המונח "יחזקאל לנדאו" מפנה לכאן. לערך העוסק במתמטיקאי הגרמני-יהודי שעסק בתורת המספרים, ראואדמונד לנדאו.המונח "הנודע ביהודה" מפנה לכאן. לערך העוסק בספר עצמו, ראונודע ביהודה. | |
| לידה | 7 בנובמבר1713 י"ח בחשווןה'תע"ד האיחוד הפולני-ליטאי  אפטא,האיחוד הפולני-ליטאי |
|---|---|
| פטירה | 29 באפריל1793 (בגיל 79) י"ז באיירה'תקנ"ג האימפריה הרומית הקדושה  פראג,האימפריה הרומית הקדושה |
| מקום קבורה | צ'כיה פראג,צ'כיה |
| מדינה | האיחוד הפולני-ליטאי |
| חיבוריו | נודע ביהודה,צל"ח, דגול מרבבה,ועוד |
| תלמידיו | רביאלעזר פלקלס, רביבצלאל רנשבורג, רבידוד דייטש,פרץ בר ועוד |
| ילדים | שמואל לנדא, ישראל לנדא |
| תפקידים נוספים | |
| רב ראשי | |
  | |
רבייחזקאל לנדא (לעיתים:סג"ל לנדא;י"ח בחשווןה'תע"ד,7 בנובמבר1713[1] –י"ז באיירה'תקנ"ג,29 באפריל1793) היהרביהודי פולני רב העירפראג, ומגדוליפוסקי ההלכה במאה ה-18 ונודע בכינויים"נודע ביהודה","צל"ח" ו"דגול מרבבה" על שם ספריו.
נולד בעיראפטא שבפולין, בן למשפחת לנדא המיוחסת לרש"י[2]. אביו היה הקצין (תואר כבוד) הרב[3] יהודה סג"ל לנדא, שהיה פרנס קהילת אפטא ומנהיג (תואר) בוועד ארבע ארצות, בנו השלישי של צבי הירש לנדא שהיה אף הוא פרנס קהילת אפטא ונכדו של ר'יצחק חריףדיין באפטא ובקראקא. אמו חיה הייתה בתו של רבי אליעזר,אב"ד בעירדובנא בן רבייששכר בער בן רביהשיל מקראקא.
בילדותו למדתלמוד בבלי עם אביו, וכבר בתקופה זו פלפל בתורה[4] עם רבה של אפטא, רבימשה יעקב[5]. עד גיל אחת עשרה למד אצל רבי יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר, ובגילבר מצווה נסע ללמוד בקלויז בברודי. למד גםתנ"ך ומפרשיו,קבלה ופילוסופיה יהודית. בספריו מורגש ידע מתמטי בסיסי ולפי הביוגרף שלו, שלמה וינד, למד בתקופה זו גםדקדוק עברי,גרמנית,מתמטיקה והיסטוריה שלימי הביניים. בגיל 18 נישא לליבא בת הגביר יעקב'קה מדובנה. הזוג התגורר תקופה קצרה בדובנה וכעבור זמן מה עבר עם משפחת האישה לברודי. הוא חזר ללמוד בבית המדרש שם עם קבוצה מחבריו, והיה מגיע לביתו רק בשבתות[6].
בגיל עשרים (ה'תצ"ד,1734) התמנה כאב"ד באחד מארבעתבתי הדין שפעלו בעירברודי. הוא החזיק במשרה זו עשר שנים. יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי פסיקה שלו נגד אשתו של גביר העיר שנחשדה בפרשיית ניאוף חמורה והלשנה של הגביר כנגדו שבאה בעקבות פסיקתו הם שאילצו אותו לעזוב את העיר.[7] יחד עמו עזבו גם שני הדיינים הנוספים שתמכו בפסקו: רבימאיר מרגליות, מחבר הספר "מאיר נתיבים", ורביאברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. למשך תקופה קצרה שב לבית חותנו בדובנה, אך מספר חודשים לאחר מכן קיבל (ה'תק"ה,1745) מינוי כרב ואב"ד שליאמפול. יסד שם ישיבה שמשכה תלמידים רבים והחל להתפרסם כפוסק הלכה. הוא התקין תקנות בענייני הקהילה ובסידור החברה קדישא, המתועדות בפנקס הקהילה שנכתב על ידו. בשנתה'תקט"ו,1755, קיבל את הרבנות בקהילתפראג, וכיהן בתפקיד זה עד מותו בי"ז באייר תקנ"ג (1793).
עוד לפני שבא לפראג התפרסם כפוסק בעל שיעור קומה והחל לכתוב תשובות בהלכה. בזמן המחלוקת הגדולה בין רבייעקב עמדין ורבייהונתן אייבשיץ, שבה האשים הראשון את האחרון בשבתאות בגלל הקמעות שכתב, ניסה להגן על הרב אייבשיץ. הוא טען שהקמעות מזויפים וקרא לשני הצדדים להשקיט את המחלוקת על ידי משיכת הקמיעות והחזרתן, הכחשה פומבית של הרב אייבשיץ לכתבים שבתאיים שפורסמו לכאורה בשמו והכרזה על התנגדותו לשבתאות ודעותיה. מאוחר יותר פעל הרב יחזקאל לנדא בתקיפות נגד הרב אייבשיץ ונראה שאכן השתכנע בשבתאותו על אף שחששו ל"כבוד התורה" מנע ממנו לצאת נגדו בבוטות. הוא הותקף בידיהרב עמדין על פשרנותו[8].
כרב העיר פראג התקין הרב לנדא תקנות וייסדישיבה בה היה מוסר ארבעה שיעורים בכל יום, שניים בגמרא ושניים בשולחן ערוך. הוא החזיק בקשרים טובים עם שלטונותבוהמיה, כולל עם המלכהמריה תרזה. כשגזרו השלטונותגיוס חובה על היהודים ב-1789, עודד את המתגייסים וחיזק את רוחם, וכך גם בזמןמלחמת שבע השנים קראו לו תלמידיו להימלט מפראג, אך הוא לא רצה לעזוב את הקהילה, וערך תפילה מיוחדת עבור בית המלוכה, שבה קרא לנאמנות לקיסרית מריה תרזה.
בשנתה'תקל"ב (1772) פרצהשרפה ששרפה את ביתו יחד עם כתביו. לאחר מכן החל לפרסם את חידושיו בשם "ציון לנפש חיה" (צל"ח), על שם אמו מרת חיה, וכן פסקים בהלכה בשם "נודע ביהודה", על שם אביו, רבי יהודה.
לעת זקנותו בשנתה'תקמ"ד (לאחר שנפטרה אשתו), העביר את תפקיד ראש הישיבה לבנו רבישמואל סגל לנדא שגם החליף את אביו ברבנות בעירפראג לאחר מות אביו. המשיך לכתוב את תשובותיו עד לזמן פטירתו.
קברו מצוי בבית הקברות היהודי בפראג-ז'יז'קוב.
בשיטתו ההלכתית לא היסס להביע את דעתו, והעמיד כמה הקלות הלכתיות כנגד דעת רבנים אחרים, למשל בהיתרגילוח בחול המועד בתנאים מסוימים, ובהכשרתמשקה המעד שנעשה עם קרוםשלפוחית האוויר שלדגחידקן ענק (Huso Huso) האסור לאכילה[9]. בפרשתהגט מקליווא, שהסעירה את העולם הרבני ב-1767, היה בצד המכשירים את הגט. הוא התנגד לרוחות החדשות שהחלו להלך בעולם היהודי בתקופתו:תנועת החסידות ותנועת ההשכלה. הוא התנגד למנהגהשל"ה והחסידים באמירת "לשם ייחוד" לפני קיום המצוות מאחר שאינו שווה לכל נפש. על מנת להעצים את דעתו בנידון התבטא באופן חריף, וקרא עליהם את הפסוק "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם וחסידים ייכשלו בם" (בפסוק המקורי: "ופושעים ייכשלו בם")[10]. יש הטוענים שאין כוונתו לחסידי אוקראינה ופולין, אלא לקבוצה של ההולכים בדרכי הקבלה על פי שיטת השל"ה שכונו "חסידי השל"ה"[דרוש מקור]. אם כי התנגד נחרצות לעיסוק פומבי והמוני בקבלה, מכל מקום, עסק בה כפי שכתב בנו ב"דברי ידידות" שאביו ידע את כל כתבי האר"י. אמנם בדרשותיו התבטא נגד תורת הקבלה וספר הזוהר ועל כך שעסק בה בגיל צעיר אמר "בריך דשיזבן" (מארמית: ברוך שניצלתי),[11] הוא התנגד לתרגום התורה שלמשה מנדלסון אבל סירב להוציאחרם על ה"ביאור"[12]. הוא גם יצא נגד החוברת שלנפתלי הרץ וייזל שבה קרא לשינוי מקיף בחינוך היהודי.
ערך מורחב –נודע ביהודה
ספרו המפורסם ביותר הוא הספרנודע ביהודה, שהוא אחד מספריהשו"ת החשובים מאותו דור. חלקו הראשון של הספר (מהדורא קמא) הודפס לראשונה בפראג בשנתתקל"ו (1776). מאז הודפס הספר במהדורות רבות עם הערות והוספות שונות.
עוד על צאצאיו ראו בהערה[14].
יחזקאל בן יהודה לנדא (1713-1793), דף שער בספרייה הלאומיתנודע ביהודה מהדורה קמא,נודע ביהודה מהדורה תנינא,דגול מרבבה,דורש לציון,אהבת ציון,דרושי הצל"ח
| תקופת חייו של הרב יחזקאל לנדא על ציר הזמן |
|---|
 |
