוש לרעה בחומרים (אלכוהול בעיקר).
גרינלד: תהליכי שינוי תרבותיים של תרבותהאינואט, קשיי פרנסה (בעיקר בתקופת החורף),בדידות, וכן שינויים באורך היום והלילה האופייניים לאזור הארקטי, כל אלו תורמים לשכיחות גבוהה שלדיכאון עונתי, המלווה ברמה גבוהה מאד של התאבדויות.[68][69]
ישראל: בשנת 2020 התאבדו 437 בני אדם, כאחוז אחד מכלל הפטירות של בני 15 ומעלה. מתוך מספר זה 45 היו ערבים (אצלם ההתאבדות היא בעיקר של בני נוער), ו-392 יהודים. עולים: 11 עולים ממדינות מזרח אירופה התאבדו בשנה זו. בשנים קודמות היה שיעור גבוה יותר של התאבדויות של עולים ממזרח אירופה, וכן מאתיופיה. יש לציין כי שיעור ההתאבדות באתיופיה כמעט זהה לזה שבישראל. לעומת זאת ברוב מדינות מזרח אירופה שיעור ההתאבדות גבוה.
מצב משפחתי: עיקר המתאבדים היו רווקים (גברים) 144 התאבדויות אחריהם נשואים (120 התאבדויות). גם אצל נשים נשמר סדר זה, אך המספרים נמוכים יותר.
אזור גאוגרפי: בתל אביב ובמחוז דרום מתאבדים יותר ממחוזות אחרים בארץ. בירושלים מתאבדים פחות מהממוצע הארצי.
שיטה: השיטה הנפוצה בהתאבדויות בארץ היא תליה וחנק. בשנים האחרונות ניכרת ירידה בהתאבדויות בעזרת נשק חם.
עונתיות: יש שכיחות גבוהה של התאבדויות בחודש מאי, ומעט פחות מכך בספטמבר ומרץ. באוקטובר ודצמבר השכיחות נמוכה יותר. הקבלה ללוח השנה העברי מצביעה על כך שפחות מתאבדים בתקופת חגי תשרי ובחנוכה. השכיחות של התאבדויות גבוהה יותר בסיוון ואייר. מבחינת ימי השבוע שכיחות נמוכה יותר של התאבדויות נרשמה בסופי שבוע, בהשוואה לשאר ימי השבוע.[17]
על פי הידע המדעי כיום, תופעת ההתאבדות ייחודית לבני אדם בלבד, עם זאת, קיימות מיתות משונות של בעלי חיים אשר ניתנות לפירוש כהתאבדות.
הלמינג הוא מכרסם אשר סיפרו עליו בעבר כי הוא נוהג לקפוץ, ללא סיבה נראית לעין, מעבר לצוקים במיןהתאבדות המונית. מיתוס ההתאבדות של הלמינג ניזון מסרט הטבע "White Wilderness" שהופק על ידי אולפנידיסני ב-1958. בסרט נראתה להקת למינגים גדולה "מתאבדת" בקפיצה מצוק אל הים. לימים הסתבר שהסצנה הזאת הייתה מבוימת: למינגים לא חיים כלל באזור בו צולם הסרט (אלברטה שבקנדה), וכמה עשרות למינגים הובאו לאתר ונדחפו לתהום. כאשר צפיפות האוכלוסייה גדלה בטבע, יוצאות להקות למינגים למסע נדודים בחיפוש אחר טריטוריה חדשה. במסע זה עלולות להיספות חיות רבות, חלקן גם בנפילה מצוקים או טביעה במקווי מים שאין הן מצליחות לצלוח. אין המדובר בהתאבדות מכוונת. הלמינגים נעים באזורים שאינם מכירים: אין סימן לכך שהמכרסם ידע מראש שבקצה הדרך מחכה לו תהום או ים. חוש הראיה של הלמינגים חלש מכדי להבחין בין נחל, שניתן לחצות אותו, לפיורד - בו קרוב לוודאי יטבעו. מראה להקות למינגים טובעים בים הזין את המיתוס עוד לפני שדיסני הפך אותו לפופולרי.
חלק מן היונקים הימיים, בעיקר לווייתנים ודולפינים, עולים על החוף וכתוצאה מכך מתים לעיתים קרובות, תופעה המכונההחפת לווייתנים. גם במקרה זה אין כל עדות להתאבדות מכוונת.מיתוס אחר גורס כיעקרב המוקף בטבעת אש יעקוץ עצמו למוות. למיתוס אין בסיס: העקרב אינו רגיש לארס של עצמו. ייתכן שעוויתות זנב עקב התכווצות שרירים מחום המדורה יצרו רושם מוטעה של עקיצה עצמית וכך נולד המיתוס.
לאורך השנים, פורסמו בישראל מחקרים בנושא מהאספקט שלבריאות הנפש. במרכז האקדמי רופין פועל גוף מחקר בשם "המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי".משרד הבריאות מפרסם אחת לתקופה חוברת בשם "אובדנות בישראל" בה מרוכז מידע סטטיסטי על התאבדויות בארץ לאורך השנים.
אחד החוקרים הראשונים שעסקו בחקר האובדנות בעולם היהאדווין שניידמן. הוא הנחיל לתחום מספר מושגי מפתח, בהם "חשיבת מנהרה(אנ')",דפוס חשיבה בו האדם רואה רק פתרון אחד למצוקתו והוא ההתאבדות.
בשנת 1774 יצא לאור ספרו שלוולפאנג גתה, "ייסורי ורתר הצעיר", בו מתואר בחור צעיר המאוהב בנערה המאורסת לאחר ושאינה נענית לחיזוריו, עד שהוא מחליט לשים קץ לחייו. בעקבות גל ההתאבדויות ההמוני של צעירים, נאסר הספר שנים אחדות להפצה. תופעה זו נקראת "אפקט ורתר".
"רומיאו במיטת המוות של יוליה", מאת יוהאן היינריך פוסלי, שנת1809. רומיאו מוצא את אהובתו בתרדמת זמנית, ובמחשבה כי היא מתה, מחליט ליטול את חייו. כשיוליה מתעוררת ומוצאת את אהוב לבה שרוע מת, היא מחליטה גם כן ליטול את חייה.
מֶרְק - המדריך הרפואי השלם, הוצאת כנרת זמורה והד ארצי, 2002, פרק 85, עמ' 411–415.
יוסי לוי בלז,ענת ברונשטיין קלומק, ירי גביעון, אלן אפטר (עורכים),להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער, הוצאת דיונון, 2016. (קישורים להקדמה ולפרק 1 מתוך הספר).
^Proctor, Curtis D.; Groze, Victor K. (1994). "Risk Factors for Suicide among Gay, Lesbian, and Bisexual Youths".Social Work.39 (5): 504–513.doi:10.1093/sw/39.5.504.
^Remafedi, Gary; Farrow, James A.; Deisher, Robert W. (1991). "Risk Factors for Attempted Suicide in Gay and Bisexual Youth".Pediatrics.87 (6): 869–875.
^Hammelman, Tracie L. (1993). "Gay and Lesbian Youth".Journal of Gay & Lesbian Psychotherapy.2 (1): 77–89.doi:10.1300/J236v02n01_06.
^Johnson, R. B.; Oxendine, S.; Taub, D. J.; Robertson, J. (2013). "Suicide Prevention for LGBT Students".New Directions for Student Services.2013: 55–69.doi:10.1002/ss.20040.
^Bagley, Christopher; Tremblay, Pierre (2000). "Elevated rates of suicidal behavior in gay, lesbian, and bisexual youth".Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention.21 (3): 111–117.doi:10.1027/0227-5910.21.3.111.
^Simone, Mark J.; Appelbaum, Jonathan S. (2011). "Addressing the Needs of Older Lesbian, Gay, Bisexual, and Transgender Adults".Clinical Geriatrics.19 (2): 38–45.
^Savin-Williams, Ritch C (1994). "Verbal and physical abuse as stressors in the lives of lesbian, gay male, and bisexual youths: Associations with school problems, running away, substance abuse, prostitution, and suicide".Journal of Consulting and Clinical Psychology.62 (2): 261–269.doi:10.1037/0022-006X.62.2.261.
