בהיסטוריה המקראית חלו תמורות גדולות ומרחיקות לכת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס.
בראשית המאה הביס המלךיואש את הארמים בעידודו של הנביאאלישע, ושם קץ לשנים רבות של לחץ ארמי קשה על ישראל. בימי בנוירבעם השני הגיעהממלכת ישראל לשיא התפשטותה הטריטוריאלית בעידודו של הנביאיונה בן אמיתי. במקביל,עוזיהו מלך יהודה הוביל את ממלכתו לשיאים של עצמה צבאית ושגשוג כלכלי. שגשוג זה הוביל לבסוף לשחיתות וסיאוב שעוררו את תוכחות הנביאיםהושע,עמוס ומיכה.
לאחר מות ירבעם השני ורצח בנוזכריהו באמצע המאה, נכנסה ממלכת ישראל לרצף מרידות ומשברים פנימיים שערערו את היחסים עם יהודה והובילו לבסוף לנפילת הממלכה בידי אשור והגליית אוכלוסייתה. ממלכת יהודה סבלה גם היא מהכיבוש האשורי בימי המלךחזקיהו והנביאישעיהו, ובסופה של המאה הנהיג בה חזקיהו רפורמה דתית שריכזה את הפולחן בירושלים וביערה כל שריד לעבודה הזרה בממלכה.
701 לפנה"ס: סנחריב מלך אשורפלש ליהודה וכבשה תוך החרבת מרבית היישובים ובכללם העיר השנייה בחשיבותהלכיש, אך המצור שהטיל על ירושלים כשל והוא הסתפק בכניעת חזקיהו ונסוג לאשור.
נכתבו במאה זו טקסטים שעתידים להיכנס לאנתולוגיית השירה הסינית המוקדמת ביותר שנכתבה,הקלאסיקה של השירים. על פי הערכות, בתקופה זו השירים מתאפיינים בהתמקדות בתיאור ימי הפאר הגדולים ביותר שלשושלת ג'ואו, ובתיאור ראשית שקיעתה, שירים ששימשו לפולחן, ושירים המתייחסים ל-15 המדינות שנמצאות לאורכו שלהנהר הצהוב[2][3].
