המאה ה־12 היא התקופה שהחלה בשנת1101 והסתיימה בשנת1200 (בין התאריכים 1 בינואר 1101 ל-31 בדצמבר 1200). במאה זו אירופה ידעה שגשוג תרבותי, שנודע כ-'הרנסאנס של המאה ה-12'.
1182 – האציל הצלבנירנו משטיון מנסה לכבוש את הערים הקדושותמכה ומדינה ולהכות את האסלאם בביתו שלו, אך צבאו מובס.
1186 –השולשת הע'ורית(אנ') פולשת לצפוןתת היבשת ההודית. פלישה זו שלוותה גם בחדירתן של השפעות מוסלמיות לתת היבשת, השפיעה על החברה והתרבות בהודו, ובין היתר החלישה את ההגמוניה ההינדואיסטית באצולה בצפון-מערבהודו. המגמה החדשה מביאה לימים גם לשליטים שהם אנטי-הינדים במובהק, הרס מקדשים ולהמרה לאסלאם באזורים בהם היה דומיננטי הבודהיזם, שקרנו נמצאת בירידה בתקופה זו, כמופקיסטן ובנגלדש[1][2][3].
בדת ההינדואיסטים שרווחת בדרום אסיה בתקופה זו, ישנה עלייה בחשיבות הסגידה לאלהראדהה(אנ'), שנסגדת כאלת האהבה, הרוך, החמלה ומסירות נפש. במקבילכתות שונות נפוצות באזור זה, ומקדמות אלים שונים או גישות מיסטיות שונות. אחת הכתות החשובות של התקופה היא זו המקדמת את מסורות הלינגאיטיזם(אנ')[1].
נכתבו כתבי הרמאוואטראם(אנ'), שישפיעו במאות הבאות על תפיסתם של זרמים דתיים שונים, הן בהינדואיזם והן באסלאם[1].
האופרה הקנטונזית(אנ') התפשטה והפכה נפוצה באזורים נוספים בסין, ונדדה דרומה בהדרגה מהאזורים הצפוניים של סין. בתקופה זו נוצרו יצירות קלאסיות שמבוצעות גם בתקופה המודרנית[5].
בארצות האסלאם נכתבו בתקופה זו כמה יצירות בולטות של הספרות הגאוגרפית, שכללה רישומי מסעות, והייתה בשיאה. מאפיין ספרותי שהיה קיים קודם לכן והפך לנפוץ יותר בספרות האזורית בתקופה זו היה התפתחותה של אמנותאיורי ספרים שהתאפיינה בייצוג(אנ'). בתקופה זו, תחת השושלות הסלג'וקיות בפרס קיבלו הצריחים נוכחות ארכיטקטונית על חשבונם של מבני הדת, אולם מעט מערבה בשטחיהשושלת הפאטמית, החלה בנייה חלוצית שלמסגדיםמונומנטליים לצרכים מקומיים. התפתחויות נוספות באדריכלות הפאטימית היו בנייתקשתות על גבי שדרית וקשתות זווית, וכן סגנון המוקרנס שהתפתח במצרים. יצירות אדריכלות מתקופה זו חריגות בהצגתן של דמויות אנושיות, שאינן מקובלות בחלק מזרמי האסלאם בתקופות אחרות. גם באימפריה הסלג'וקית וגם בזו הפאטמית, התפתחה והשתכללה אופנת בניית המאוזוליאומים שהחלה באופן מוגבל יותר במאות הקודמות. במזרחן של ארצות האסלאם התפשטה גם מגמת בניית מבנים בעליכיפה ובעליאייוואן(אנ'), חללים בצידי המבנה בעלי שלושה קירות. במאה זו המשיכה התפשטות של מוסדותמדרסה, והמשיכה מגמה של בנייה פרקטית דוגמתמבצרים עירוניים, גשרים ובנייתחאנים עבור שיירות סוחרים. במחצית השנייה של המאה עלתה משמעותית כמות הממצאים שמצביעים על שפע תרבותי ואמנותי בעיקר מזרחן של ארצות האסלאם. הערכות שונות במחקר הציעו לקשור זאת לאירוע או סדרת אירועים, אולם אין די ראיות שיתמכו בקשר ספציפי לאירוע כזה או אחר. בתקופה זו התרבה גם השימוש בציורים ובקישוטיאריחים צבעוניים לקישוט מבנים, בעיקר ארמונות. בנוסף, החלה במחצית השנייה של המאה שיאה של מגמת הדלפט(אנ'), אמנותקרמית בצבעים מטאלים, ועבודות מתכת משובצות בקישוטים יוקרתיים, למשל, מכסף[7].
יהושע פראוור,תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאתיד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"א (2000), פרק שביעי: תיאורי־מסע עבריים בארץ־ישראל בתקופה הצלבנית, המאה הי"ב, עמ' 175–213.
_Mausoleum_-_Hamadan_-_Western_Iran_(7423560860).jpg)
