 | |
 | |
| תדירות | שבועון |
|---|---|
| סוגה | מגזין פוליטיקה, חברה, הומור, תרבות |
| פורמט | טבלואיד |
| מו"ל | קונדה נאסט |
| מייסד | Harold Ross,Jane Grant |
| עורך ראשי | דייוויד רמניק |
| תאריכי הופעה | 1925–הווה (כ־100 שנה) |
| שפה | אנגלית |
| מערכת | ניו יורק |
| תפוצה | 1,236,041 (2017) |
| מדינה | ארצות הברית |
| ISSN | 0028-792X |
| http://www.newyorker.com | |
  | |
הניו יורקר (באנגלית:The New Yorker) הואשבועון היוצא לאור בניו יורק ומפרסם כתבות,ביקורות,מסות,שירה, וסיפורת. כתב העת מופץ כיום בכמיליון עותקים, 47 פעמים בשנה, עם חמש מהדורות נרחבות יותר המכסות תקופות של שבועיים.
אף שסקירותיו ורשימות האירועים שלו נוטות להתמקד בחיי התרבות של העירניו יורק, יש לניו יורקר קהל קוראים נרחב גם מחוץ לעיר. הוא נודע בעיסוקו הייחודי בתרבות הפופולרית של ארצות הברית, גם זו החורגת מהזרם המרכזי; בתשומת הלב שלו לסיפורת מודרנית ובהכללת סיפורים קצרים וביקורות ספרותיות; בבדיקת עובדות יסודית ובעריכה קפדניות; בסקירת הפוליטיקה העולמית וסוגיות חברתיות, ובקריקטורות המפורסמות שלו, המפוזרות ברחבי כל גיליון.
הופעת הבכורה של הניו יורקר הייתה ב-17 בפברואר1925, עם מהדורה נוספת ב-21 בפברואר. הוא נוסד על ידי הרולד רוס ורעייתו ג'ין גראנט, כתבתהניו יורק טיימס. רוס רצה ליצור כתב עת עםהומור מתוחכם - בניגוד לנדושות של פרסומים הומוריסטיים אחרים כמו Judge, בו הוא עבד, אולייף. רוס נכנס לשותפות עם היזם ראול ה. פליישמן לייסוד את בית ההוצאה לאור F-R. רוס ערך את כתב העת עד למותו בשנת1951. בשנים הראשונות והלא-יציבות לקיומו התגאה כתב העת בתחכום הקוסמופוליטי שלו. כבר בגיליון הבכורה שלו הוא כתב בגאון: "אנו מצהירים שהוא לא נערך עבור האישה הקשישה מדובוק".
למרות שהמגזין מעולם לא איבד את מגע ההומור שלו, הוא ביסס עצמו כבר מימיו הראשונים כבמה לעיתונות רצינית ולסיפורת. זמן קצר לאחר תוםמלחמת העולם השנייה התפרסמה מסתו של ג'ין הרשיהירושימה, על פני גיליון שלם. בעשורים שלאחר מכן פרסם כתב העת סיפורים קצרים מפרי עטם של כמה מהמכובדים שבסופריהמאה העשרים והמאה העשרים ואחת; בכללם: אן ביטי, ג'ון שיבר,אליס מונרו,הארוקי מורקמי,ולדימיר נבוקוב, ג'ון אוהרה,פיליפ רות,ג'רום דייוויד סלינג'ר, אירווין שואו,ג'ון אפדייק, א.ב. וייט וריצ'רד ייטס. פרסום סיפורה שלשירלי ג'קסון "הלוטו" זכה ליותר מכתבים מכל סיפור אחר בהיסטוריה של הניו יורקר.אמילי האן כתבה מאמרים עבור כתב העת לאורך קרוב ל-70 שנה, החל מ-1929 ועד 1996, בהם תיארה את קורותיה במסעותיה בעולם.
בעשורים הראשונים לקיומו פרסם לעיתים המגזין שניים עד שלושה סיפורים קצרים בשבוע, ובהמשך הואט הקצב לכדי סיפור אחד לגיליון. הסיפורת בכתב העת, אופייה משתרע מסיפורים משפחתיים בעלי התבוננות העצמית כגון אלה של ג'ון אפדייק, לסוריאליזם כזה שביצירתו של דונלד בארתלם; מדיווחים קהילתיים של חיי ניו יורקים נוירוטיים, לסיפורים הממוקמים בטווח רחב של אתרים ועידנים ומתורגמים משפות רבות.
המאמרים העיקריים והעיוניים (שעל פי רוב הם חלק הארי של תוכן כתב העת) ידועים ככוללים מערך אנין של נושאים. בין היתר נכללו בשנים האחרונות נושאים כמו האוונגליסט המוזר קרפלי דולר,תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, וכתבת פרופיל עלאברהם בורג.
כתב העת ראוי לציון בשל מסורות העריכה שלו. במדור "פרופילים" הוא נוהג מזה שנים לסקור של דיוקנאות של אנשים ידועים, ובין אלה נכללוארנסט המינגוויי, הנרי הלוס,מרלון ברנדו, המסעדן ההוליוודי הנסיך מיכאל רומנוב, הקוסם ריקי ג'י והמתמטיקאים דייוויד וגרגורי צודנובסקי. מדורים ותיקים אחרים כוללים את "מה מתרחש בעיר" - תרשים אירועים תרבותיים ובידוריים בעיר ניו יורק; ו"שיחת העיר" - אסופת קטעים קצרים, תכופות הומוריסטיים, אירועים גחמניים או משונים בחיי העיר ניו יורק הנכתבים בסגנון קליל, אף שבשנים האחרונות חלק זה תכופות כולל פרשנות רצינית. לאורך שנים שובצו במגזין קטעי עיתונים המכילים טעויות משעשעות, משמעויות שלא התכוונו אליהן או מטאפורות לא-מוצלחות, בצד מענה שנון. למרות כמה שינויים, שמר כתב העת במהלך העשורים לקיומו על רבים ממאפייני חזותו המסורתית: הדפוס, העיצוב, השער, ועבודות האומנות שבו.
יורשו של רוס היהויליאם שון (1951–1987) ואחריורוברט גוטליב (1987–1992) וטינה בראון (1992–1998). תקופת כהונתה של בראון כעורכת, כמעט שש שנים, הייתה שנויה במחלוקת בשל דרכה המנוגדת לזו של קודמיה והשינויים שהיא חוללה בכתב העת, לאחר חצי מאה של שמירה על מראה והדגשים קבועים למדי. בראון כללה את השימוש בהדפסתצבע (שנים אחדות לפני שהניו יורק טיימס אימץ בדפיו צבע) ובצילום, ובאופן כללי נטתה לעיצוב מודרני יותר. היא הרחיבה את סקירתם של אירועים עכשוויים ונושאים בוערים כמו ידוענים ואילי הון, והשימה פיסות מידע קטנות לכל אורך "מה מתרחש בעיר", בכללם טור על מנהטן. מכתבים חדשים לדף העורך, והוסיפה שורות מאת העורכים לחלקי "שיחת העיר", להם היה אפקט של הפיכת המגזין לאישי יותר, וביחד עם שינויים אחרים, פעלו על מנת לכרסם במוניטין של העיתון כמעודן ואנין טעם יתר על המידה. המגזין נרכש על ידי פרסומי אדבנס ב-1985, חברת התקשורת שבבעלות ס.י. ניוהאוס, והעורך הנוכחי של הניו יורקר מאז1998 הוא דייוויד רמניק.
מאזשנות התשעים משתמש הניו יורקר באינטרנט לפרסום חומר עכשווי וארכיוני. אתר הניו יורקר מפרסם מעט מתוכן הגיליון הנוכחי, בתוספת תוכן בלעדי לאתר. למנויים בתשלום מתאפשר לראות את הגיליון הנוכחי במלואו, וכן ארכיון מלא של גליונות העבר. לאחרונה הושקה גם גרסתאייפד של המגזין.
אחד מהכותבים בעיתון הואמלקולם גלדוול, הכותב בו מאז 1996.ג'נט פלאנר הייתה כתבת מפריז משנת 1925 ועד ל-1975.
וולפראם אלפאמצביע על כך שהיו לניו יורקר 1,044,000 מנויים בשנת2008. מספרם הכולל של המנויים גדל בקצב שנתי של כשלושה אחוזים במהלך השנים האחרונות. למרות התמקדותו של כתב העת בניו יורק, מתרחב בסיס המנויים שלו גאוגרפית; ב-2003 היו יותר מנויים בקליפורניה (167,000) מאשר בניו יורק (166,000), זאת בפעם הראשונה בהיסטוריה של המגזין.
גילם הממוצע של המנויים עלה מ-46.8 ב-2004 ל-48.4 ב-2005; (שיעור שניתן להשוותו עם עליה מ-43.8 ל-44.00 עבורכתב העת הניישן) ועלייה מ-45.4 ל-46.3 עבור מנויי מגזין חדשים. הכנסה הממוצעת שלמשק הבית של מנויי הניו יורקר הייתה $80,957 לשנה ב-2005, בעוד ההכנסה הממוצעת של משק בית אמריקני בעלי מנוי למגזין חדש הייתה $67,003, וההכנסה הממוצעת של משק בית בארצות הברית הייתה $51,466.
באופן מסורתי היה הקו הפוליטי שלכתב העת ליברלי, אולם לא צידד במפלגה מסוימת. הדבר השתנה בשנים האחרונות, כשצוות העורכים נקט בגישה שמאלנית יותר. סיקור מסע הבחירות בארצות הברית ב-2004 הובל בידי כתב המערכת הנדריק הרצברג והכתב הפוליטי פיליפ גורביץ, שהעדיפו במובהק את המועמד הדמוקרטיג'ון קרי על פני הנשיא המכהןג'ורג' ווקר בוש. בגיליונו מה-1 בנובמבר 2004 שבר המגזין שמונים שנות מסורת ויצר תקדים במאמר מערכת ארוך יריעה התומך בקרי ומבקר את מדיניות ממשל בוש, בחתימת "העורכים". קו זה נמשך בעת מערכת הבחירות של2008, אז הביע המגזין תמיכה במועמד הדמוקרטיברק אובמה על פני המועמד הרפובליקאיג'ון מקיין.
לאחרפיגועי 11 בספטמבר2001 עיצב הקריקטוריסט וצייר העטיפה של הניו יורקרארט ספיגלמן בצוותא עם רעייתו פרנסואה מולי (עורכת האומנות של המגזין) עטיפה הזכורה היטב שלשחור על גבי שחור ובה צללית שחורה שלמגדלי התאומים, הנראית רק כשמחזיקים את העיתון מול מקוראור או בזווית מסוימת. מאוחר יותר התפטר ספיגלמן במחאה על מה שראה כצנזורה-עצמית של המגזין בסיקור הפוליטי שלו.
המגזין שכר את העיתונאי החוקרסימור הרש על מנת לדווח על סוגיות צבא וביטחון, והוא הפיק מספר מאמרים המדווחים בהרחבה עלהפלישה של 2003 לעיראק והכיבוש שלאחר מכן של כוחות ארצות הברית. גילוייו בניו יורקר על ההתעללויות בכלא אבו גרייב והתוכניות החלופיות שלהפנטגון לפלישה לאיראן, דווחו בהרחבה ברחבי העולם.
עורך הקריקטורות של הניו יורקר היה במשך שנים לי לורנץ, שהחל לצייר קריקטורות בשנת1956 ונעשה קריקטוריסט קבוע של הניו יורקר החל מ-1958. בין1973 ל-1993 מילא את תפקיד עורך האומנות שלכתב העת, ולאחר מכן חזר למשרת עורך הקריקטורות עד1998. ספרו "האומנות של הניו יורקר: 1925–1995" (קנופל, 1995) היה הסקירה המקיפה הראשונה של כל היבטי גרפיקת המגזין. ב-1998 החליף רוברט מנקוף את לורנץ בתפקיד עורך הקריקטורות, ומאז ערך מנקוף לפחות 14 אוספי קריקטורות של הניו יורקר.
צוות הקריקטוריסטים של הניו יורקר כלל כישרונות בולטים בהומור האמריקני, בכללםצ'ארלס אדמס, צ'ארלס ברסוטי, ג'ורג' בות', רוז צ'אסט, סם קובין, הלן הוקינסון, מארי פיטי, ג'ורג' פרייס, צ'ארלס סקסון, אוטו סוגלואו,סול סטיינברג,נורית קרלין,לייזה דונלי וויליאם סטייג.
גיליונו הראשון של הניו יורקר הציג בעמוד השעראיור של העורך האמנותירי אירווין, המתאר גבר גנדרן חבושכובע צילינדר מתבונן בפרפר דרךמונוקל. דמות האדון חבוש המגבעת מהשער המקורי זכתה בהמשך לשם "יוסטייס טילי" (Eustace Tilley), דמות שיצר ההומוריסטקורי פורד עבור הניו יורקר. "יוסטייס טילי" היה לגיבורה של סדרה מאוירת ששמה "עשייתו של מגזין", שהודפסה על עמוד השער הפנימי החל מגיליון ה-8 באוגוסט של הקיץ הראשון להופעתו. בסדרה הוא היה גבר צעיר במקצת מן הדמות שהופיעה על גבי שער הגיליון המקורי, חבושמגבעת מודרנית יותר ולבושמכנסיים מפוספסים ופראק. בסדרה נראה טילי בסיטואציות שונות ומשעשעות של עיסוק קדחתני בייצור החומרים למגזין מודפס - פעם נראה במקסיקו, משגיח על החוות הרחבות שגידלו קקטוסים לכריכת דפי המגזין, ופעם ב"חוות הפיסוק", שם גדליםפסיקים בשפע לשיבוץ בין דפי המגזין. ב"מחלקת ההדגשה" נראה טילי מפקח על הכנסת אותיות למלחציים ולחיצתם ליצירתכתב נטוי. פעם קפץ לים סרגסו, שם באמצעות העלבתדיונונים השיגדיו עבור מכבשי הדפוס. מסופר כיצד בעת מחסור הנייר הגדול של1882, הציל טילי את המגזין באמצעות פנייה לגברות החברה הגבוהה שיתרמו את מחלצותיהן. השמלות עובדו במפעל מיוחד ונערות הועסקו על מנת לשחוק אותן, ולאחר מכן השתמשו בבד לייצור נייר.
דמות יוסטייס טילי הפכה למעיןקמע של המגזין, המזוהה לחלוטין איתו ומופיע בקביעות בין דפיו ועל חומר פרסומי. אחת לשנה, בסמוך ליום השנה להופעת המגזין (21 בפברואר), נוהג המגזין להציב בעמוד השער את איור השער המקורי של רי אירווין מ-1925 או וריאציה כלשהי עליו.
סול סטיינברג יצר 85 איורי שער ו-642 רישומים ואיורים פנימיים עבור כתב העת. עבודתו הידועה ביותר היא ככל הנראה איור שער ה-29 במרץ1976, המתארמפה של העולם כפי שהוא נראה מבעד לעיניהם של ניו יורקים השקועים בעצמם.
האיור נחלק לשניים, כאשר במחצית התחתונה נראים בתקריב מפורט השוליים המערביים שלמנהטן -השדרה התשיעית,השדרה העשירית ונהר ההדסון, והמחצית העליונה מתארת את יתרת העולם. יתרארצות הברית מוצגת כריבוע בגודל של כשלושה גושי בניינים של העירניו יורק, ולו רצועת שוליים דקה לאורך ההדסון המייצגת אתניו ג'רזי. שמותיהן של חמש ערים - (לוס אנג'לס,וושינגטון די. סי.,לאס וגאס,קנזס סיטי ושיקגו), ושלוש מדינות - (טקסס,יוטה ונברסקה) מפוזרים בין כמה סלעים לייצוג ארצות הברית מעבר לניו ג'רזי.האוקיינוס השקט מעברה הרחוק של ארצות הברית מפריד אותה מכמה גושי אדמה מרוחקים ועמומים המכוניםסין,יפן ורוסיה.
האיור - המתאר הומוריסטית את הדימוי העצמי של הניו-יורקים על מקומם בעולם, או אולי השקפת העולם החיצון על דימויים העצמי של הניו יורקים - עורר השראה ליצירתן של עבודות דומות רבות, בכללן כרזת הסרטמוסקבה על ההדסון משנת1984. פוסטר הסרט הוביל לתביעה משפטית על הפרתזכויות יוצרים - סטיינברג נגדסרטי קולומביה.
ויליאם שון, עורכו הקודם של כתב העת, מתואר בסרט "טרומן קפוטה" מ-2005 וכן ב"ידוע לשמצה" (Infamous) מ-2006.
סיפורים מן המגזין היוו את ההשראה למספר סרטים. "אחותי איילין" - עובד למחזה,מחזמר ולשני סרטים (1942,1955) בעקבות סיפוריםאוטוביוגרפים קצרים של רות מק'ני שפורסמו ב"ניו יורקר", "פגוש אותי בסנט לואיס" מ-1944 הוא עיבוד לסיפוריה הקצרים של סאלי בנסון. הסרט "השחיין" מ-1968 בכיכובו שלברט לנקסטר, מבוסס על סיפור קצר של ג'ון שיבר מהניו יורקר. הסרטחטאי מלחמה שלבריאן דה פלמה משנת1989, תחילתו במאמר בניו יורקר של דניאל לאנג. הסרטאדפטיישן שלצ'ארלי קאופמן משנת2002, מבוסס על הסיפור "גנב הסחלב" של סוזן אורלין, אותו היא כתבה לראשונה עבור הניו יורקר.הר ברוקבק מ-2005 הוא עיבוד של סיפור קצר שכתב אנני פרולקס והופיע לראשונה בגיליון13 באוקטובר1997 של הניו יורקר, והסרט "עניין של שם" מ-2007 מתבסס באופן דומה על הרומן של ג'ומפה לירי שתחילתו כסיפור קצר במגזין. הסרט הקנדי "הרחק ממנה" מ-2007, מבוסס על סיפורה הקצר שלאליס מונרו "הדוב בא לביקור בהר". הסרט "הכרוניקה הצרפתית" מ-2021 מציג סיפורים מתוך דסק החוץ הצרפתי של עיתון בדיוני בהשראת הניו יורקר - שיוצר הסרט,וס אנדרסון, הוא אוהד ותיק שלו.
אתר האינטרנט הרשמי של הניו יורקר(באנגלית)אתר האינטרנט הרשמי של הניו יורקראתר האינטרנט הרשמי של הניו יורקר
הניו יורקר, ברשת החברתיתפייסבוק
הניו יורקר, ברשת החברתיתאקס (טוויטר)
הניו יורקר, ברשת החברתיתאינסטגרם
הניו יורקר, ברשת החברתיתLinkedIn
הניו יורקר, סרטונים בערוץ היוטיוב
רותה קופפר,המגזין "ניו יורקר" חוגג 90 ומצליח היכן שאחרים נכשלו, באתרהארץ, 25 בפברואר 2015 עודד בן יהודה,מעצבת ה"ניו יורקר" אביבה מיכאלוב: "אצלנו גם האיורים מבוססים על עובדות", באתרהארץ, 2 במרץ 2025
