במרבית המאה נמשך הסדר החברתי של המאות הקודמות, של ממלכות חקלאיות בשליטהריכוזית שלמונרכים שמגייסים צבאות במטרה להתחרות זה בזה – תחרות שבאה לידי ביטוי גם במאבקים צבאיים אימפריאליים חוצי יבשות. סדר חברתי זה הולך ומתערער לקראת סוף המאה[1].
מאה זו היא חלק ממגמת התחזקות ההשפעה של המעצמות האירופיות על הסחר הגלובלי. עד אמצע המאה באזורים רבים ברחבי העולם המקומיים כבר חיו לצד השפעה של כוח כלכלי וצבאי שקשור למעצמות אירופה[2].
לאורך המאה הוקמו מושבותקולוניאליסטיות אירופאיות, תהליך שנמשך גם אל תוךהמאה ה־19. בצפון אמריקה, מרד של מספר מושבות היה התשתית לייסודה שלארצות הברית[4]. לאחרמלחמת שבע השנים שפרצה באמצע המאה, התחזקה ההגמוניה הבריטית במזרח הרחוק והאימפריה ניצלו זאת כדי להשלט על טריטוריות נרחבות באזורהודו, במקביל להתיישבות בריטית מתרחבת באוסטרליה[5].
במאה זו הבשילו, בעיקר באירופה, תהליכיהמהפכה המדעית משתי המאות הקודמות – המדע הקלאסי המודרני התגבש מעשית במאה זו[6].
באירופה לאורך המאה השתרשו באוכלוסייה יותר ויותר תפיסות הקשורות לנאורות. במרכז תפיסות אלו האמונה בזכויות אדם טבעיות, שנחשבו כפריבילגיות מולדות בלתי ניתנות לביטול שאסור למנוע מאף אדם. זכויות טבעיות אלו כללושוויון בפני החוק,חופש הפולחן הדתי,חופש הביטוי והעיתונות, הזכות להתאסף, להחזיק ברכוש ולרדוף אחרי האושר. באירופה, סוף המאה היה מזוהה באופן מסורתי עם שליטי "אבסולוטיזם נאור", שהיו בעלי סמכויות ריכוזיות אך התיימרו לפעול בהתאם לערכי הנאורות. במחקר ההיסטורי העדכני ישנה מחלוקת עד כמה באמת יישמו שליטים אלו את עקרונות הנאורות. גם השינויים מרחיקי הלכת יחסית, דוגמתהרפורמות של יוסף השני האימפריה הרומית הקדושה[3], החוקה שלהרפובליקה הקורסיקנית שהפכה למספר שנים למדינה הראשונה שקיימהזכות בחירה גם לנשים[7], והשינויים הרדיקליים שלהמהפכה הצרפתית – כל אלו החזיקו מעמד לתקופה קצרה יחסית. עם זאת, באמריקה, עקרונות הנאורות הוזכרו בפסקת הפתיחה שלהכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776, ותוארו כחלק מסיפור הקמתה של המדינה, והחוקה נותרה על כנה באופן יציב יותר[1].
ניצניהמהפכה התעשייתית, שנשאה עימה שינוי מהותי בסדרי החיים החברתיים, הכלכליים וההגותיים באירופה, מתוארכים לאמצע המאה ה־18. זהו שינוי שהתפשט לשאר העולם ועיצב את עולמות התעשייה, הכלכלה והחברה המודרניים[8]. בין היתר, התיעוש לצד צמיחה דמוגפית הובילה לשינויים בגידול המזון[1]. באירופה הצמיחה הדמוגרפית במאה זו הייתה שונה מהמחזוריות שאפיינה את המאות הקודמות של עליות וירידות בגודל האוכלוסייה – החל מאמצע המאה החלה עליה הדרגתית וקבועה בגידול האוכלוסייה. אחד הגורמים לשינוי היה ירידה של כ־20% בתמותת התינוקות ותמותתם של ילדים צעירים[9]. ניצני המהפכה הלכו והתפתחו לצד התפתחותו (הראשונית בשלב זה) של סחר כלכלי בינלאומי חופשי, אותו מתחילות בהדרגה ליישם המעצמות המערב־אירופאיות בעשורים האחרונים של המאה[8]. מאה זו הייתה השיא שלסחר העבדים האטלנטי, כאשר על פי ההערכות המקובלות כ־60% בסחר העבדים האטלנטי בהיסטוריה כולה התקיים לאורך מאה זו[10].
הגבולות הפוליטיים בתחילת המאה ה-18בשנים 1775 עד 1783 התרחשהמלחמת העצמאות האמריקאית אשר במסגרתה הצליח העם האמריקאי להשתחרר מהשלטון הבריטי הקולוניאלי.בשנים 1789 עד 1799 התרחשההמהפכה הצרפתית אשר במסגרתה הופלה המונרכיה האבסולוטית והכנסייה הקתולית נושלה מכוחה.פיתוחמנוע הקיטור של ג'יימס ואט בסוף המאה ה-18 היה מרכיב חשוב במהפכה התעשייתית בבריטניה.
תפיסות הנאורות קודמו בין היתר על ידיפילוסופים בני המאה.ג'ון לוק קידם ממש בראשית המאה את התפיסה שהעם הוא הריבון האמיתי ושהמלך אמור לשמש כנציג של העם[12].מונטסקייה סבר כי הערובה להגנה על זכויות האזרח תושג באופן האפקטיבי ביותר על ידיהפרדת רשויות.ז'אן ז'אק רוסו סבר כי המפתח הוא חברהדמוקרטית. הוגים אחרים חששו ממתן כוח רב מדי לציבור הרחב שחסר השכלה מספקת וסברו שהדרך היעילה להגשים את ערכי הנאורות תהייה באמצעותאבסולוטיזם נאור, קרי, שליט יחיד ששולט על פי מספר עקרונות: טיפוח האמנויות, המדעים והחינוך, ובמיוחד, הקפדה לא לקבל החלטות שרירותיות, אלא לאכוף חוקים באופן הוגן[1].
במחצית השנייה של המאה הפכה הנאורות בהדרגה מתנועה אינטלקטואלית בעיקרה לתפיסה בעלת השלכות מעשיות לגבי ממשל. כמעט כל השליטים האירופאים במחצית השנייה של המאה קידמו לפחות משהו מעקרונות הנאורות, בין אם בתחום החינוך, חופש הדת או חוקים שונים דוגמת צמצום השימוש בעינויים[5].
סוף המאה היה מזוהה באופן מסורתי עם שליטי אבסולוטיזם נאור – דוגמתפרידריך השני מפרוסיה,יקטרינה הגדולה מרוסיה, ויוסף השני קיסר האימפריה הרומית הקדושה – אולם במחקר ההיסטורי העדכני ישנה מחלוקת עד כמה באמת יישמו שליטים אלו את עקרונות הנאורות[1]. השליטים הוגבלו בין היתר עקב הצורך לאזן בין מוקדי הכוח השונים שהבטיחו את המשך שלטונם, דוגמת הנהגת הצבא או האצולה, ורוב השליטים ה"נאורים" לא הפחיתו מעשית את כוחם של מוקדי הכוח לטובת הציבור הרחב[3][13].
יוסף השני בלט מבין המנהיגים של סוף המאה עם רפורמות כלכליות וחברתיות רדיקליות עוד יותר[5][3], אולם מהירות השינויים שניסה להוביל יצרה בעיות שונות וקשיי הסתגלות רבים מצד כלל האוכלוסייה, ועיקרי הרפורמות שלו בוטלו בשנים לאחר שלטונות[3]. לקראת סוף המאה הנהיגגוסטב השלישי, מלך שוודיה, את אחד המשטרים ה"נאורים" של התקופה, וקידם חופש דת וביטוי, חופש כלכלי והסרתמכסים. חלק משינויים אלו נטמעו באופן נרחב, וגם כאשר האצולה, שכוחה נפגע, התנקשה בגוסטב, לא היה בכך כדי להשיב את המצב לאחור[5].
1789:המהפכה הצרפתית – התקוממות עממית נגדהמלוכה הביאה לכינון אספה לאומיתנבחרת, אישורחוקהדמוקרטית, ביטול ההפרדה המעמדית, וחקיקה חדשה שמקדמת עקרונות כמוחופש דת. השלטון הדמוקרטי החזיק מעמד עד שנת 1793, אז חזרה צרפת לשלטון ריכוזי, אולם חלק מהחוקים לטובת פשוטי העם נותרו[14].
בניגוד למקומות אחרים שניסו לבצע שינוי רדיקלי, אנגליה עברה במאה זו, כמו גם במאות הסמוכות, שינוי הדרגתי להפיכת השלטון לריכוזי פחות, וחיזוק מוקדי כוח נוספים מלבד המלך.
עוד לפני תחילת המאה, התאפיינה אנגליה שלאחרהמהפכה המהוללת באיזון מחדש של הכוח ביןהמלך לפרלמנט, ולאורך המאה הלך כוחו של הפרלמנט וגבר בהדרגה, והוא אימץ יותר סמכויות בהקשר של קביעת חוקים וקביעתתקציב. הפרלמנט בתקופה זו כללאצילים בעלי אדמות, ואלו נבחרו בהצבעה – שבראשית המאה ה־21 לא הייתה נחשבת הצבעה "הוגנת" – בידי בעליזכות ההצבעה, בעלי ההון בשווי של 40 שילינג בשנה. קבוצה זו של העומדים ברף לזכות הצבעה גדלה בהדרגה במהלך המאה בעקבות צמיחת התעשייה והמסחר של בריטניה. המלך היה ממנהשרים, אשר בין היתר שלטו בהתאם לחוקים שקבע הפרלמנט[13].
רעיונות שהחלו לתפוס תאוצה במאה הקודמת, דוגמת גישתהאמנה החברתית, לפיה בני אדם זכאים לזכויות אדם מעצם היותם, התבססו בהדרגה באנגליה ומשם המשיכו למקומות נוספים, בראשםארצות הברית שהקמתה בסוף המאה קיבלה השראה מרעיונות אלו[15].
באירופה, המאה ה־18 המשיכה את הקו של המאות הקודמות מבחינת שיטת השלטון המקובלת שלמלכים ששולטים מטעם זכות אלוהית, אולם קו זה נסדק בהדרגה במהלך המאה ונימוקים להחלטות ממשל שונות החלו לגוון גוונים יותרתועלתנים, והיו שליטים שהרגישו צורך להצדיק בפני התושבים את מעשיהם באמצעים יותר רציונליים[1].
החילון הוביל לירידת כוחם של מוסדות הדת, דוגמתהכנסייה הקתולית, והשפיע על הזהות אליה שייכו עצמם אנשים. כתוצאה מכך, ניתן לראות בחילון כגורם שעודד את עליית הלאומיות, שכן קבוצת הזהות הדומיננטית של אנשים רבים הלכה והשתנתה מבני אותהדת, לבני אותועם[16].
לקראת סוף המאה, ההסתייגות המוסרית מהעבדות הלכה והפכה נפוצה באזורים מסוימים, והרפורמיסטים נגד העבדות הצליחו להגיע למספר הישגים מקומיים בנושא. בשנת 1772 נאסר על חקלאים בריטים באיים הקריביים להשתמש בעבדים בשדותיהם. החל משנת 1777 כל מדינות ארצות הברית מצפון למרילנד ביטלו בהדרגה את חוקיות העבדות. לצד זאת, באזורים שהיו המוקד הכלכלי המרכזי של העבדות, התופעה עדיין שגשגה[17].
1756–1763:מלחמת שבע השנים – התנגשות של מספר אינטרסים הובילה אתרוסיה,צרפת ואוסטריה לחבור בברית נגדפרוסיה, אליה חברהבריטניה. המלחמה החלה באירופה, אך התחוללה במספר יבשות. באירופה הסתיימה המלחמה ללא תוצאות משמעותיות, אך במזרח הרחוק כתוצאה מהמלחמה יצאה צרפת מהודו והותירה את האזור להגמוניה בריטית, ובאמריקה הצפונית יתרונם של הבריטים בים גרם לעזיבת הצרפתית גם את אזור זה, להשתלטות הבריטים על אזורים נרחבים ביבשת והפיכתה למעצמה הקולוניאלית הגדולה בעולם[5].
המלחמות העו'תמאניות–רוסיות – האימפריות מנהלות ביניהן מאבקים לכל אורך המאה. בשנת 1774 מסתיימתאחת ממלחמותיהן בניצחון רוסי מובהק ובהסכם קוצ'וק קאינרג'ה המעגן את התרחבות האימפריה הרוסית דרומה על חשבון העות'מאנית[3]. ברבע האחרון של המאה הממשיכה רוסיה להשתלט על שטחים נוספים של העות'מאנים[4].
במאה זו הואץ תהליך הקולוניאליזם העולמי עם הצטרפותם המשמעותית שלהאימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית למגמה העולמית שהחלה במאות הקודמות עםהספרדים,הפורטוגזים וההולנדים[19]. הקולוניאליזם התחזק במיוחד בסוף המאה, בעקבותהמהפכה התעשייתית שהגבירה מחד את החשיבות בסחר העולמי ומאידך אפשרה את זמינותן של טכנולוגיות המגבירות את יכולתן של אימפריות להילחם ולשלוט על גבי שטחים ממרחק רב[20].
האימפריה הבריטית בהודו צוברת תאוצה במיוחד לקראת סוף המאה – לקראת אמצע המאה החל מאבק ביןהאימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית על השליטה ברצועת החוף המזרחית של הודו. מאבק זה הוכרע כחלק מתוצאותמלחמת שבע השנים, כאשר ידה של בריטניה על העליונה, והסחר באזור נוהל בשם הבריטים על ידיחברת הודו המזרחית הבריטית. בשנות ה־60 של המאה, לאחר המלחמה, החלה בריטניה להדק את שליטתה על המדינות השונות בהודו. בשלבים אלו שלטה רשמית על שטחים ספציפיים במזרח תת־היבשת –בנגל ואנדרה פרדש – בתחילה באמצעות שליטים מטעם חברת הודו המזרחית, ובהמשך בשלטון ישיר של הכתר הבריטי. בשליש האחרון של המאה, ניהלה האימפריה הבריטית מלחמות מתמשכות מולהאימפריה המראטהית וממלכת מייסור, ולאחר שהתקשתה בקרבות בהתחלה, עם התקדמות המאה והתעצמות האימפריה בזכותהמהפכה התעשייתית עלתה קרנם של הבריטים. לקראת סוף המאה הכניעו הבריטים את ממלכת מייסור וכבשו את שטחם[22][23][24][25][26].
במאה זו מעצמות מערב אירופה מנהלות מאבק על מספר נקודות מפתח בדרך למזרח הרחוק, בעיקר בטריטוריות נמל באפריקה או באיים הסמוכים ליבשת. בתחילת המאה מחזיקהפורטוגל ברוב נמלים אלו, כולל שתי טריטוריות גדולות יחסית –אנגולה ומוזמביק – בעוד צרפת ובריטניה שולטות על איים בקרבת אפריקה, וצוברות בהדרגה מאחזים נוספים באפריקה היבשתית. גםהולנד החזיקהטריטוריה בדרום היבשת[27][4] וניסתה להרחיבה בהדרגה, תוך ספיגת פשיטות מטעם המקומיים לאורך כל המאה. העימותים בין ההולנדים למקומיים הסלימו בסוף המאה לסדרת מלחמות שנקראת "מלחמות הקוסה"[28].
נקודות ציון בהודו:
1757:קרב פלסי – נקודת מפתח בדרך לשלטון הבריטי בהודודה פקטו[29], הביאה לידי הבריטים טריטוריה שנייה בתת-היבשת וחיזקה משמעותית את יכולתם של הבריטים להשפיע על השלטונות המקומיים בהודו[24][22].
1792-1790, 1799:מלחמות אנגלו-מייסור(אנ') – מלחמה שבסופה נאלצתממלכת מייסור לוותר על מחצית משטחה בהסכם כניעה. בשנת 1799, תקפוהבריטים לאחר שנודע להם שמייסור מנסים לקיים שיתוף פעולה צבאי עםצרפת, הרגו את הסולטאן וכבשו את כל שטחה של הממלכה[32][33].
1792:המהפכה הצרפתית – בישרה גם על מהפכה בתחום הכלכלה, ובמיוחד מזוויתהרפורמה האגררית הדרמטית המתרחשת במדינה. הרפורמה ביטלה את הקביעות הפיאודליות, שחררה את תושבי מעמד הצמיתות מחובם, וביטלה סוגי תשלומים רבים על בסיסמקרקעין. ברגע שנקבעו החוקים החדשים, השתלטו איכרים רבים על קרקעות וסירבו לשלםדמי שכירות או דמיפדיון, ואלו בוטלו לבסוף. האדמות שהיו שייכות עד אז למעמד הכמורה ואדמות נוספות בעלות מעמד מיוחד הוחרמו ונמכרו במכירה פומבית. שיטת המכירות הפומביות נטתה לטובת עשירי צרפת, וכך עולה לגדולה בתקופה זו קבוצה חדשה של בעלי קרקעות, שחיזקה בהמשך את תמיכה בנפוליאון[44].
סחר העבדים האטלנטי – התופעה מגיעה לשיאה במאה זו, כאשר על פי ההערכות המקובלות כ־60% בסחר העבדים האטלנטי בהיסטוריה כולה התקיים לאורך מאה זו[10]. העבדים בתקופה זו היו בין הסחורות הרווחיות ביותר, בין היתר כי השתמשו בהם לגידול כמה מהסחורות הרווחיות האחרות, דוגמתסוכר,טבק,אורז וכותנה. פרקטיקה נפוצה הייתה שספינות אירופאיות מביאות סחורות לאפריקה ומחליפות אותן בעבדים, ולאחר מכן מפליגות לאמריקה שם הוחלפו בסחורה מקומית שהגיעה לאירופה, וחוזר חלילה. כמחצית מסחר העבדים התבצע על ידיהאימפריה הבריטית. העבדים שונעו בתנאים קשים למחיה וללאסניטריה מתאימה, ורבים מהם מתו במהלך המסע או במהלך העבודה במטעים.בצרפת של ימי המהפכה הוצאה העבדות מחוץ לחוק[45].
תקופת השיא של שושלת צ'ינג – במהלך מאה זו התגבש מודל כלכלי נפוץ בסין שלשושלת צ'ינג, שהייתה בין הכלכלות הגדולות בעולם[46], בו יזמים קנו שטחים לגידול תוצרת, והעסיקו בהם עובדים בשכר. חקיקה המקנה זכויות רחבות על שטח פרטי הובילה לכך שבתקופה זו התפתח בסין סחר ענף בקרקעות לצד ייעול של הפקת התוצרת, ותופעה זו הגבירה את הניידות החברתית בסין.שאנגחאי של תקופה זו הופכת לאחד מהנמלים החשובים בכלכלה העולמית[47]. בתקופה זו מגלות האימפריות המערביות אתאזור סין יותר לעומק, ומוצרים שונים מסין הופכים ל"להיטים" במערב[48].
זכויות יוצרים – במהלך המאה מספר מדינות באירופה וארצות הברית מחוקקות חוקים חלוציים בנושא[49].
התפתחות היקףהסחר הבינלאומי הביאה לפיתוח מנגנונים יעילים יותר לסחר זה, שבתורם הגבירו חזרה את היקף הסחר. אחד ממנגנונים אלו היה שימוש בשטרות חוב שהונפקו על ידי בנקים מקומיים והקלו על ביצוע קנייה בהיקף גדול יותר של סחורות בין מדינות[47]. שיטה זו הובילה ליצירת תפיסה חדשה של "חוב לאומי", בנפרד מהחוב האישי של המלך וחיזקה את המנגנונים לגיוס הון. עם זאת, המנגנונים החדשים יצרו בעיות חדשות, דוגמתבועה פיננסית של מחירים ספקולטיביים מנופחים שהתפוצצה וגרמה לירידת ערך בשטרות חוב[50].
בתחילת מאה זו החל שימוש שלשטרות כסף גם לשימושים נוספים, מה שהגדיל את האשראי ופתר בעיות של מחסור כרוני בכסף וזהב שאפיינו את המאה הקודמת[50].
נוסף על כך, טכניקות חדשות הגבירו את כמות המזון, לעיתים בשיטות שנעזרותבשיטה המדעית. למשל, במהלך המאה החל שימוש באספסת,לפת ותלתן לשיפור פוריות הקרקע, וכן חל שיפור במיומנויותהברירה המלאכותית של בעלי חיים ליצירת פרטים פרודוקטיביים יותר – מה שהגביר את כמות הבשר. בנוסף, נקלטו באירופה באופן נרחב יותר גידולים אמריקאים דוגמתתפוחי האדמה. עם זאת, הניסיון לעבור לגידולים חקלאיים יעילים יותר הוביל להפסקת השימוש בשטחים חקלאיים משותפים והגביר את הכדאיות של שימוש בשטח חקלאי גדול. שינוי זה יצר שינוי חברתי, מכיוון שהמצב החדש הכריח חקלאים רבים באזורים מסוימים לוותר על אורח החיים החקלאי כפי שהיו רגילים לו, ולבחור באחת משתי ברירות, או להפוך להיות שכיר בחווה של אחר, או להשכיר שטח חקלאי מחווה גדולה יותר. מגמה זו אומצה והואצה בסוף המאה במיוחד באנגליה של ראשית ימי המהפכה התעשייתית[50].
התעשייה המשמעותית ביותר באירופה במאה הזו היהטקסטיל, כאשר באזורים מסוימים למעלה ממחצית הייצוא היה של טקסטיל. בתחילת המאה עיקר התעשייה התרכזה במכונותנול מסורתיות במרכזי ייצור בערים הגדולות, אולם בהדרגה מודל חדש הפך נפוץ יותר: בעלי עסקים היו מנהלים קו של חומרי גלם, בעיקרצמר ופשתן, ומעבירים אותם למרכזים קטנים יותר באזורים כפריים. שיטה זו הפכה נפוצה ביותר אזורים, אולם עלייתו של הסחר העולמי בכותנה – שהגיעה בעיקר מהודו ממטעיעבדים – השפיעה דרמטית על התעשייה. מאחר שהכותנה הייתה זולה יותר לייצור בגדים, עלה הביקוש לבגדים חדשים, והתעשייה המסורתית לא יכלהלתמוך בכך. הביקוש הרב עודד בעשורים האחרונים פיתוחים טכנולוגיים חדשים שאיפשרו ייצור גבוה יותר, אך עוררו את חששם של הפועלים המסורתיים, שחששו לאבד את עבודתם למכונות. תהליך זה נמצא בלב המהפכה התעשייתית שהחלה בבריטניה בתקופה זו[50].
באנגליה,צרפת,הולנד וחלקים שלאיטליה התחילה מגמה שלעיור, שתתחזק במאות הבאות. העיר הגדולה באירופה הייתהלונדון, שהגיעה לכמיליון תושבים, ואחריהפריז עם מעט יותר ממחצית המיליון. רמת החיים בערים רבות עלתה – לפחות בקרב חלק מהאוכלוסייה – ונוצרו פערים חברתיים אל מול הפריפריה, לעיתים תוך ניצול משאבי הפריפריה לטובת רמת החיים בעיר. מהעלייה ברמת החיים הרוויחה שכבה קטנה שגדלה לאיטה שלמעמד ביניים, אולם פועלים לא מיומנים סבלו בעיר לעיתים מעוני רב, וערים רבות סבלו מאזורי עוני. בחלק מהערים הוערכו שיעורי הקבצנות בטווח של 25-5% מהאוכלוסייה. בתגובה לכך, החלה באנגליה מערכת ציבורית ראשונית שמטרתה לסייע לעניים ביותר[51].
כמו במאות הקודמות, בתקופות של משבר כלכלי, משפחות מרובות ילדים התקשו להאכיל את כל בני המשפחה ובמקרים רבים התנהגות נפוצה הייתה להביא למותם של התינוקות הצעירים, או, אם ניתנה ההזדמנות לכך, למסור ילדים שייגדלו במקום שידאג להם למזון, למשל, כמשרתים באחוזות של אצילים[50].
עם זאת, במערב אירופה של סוף המאה, בעקבות עליית האינדיבידואליזם והשינוי בתפיסת הילד, התגבשו בהדרגה נורמות חלופיות. ראשית, התפתחו יותר סוגי מוסדות שהציעו מזון לילדים, אולם בהדרגה הגיעו מוסדות אלו לתפוסה מלאה. בנוסף, בשנת 1784 חוקקהאוסטריה חוק תקדימי שאסר על לינה משותפת עם ילדים מתחת לגיל 5, כדי למנוע חנק שלהם למוות "בטעות" בידי הוריהם. בצפון מערב אירופה, נורמה חדשה שהחלה בציבור הרחב, שאינו אצולה, נתנה יותר דגש על משפחה גרעינית בנפרד מבית ההורים תוךנישואין באיחור רב. הגיל הממוצע לגברים בצפון מערב אירופה היה בין עשרים ושבע לעשרים ושמונה, לנשים בין עשרים וחמש ועשרים ושבעה. לצד זאת באזורים אלו הפך מקובל יותר להשתמש בשיטות שונות למניעת הריון, להגבלת מספר הילדים[50].
עם זאת, עדיין משפחות רבות מהמעמדות הנמוכים היו פגיעות מאוד למשברים כלכליים, ותקופתבצורת אואבטלה למשפחות שחיות בכפר או בעיר בהתאמה, היו עדיין עלולות להביא את המשפחות לכדירעב וקבצנות[50].
מאה זו היא חלק מרצף הזמן בו כובד המשקל הכלכלי האירופי עובר ממדינותהים התיכון למדינות החוף האטלנטי, אודות למסעות האטלנטיים של המאות האחרונות. לאחר שבמאה ה־17 דעכה עוצמתן שלהאימפריה הספרדית והפורטוגזית, לטובת ההולנדית והבריטית, במאה ה־18 דועך גם כוחה הבינלאומי של הולנד, והבריטים והצרפתים לוקחים את ההובלה ומנצלים אותה כדי לבנות אימפריות מסחריות שקידמו את צמיחתה של כלכלה גלובלית מאורגנת של ממש[1]. לצד זאת, מתחזקת במאה זו הדומיננטיות גם של מדינות מרכז היבשת, בהןפרוסיה, שבשנה זו ביססה מערכת בירוקרטית מהיעילות ביותר של התקופה, ואוסטריה שלבית הבסבורג. פרוסיה ואוסטריה גם החזיקו לאורך המאה שניים מארבעת הצבאות האירופאים הגדולים ביותר, לצדרוסיה וצרפת[3].
בתחילת המאה מאבק דומיננטי ביבשת היה ביןבית הבסבורג לבית בורבון, אולם בהדרגה הפך רלוונטי פחות לעומת מאבקים אקטואליים יותר: המאבק של הבריטים והצרפתים לגבי האימפריות הקולוניאליות שלהם, ושינוי מאזן הכוחות במרכז היבשת שנגרם עקב עלייתה של פרוסיה. מאבקים אלו מתנקזים בשנת 1756 לכדימלחמה בשלוש יבשות[5].
במהלך המאה המשיכו להתגבש ביבשתצבאות הקבע המקצועיים, בו שולבו אצילים בתפקידיקצונה, ואת שאר התפקידים איישו בעלי מעמדות נמוכים לצדשכירי חרב. במחצית השנייה של המאה חלק מצבאות אירופה הכפילו את גודלם. לצד זאת, מערכות התנהגות רשמיות איפשרו לצדדים מובסים לסגת באופן מסודר הפכו את המלחמות לקטלניות פחות, באופן יחסי[9]. במערב אירופה החלו גנרלים לקבל על עצמם קודים של כבוד, שגם הפחיתו מהנזק שהאזרחים שחיו בקרבת הקרבות היו סופגים[52].
אנגליה שלאחרהמהפכה המהוללת – בה שאף השלטון ליצור איזון מחדש של הכוח ביןהמלךלפרלמנט, לטובת חיזוק הפרלמנט[13] – התמודדה עם מספר מרידות של היעקוביטים, ששאפו להחזיר את השוללת המודחת ופעלו בעיקר מצרפת ובתמיכתסקוטלנד,ויילס ואירלנד. במחצית הראשונה של המאה היו 4 ניסיונות מרד מטעמם, אולם ניסיונות אלו לא צלחו[53].
1733–1738:מלחמת הירושה הפולנית – מותו של מלך פולין גרר את האימפריות האזוריות למאבק ביניהן על ההשפעה עלממלכת פולין–ליטא. המאבק הגיע לכדי מלחמה בין המחנה האוסטרי–רוסי למחנה הצרפתי–ספרדי[54]. כחלק מהמלחמה, קיבלה נאפולי את עצמאותה מהשליטה האוסטרית, והתקיימה כממלכה עצמאית בחסות ספרדית[5][54]. לצד זאת, המלחמה הסתיימה בהגברת ההשפעה הרוסית על פולין[54], ובסך הכל גם לאחר המלחמה נותר מאזן הכוחות באירופה שקול יחסית[55].
1772:חלוקת פולין הראשונה – על רקע עליית כוחן של מעצמות מרכז אירופה –אוסטריה ההבסבורגית ופרוסיה – אל מול כוחה שלהאימפריה הרוסית, ממלכתפולין–ליטא שעמדה בתווך נפגעה ואיבדה כ־30% מאדמותיה וכ־50% מחייליה בהסכמים של שלוש המעצמות השכנות על חלוקת אזורי ההשפעה שלהן. על פי הערכות מקובלות, שלוש האימפריות ראו הזדמנות לכבוש את פולין בין היתר מכיוון שבפולין היה משטר שלביזור כוח לאצולה והחלשת המלוכה המרכזית, ובהתאמה גם החלשת הצבא המרכזי[5].
1773:מרד פוגצ'וב – על רקע מאבקם של הקוזאקים בניסיונותהאימפריה הרוסית לקלוט אותם, וברפורמות שליקטרינה הגדולה שהטילו מגבלות על האיכרים, איכרים וקוזאקים בדרום רוסיה התאחדו למרד תחתימליאן פוגצ'וב. בשנת 1774 פרסם פוגצ'וב מניפס לשחרור האיכרים ממסים וזכה לתמיכה רבה שהובילה להרג של כ־1,500 אצילים, אולם בהמשך אותה שנה דוכא המרד[3].
1789–1799:המהפכה הצרפתית – התקוממות עממית נגדהמלוכה הביאה לכינון אספה לאומיתנבחרת, שקידמה כללים להגדלתחירויות האדם. המהפכה הביאה לניסיונות תגובה אנטי מהפכנים, להשבת המלוכה, בתוךצרפת ומחוצה לה. בשנת 1793 הוצא המלך להורג לאחר שהואשם בקשירת קשר נגד המהפכה[14].
1794-1793:שלטון הטרור – היעקובינים עלו לשלטון בצרפת, והנהיגו שלטון יחיד, שקידם חקיקה לטובת פשוטי העם וכך זכה לתמיכתם. היעקובינים התמודדו בהצלחה עם האיומים על המשטר מתוך צרפת ומחוצה לה, אולם לאחר מכן שקעו במאבקים פנימיים אינטנסיביים[14].
בראשית המאה האימפריותהספרדית,הפורטוגזית,הבריטית,הצרפתית, ובמידה פחותה גםההולנדית, שלטו על שטחים מסוימים, שהיו בעיקר שטחים אסטרטגיים, כמו השטחים שבעבר היו בשליטתהאימפריות המקומיות ואזורים אשר סמוכים לחוףהאטלנטי. בראשית המאה אזורים נרחבים בצפון מערב אמריקה ובדרום היבשת עדיין נותרו מחוץ לשליטה מסודרת של מעצמות אירופה. אולם עד סוף המאה, המצב השתנה והמעצמות – ביניהןארצות הברית הצעירה – השיגו שליטה על מרבית הטריטוריות ביבשת[33].
בצפון היבשת, הצרפתים נבדלו מהבריטים ביכולתם לייצר קשרים תרבותיים חיוביים יותר עםהילידים[57][58]. עם זאת, לאחרמלחמת שבע השנים, השתלטהבריטניה על השטחים הצרפתיים, ועד מהרה נוצרו חיכוכים עם השבטים בטריטוריות החדשות[57][58].
1715:מלחמת יאמאסי(אנ') – בנייאמאסי(אנ'), על רקע תסכול מתמשך מאובדן שטחי ציד למתיישבים אירופאים, וגדילת החוב שלהם לדרום קרוליינה, יצרו קונפדרציה של שבטים שגירשו מתיישבים רבים והרסו את כלכלת דרום קרוליינה[61].
עם זאת, הגמוניה זו נסדקת מעט כאשר בשנות ה־40בית סעוד הולך ומתחזק בחצי האי ערב. הסעודים מאמצים את הזרם האסלאמי המחמיר,ווהאביה[65], ומתחילים במאבק הדרגתי להרחבת השפעתם. בשנת1773 כובשים הסעודים אתריאד, המתנגדת העיקרית להתחזקות הווהאביה, ולאחר יציאתה מהתמונה של ריאד, ממשיכים הסעודים להרחיב את שטחם[66][67], וכובשים בין היתר את כל אזורנג'ד[67].
מעט יותר במרכז אסיה, ממלכת פרס הייתה ממלכה רחבה ודומיננטית[4]. עם זאת, בשנת1747נפלה השושלת האפשארית, מה שגרם לחוסר הצלחה לשמור את הממלכה מאוחדת והיא התפצלה למספר ממלכות לאחר שנקלעה למאבקי ירושה[68][69][33]. בסופו של דבר, במהלך השנים 1794–1796,השושלת הקאג'ארית הצליחה לאחד תחתיה את רוב הממלכות שהתפצלו מפרס באמצע המאה[70], אולם הטריטוריות המזרחיות שהיו בשליטתה בתחילת המאה נותרות בשליטתה שלהאימפריה הדוראנית שהתרחבה באזוראפגניסטן במהלך המאה[4][71].
לאחר שבראשית המאה שולטתהאימפריה המוגולית במרביתתת היבשת ההודית, בעיות כלכליות ופלישות ממערב מגבירות בעיות של ריבונות, והאימפריה הולכת ומאבדת שטחים עד שבמחצית המאה מאבדת את רובו הגדול של שטח האימפריה, ונותרת עם שטח באזורנפאל המודרנית. עד מחצית המאההאימפריה המראטהית היא זו שיורשת את עיקר הדומיננטיות בתת-היבשת, אולם דומיננטיות זו נשחקת במהרה עם התבססותם שלהבריטים באזור[72][4]. הסיבות לנפילת האימפריה שנויים במחלוקת במחקר ההיסטורי, כאשר הנראטיב האירופי המסורתי תיאר כאוס מקומי שבו הכניסו האירופאים סדר, ראייה שאומצה חלקית על ידי הוגים בתנועה הלאומית ההודית; אולם גישה נגדית, שהייתה נפוצה גם היא בקרב ההוגים הלאומיים של הודו, תלתה את נפילת האימפריה בהשפעהקולוניאלית ראשונית שהייתה באזור[29].
באימפריה המוגולית טרם הפלישה הבריטית עודדו לאורך המאה מטיפיםאסלאמים את החזרה לאסלאם נקי מהשפעותהינדואיסטיות, בהיפוך למגמהסינקריטיסטית שהייתה במאות הקודמות. באזורים עליהם השתלטו הבריטים, ניסו האירופאים ליצור הבחנה מוגדרת בין המאמינים בכל דת, וכך למעשה חידדו את הפערים ובידול בין הדתות[73].
9 בפברואר 1796:סוף תקופת צ'יינלונג בסין – אחרי למעלה מ-60 שנה, ירד קיסרסין,צ'יינלונג, מכס השלטון. תום שלטונו, תחתיו נהנתה סין משגשוג יחסי, הוא נקודת ציון אפשרית לתקופה מלאת אתגרים, שבבסיסם גדילת האוכלוסייה וריכוז בעלות על הקרקעות[74].
במרכז אפריקה התחזקה במהלך המאה אימפרייתלונדה(אנ').סחר העבדים מול הקולוניה הפורטוגזית הסמוכה היה מרכיב משמעותי בכלכלה של הממלכות המקומיות, שנהגו למכור לעבדות את היריבים המובסים שלהם. אחת מנקודות השיא של התופעה באזור הייתה באמצע המאה, כאשר מלחמה ביןממלכת קונגו לממלכת מטומבה(אנ') – כחלק מסדרת מלחמות אזוריות – הכחידה עשרות אחוזים מהגברים באזור[75]. סחר העבדים השפיע באופן עמוק על החברות באזורים מסוימים באפריקה. באזורים רבים נלקחו בעיקר הנשים הצעירות, להן היו תפקידים במבנה המשפחה והחברה, ובהיעדרן סבלה שאר המשפחה מקשיים בכלכלתן, ואזורים שלמים התרוקנו מיושביהם. לצד זאת, חלק מהאזורים חוו שיקום חלקי בזכות סחורות חדשות שהביאו הפורטוגזים דוגמתתירס אומניהוט[76].
במערב אפריקה עקב שגשוגה המהיר שלממלכת אשנטי, עלתה בינה לבין האוקיינוסקונפדרציית פנטה(אנ') של מספר שבטים המתאחדים בחשש מפני אשנטי. פנטה מצד אחד מתווכים בין הנמלים האירופאים לסחורות שלאשנטי מלב היבשת, ומצד שני נמצאים כל העת בחיכוך מולם[77].
באזור הדרומי יותר של היבשת, בני הקוסה היו במלחמות פנימיות מתמשכות סביב ירושות השטח. הצד המפסיד במלחמה נאלץ להגר מערבית מנהר הקיי הגדול(אנ') שם גברו החיכוכים מול המתיישבים ההולנדים[28].
המאה ה־18 הייתה נקודת מפנה ברפואה, מבחינת היכולת ליישם בקנה מידה רחב, ולו באופן ראשוני, תגליות חשובות שהתגלו קודם לכן.
לאורך המאה תחומים שלרפואה מונעת, כמובריאות הציבור והיגיינה, זכו לראשונה במאה זו לתשומת לב רצינית. לראשונה החלו להישמר נתונים סטטיסטיים שקשורים בבריאות הציבור, והחלה התייחסות בחקיקה לנושא של מניעת מחלות[78].
1763:תרופה מבוססת מדע –החברה המלכותית פרסמה דו"ח לאחר 5 שנים שלניסויים בבחינת השפעת אבקה של קליפתערבה מיובשת על הורדתחום. הניסוי נחשב לאבן דרך מוקדמת בתולדות חקר ופיתוח התרופות לטיפול בבעיות נפוצות יחסית[80].
תקופה זו היא ראשיתה של נקודת מפנה בחשיבותה העולם של אמנות ותרבותמערבית, מבחינת השפעתה על תרבויות ואמנויות ברחבי העולם. בתקופה זו, למשל, כבר בלטה השפעת אמנות מערבית על הציור המוגולי, והשפעות שונות על אמנותארצות האסלאם בעיקר בעקבות השפעה משמעותית שספגו בירות תרבות מרכזיות דוגמתאיסטנבול. עם זאת, ההשפעה במאה זו עדיין התמקדה בעיקר בתחומים או באזורים ספציפיים[85].
אדריכלות הבארוק שהחלה לצבור תאוצה באירופה של המאה הקודמת, נותרה דומיננטית גם במאה זו, ואף משפיעה מחוץ לאירופה, ולמשל, משפיעה באופן נרחב על הבנייה באימפריה העות'מנאית[91].
שיא הפקת דברי אמנות עות'מאנית – בתקופה זו שגשגה באימפריה העות'מאנית תעשייה אומנותית סביב ייצור עבודות מתכת ומשנהב, שטיחיאוסאק(אנ') וטכניקות חדשות לייצורטקסטיל. התעשייה השפיעה על עיצובם של חפצי נוי ואמנות דקורטיבית באירופה ובמקומות נוספים[93].
אינדיבידואליזם – במערב אירופה של סוף המאה חלחול של ערכי אינדיבידואליזם, והפחתת תמותת התינוקות, גרמו לשינוי התפיסה לגבי הילדים, ובין היתר לראשית ייצור בגדים המיועדים לילדים, משחקים לילדים וספרים לילדים[50][94]. עם זאת, שינויים אלו הוגבלו בעיקר למעמדות הגבוהים ולא היו נפוצים בציבור הרחב[50].
1770:הרעב הגדול בבנגל(אנ') –ההשתלטות הבריטית על אזור בנגל מובילה לתיעוד המסודר הראשון של אחד ממקרים רבים שלרעב המוני בהיקף גדול באזורבנגל. על פי התיעודים הבריטיים הגורם הוא מחסור עז במים בעקבות עונת מונסון חלשה, שגרם לתמותה אדירה של חיות משק ופגיעה אנושה בחקלאות המקומית, שהובילה למותם של כשליש מהתושבים באזור[95].
לאורך שנות ה־50:מלריה – התפשטות של חקלאות "רטובה" דוגמתאורז אל האזורים הטרופיים באמריקה, גרמה להתפשטות מחלת המלריה ברחבי אזורים נרחבים של יבשתאמריקה[97].
1782-1781:שפעת – מתועדת באירופה מגפת שפעת שנחשבת לקטלנית ביותר ביבשת ב-50 השנים הבאות[98]. הקורבנות שנפטרו מהמגפה היו בעיקר מבוגרים מעל גיל 30[99].
1789-1788:התפרצות באוקיאניה – מגפה, ככל הנראהאבעבועות שחורות, מגיעה עם הבריטים לאוסטרליה ומתפרצת באי. על פי תיעודים שונים מחסלת את מרבית האוכלוסייה האבוריג'נית[98].
.jpg)
