ערך זה עוסק ברבנו אשר בן יחיאל. אם התכוונתם לרבינו אשר בן משולם הכהן מלוניל, מחכמי פרובנס, ראואשר בן משולם הכהן מלוניל. | |
| לידה | 1250 ה'י' האימפריה הרומית הקדושה  קלן,נסיכות הבוחר מקלן |
|---|---|
| פטירה | 1327 (בגיל 77 בערך) ט' בחשווןה'פ"ח כתר קסטיליה  טולדו,כתר קסטיליה |
| כינוי | הרא"ש |
| תחומי עיסוק | רב,ראש ישיבה, דיין, פוסק |
| חיבוריו | פסקי הרא"ש, שו"ת הרא"ש, תוספות הרא"ש, אורחות חיים להרא"ש |
| השתייכות | בעלי התוספות |
| רבותיו | רבי יחיאל אביו, המהר"ם מרוטנבורג, רבי חיים אחיו |
| תלמידיו | בנו -רבי יעקב בעל הטורים בנו -רבי יהודה בן הרא"ש בן אחותו - רבימשה בן אלעזר הכהן מקובלנץ (מחבר ספר חסידים - המשכיל) |
| בני דורו | הרשב"א |
| ילדים | יחיאל בן הרא"ש,יעקב בן אשר,יהודה בן הרא"ש, שלמה בן אשר, משה בן אשר, שמעון |
  | |
רביאשר בן יחיאל (ה'י',1250 –ט' בחשווןה'פ"ח[1],1327, אוה'פ"א[2]), המכונההרא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.
הרא"ש היה חניך בית המדרש שלבעלי התוספות וחכמיאשכנז, ותלמידו שלמהר"ם מרוטנבורג. בבגרותו היגר לספרד והקים את בית מדרשו בטולדו. בכך היה לממזג בין מסורת הלימוד והפסיקה האשכנזית ובין המציאות הקהילתית בספרד ובתי המדרש שלה. בספרד שימשאב בית דין,ראש ישיבה, והשיבתשובות רבות לשואלים, שכונסו בקובץשו"ת הרא"ש. חיבורו המרכזי הואפסקי הרא"ש, חיבור הלכתי על מסכתותהתלמוד הבבלי המתבסס עלהלכות הרי"ף ומוסיף עליהם את פסקיהם שלבעלי התוספות. מלבד זאת חיבר הרא"שתוספות (תוספות הרא"ש), פירושים לתלמוד וחיבורים נוספים.
השפעתו על פסיקת ההלכה לדורות הרבים הייתה מכרעת. בנו, רבייעקב בן אשר היה מחבר ספר ההלכהארבעה טורים שהתפשט ברוב קהילות ישראל, והוא התבסס רבות על פסקי אביו הרא"ש. בנוסף, רבייוסף קארו בחר בו כאחר משלושת הפוסקים המרכזיים (לצד הרי"ף והרמב"ם) שעליהם השתית את חיבורושולחן ערוך, שהפך לספר ההלכה המרכזי בעם ישראל.
הרא"ש נולד באשכנז, כיוםגרמניה, בשנתה'י'. אביו רבייחיאל בן אורי היה גדול בתורה והיה מתכתב בהלכה עם גדולי דורו. מלבד זאת היה ידוע בחסידותו המופלגת ונמנה ביןחסידי אשכנז. החכם המפורסם רביאליעזר בן נתן (הראב"ן) היה בין אבות אבותיו[3].
בראשית ימיו למד הרא"ש אצל אביו רבי יחיאל. בהמשך החל ללמוד בישיבתו של המהר"ם מרוטנבורג, שהיה הפוסק החשוב והבלתי מעורער באשכנז באותה התקופה, ועד מהרה הפך לתלמידו המובהק. בין הרב והתלמיד שררו יחסי הערכה וחיבה הדדיים, והם עמדו תכופות בחלופת מכתבים הלכתית. במהלך השנים הפנה הרא"ש עשרות שאלות בהלכה אל המהר"ם, וזה השיב לו עליהם בכבוד גדול ובהערכה. על ההערכה הרבה שרכש המהר"ם כלפי תלמידו הנאמן ניתן ללמוד מאחת התשובות ששלח לו, שבה הוא פותח בהפלגת שבחיו:
כל דתיליד ליה אימיה כמוך תלד, יניק וחכים, דורש ומסכים, סוגר ומקליד, כל קמחא קמח, וקמחא דאמך סולת מנופה כשלג וכגליד, דעת שפתיך בהיר צח ונהיר, בלא לקוי וחליד, לפיד שלהבת אהבתך כאש לפידות ולפיד, אף על פי שהשמים ביני ובינך כרשפי חבתך לבי יסליד, אלופי ומיודעי מורי הרב רבי אשר שיחיה, אשר מדי דברי בך ברוך לקחתיך ולא אשיב עד אם ברכתיך.
במכתב אחר מבקש המהר"ם מתלמידו להתפלל בעדו שיבריא מחוליו "ומובטחני בתפילתך זכה שתעשה פירות ופירי פירות".
בשנת ה'מ"ו (1286) נכלא רבו מהר"ם באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה.רודולף הראשון, מלך גרמניה, תבע מהיהודים סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, והרא"ש ערב להבאת הכסף ואסף את דמי הכופר. בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל בשל סירובו של המהר"ם שיפדוהו בסכום כזה, מה שיגרור ניסיונותסחיטה נוספים מצד השליטים, זאת, על פי ההלכה ש”אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן” (משנה,מסכת גיטין,פרק ד',משנה ו').
פרנסתו הייתה בהלוואה בריבית לגויים[4], ונראה שמצבו הכלכלי היה טוב. לאחרמאסרו של רבו, ובייחוד לאחר פטירתו בכלאו, ירש הרא"ש את מקומו בהנהגה בוורמס, ונעשה לגדול הדור באשכנז.
בקיץ 1298 פרצו באשכנזפרעות רינדפלייש. בפרעות הושמדו כ-146 קהילות, ונהרגו אלפי יהודים, בהם רבימרדכי בן הלל, קרובו וחברו של הרא"ש מישיבתו של מהר"ם מרוטנבורג, יחד עם אשתו וחמשת ילדיו. בשל ההחמרה במצבם המדיני של יהודי אשכנז ובשל החשש שגורלו יהיה כגורל רבו המהר"ם, החליט הרא"ש לעזוב את ארץ מולדתו ולעבור למקום אחר. על פי מסורת אחת דרש המלךאלברכט (יורשו של רודולף הראשון) מהרא"ש לפרוע את סכום הכסף שערב עליו לשם שחרורו של מהר"ם מרוטנבורג, ובשל כך הוא ברח. מסורת דומה מביא המהרש"ל ולפיה שמע הרא"ש כי בכוונת הקיסר לתפוס אף אותו ובשל כך התכונן לבריחה[5]. במשך מספר שנים ניסה לסייע בשיקום הקהילות שנפגעו בפרעות רינדפלייש, ואז בשנתה'ס"ג (1303) מצא שעת כושר לעזוב את גרמניה וברח עם בני ביתו לפרובנס, מעבר שרושש אותו כספית. הרא"ש עבר טלטולים רבים, והגיע לספרד בסתיו של שנתה'ס"ה (1305). הקהילות בספרד קיבלו אותו בכבוד גדול. על פי המקורות מאותה תקופה "חכמתו ויראתו האירו פניו" והיה נראה "כמלאך ה' צבאות"[דרוש מקור] באחד מטלטוליו הגיע למקום מושבו שלהרשב"א בברצלונה, שאף הוא קיבלו בכבוד גדול, וקרא לקהילות ספרד לנהוג בו בכבוד גדול[6].
ראשי קהילתטולידו (טוליטולה) הזמינו אותו להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולידו, מינוי המעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד.
הימצאותו של הרא"ש בספרד יצרה תקדים מעניין של חכם אשכנזי מהראשונים המכיר היטב גם את דרכיהם ומנהגיהם של הספרדים. יוקרתו בעיני הממשל הייתה אף היא גדולה, והשלטונות אמנם התייעצו עמו בענייני משפט.
הרא"ש נפטר ונקבר בטולדו. ישנם מקורות סותרים בנוגע לשנת פטירתו. רבימנחם בן זרח מציין את שנתה'פ"א ורביאברהם זכות נוקב בתאריךט' בחשווןה'פ"ח. הסתירה נידונה רבות בין החוקרים, ומסקנתו שלשמחה עמנואל היא שהרא"ש נפטר כנראה בשנתה'פ"א, או אולי בראשיתה'פ"ב.[7] על מקום קבורתו נכתב: "האבן הראשה תשואות חן חן לה" (על פי לשון הפסוק בזכריה[8])[9].שד"ל בספרו "אבני זיכרון"[10] שיער כי הסיבה שלא הוספו תהילות ותארים למצבתו של הרא"ש, היא משום שבלאו הכי היה מפורסם, ודי בכך שנרמז שמו בכיתוב:אבן הראשה: מקום קבורת הרא"ש,חן לה: הגימטריה של שנת פטירתו -ה'פ"ח (1328). אולם לפי מה שרבייוסף הכהן הרופא כותב בספרועמק הבכא[11] כי בעקבות ציוויו של רבייצחק די ליאון בחלום לאשתו, חרשו את קברו יחד עם קברי הרא"ש,רבנו יונה ועוד, ושוב לא נודע מקום קבורתם (ככל הנראה למנוע התעללויות בעצמותיהם), מובן טעם העלמת שמו ממצבתו, ואף זה עולה יפה עם הרחבת לשון פסוק המקור: "והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".
בנו הנודע ביותר הוארבי יעקב בעל הטורים. בנים נוספים שהיו לו הם רבייהודה, ממלא מקום אביו בטולידו ובעלשו"ת "זכרון יהודה", רבייחיאל (בנו הבכור), רבי שלמה החסיד, רבי משה ועוד.
על אף שהגיע מאשכנז, תפס הרא"ש מקום מרכזי גם במסורת הפסיקה הספרדית, ולאחר מותו ביקשו אנשי טולידו לקבוע הלכה כמותו אף במקומות בהם חלק על הרמב"ם[12], אלא שבנו רבי יהודה התנגד לכך. עדות נוספת לחשיבותו בקרב חכמי המסורת הספרדית ניתן למצוא בכך שרבייוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" בחר בו להיות אחד משלושת עמודי ההוראה שעל פיהם הוא פוסק, לצד הרמב"ם והרי"ף שעל פי ספריהם פסקו הלכה בספרד עד לימי הרא"ש[13].
ערך מורחב –פסקי הרא"שיצירתו החשובה ביותר, שנכתבה לקראת סוף ימיו[14], כוללת דיון בקטעיתלמוד ופסיקת הלכה. חיבורו מבוסס על דבריהרי"ף עם הוספות מדברי התוספות ומשלו. יצירה זו מודפסת בסוף ספרי התלמוד בדפוס וילנה. מפני שהרא"ש כתב את פירושו ופסקי ההלכה שלו על הרי"ף, במהדורות מסוימות הודפסו דברי הרי"ף והרא"ש ביחד בתור פסקי הרא"ש. החיבור היה נלמד רבות גם בפני עצמו מבלי להזדקק לתלמוד או לרי"ף, ולעיתים קרובות הוצמד לו פירוש רש"י. פסקי הרא"ש נכתבו לאחר מעבר הרא"ש לספרד.[15]
לחיבור זה נכתבו לאורך הדורות מספר פרושים והגהות (כדוגמתהגהות אשרי). רבייוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס לשולחן ערוך, יחד עם פסקיהרמב"ם והרי"ף. נכתבו פרושים רבים לדבריו, המרכזיים שבהם נכתבו על ידי התוספות יום טוב, ואחרים על ידי רבישמואל קאיידנובר, רבינתנאל וייל. כמו כן נכתבו עליו הגהות שלהב"ח ושלהגר"א.
הרא"ש כתב גםתוספות על התלמוד, המבוססות עלבעלי התוספות הקדומים, כמור"י הזקן ורבישמשון משאנץ. החוקרים חלוקים בדעתם על מידת העצמאות של הרא"ש בעריכת התוספות שהיו לפניו. יש אומרים שתוספותיו אינן חיבור מקורי, כתוספותרבנו פרץ ורביאליעזר מטוך, אלא הרא"ש העתיק מהתוספות שהיו לפניו כמעט ללא שינוי[16]. אחרים ביקרו את הגישה הזו, על סמך השוואה בין תוספות הרא"ש עלמסכת פסחים לבין מקורותיו, וקבעו שהרא"ש עיבד את החומר שהיה מונח לפניו, בהוספות השמטות ושינויי ניסוח, לא פחות משאר עורכי התוספות[17]. לחיבור ישנם מספר מהדורות חלקם ארוכות ומפורטות וחלקם מקוצרות. החיבור נכתב כהכנה למעבר הרא"ש לספרד אך נוספו לו הרבה פרטים גם לאחר המעבר לספרד.[15]
במהדורות ש"ס וילנא מודפס פירושו למסכת נדרים. פירוש זה קצר באופן משמעותי ביחס לפירושהר"ן. כמו כן, נדפס במהדורות הש"ס פירושו למסכת נזיר.
הרא"ש חיבר פירוש למשנה. קטעים מפירושו לסדר זרעים נדפסו בש"ס וילנא כהערות לפירוש הר"ש משאנץ (מלבד הפירוש לכמה פרקים במסכת כלאים). במהדורות חדשות רבות הוא מופיע בשלמותו. פירוש זה מבוסס ברובו על פירושהר"ש משאנץ.
ערך מורחב –שו"ת הרא"שהרא"ש כתב תשובות רבות לשואליו והם קובצו ב"שאלות ותשובות הרא"ש". הגיעו לפתחו שאלות כה רבות, עד שבשלב מסוים הגביל את המענה לדיינים ורבנים בלבד[18]. לשו"ת הרא"ש ישנה עריכה ייחודית המבדילה אותו מיתר תשובות הראשונים, בכך שהתשובות נערכו בקבצים פנימיים (המכונים "כלל") לפי נושאים, ותחת הכותרת "כלל" נתקבצו מספר תשובות העוסקות באותו נושא, למרות היותן לשואלים שונים ובתקופות שונות.
כתב גם פירוש לתורה אשר לוקט בספר "הדר זקנים" יחד עם פירושהתוספות על התורה ועל פירושרש"י.
בין כתביו נמצא גם חיבור בענייני מוסר ויראת שמים הנקרא בשם "אורחות חיים". חיבור זה תורגם ליידיש על ידי הרביום-טוב ליפמן הלר, וזכה לפירושים רבים. מהם של הרבמנשה קליין[19], של הרבחיים קניבסקי, ושל הרבמשה שטרנבוך[20].
על אף שהשתייך כאמור למשפחה של חסידי אשכנז, לא ברור האם אכן ראה עצמו מחויב להוראותיו של רבייהודה החסיד.
ערך מורחב –בשמים ראששאול ברלין הוציא בשנתתקנ"ג ספרשו"ת הנקרא "בשמים ראש" וטען שהוא קובץ תשובות הרא"ש שנערך בידי חכם מימי הבית יוסף. לצד תשובות הלכתיות רגילות, הכיל הספר גם דעות הקרובות לרוח ההשכלה, ועל כן נטען שברלין זייף אותו, אולם רבנים אחרים עשו בו שימוש הלכתי. הדעה המקובלת בימינו היא שספר זה זיוף גמור שנוצר על ידי ברלין במאה ה-18, אך יש עדיין הסוברים שאכן הרא"ש כתבו, ורק אחדות מהתשובות מזויפות. למעשה נוטים רוב פוסקי ההלכה לתת לספר זה מעמד הלכתי מסוים, אך לא מצד זהות הכותב אלא מצד התוכן הכתוב[21].
באחד מוויכוחיו בהלכה התנצל לפני זה שעמו התווכח:
מעיד אני שמים וארץ שאיני חוקר וחופש (ומחפש) וחוטט (ומחטט) לבטל דבריך, אך אם הייתי יכול לקיימם, היו חביבים עליי מאוד. אך מה אעשה, תורתנו תורת אמת, ואין אדם רשאי להחניף בה
—שו"ת הרא"ש כלל מו סימן ב
לעיתים הגיע לחריפות גדולה מאוד באכיפת דעותיו. כאשר החליט רבה של עיר אחת לאסור על שימוש בעירוב חצרות המקובל בקהילות ישראל, האשימו הרא"ש שמאחר שיהודים יטלטלו בכל זאת, הוא גורם בכך שיחללושבת. הוא דרש”שינהגו בו נידוי באותו המשוגע”, ואם לא יחזור בו,”ידונו אותו למוות בדיןזקן ממרה”[22].
בתקופתו של הרא"ש כבר התפשט מאוד חיבורו הגדול של הרמב"םמשנה תורה. אנשים רבים, בהם גם רבנים ומורי הוראה, ראו פחות ופחות צורך לעיין יותר בתלמוד לשם פסיקת הלכה והיו מסתמכים על ספרו המקיף של הרמב"ם. כנגד עמדה זו יצא הרא"ש חוצץ:
וכן טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינן בקיאין בגמרא, לידע מהיכן הוציא דבריו, טועין להתיר האסור ולאסור את המותר... אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראיה, וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, שאם אינו בקי בגמרא, אין מבין דבר לאשורו ולאמתו, ויכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות, אם לא שימצא ראיה בגמרא.
—שו"ת הרא"ש כלל לא סימן ט
נקודה חשובה שבה חלק על הרמב"ם היה בזכותה של אישה לתבועגט בטענה שאינה חפצה בבעלה עוד. בעוד שהרמב"ם מצא זכות כזו, הרא"ש סבר שאין לעשות זאת לכתחילה מכיוון שפוסקים אחרים חלקו על דעת הרמב"ם, מחשש לגט מעושה שעלול להתיר אשת איש, וכן מחשש שהאישה תובעת גט מכיוון שנתנה עיניה באחר. עם זאת, סבר שאלו שסמכו על הרמב"ם "מה שעשו עשוי"[23].
בוויכוח שבין מצדדימורשתו הרציונלית של הרמב"ם לבין מתנגדי הפילוסופיה נקט עמדה חד משמעית בעד האחרונים, והצטרף לחרם של הרשב"א על לימוד החוכמות בידי צעירים מתחת גיל 25.
בפסיקתו סבר שרק על התלמוד אין לחלוק, אולם פסקי הגאונים אינם מחייבים, אם לפוסק יש ראיות מן התלמוד כנגד דעתם, וראיות אלו התקבלו על דעת חכמי דורו. בכך הייתה שיטתו מנוגדת לזו של פוסקים אחרים בני זמנו[24].
אחד מפולמוסיו הגדולים היה סביב שימוש בתקנות הקהל שנכתבו בערבית. הרא"ש לא ידע ערבית ספרותית, אך התעקש שרב כוחו, כמי ששולט ביצירה התורנית, לפסוק במשפטים הקשורים אליהן (אחרי שיתורגמו עבורו), מכוח מי שבקיא בקיאות גדולה בערבית ויכול להעמיק בעיון בלשון התקנות, אך אינו בעל שליטה במקורות ההלכתיים.[דרוש מקור]
| תקופת חייו של הרב רא"ש על ציר הזמן |
|---|
 |
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון:רא"ש |
 ציטוטים בוויקיציטוט:אשר בן יחיאל |
 טקסט בוויקיטקסט:שו"ת הרא"ש |
| טקסט בוויקיטקסט:מחבר:רא"ש |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:רא"ש |
אשר בן יחיאל (1250-1327), דף שער בספרייה הלאומית| אנציקלופדיות | |
|---|---|
בקרת זהויות |