הסרט הופק בשיתוף פעולה אירופי ביןצרפת (חברת ההפקות הגדולה "קנל"),בריטניה,גרמניה (בה צולם חלק מהסרט) ופולין. המפיקים היו הצרפתים אלאן סארד, רוברט בנמוסה ופולנסקי עצמו[2]. הסרט זכה להצלחה גדולה הן בביקורות והן בקופות, גרף למעלה מ-120 מיליון דולר ברחבי העולם וזכה בשלושהפרסי אוסקר.
בתחילת הסרט נראה ולדיסלב שפילמן (אדריאן ברודי),פסנתרןיהודי מוורשה, מנגן ברדיו הפולני, כשהגרמניםמפציצים את ורשה וכובשים אותה. במהלך הסרט שפילמן עד לשינוי היחס ליהודים בפולין - גנבת רהיטים וכסף, איסור על כניסת יהודים למקומות שונים והתעמרות ביהודים ללא סיבה.
בזמן זה שפילמן מתקשה להתרגל להפיכתו לאזרח סוג ב' ונלחם בגזרות, לעומת אביו (פרנק פינלי) למשל, שנוקט גישה פחות לוחמנית. אבל למרות הגזרות שפילמן ומשפחתו עדיין מלאים בתקווה כי הם שמעו ברדיו שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה עלגרמניה, והם מצפים שהמצב ישתנה במהרה.
הנאצים מטילים גזרות נוספות על היהודים, שכוללות חובת ענידתסרט לבן שעליו מצוירמגן דוד על זרוע היד, במשך כל הזמן שבו היהודים לא נמצאים בביתם, ובהמשך הם פוקדים על היהודים לעבור אל הגטו, כדי שלא יתערבבו עם האזרחים "סוג א'" לראייתם.
בעקבות המעבר לגטו והתעמרות הנאצים ביהודים - שכללו הרג בפומבי וגזל רכושם, היהודים מנסים למכור חלק מחפציהם כדי שיוכלו לכלכל את עצמם, וחלקם מקבצים נדבות. בתחילת החיים בגטו היהודים מנסים לחזור לשגרה ולהתרגל למגורים המצומצמים, לעבודות החדשות ולהגבלות החדשות, והנאצים מקימיםכוח שיטור יהודי הכפוף ליודנראט, שבסמכותו לקבוע מי יישאר בגטו ומי יגורש למחנות עבודה.
באותו הזמן שפילמן עובד כפסנתרן בבית קפה קטן - שינוי דרסטי של מעמדו כנגן ברדיו, שהיה המדיום השולט באותו הזמן, ושאר בני משפחתו זוכים לרישיונות עבודה ומנסים לכלכל את עצמם על ידי מיון ביזת הנאצים. הניסיון שלהם להמשיך בצורה נורמלית עד כמה שאפשר נקטע ב-16 באוגוסט1942 כשהם מובלים לכיכר שלידתחנת הרכבת כדי להישלח למחנות עבודה. כשהם בכיכר מתפתח דו-שיח האם למות גאים על ידי תקיפת החיילים הנאצים, או ללכת למחנה העבודה, שבו, הם מבינים, ימותו הזקנים, הנכים והילדים, כי הם לא מתאימים לעבודה מאומצת.
לבסוף משפחתו הולכת למחנה אבל אחד משוטרי המשטרה היהודית בגטו, מכר ותיק של שפילמן, מוציא אותו מהטור ומציל אותו. שפילמן מתחזה לאחד מנושאי אלונקות המתים כדי שהנאצים לא יבחינו בעזיבתו את הטור, וחוזר לגטו שאותו הוא מוצא ריק - מלא בפגרי אדם וברכוש שזרוק ברחוב, אבל מגלה קבוצה יהודית במסתור בגטו ומצטרף אליה. בהמשך שפילמן מצטרף למספר יהודים שעובדים בעבודת כפיים מאולצת בגטו ולומד על התוכניות של הגרמנים להרוג את כל היהודים, ועל התוכניות של היהודים בגטו ומחוץ לו, ללחום בחזרה. שפילמן מחליט לעזור למחתרת נגד הנאצים ומבריח נשק לתוך הגטו.
לפני שמרד היהודים בנאצים מתחיל, שפילמן מחליט לצאת מהגטו ונעזר בידידהנוצרייה (אמיליה פוקס) שנעזרת בחבריה כדי לספק לו מזון ומקום להתחבא בו מפני הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. שפילמן מועבר ממקום למקום כל כמה זמן, והאנשים שמחביאים אותו מספקים לו חדשות ושמועות - למשל שהרכבות מלאות האדם מוורשה מגיעות למחנהטרבלינקה וחוזרות ריקות, שרכבות מזון לא נכנסות לשם ושלתושבים לא נותנים להתקרב למחנה, ומזה הם מבינים שזהמחנה השמדה, ונודע לשפילמן שמתוך כחצי מיליון יהודים בגטו ורשה נותרו רק כ-60,000 יהודים שרובם צעירים.
שפילמן לא יכול להאזין לרדיו מכיוון שלפעמים הוא מוחבא בבית דירות שמאוכלס בלא-יהודים, והחוסר במסמכי זיהוי בנוסף למצבו הבריאותי יסגירו במהרה שהוא "לא שייך" למקום.
יום אחד שפילמן רואה טייסת שלבעלות הברית ובהמשך הזמן שומע שמועות על התקדמות הכוחות לתוך גרמניה, ומפתח אופטימיות.
ב-19 באפריל1943 פורץמרד גטו ורשה שעליושפילמן משקיף בתקווה, בגלל הצלחות קטנות של היהודים, אבל לבסוף בגלל העליונות הצבאית של הנאצים הם הורסים את הבית שמהווה את מרכז ההתנגדות, ושפילמן רואה את היהודים קופצים מהחלונות בקומה העליונה מפחד מהאש שפושטת בבניין, וכדי שלא יתפסו חיים.
בעקבות גילויו באחת מדירות המסתור הוא משנה את מקום המחבוא שלו לאזור שמשקיף על בית חולים שמטפל בנאצים שנפגעו במלחמה ובמרד. בדירה יש פסנתר והוא מזיז את ידיו מעליו כאילו הוא מנגן, אבל לא נוגע בקלידים מחשש שיתפסו אותו - את המוזיקה הוא שומע בראשו, וכך מעביר את הזמן.
בהמשך מצבו מורע בגללתת תזונה ובנוסף משום שחלה בחצבת. שפילמן נבדק על ידירופא ילדים שהוא ידיד של המחתרת ומבשר לו שהוא יחיה. חבריו מאכילים אותו ומחזירים אותו למצב בריאותי סביר, ומדווחים לו על התקדמותבעלות הברית שהגיעו לצרפת ועל התקדמות הרוסים לגרמניה שאותה הם מפציצים כל לילה.
ב-1 באוגוסט1944 פותחתהמחתרת הפולנית במרד ורשה, והאזור שבו גר שפילמן מופגז על ידיטנק גרמני, וכשהוא מנסה לברוח הנאצים שמים לב אליו והוא מחליט להסתתר בבית החולים נטוש. בעקבות החרבה שיטתית של הבניינים בשכונה על ידי הנאצים, בהתאם למדיניות ה"אדמה החרוכה", שפילמן בורח לגטו ההרוס ומסתתר בו.
שפילמן מגלה שכל הבניינים בגטו הרוסים ושאין שם נפש חיה, וכמעט כל דבר בעל ערך כבר נמכר או נלקח על ידי הבעלים, או נשדד - כולל האוכל. במהלך חיפוש אוכל ללא הצלחה רבה, קצין גרמני (השחקןתומאס קרצ'מן בתפקיד הקציןוילם הוזנפלד) מגלה אותו ושואל את שפילמן מי הוא, וכשהוא מגלה ששפילמן פסנתרן הוא מבקש ממנו לנגן על הפסנתר שבבית הנטוש. בתחילה שפילמן חרד מהסיטואציה, אך בהמשך הוא מתרצה ומנגן להוזנפלד את הבלדה מס.1 של שופין. שלישו של הוזנפלד, המחכה בחוץ, לא חושד, מפני שערב קודם הקצין גילה את הפסנתר וגם ניגן עליו. הקצין מחליט לעזור לשפילמן ולספק לו מזון טרי, בזמן שהבניין הופך למפקדה של הצבא הנאצי. הוא מעודד אותו להחזיק מעמד עוד קצת שכן הרוסים כבר ניצבים עלנהר ויסלה. כשהגרמנים נסוגים מפני התקדמותהצבא האדום, הקצין נותן לו את המעיל שלו כדי לחמם אותו, ונפרד ממנו לשלום.
לאחר זמן קצר שפילמן רואה את הצבא הפולני שמתקדם דרך הגטו ויוצא לחבק אותם, אבל בגלל מעיל הצבא הנאצי שעליו הם יורים, עד שהוא מזדהה כפולני.
הקצין הגרמני שנמצא במחנה שבויים של הצבא האדום, פונה מעבר לגדר ליהודי שציין את היותו נגן כינור, ומבקש ממנו למסור הודעה לשפילמן, בתקווה שיגמול לו טובה, ויעזור לו להשתחרר. בינתיים חוזר שפילמן לנגן ברדיו וורשה, וכשהכנר מוסר לו את המידע, שניהם מגיעים למקום, אבל המחנה כבר פורק ושפילמן לא מצליח לאתר את הקצין השבוי.
בסיום הסרט מופיעה שקופית שמציגה שמו של הקצין הנאצי -וילם הוזנפלד, ומידע לפיו מת בשנת1952, עדיין כשבוי. בנוסף מציינים ששפילמן המשיך לגור בוורשה עד גיל 88 שבו הוא נפטר בשנת 2000.
ולדיסלב שפילמן, יליד1911, המשיך לחיות בוורשה כפסנתרן ומלחין. הוא נפטר ב-6 ביולי2000, לפני שהסתיימה הפקת הסרט. לדעתו האדם המתאים ביותר להפקת הסרט הוארומן פולנסקי, ניצול שואה בעצמו שאיבד במהלכה את אמו וכמה מקרוביו. פולנסקי אף הכניס לסרט מוטיבים אותנטיים אישיים מחייו, כגון המשפט שאומר יצחק הלר לשפילמן, "אל תרוץ", בסצנה שבה הוא מוציא אותו מטור לעלייה לרכבת שתיקח אותו למחנה השמדה[3].
כדי לבטא את התקופה ואת הסבל הרב בפולין הכבושה, פולנסקי השתמש בתפאורה ובלבוש המדויקים לאותה תקופה, ולימד את השחקנים את נורמות ההתנהגות שרווחו באותה תקופה.בנוסף, כדי להדמות לשפילמן שהוא גיבור הסרט,אדריאן ברודי הכין את עצמו לתפקיד זמן רב - הוא הכניס את עצמו למשטרדיאטה קפדני והוריד 14 ק"ג. כדי להרגיש את חוסר האונים והדלות המחפירה של שפילמן ברוב תקופת המלחמה הוא מכר את דירתו ומכוניתו ולא צפה בטלוויזיה במשך תקופה ארוכה.
הקרנת הבכורה הבינלאומית הרשמית של הסרט נערכה ב-1 באוקטובר 2002, בסינמטק תל אביב. בנוכחותם של פולנסקי, השחקן הראשי אדריאן ברודי, השחקנית ג'סיקה קייט מאייר ומפיק הסרט רוברט בנמוסה[4]. במהלך הביקור בישראל לרגל הקרנת הסרט, התרגש פולנסקי למצוא את שמותיהם של בני משפחתו בארכיוןיד ושם[5]. בעקבות הסרט זכה פולנסקי בפרס אוסקר הראשון שלו.
הסרט התקבל בצורה מאוד חיובית, ולפי אתר הביקורות "Rotten Tomatoes" הוא קיבל ציון של 95% מתוך 100% בהתבסס על כלל המבקרים, ו94% מתוך 100% בהתבסס על המבקרים הכי מצליחים ומקצועיים (Top Critics)[7]. גם בישראל זכה לתגובות נלהבות מצד המבקרים[8].
