השקיה בטפטוף היא שיטתהשקיה שפותחה בישראל, המשחררתמים בטפטוף איטי לשורשי הצמחים, בין אם מעל פני הקרקע או ישירות לאזור השורשים מתחת לפני הקרקע (השקיה תת-קרקעית). המטרה היא לספק את המים ישירות לאזור השורשים ולמזער את ההתאיידות. כבר בזמנים קדומים נעשה שימוש בהשקיה בטפטוף באמצעות כדיחרס שמולאו במים, הוטמנו בקרקע ושחררו את המים באיטיות לקרקע דרך נקבוביות כלי החרס. שימוש בשיטות דומות נעשה בחממות באירופה באמצעהמאה ה-20.
הטפטפת ושיטת ההשקיה המבוססת עליה הומצאו, יוצרו והופצו על ידי המהנדס הישראלישמחה בלאס ובנו ישעיהו בסוףשנות ה-50 ובמחצית הראשונה שלשנות ה-60, כאשר מערכת ההשקיה הניסיונית הראשונה הותקנה על ידם בשנת1959. בסוף שנת1964 ייסדו, יחד עםקיבוץחצרים, את חברתנטפים, אליה העבירו את כל הפעילות העסקית שלהם בתחום הטפטוף, לרבות אפשרות השימוש בפטנטים שלהם. חלק מהותי בפיתוח וקידום התחום והפצתו בכל רחבי העולם מיוחס לפרופ'דן גולדברג מהפקולטה לחקלאות ברחובות.
ישנם הטוענים כי האגרונוםיעקב מוטס הוא בעצם הממציא של הטכנולוגיה, ושמחה בלאס הוא זה שמסחר אותה.[1]
כיום מיוצרות מערכות ההשקיה בטפטוף על ידי חברות רבות בעולם, כאשרישראל נוטלת חלק מרכזי בפיתוח ובייצור. ההמצאה גרמה למהפכה עולמית בשיטות ההשקיה והדישון בחקלאות, והובילה לחיסכון במים ולהגדלת היבולים.
ההתקדמות הגדולה בשיטת ההשקיה בטפטוף התרחשה לאחר התפתחות השימוש בחומריםפלסטיים. שיטת הטפטוף המודרנית מתבססת על העברת המים דרךטפטפות המשחררות אותם לקרקע. הזרם החלש מושג על ידיחיכוך של המים העוברים במסלול ארוך בטפטפת. הפחתת מהירות הזרימה של המים על ידי החיכוך במסלול ארוך אפשרה שיטה יעילה יותר משחרור המים דרך נקבים זעירים, הנסתמים בקלות.
היתרון המשמעותי של טפטפת על פני צינור עם נקבים נובע לא רק ממיעוט סתימות, אלא מחלוקת מים אחידה לאורך השלוחה (צינור הטפטפת). היתרונות מחלוקת המים האחידה רבים: חיסכון במים, מתן כמות מים מדויקת לכלל הצמחים, והחשוב מכולם – יצירת חלקה הומוגנית במועד הקטיף והשבחת איכות הפירות וגודלם – מה שתורם לתשואה גבוהה יותר ואי לכך מגדיל את כדאיות הגידול.
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:השקיה בטפטוף |
צפריר רינת,השקיית אורז בטפטוף - התשובה הישראלית לפליטות גז מתאן, באתרהארץ, 28 בדצמבר 2016
השקיה בטפטוף, דף שער בספרייה הלאומית
