הגל הקוריאני, אוהאליו (Hallyu; בקוריאנית:한류), הוא מונח המתאר את התופעה התרבותית של העלייה הדרמטית בפופולריות של התרבות הדרום קוריאנית ברחבי העולם מאזשנות ה-90. ההתעניינות העולמית בתרבות הפופולרית הקוריאנית הובלה בעיקר על ידי התפשטות סגנון המוזיקהקיי-פופ (K-Pop) והסדרות הדרמות הקוריאניות (K-drama), עם הצלחות בולטות הכוללות את השיר "Gangnam Style" של הזמרסיי, להקות כגוןBTS ובלאקפינק, הסרט "פרזיטים" (אשר אף זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר), והסדרות "משחק הדיונון" ו"נחיתת חירום לאהבה".
ב-20 יוני 2025 עם עלייתו המטאורית של הסרטציידות השדים של הקיי פופ (באנגלית:KPop Demon Hunters). סרט שמתאר את תרבות ה־KPOP ואת התרבות הקוריאנית בצורה נרחבת. הסרט, זכה למיליארד השמעות בספוטיפיי בתוך חמישה חודשים בלבד, ולמועמדות לפרסי פסקול, ושבירת שיאי מוזיקה רבים. הסרט האמריקאי-קוריאני הוביל להכרה נרחבת וחדשה לתרבות ה־KPOP הקוריאנית, ועלייה של עשרות אחוזים בביקור מרחבי העולם בקוריאה, ובמיוחד באתרים המוזכרים בסרט.[1]
הגל הקוריאני הוכר כסוג של "עוצמה רכה" וכנכס כלכלי חשוב עבור קוריאה הדרומית, המייצר הכנסות גם באופן עקיף, הן באמצעותיצוא והן בתיירות.[2] הוא נתפס ככלי משמעותי לקידום ערכים דרום-קוריאניים, הרחבת שיתופי פעולה כלכליים, והגברת ההשפעה הפוליטית של המדינה בזירה הבינלאומית – במיוחד בקרב הדור הצעיר במזרח אסיה,אירופה,צפון אמריקה, והמזרח התיכון. מלבד מוזיקה, קולנוע וטלוויזיה, הגל כולל גם השפעה הולכת וגדלה בתחומים כמואופנה,קוסמטיקה וטיפוח (K-beauty),משחקי מחשב,המטבח הקוריאני (כדוגמתקימצ'י,ראמן קוריאני אינסטנט, וגימבפ, אשר גם מקבלים חשיפה משמעותית ומעוררים עניין דרך סדרות הטלוויזיה הדרום קוריאניות), ועיצוב.[3][4]
לפי הדו"ח השנתי של Korea Foundation והמשרד לענייני חוץ של קוריאה הדרומית, מספר אוהדי Hallyu חצה את רף ה-200 מיליון, והגיע לכ-225 מיליון בסוף דצמבר 2023.[5]מדובר בגידול של כ-24 פעמים מאז 2012, אז היו כ-9.26 מיליון אוהדים בלבד.[6]תחום הקיי-פופ מהווה כ-68% מהפעילות בקרב קהילות האוהדים.
אחריהמשבר הפיננסי באסיה ב-1997 וסיום הצנזורה הצבאית על תעשיית הבידור הדרום קוריאנית, דרום קוריאה התפתחהכיצואנית גדולה שלתרבות פופולרית. התופעה של גל הקוריאני הונעה לראשונה על ידי התפשטותסדרות הדרמה והקולנוע הקוריאני לסין ולחלקים מדרום מזרח אסיה, עם כניסתה שלהתקשורת הלווינית בסוף שנות ה-90.עיתונאיםטייוואנים טבעו לראשונה את המונח "גל קוריאני" ב-1998, שהתייחס להצלחת הטלוויזיה הדרום קוריאנית במדינה. במהלך שנות ה-2000, האליו התפתח לתחומים נוספים, והפך לתופעה עולמית שהתפשטה במהירות לדרום אסיה,המזרח התיכון ומזרחאירופה.[7] התרחבות התופעה ניזונה על ידי הופעתהמדיה החברתית והאינטרנט, שמילאו תפקידים מרכזיים באפשרות של תעשיית הבידור הקוריאנית להגיע לקהל מעבר לים, כמו גם עידוד התופעה על ידי ממשלת דרום קוריאה. בארצות הברית, ההתפשטות של הגל הקוריאני התחילה מקהילות קוריאניות-אמריקאיות, בעיקר בניו יורק ובלוס אנג'לס.[8]
המונח "האליו" מתייחס להתפשטות הבינלאומית של התרבות הדרום קוריאנית מאז שנות ה-90, לאחר סיוםהשלטון הצבאי והליברליזציה של תעשיית התרבות בקוריאה הדרומית.[9] המונח מתייחס בעיקר להתפשטות הטלוויזיה הקוריאנית,מוזיקת פופ,קולנוע ואופנה, אך יכול לכלול גםאנימציה,משחקי וידאו,טכנולוגיה,ספרות,קוסמטיקה ואוכל.[10][11][12] מבחינת האפיון של הדורות, בעוד שהדור הראשון של האליו בסוף שנות ה-90 עד תחילת שנות ה-2000 נותר מוגבל לאסיה והתייחס לפופולריות של דרמותוסרטים קוריאניים בשאר היבשת, הדור השני הונע בעיקר על ידי הפופולריות של הקיי-פופ שהופץ באמצעות פלטפורמות מקוונות כמויוטיוב ברחבי כל העולם.[13] המילים "האליו" ו"גל קוריאני", נוספולמילון אוקספורד האנגלי בשנת2021.[14]
בעשור האחרון החוקרים מדברים גם על המונחים של דור שלישי ודור רביעי של הגל הקוריאני[15]: הדור השלישי – שלב שבו התרחבה ההשפעה לעולמות רחבים יותר של תרבות קוריאנית (K-culture), כולל קולנוע, אמנות והמטבח הקוריאני; הדור הרביעי, שהחל סביב שנת2020 – שבו סגנון החיים הקוריאני (K-style), הכולל אופנה, טיפוח ועיצוב, הפך לטרנד עולמי, הרבה בזכות העידוד והדחיפה המשמעותית של משרד התרבות, הספורט והתיירות של קוריאה הדרומית.[16]הגל תרם גם כן לפתיחתן של עשרות אלפי מסעדות קוריאניות ברחבי העולם, רבות מהן בכל רחבי ארצות הברית,[17] כאשר בשנת 2024 בלבד חל גידול של 10% במספרן במדינה.[18]
התרחבות התרבות הקוריאנית החלה תחת הדיקטטורה הצבאית שלפאק צ'ונג-הי, למרות שהייתה תחת שליטה וצנזורה של הממשלה.[19] תחנות הרדיו והטלוויזיה המסחריות הראשונות נפתחו בתחילת שנות ה-60 והיו כפופות לצנזורה קפדנית תחת ועדת האתיקה לשידור.[19] בשנת 1972 חלה ירידה בהתרחבות, עקב החקיקה של חוקת יושין שהרחיבה את סמכויותיו וקיבעה את שלטונו הדיקטטורי של פארק בפועל.[20] החקיקה התקיימה במקביל לדיכוי נרחב של תעשיית התרבות הדרום קוריאנית שפארק טען כי היא השפעתה של "תרבות דקדנטית זרה".[21]
לאחר מותו של פארק וההפיכה ב-1979 ב-12 בדצמבר, המשטר הצבאי שלצ'ון דו-הוואן חוקק הגבלות נוספות על התקשורת.[22] בשנת1980, צ'ון אילץ את כל 29 גופי השידור הפרטיים להתמזג לתוך מערכת השידור הקוריאנית בבעלות המדינה, תוך יצירתמונופול מדיה בבעלות המדינה.[22][23] ב-1990 העניקה האספה הלאומית רישיון שידור למערכת השידור האזורית של עיר הבירהסיאול, והיא הפכה לתחנת הטלוויזיה הפרטית הראשונה מאז ההלאמה הכפויה של גופי השידור הפרטיים ב-1980.[23] בדצמבר 1991 העבירה האספה הלאומית את חוק הטלוויזיה בכבלים שהורה למשרד המידע לתת אישורים לעשרים ספקי תוכניות טלוויזיה בכבלים.[23] הספקים נבחרו באוגוסט 1993, ושירותי הטלוויזיה בכבלים החלו במרץ 1995, והיוו כר להתפשטות השידורים בהמשך למדינות נוספות באסיה.
הדור הראשון של הגל הקוריאני היה העלייה הראשונית בפופולריות של התרבות הפופולרית הקוריאנית במדינות אסיה הסמוכות.[24] הוא התחיל בסין בסוף שנות ה-90, והיה מורכב בעיקר מהפצת תוכניות טלוויזיה קוריאניות.[24][23] עם הליברליזציה של שוק הטלוויזיה הדרום קוריאני חל גידול בייצוא סדרות טלוויזיה קוריאניות לחו"ל[25] - בדגש על מדינות אסיה, לרבות הודו. בתחילה לסין לאחר ששתי המדינות יצרויחסים דיפלומטיים באופן רשמי ב-1992.[26] הדרמה הקוריאנית הראשונה שזכתה לפופולריות ניכרת בסין הייתה הסדרהמהי אהבה? ששודרה ב-1997 והגיע לקהל של כ-120 מיליון צופים סינים.[27] עד סוף שנות ה-2000, הדרמות הקוריאניות הפכו לחלק מהתוכניות היומיות של ערוצי טלוויזיה מקומיים ברחבימזרח אסיה[28] ובסין התוכניות הקוריאניות היוו יותר מכל שאר התוכניות הזרות גם יחד.[29]
.jpg)
קים יונג-סאם, שהיה נשיא קוריאה בין השנים 1993 ל-1998 הכיר בחשיבות של ייצוא מוצרי תרבות. הוא העביר חוקים שהעניקותמריצי מס להשקעה בתחום הקולנוע. הנשיאקים דה יונג שבא אחריו המשיך במדיניות זו, והעניק סיוע ממשלתי לפיתוח התרבות הקוריאנית. המדינה תמכה בכ-148.5 מיליון דולר בתעשיית התרבות, דבר שאיפשר לשפר את האיכות שלה ובהמשך להפוך אותה לתחרותית בעולם.
המשבר הכלכלי בשנת 1997 גרם לירידת ערך המטבע של הקוריאה הדרומית, וכתוצאה מכך המוצרים במדינה היו זולים יותר עבור קונים מחו"ל. דבר זה משך קונים מחו"ל ויצר הזדמנות לייצוא של התרבות הקוריאנית למדינות זרות. ואכן, מוצרי התרבות הקוריאניים נהיו לפופולריים באסיה.[27]
עד אמצע שנות ה-90, המוזיקה הדרום קוריאנית לא משכה במידה רבה קהל זר.[30] אמנםSK,דייהו וסמסונג נכנסו לתעשיית המוזיקה, אך המשבר הפיננסי באסיה ב-1997 גרם להן לסיים בפתאומיות את המיזמים הללו.[31] את הוואקום שנוצר מילאו שלוש חברות תקליטים גדולות:SM אנטרטיינמנט ,YG אנטרטיינמנט ו-JYP אנטרטיינמנט.[32] אבן הדרך הראשונה בפופולריות של הקיי-פופ בסין הייתה כשתוכנית הרדיוSeoul Music Room ב-1997 החלה לשדר בבייג'ינג.[33]
ככלל, המאפיין של הדור הראשון הוא בכך שהתפשטות התרבות הקוריאנית הייתה בעיקר ברחבי אסיה והיא הייתה חלק מזיקה תרבותית בין - אסייתית. בנוסף, קהל היעד העיקרי היהנשים בגיל העמידה.[27]
הדור השני של הגל הקוריאני החל מ-2008, כשבשונה מהגל הראשון שהתבסס על טלוויזיה, הגורם המניע העיקרי שלו היה מוזיקה. המאפיינים העיקריים שלו הם מגוון של מוצרי תרבות, התרחבות התופעה אל מחוץ למדינות אסיה, קהל יעד שמורכב יותר מצעירים, עלייה ניכרת בייצוא,[27] הפצת התרבות הפופולרית הקוריאנית באמצעותמדיה חברתית[34] ובכך שהקיי-פופ הפך ליצוא התרבותי הדרום קוריאני העיקרי.[35] התקופה סימנה את ההתרחבות המהירה של תעשיות המוזיקה,האנימציה והמשחקים המקוונים בדרום קוריאה[35] ואת השינוי במדיניות הממשלה - מחוסר עניין לתמיכה נלהבת, תחת הממשלות שללי מיונג-באק ופאק גון-הייה.[36][37]
אמצע שנות ה-2000 סימנה את התרחבותו של הגל הקוריאני לחלקים אחרים של אסיה, מחוץ למזרח אסיה, בעוד שאמצע שנות ה-2010 סימנה את התרחבותו של הגל הקוריאני מחוץ לאסיה לאירופה,אמריקה ואפריקה.[38] אופן ההפצה הפך מדבר שמבוסס בעיקר על ידי שידורי לוויין, לתופעה שמונעת על ידי מדיה חברתית ואינטרנט.[39] חופש הגישה למדיה באמצעות האינטרנט והיכולת ליצורקהילות וירטואליות דרךהרשתות חברתיות ללא הגבלה גאוגרפית הניחו בסיס להתפשטות רחבה וכלל - עולמית של הקיי-פופ.[27] במהלך תקופה זו, מדיה חברתית ופלטפורמות כמויוטיוב ונטפליקס מילאו תפקיד מפתח בהפצת התרבות הפופולרית של דרום קוריאה.[40][41] הקיי-פופ משך תשומת לב עולמית כשהסרטון "Gangnam Style" נהפך לוויראלי ב-2012, והיה לסרטון הראשון ביוטיוב שהגיע למיליארד צפיות.[42] ליוטיוב ופלטפורמות וידאו מקוונות אחרות היה תפקיד משמעותי בעלייה בפופולריות הבינלאומית הגוברת של קיי-פופ.[43]
במהלך הדור הראשון של הגל הקוריאני, סרטים קוריאניים שיוצאו לחו"ל נצרכו בעיקר במדינות אחרות באסיה.[41] באמצעות שירותי סטרימינג מקוונים כמו נטפליקס, תעשיית הבידור הדרום קוריאנית הצליחה להתרחב מחוץ למזרח אסיה. הסרט "פרזיטים" משנת 2019 זכה במספר פרסים בפסטיבלי סרטים בינלאומיים, כולל ארבעהפרסי אוסקר לסרטהטוב ביותר,הבמאי הטוב ביותר,התסריט המקורי הטוב ביותר והסרטהבינלאומי הטוב ביותר.[41] הסרט גם עשה היסטוריה בכך שהיה לסרט הראשון שאינו בשפה האנגלית שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, בין הקטגוריות היוקרתיות בטקס.[44]
להקות קיי פופ הופיעו באירופה והפופולריות של התרבות הקוריאנית גאתה, דבר ששיפר משמעותית את התדמית שלה בעיני העולם. העיתון הצרפתילה מונד תיאר את הפופולריות של מוצרי התרבות הקוריאניים כ"יעד דיפלומטי" לשיפור התדמית של קוריאה הדרומית. הפופולריות של מוזיקת הקיי-פופ הביאו לזינוק בייצוא שלמוצרי טיפוח (K-Beauty)ופריטי אופנה מהמדינה[27].
מבחינה כלכלית, הייצוא של תוכניות טלוויזיה דרום קוריאניות עלה מכ-5.5 מיליון דולר ב-1995 ל-252 מיליון דולר ב-2013.[27] בשנת 2022 הייצוא של תוכניות הטלוויזיה הגיע למספר שיא של 561 מיליון דולר, כשכלל ענף התוכן (כולל טלוויזיה, סרטים, מוזיקה, משחקים ועוד) ייצג מכירות בסדר גודל אסטרונומי של כ־13.24 מיליארד דולר.[45]
ארגון השפה המודרנית של ארצות הברית דיווח כי מספר הסטודנטים באוניברסיטה הלומדיםקוריאנית הוכפל בין 2006 ל-2016. בשנת 2020, הקוריאנית הפכה לשפה הזרה הצומחת ביותר במקסיקו ובארצות הברית.[46] משרד החינוך הדרום קוריאני ייחס את העלייה בעניין בשפה הקוריאנית כתוצר של הגל הקוריאני.[47] הגל הקוריאני השפיע על מספר רב של סטודנטים באוניברסיטהבריטית להמשיך לתארים בשפה הקוריאנית.[48]
ההצלחה של מוצרי תרבות דרום קוריאנים באסיה גרמה לכמה ממשלות לנקוט צעדים להגנה על תעשיות התרבות שלהן.יפן,סיןוטייוואן עשו מאמצים לבלום את זרימת הסרטים והדרמות הקוריאניות למדינותיהן, מה שהוריד את היקף המכירות שלהן.[49] דבר זה הניע את תעשיית התרבות הדרום קוריאנית לפרוץ לשווקים מחוץ לאסיה, דבר שתרם בסופו של דבר להתרחבות כלל עולמית.[49]
ביפן התקיימו מספר הפגנות רחוב של קבוצותלאומניות מהימין הקיצוני שהפגינו נגדייבוא מוצרי בידור דרום קוריאנים.[50] הקומיקס האנטי-קוריאניManga Kenkanryu ("שונא את הגל הקוריאני") פורסם ב-26 ביולי 2005 ונמכר רבות ביפן. על פי מאמר שלKorea Times שפורסם בפברואר 2014, "מומחים ומשקיפים בקוריאה וביפן אומרים כי בעוד שהנוכחות בהפגנות עדיין קטנה ופעולות קיצוניות כאלה רחוקות מלהיכנסלזרם המרכזי של הפוליטיקה היפנית, ההפגנות העוינות גדלו בגודלן ובתדירות בחודשים האחרונים".[51]
כאשר היקף היבוא התרבותי הקוריאני גדל במהירות, המנהל של סין לרדיו, קולנוע וטלוויזיה הגיב בהחלטה להגביל את מספר דרמות הטלוויזיה הקוריאניות המשודרות בסין. בטייוואן, ועדת התקשורת הלאומית ביקשה מערוצי הכבלים לצמצם את מספר השעות בפריים טיים המוקצות לתוכניות קוריאניות.[52] בנוסף, בתגובה לפופולריות של התוכניתJewel in the Palace בסין, הבמאי ג'אנג גוולי והשחקןג'קי צ'אן קראו לקהל המקומי "להתנגד לגל הקוריאני". בהונג קונג נרשמה ירידה משמעותית בהשפעת הקולנוע והמוזיקה המקומיים, בליווי חשש מתחרות הגוברת מצד "הגל הקוריאני".[53][54]
{{cite web}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה){{cite web}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה){{cite journal}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה){{cite AV media}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה){{cite journal}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה){{cite news}}: (עזרה)