 |
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ישראל |
במדינת ישראל נהוגההפרדת הרשויות, והיא בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מןהמשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד שלהמשפט העברי[1] ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחוםדיני משפחה. במדינת ישראל איןחוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחרהמהפכה החוקתית, נלקחים מקובץחוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".
בשנת1967 כבשה מדינת ישראל את שטחיחצי האי סיני מידי מצרים, אתרמת הגולן מידי סוריה, אתרצועת עזה ואתיהודה ושומרון, אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. עלמזרח ירושלים הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה שלהכנסת וצו שלהממשלה עוד בשנת 1967, ואילו על רמת הגולן הוחל המשפט הישראלי בחוק רמת הגולן שהתקבל בשנת 1981[2]. חצי האי סיני הוחזר למצרים בשנת1982. בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוגממשל צבאי ברוחאמנת ז'נבה הרביעית. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם נכבשו בידי ישראל והיא מורכבת מעירוב שלהחוק העות'מאני,החוק הבריטי והחוק הירדני בנוסף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. בשטחי A ו־B תקפים גם חוקיהרשות הפלסטינית. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק, כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.
עד לשנת 1917 שלטה בשטחה שלארץ ישראלהאימפריה העות'מאנית. לשיטות משפט קדומות יותר שהיו נהוגות בטרם השתלטה האימפריה העות'מאנית על שטחי ארץ ישראל אין זכר במשפט הישראלי (פרט לתחולתהמשפט העברי בדינימדינת ישראל אך זאת כתוצאה מחקיקהמנדטורית אוישראלית המאוחרת לתקופה העות'מאנית).
ארץ ישראל לא הייתה יחידה אוטונומית במסגרת האימפריה העות'מאנית, כי אם טריטוריה המשתרעת על פני מספר מחוזות אדמיניסטרטיביים שונים, שהיו חלק בלתי נפרד מן האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים באירופה, באסיה ואף באפריקה. מכיוון שכך, לא הייתה נהוגה בארץ ישראל חקיקה נפרדת, והמשפט שהיה נהוג באימפריה העות'מאנית היה נהוג אף בארץ ישראל.
המשפט העות'מאני עבר שינויים מקיפים בתקופת רפורמות הטנזימאט במחצית השנייה שלהמאה ה-19. נוצרה מערכת בתי משפט "ניזאמיים" אזרחיים, במקביל למערכתבתי הדין השרעיים, ונחקקו חיקוקים חשובים כגוןחוק הקרקעות העות'מאני,חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני וקודקס הדינים האזרחיים,המג'לה. חיקוקים אלו היו חלק ממערכת סבוכה של בתי משפט ובתי דין דתיים ואזרחיים, בעלי סמכויות חופפות ומקבילות, הדנות לפי דינים שונים, שהיו נהוגים במערכת העות'מאנית. כך פעלה מערכת שלבתי דין דתיים שלהעדות הדתיות השונות, ובהןבית הדין השרעי שנחשב לבית דין מרכזי של המדינה וקנה סמכות שיפוט לגבי עניינים רבים אף למי שאינו מוסלמי, בתי המשפט האזרחיים הניזאמיים, בתי דין צבאיים, בתי דיןשל הקפיטולציות, ואףבית משפט השלום העברי.
לאחרמלחמת העולם הראשונה נכבשה ארץ ישראל על ידי הבריטים, אשר קיבלו בשנת1922מנדט מחבר הלאומים לשלוט בשטחי ארץ ישראל. לאחר כניסת המנדט נחקקסימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב־1 בנובמבר1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתוקפם. קביעה זו הותירה את מרבית החוקים העות'מאניים בתוקף אף בימי המנדט הבריטי. חוקים שנחקקו לאחר 1914, והמחוקק הבריטי ראה בהם צורך, הוחלו באמצעותפקודות שהוציאהנציב העליון כדוגמתפקודת חוק המשפחה המושלמי שהחילה את חוק המשפחה העות'מאני שנחקק בשנת1917 על נתיני המנדט המוסלמים.
הבריטים החלו במהלך מקיף בו החליפו את רוב החיקוקים העות'מאניים בחקיקה מנדטורית, במרבית תחומי המשפט, אך מספר חיקוקים כגוןהמג'לה אוחוק הקרקעות העות'מאני נותרו בתוקף במהלך כל תקופת המנדט.
עם הקמת מדינת ישראל, קבעהפקודת סדרי השלטון והמשפט, בסעיף 11, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתוקפו (למעט כמה חריגים). כך שרדו החיקוקים העות'מאניים שנותרו בתוקף בתקופת המנדט מעבר שלטוני נוסף, והפכו לחלק מדיני מדינת ישראל הריבונית.
במהלך שנות קיום המדינה בוטלו מרבית החיקוקים העות'מאניים שנותרו בתוקף, והוחלפו בחקיקה ישראלית מקורית. כך, ביטלחוק המקרקעין אתחוק הקרקעות העות'מאני בשנת1969. החוק לביטול חיקוקים שנושנו משנת1969 והחוק לביטולדינים שנושנו משנת1984 ביטלו חוקים עות'מאניים רבים. בשנה זו הגיע מהלך חקיקתי זה לשיא עם חקיקת החוק לביטולהמג'לה[3].
כיום עדיין נהוגים במשפט הישראלי מספר הסדרים שלידתם בחוק העות'מאני. סעיפים 80–82 שלחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני[4] שרדו את כל גלגולי החקיקה, ועודם נהוגים במשפט הישראלי כיום. סעיפים אלו עוסקים בשאלות ראייתיות מתחום הדין האזרחי – מעמדה של טענה בעל פה אל מול מסמך בכתב. כן יש משמעות בהקשרים מסוימים לסיווג המקרקעין העות'מאני שמקורו בחוק הקרקעות העות'מאני.
ערך מורחב –מערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטיעם כניסתו לתוקף שלהמנדט הבריטי על ארץ ישראל, נחקקדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922[5]. בסימן 46 נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב-1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסהטורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתקפם, אך זאת "בהתאמה לתנאי הארץ ולתושביה".
עם זאת, קבע סימן 46 כי במקרים שאינם מוסדרים בחקיקה הטורקית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים.
בנוסף,הנציבים העליונים חוקקופקודות חדשות, שהסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגוןפקודת השטרות ופקודת הנזיקין. חלק מפקודות אלו הועתקו מהמשפט האנגלי, וחלקן חודשו על ידי הנציבים. סוג נוסף של פקודות הוא קובץ חוקים שהגיע מעת לעת מאנגליה ונקרא "הספר הלבן". פקודת הנציב העליון העניקה לקובץ מעמד של פקודה. הפקודות נכנסו לתוקף לאחר פרסומם בקובץ מיוחד (בדומה לרשומות כיום). בישראל המונחחוק מתייחס לדבר חקיקה שחוקקההכנסת. המונחפקודה מתייחס לדבר חקיקה שנחקק על ידי גורם אחר, כגון הנציב העליון. מדובר בנורמות משפטיות בעלות תוקף שווה.
מאפיינים רבים של שיטת המשפט הישראלית לעתיד נקבעו בתקופת המנדט הבריטי. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את היעדרו שלחבר מושבעים מן הדין הפלילי, ומעמדו של התקדים המשפטי המחייב. היעדרו של מוסד המושבעים, למרות היותו חלק מהשיטה הבריטית, נבע מכך שהבריטים נמנעו מלכונן בתי-משפט שמבוססים על מושבעים "ילידים" במושבות הבריטיות[דרוש מקור]. המתאר הכללי של מערכתבתי המשפט ובתי הדין הקיימת בישראל, יסודו בתקופת המנדט. ניתן לומר שהשפעתה של שיטת המשפט הבריטית על המשפט הישראלי היא הרבה ביותר, אם כי בעשרות השנים שחלפו מאזהקמת המדינה, נעשו מאמצים מודעים להתנתק משיטת משפט זו בתחומים רבים.
לקראת סיומו של המנדט הבריטי הוקמהמועצת העם כתשתית להקמת גוף שלטוני למדינת ישראל העתידה לקום. מועצה זו לא נבחרה, כי אם מונתה בהסכמה ביןהוועד הלאומי וביןהסוכנות היהודית תוך שהיא מייצגת את גוניו הפוליטיים שלהיישוב. ב-14 במאי 1948 הכריזה מועצת העם על הקמת המדינה, ובמעמד זה שינתה את שמה ל"מועצת המדינה הזמנית". מעמד הכרזת המדינה יצר ישות פוליטית-משפטית חדשה, הקרויה "מדינת ישראל", וישות זו לא הייתה קשורה בכל קשר מחייב לשלטון שקדם לה. כך, ביום העצמאות, ה' באייר תש"ח, מצא עצמו היישוב היהודי בארץ-ישראל ללא הצעת חוקה מוסכמת, ללא נוסחי חוקים או קודים הממתינים למימוש, ללא מוסדות משפטיים משל עצמו, עם מסגרת חוקתית וחקיקתיתקולוניאלית, ועם בתי משפט מנדטוריים שחדלו לתפקד.[6]
עם הקמת מדינת ישראל קם אפוא הצורך בהסדרת שיטת משפט ישראלית. על מנת שלא להותיר את המדינה הצעירה ללא משפט מחייב, פורסם במעמד הכרזת המדינהמנשר מועצת המדינה הזמנית[7], שהיווה את הבסיס עליו ניסתה המדינה החדשה לכונן את משפטה. המנשר קבע כי מועצת העם היא הרשות המחוקקת, וכי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה נותר על כנו, בכפוף לחריגים מסוימים. בכך אימץ המנשר את המשפט הבריטי, אך קבע את הדרך לשינויו – בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת, אשר לימים תיקראהכנסת.
ב-19 במאי 1948 החליפה את המנשר "פקודת סדרי השלטון והמשפט", אשר חוקקה מועצת המדינה הזמנית. פקודה זו קובעתבסעיף 11:
המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.
הסייג שבסוף סעיף 11 מאפשר לבתי המשפט לחרוג מהחקיקה המנדטורית[8]. החקיקה המפלה, ששימשה להגבלת העלייה ולהגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים, על פיהספר הלבן של 1939, בוטלה במפורשבסעיף 13 של הפקודה.
במחקר ההיסטורי מקובל לראות בעשור הראשון למדינת ישראל תקופה של עיצוב ההסדרים המשפטיים של המדינה. בתקופה זו נקבעו מספר מאפיינים של המשפט הישראלי: היעדרה של חוקה כתובה; עוצבה מערכת היחסים ביןהרשות המחוקקת לביןהרשות המבצעת; נוצרו ההסדרים בתחומי השליטה על הקרקע והאזרחות הישראלית, שעיגנו משפטית את תוצאותמלחמת העצמאות ואת משמעות היותה של ישראל מדינה יהודית; הוקםבית המשפט העליון ונבחר דור השופטים לעשורים הבאים. זאת ועוד, בעשור זה ניתנו החלטות תקדימיות במגוון רחב של מחלוקות משפטיות ותחומי משפט.[6] מחקריו של פרופ'רון חריס בתחום ההיסטוריה של המשפט הראו כיצד רבים מההסדרים המשפטיים שעוצבו בישראל בשנות ה-50 עברו שינויים מינוריים ותוספות קלות בלבד בתקופות מאוחרות יותר בתולדות המדינה[9].
מאז הקמת המדינה חוקקה הכנסת חוקים שהחליפו את החקיקה הבריטית (חריגים בולטים הםפקודת הראיות,פקודת הנזיקין ופקודת השטרות, אך גם לאלו ניתן ניסוח ישראלי מודרני בשפה העברית - "נוסח חדש").
במקביל ביצעה הכנסת חקיקה נרחבת נוספת, מחוקקי המשנה (ובמיוחד משרדי הממשלה) חוקקותקנות, כללים וצווים, וכיום ניתן לראות במרבית תחומי המשפט כתחומים המוסדרים בדבר חקיקה ישראלי מקורי ועצמאי.
בתי המשפט הישראליים יצרותקדימים אשר סייעו במתן האפיון הישראלי לחקיקה, הן לחקיקה המנדטורית והעות'מאנית שנותרה בתוקף, והן לחקיקה הישראלית שלאחריה. כך למשל, על המבנה הבסיסי של הוראות הרשלנות המופיעות בפקודת הנזיקין, שהיאחיקוק מנדטורי משנת 1928 המבוסס על חקיקהקפריסאית, יצר בית המשפט העליון את מבנה העל הישראלי המודרני של "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית" בסדרת פסקי דין שתחילתה בשנות ה-70. ההסתמכות על התקדימים האנגליים, שהייתה רבה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, פסקה כמעט, וההסתמכות על שיטות משפט זרות (כגון המשפט האנגלי והמשפט האמריקני) היא לצורך השוואה בלבד, ולא כמקור מחייב.
בשנת 1984 אישרה הכנסת את החוק לביטול המג'לה[3], שביטל את תוקפה של המג'לה בישראל. עם זאת, החוק לא ביטל חוקים עות'מאניים שנותרו עדיין בתוקף ומקורם לא היה מהמג'לה.חוק יסודות המשפט, שהתקבל בשנת 1980, ביטל את ההוראה להזדקק לחוק האנגלי במקרה שללאקונה. חוק זה גם העניק מעמד מיוחד כמקור משפטי מחייב למשפט העברי[1].
המשפט הישראלי מכיר במקרים מסוימים אף בתוקפן של הוראות מן המשפט הבין-לאומי, הכלולות, בין היתר, באמנות בין-לאומיות שישראל היא צד להן[10].
המקורות מהם שואב המשפט הישראלי את תכניו הם אם כן דברי החקיקה של הכנסת ושל מחוקקי המשנה, תקדימי בתי המשפט הישראלים, דינים מנדטוריים ועות'מאניים שעודם בתוקף, וכן המשפט העברי, וכללי המשפט הבינלאומי אם המשפט הישראלי הפנימי מכיר בהם.
מדינת ישראל, כחברה בקהילה הבין-לאומית ובארגוןהאומות המאוחדות, מכבדת אף את כלליהמשפט הבין-לאומי המנהגי (כללי המשפט הבין-לאומי הנהוגים והמוכרים על ידי כל מדינות העולם, בניגוד למשפט הבין-לאומי הפומבי המסתמך על אמנות בין-לאומיות, החל רק על המקבלים אותו מרצונם) ואלו חלים בשטחה, אף מבלי שיאומצו בדבר חקיקה של הכנסת, כל עוד אינם סותרים חקיקה של הכנסת.
על מנת להחיל בשטח המדינה כללים חדשים במשפט הבין-לאומי יש לאמצם בדבר חקיקה נפרד. מכאן שבמישור הבין-לאומי, כלפי גורמי חוץ, מחויבת מדינת ישראל על פי כל האמנות שהיא צד להן, אך במישור הפנימי חלים רק כללי המשפט הבין-לאומי המנהגי, וכן כללים שאומצו בחקיקת הכנסת. מכאן שקיימות אמנות בין-לאומיות שישראל היא צד להן, אך אין להן תחולה מבחינת המשפט הישראלי הפנימי.
דוגמה לתחולת המשפט הבין-לאומי המנהגי היא הכרת המדינה באמנת האג משנת 1907 לעניין הלוחמה היבשתית המוכרת והנאכפת בשטחה של מדינת ישראל, אף מבלי שתאומץ בדבר חקיקה של הכנסת.
דוגמה לתחולת המשפט הבין-לאומי ההסכמי היא הכרת המדינה באמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בין-לאומית של ילדים משנת 1980. אמנה זו, העוסקת במקרים בהם חטףהורה את ילדו אל מדינה זרה במסגרת סכסוך עלמשמורת עם ההורה האחר, וקובעת הסדרים להשבת הילד אל המדינה ממנה נחטף, היא דבר חקיקה בין-לאומי חדש. ישראל הצטרפה אל האמנה, וצירפה אותה למשפטה הפנימי בחוק של הכנסת משנת 1991. בתקופת הביניים שבין הצטרפות ישראל לאמנה ובין קבלתה על ידי הכנסת, לא הייתה לאמנה תחולה במשפט הפנימי הישראלי.
דוגמה לדבר חקיקה בין-לאומי הסכמי, שישראל היא צד לו, אך אינו חל במשפט הפנימי של המדינה, הואאמנת רומא, שנכנסה לתוקף בשנת2002 והקימה אתבית הדין הפלילי הבין-לאומי. על אף שישראל הייתה בין יוזמות האמנה ואף חתמה על האמנה, לאאשררה הכנסת את האמנה, ומאוחר יותר ישראל אף הודיעה כי אין בכוונתה לאשררה. ב-2019 בית הדין אף פתח בחקירה כנגד ישראל בחשד שהאחרונה ביצעהפשע מלחמה.
המשפט המנדטורי הבריטי, אשר היה המשפט הנוהג במדינה עם הקמתה, פעל על פי עקרונותהמשפט המקובל. עיקרם של עקרונות אלו הוא כי השופט הוא לבה של המערכת המשפטית. השופט מיישם את הגיונו ואת היכרותו עם המערכת המשפטית ליצירת תקדים. התקדים הוא לבה של שיטת המשפט המקובל, ובתי המשפט באנגליה רואים עצמם כפופים לתקדימי בית המשפט העליון באנגליה. חקיקה של הפרלמנט יכולה לשנות או להפוך את התקדים, אך התקדים הוא הבסיס למערכת המשפטית, והוא חובק כל.
כך, למשל, אין באנגליה חוק של הפרלמנט האוסר עלרצח, משום שזו עבירה מן המשפט המקובל, שמקורה הוא סמכותו החוקית של בית המשפט הנובעת מהחלטותיו מקדמת דנא. אך בעוד שהעונש על פי המשפט המקובל על עבירה זו הואעונש מוות, הרי שחקיקה של הפרלמנט קבעה כי העונש על עבירה זו יהיהמאסר עולם.
שיטה זו נהוגה, בשינויים מסוימים (אם כי רבי משמעות) בארצות הברית ובמדינות דוברותאנגלית נוספות, כמו גם במדינות שהיו תחת השפעה בריטית חזקה.
אל מול מערכת משפטית זו קיימות מערכות משפטיות המבוססות עלהמשפט הקונטיננטלי הנהוג במדינותאירופה כצרפת וגרמניה. המשפט הקונטיננטלי מייחס לתקדים חשיבות פחותה, והמקור הראשוני בו מוצא השופט הקונטיננטלי את התשובה לשאלה המשפטית העומדת בפניו הוא קובץ חוקים הקרוי "קוד", האמור בשל פירוטו הרב לספק תשובה למרבית השאלות, בדומה לתקדים הבריטי.
שוני נוסף בין שיטת המשפט המקובל ובין שיטת המשפט הקונטיננטלי, הוא כי ארצות המשפט המקובל נוקטות בשיטה האדברסרית בה אין לשופט כל תפקיד במציאת העובדות. השופט הוא פסיבי, ועליו להסתפק בראיות אותן מביאים הצדדים בפניו כבסיס להכרעתו. בניגוד לכך, במדינות המשפט הקונטיננטלי קיימתהשיטה האינקוויזיטורית, לפיה לשופט (הקרוי לעיתים "שופט חוקר") חלק במציאת הראיות, ותפקיד פעיל בהרבה במהלך המשפט.
שיטת המשפט הישראלית אינה שיטת משפט מקובל טהורה, כי אם תערובת של שיטת המשפט המקובל עם שיטת המשפט הקונטיננטלית, ולה מספר מאפיינים ישראליים ייחודיים. אמנם בלידתה נשענה השיטה הישראלית בראש ובראשונה על המשפט האנגלי, וכפועל יוצא מכך מאפיינים רבים של המשפט המקובל היו חלק מהותי מן השיטה הנהוגה בישראל. אולם התפתחויות פסיקתיות וחקיקתיות שחלו לאורך השנים הביאו את ישראל לסטות מן המשפט המקובל הבריטי. הגל הגדול של חקיקה ישראלית מקורית החל בשנת 1962 והקיף את תחומידיני הקניין,החוזים, הירושה ועוד. מהלך חקיקתי אינטנסיבי זה הביא להיעלמותה של החקיקה העות'מאנית מהשיטה הישראלית ולהחלפה מוגבלת של החקיקה המנדטורית, והוא נמשך עד לראשיתשנות ה-80.[6] לפיכך, שיטת המשפט המקובל אינה נוהגת בישראל כיום.
שיטת המשפט הישראלית בת זמננו דומה יותר לשיטות המשפט שללואיזיאנה, שלקוויבק ושלסקוטלנד, בהן מתקיים עירוב של המשפט המקובל עם המשפט הקונטיננטלי.
מאפייני השיטה הישראלית:
בשנת 1968 החל מאמץ לבצע האחדה ("קודיפיקציה") של המשפט האזרחי בישראל וליצירת "קובץ דיני ממונות" בדומה לקודים האזרחיים הנהוגים בארצות המשפט הקונטיננטלי. קובץ זה עודו בהליכי חקיקה ורחוקה הדרך מקבלתו.
ערך מורחב –בתי המשפט בישראל
חוק יסוד: השפיטה, שאושר בשנת 1984, קובע כי ישנן שלוש ערכאות של בתי משפט:בית המשפט העליון,בית משפט מחוזי (6 בתי משפט) ובית משפט השלום (28 בתי משפט).
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את המקרים שבהם תדון כל ערכאה. באופן בסיסי נדונים תביעות אזרחיות בסכומים גבוהים וכתבי אישום בעבירות שעונשן חמור בבית המשפט המחוזי, ותביעות בסכומים נמוכים וכתבי אישום בעבירות קלות נדונים בבית משפט השלום. כל ערכאה דנה אף בערעור על הערכאה הנמוכה ממנה.
בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ונדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט ידון בתביעה. כך, למשל, בעבירה חמורה שנעברה באילת, הסמכות העניינית תהיה לבית המשפט המחוזי, ואילו הסמכות המקומית תקבע כי בית המשפט המחוזי שידון בעניין יהיה בית המשפט המחוזי בבאר שבע.
במקביל לשלוש מערכות בתי משפט הרגילים (שלום, מחוזי, עליון), פועלות מספר ערכאות נוספות, הנחשבות לחלק מן המערכת המשפטית:
לצד מערכת בתי המשפט קיימים במדינת ישראל אף בתי דין העוסקים בעניינים ספציפיים (מקצועיים), שהחוק מעניק להם סמכות ייחודית בעניינים מסוימים. בתי דין אלו אינם חלק ממערכת בתי המשפט, ולהם מערכות חוקים והליכים מיוחדים להם. המדובר בבית הדין לעבודה,בית הדין הרבני (ובתי דין דתיים של עדות דתיות נוספות) ובית דין צבאי. כן קיימים בתי דין נוספים (כגון בתי הדין המשמעתיים של עובדי המדינה,בית הדין להגבלים עסקיים,בית הדין לחוזים אחידים). בתי דין אלו דנים על פי מערכת חוקים המיוחדת להם (כך, למשל, בית הדין הרבני דן על פי המשפט העברי), והדיינים היושבים בהם הם בעלי הכשרה והשכלה ייחודית בנוגע לעניין בו הם דנים.
רוב המקרים שבהם דנים בתי הדין הם מקרים שבהם יש להם סמכות ייחודית הגוברת על סמכותו של בית המשפט (ולמשל עניינים הנוגעים להסכם קיבוצי הם בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה) קיימים מקרים שבהם ישנה סמכות מקבילה. בית הדין הרבני מוסמך לדון כבורר, בהסכמת הצדדים, אף בסכסוכים אזרחיים המובאים בפניו, כאשר לוּ אלו היו מובאים בפני בית המשפט, אף לוֹ הייתה הסמכות לדון בכך.
גוף נוסף בעל סמכות שיפוט ייחודית הוא המפקח על רישום המקרקעין, הפועל במסגרתהרשות לרישום והסדר זכויות מקרקעין שלמשרד המשפטים. לגוף זה סמכות שיפוט בתביעות הנוגעות לניהולבתים משותפים.
ערך מורחב –משפט עברילצדה של מערכת החוקים, המנהגים והתקדימים אשר התקבלו מן המערכות העות'מאניות, הבריטיות ועמים אחרים, הרי שבעם היהודי נהוגה מזה אלפי שנים שיטת המשפט העברי. המדובר בשיטת משפט מורכבת ומשוכללת, בעלת הסדרים מהותיים ופרוצדורליים המסדירים את כל תחומי המשפט. רבים ביקשו להביא מאפיינים ותכנים ממשפט זה אל המשפט הישראלי. במיוחד ידועים בכך שופט בית המשפט העליוןמנחם אלון והפרופסורנחום רקובר[13].
לעיתים מחוקקת הכנסת חוקים המבוססים על הסדר מקביל במשפט העברי. דוגמה לכך היאחוק לא תעמוד על דם רעך, הקובע חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה, כאשר שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה כזו, ואילו המשפט העברי מחייב מתן עזרה. לחוקים אלו מעמד כשל חוקי הכנסת, פרשנותם היא על פי פרשנות הדין הכללי, ולא בשיטות הפרשנות ומקורות הפרשנות הנוהגים במשפט העברי, כך שיש לראותם יותר כדבר חקיקה "ישראלי" מאשר דבר חקיקה של "המשפט העברי".
בשני תחומים נהוגה שיטת המשפט העברי במשפט הישראלי - בתחום המעמד האישי ובהסתמכות בתי המשפט על המשפט העברי על פי חוק יסודות המשפט.
בתקופת המנדט קבעסימן 51 לדבר המלך במועצה, 1922, כי הדין החל בענייני המעמד האישי הוא הדין הדתי של העדה שאליה משתייך האדם, וכי סמכות השיפוט בעניינים אלו תהיה לבית דין דתי, שיפעל על פי חוקי הדת. כך במקביל לבית הדין השרעי ובתי הדין של העדות הנוצריות, פעל בית הדין הרבני.
המחוקק הישראלי השאיר על כנו הסדר זה, ובחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, קבע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים".
כיום פועל בית הדין הרבני, הדן על פי המשפט העברי, בשני תחומים. לבית הדין סמכות בעניינינישואים וגירושים של יהודים בישראל, הניתנת לו מכוח החוק, ואינה תלויה בהסכמתו של המתדיין. כן דן בית הדין בעניינים אזרחיים שונים (לרבות ענייניצוואות וירושות) כאשר הצדדים לדיון מסכימים לכך.
על הסדר משפטי זה נמתחה ביקורת רבה בטענה כי דיני האישות של המשפט העברי, על פיהם דן בית הדין הרבני, אינם תואמים את המציאות הקיימת כיום במדינת ישראל, ואת מערכת הערכים על פיה חיים רבים בציבור היהודי החילוני, ומתן סמכות חובה למערכת זו, היא בבחינתכפייה של מערכת הערכים הדתית, על פיה פועלים בתי הדין, על ציבור גדול שאינו חש מחויב על פיה[14]. מצדדי הסדר זה טוענים שעקב חומרתו של איסורעריות, גירושין שלא על פי הדין הדתי יביאו לפיצול תושביה היהודים של מדינת ישראל לשתי קבוצות זרות, שבני האחת אינם רשאים לפי אמונתם להינשא לבני השנייה[15].
ערך מורחב –חוק יסודות המשפטבשנותיה הראשונות של המדינה ראו רבים משופטי בית המשפט העליון את המשפט העברי כמקור מנחה להכרעה משפטית, וזאת מבלי שהדבר היה מעוגן בחקיקה כלשהי. במיוחד היה ידוע בכך השופטחיים כהן. על מנת לתת עיגון חוקי לנטייה זו, ולאפשר שימוש ראוי במאגר החוכמה והידע המשפטי שנצבר בעם ישראל במהלך הדורות, אף בשיטת המשפט הישראלית, קיבלה הכנסת בשנת 1980 אתחוק יסודות המשפט, אשר ההוראה העיקרית בו קובעת כי:
ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.
חקיקה זו עוררה מחלוקת בבית המשפט העליון. הזרם שאותו הנהיג השופטמנחם אלון ראה בכך משום היתר להשתמש בעקרונות המשפט העברי בפרשנות החוק במקרים רבים, וזאת כמקור השראה חשוב, ואילו זרם מצמצם יותר, בהנהגתם שלמשה לנדוי ואהרן ברק, ראה בחוק משום הוראה כי רק במקרה של קיומו שלחסר בחוק (לאקונה)יש להשתמש במשפט העברי[16].
שאלה נוספת הנוגעת ליישומו של החוק היא מהם "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". האם כתביו שלברוך שפינוזה, למשל, נכללים בהם? ומצד שני, האם נכללות בעקרונות אלו הוראות מהותיות מפלות כנגד נשים המצויות בתלמוד, שהוא מקור ראשון במעלה למשפט העברי?
ככל שהייתה מטרת חוק יסודות המשפט לשלב את המשפט העברי ולהפוך אותו למקור השראה מקובל בפסיקת בתי המשפט, הרי שהצלחת החוק הייתה חלקית.
ערך מורחב –חוקה (ישראל)בנובמבר 1947 הוקמה המועצה המשפטית של "ועדת המצב", שתפקידה היה להכין חקיקה לקראת הקמת המדינה. בדצמבר 1947 הטילה הנהלת הסוכנות היהודית על יהודה (ליאו) כהן לנסח חוקה למדינה היהודית שבדרך. אולם, היערכות זו לא הושלמה, וערב הקמת המדינה לא הייתה בנמצא הצעת חוקה מגובשת ומוסכמת. מנסחי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היו מודעים להיעדרה של הצעת חוקה וכן לתאריך שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, לכן קבעו את יום 1 באוקטובר 1948 כתאריך יעד לקביעת החוקה לישראל. ואולם תאריך זה חלף תוך כדי מלחמת העצמאות, ללא התקדמות. ב-16 בפברואר 1949 חוקקה האספה המכוננת אתחוק המעבר, שעיקרו היה הסדרת המעבר הסבוך ממועצת המדינה הזמנית לאספה המכוננת ולכנסת הראשונה. מיד לאחר התכנסות מוסד "האספה המכוננת" שונה שמו ל"הכנסת הראשונה", וזאת מבלי למלא את חובתו לחבר חוקה, על פי התווייתה של הכרזת העצמאות.[6] במסגרת חקיקת חוק המעבר,הכנסת הראשונה לא הטילה על עצמה במפורש את התפקיד של קבלת חוקה, וכך לא הייתה מחויבת במפורש - בהגדרת סמכויותיה על פי חוק - לחוקק חוקה. עם זאת, לאור תפיסתה את עצמה כסמכות מכוננת ומחוקקת, קיבלה הכנסת הראשונה החלטה, הקרויה "החלטת הררי", על שמו שלחבר הכנסתיזהר הררי. הייתה זו פשרה פוליטית, תולדה של תשע ישיבות כנסת עתירות מחלוקות בין פברואר 1949 ויוני 1950, אשר במסגרתה הוחלט שלא להחליט בשאלת החוקה[17]. מליאת הכנסת נקראה מעתה "ועדת חוקה, חוק ומשפט" להבדיל מ"ועדת חוקה", ונקבע כי היא תנסח את החוקה בפרקים-פרקים, אשר ייקראוחוקי יסוד[18].
חוק היסוד הראשון נחקק בשנת 1958, ונקרא "חוק יסוד: הכנסת". במדינת ישראל לא התקבלו אפוא חוקה ואף לא חוק יסוד בודד אחד במהלך כל העשור הראשון לקיומה.[6] אף על פי כן, המחקר ההיסטורי רואה בשנים 1948–1951 את התקופה המעצבת בתחום המבנה החוקתי-המוסדי של השלטון בישראל. מבנה מוסדי זה התפתח במהירות, בלא תכנון מלא מלכתחילה ובלא דיון מקיף על כמה ממרכיביו החשובים ביותר.[6]
חוקי היסוד המוקדמים נמנעו מלעסוק בשאלות שלזכויות האדם,דת ומדינה, ועוד. מעמדם ביחס לחוקים רגילים היה שנוי במחלוקת. בית המשפט העליון, בעשורים הראשונים להקמת המדינה, ראה עצמו כמיישם "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראלמדינה יהודית דמוקרטית. לפיכך, בפסקי דין תקדימיים, ובהם "בג"ץ קול העם", עיגן בית המשפט העליון את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית אשר מכוחה יכול היה לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית[19].
בתחילת שנות ה-90 חל מפנה, המכונה "המהפכה החוקתית". במרץ 1992 נחקקוחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשנותו של בית המשפט העליון לחקיקה זו הייתה כי עם חקיקתם של חוקי יסוד אילו "חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל", וכי הן הפכו לזכויות חוקתיות אשר ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו[20].
מכוחה של "המהפכה החוקתית" בית המשפט העליון הוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת בשל סתירה לחוק יסוד, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת1992. מדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.
עם זאת, שאלות רבות וחשובות עדיין אינן מוסדרות בחוקי היסוד, ובמיוחד כך הדבר בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה. מעת לעת עולה הצעה לכינונה של חוקה אשר תסדיר את השאלות החוקתיות באופן מקיף, אך זו עדיין לא התקבלה.
עיקרון בסיסי של שיטת המשפט הישראלית הוא עקרוןהפרדת הרשויות[21]. על פי עיקרון זה תעסוק הכנסת בחקיקה, בתי המשפט יעסקו בשפיטה, והממשלה תעסוק במנהל ובביצוע.
בפועל קיימות סטיות רבות מעיקרון זה. הסטייה העיקרית היא סמכות החקיקה הנרחבת, וסמכויות השיפוט המנהלי הניתנות לרשות המבצעת. סטייה נוספת היא סמכויות השפיטה הניתנות לכנסת.
בנוסף, מבנה המשטר הנוהג בישראל מעניק השפעה ניכרת לממשלה על הכנסת. השילוב בין הרוב שיש לקואליציה בקרב חברי הכנסת לבין עיקרון המשמעת הסיעתית מאפשר לממשלה להשפיע באופן ניכר על דרך עבודתה של הכנסת. על רקע האמור אף הועלתה הטענה כי נוהג בישראל משטר של "התכת רשויות" בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת.
בשנות ה-90 התפתחה גישה הנקראתאקטיביזם שיפוטי, אשר בין התומכים והמפתחים העיקריים שלה נמצאנשיא בית המשפט העליון,אהרן ברק. על פי גישה זו, אל לו לבית המשפט להימנע מלהתערב בעניינים המובאים לפתחו בכל תחום שהוא, ולהגביל את פסיקותיו לתחום צר של הכרעות משפטיות פורמליות. על פי התומכים בגישה, לבית המשפט העליון תפקיד חשוב בעיצוב פניהחברה הישראלית, ועליו להתערב, להשפיע ולהכריע בכל סוגיה המובאת בפניו, גם אם זו נוגעת לעניינים פוליטיים, או לענייני דת ומדינה. ישנם רבים המתנגדים לגישה זו, ורואים בה הפרה בוטה של עקרון הפרדת הרשויות, וחדירה של בית המשפט לתחומים שאין לו ההכשרה או ההסמכה לעסוק בהם.
בשנת 1967 כבשה מדינת ישראל אתרצועת עזה וחצי האי סיני מידימצרים, אתרמת הגולן מידיסוריה, ואתיהודה ושומרון מידיירדן. עוד באותה שנה החילה הכנסת, בתיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט ובצו, את המשפט הישראלי עלמזרח ירושלים. בשנת 1982 הוחזר חצי האי סיני למצרים ובמקביל, בחוק רמת הגולן, הוחל המשפט הישראלי על רמת הגולן[2].
ביהודה ושומרון וברצועת עזה מעולם לא הוחל המשפט הישראלי, ונותר בתוקף הדין שחל בהם בעת שנכבשו על ידי ישראל בשנת 1967.
מבחינת הסדרת הפעילות המנהלית, הצבאית והשלטונית הישראלית בשטחים, חלו דיני המשפט הבינלאומי העוסקים ב"תפיסה לוחמתית". מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי ביהודה שומרון ועזה חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למעצמה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים, השונים מן הדין הירדני החל, בתחומים אזרחיים רבים כגוןביטוח רכב אותמרורי תנועה.
במקביל לבתי המשפט המקומיים שפעלו באזורים אלו, והמשיכו בפעולתם, קמה מערכת של בתי משפט צבאיים שדנו את התושבים על עבירות ביטחוניות.
כאשר החלה התיישבות של אזרחים ישראלים רבים בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה הייתה הכנסת פעילה בחקיקה שמטרתה להחיל את החוק הישראלי מבחינה פרסונלית על ישראלים הגרים בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך חוקקה הכנסת שורה ארוכה של חוקים החלים לכאורה ביהודה שומרון ועזה, אך למעשה תחולתם אינה מתיימרת להסדיר הסדר החל על כל תושבי האזורים, כי אם על האזרחים הישראלים לבדם. כך נוצרה מערכת דינים שונה ונפרדת החלה לגבי תושבי האזור שהם בעלי אזרחות ישראלית (המכונים "מתנחלים") ואלו שהם תושביו ואינם בעלי אזרחות ישראלית (פלסטינים).
הסכמי אוסלו והתהליכים ההיסטוריים שהתחילו בשנת 1993 בנוגע למעמדם של יהודה שומרון ועזה, הביאו לשינוי חשוב. הסכמי הביניים בין ישראל והפלסטינים הקימו אתהרשות הפלסטינית בשורת הסכמים (הסכם אוסלו ב-1993,הסכם קהיר ב-1994 והסכם וושינגטון ב-1995) אשר קיבלו עיגון בחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ו-1996[22]. נמסרו לרשות הפלסטינית סמכויות חקיקה ושיפוט בחלק גדול מן השטח, פרט לשטח שהוגדר כ"שטח C", בו נותרה על כנה מערכת דיני "התפיסה הלוחמתית".
נראה כי גם לאחר קריסת ההבחנה הביטחונית בין "שטח A", "שטח B" ו"שטח C" בעקבותהאינתיפאדה השנייה, לא חל שינוי במעמדם החוקי של ההסכמים, וכי מקום שבו ניתנה לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט וחקיקה, זו נשמרה גם עם שובו שלצה"ל לשטחים אלו.
במסגרתתוכנית ההתנתקות פונו מרצועת עזה כל היישובים הישראליים ומחנות צה"ל, והרצועה עברה לשליטה פלסטינית.
חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני,ספר החוקים הפתוח, באתרויקיטקסטחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996,ספר החוקים הפתוח, באתרויקיטקסט| חוק ומשפט | ||
|---|---|---|
| ענפים עיקריים | משפט ציבורי •משפט חוקתי •משפט מנהלי •משפט פלילי •דיני חיובים •דיני חוזים •דיני נזיקין •דיני עשיית עושר ולא במשפט •דיני קניין •דיון אזרחי •דיון פלילי בישראל •משפט בין-לאומי פומבי •דיני היושר | |
| תחומים נוספים | משפט ימי •דיני חדלות פירעון •דיני תאגידים •דיני הגבלים עסקיים •משפט בין-לאומי פרטי •דיני הגנת הצרכן •דיני משפחה •דיני ירושה •קניין רוחני •דיני עבודה •משפט צבאי •דיני מיסים •דיני נאמנות | |
| מקורות המשפט | חוקה •חוק •תקנות •צו •תקדים •קודקס •מנהג •פקודה •אסדרה •הצעת חוק | |
| שיטות משפט | משפט קאנוני •המשפט המקובל •המשפט הקונטיננטלי •המשפט הרומי •משפט עברי •שריעה •יאסה •השיטה האינקוויזיטורית •השיטה האדברסרית | |
| תורת המשפט | פוזיטיביזם משפטי •פורמליזם משפטי •ריאליזם משפטי •הגישה הביקורתית למשפט •משפט הטבע •משפט השוואתי •הגישה הפמיניסטית למשפט •ניתוח כלכלי של המשפט •פילוסופיה פוליטית | |
| מוסדות ובעלי תפקידים | רשות מחוקקת •רשות שופטת •רשות מבצעת •שופט •עורך דין •בוררות | |
