 | |
| מדינה | האימפריה הרוסית, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית,הרפובליקה הפולנית השנייה |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1897–1935 (כ־38 שנים) |
| אידאולוגיות | סוציאליזם,אנטי ציונות,אוטונומיזם יהודי |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל |
  | |
אין לבלבל ערך זה עם הערך "הבונדס".בּוּנְד -האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים בליטא, פולין ורוסיה (ביידיש:אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין ליטע, פּוילן און רוסלאַנד; בקיצורהבונד, "האיגוד") הייתהמפלגה יהודיתסוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכלי וחברתי ועימם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. סביבמלחמת העולם הראשונה התפצלה הסיעה על בסיס גאוגרפי. בנוסף לסניף שנותר בברית המועצות, שדוכא לבסוף בידי המשטר הבולשביקי, קמו גופים נפרדים בפולין, בליטא, ברומניה, בבלארוס ובלטביה. בפולין בעיקר היה הבונד כוח פוליטי חשוב, שקיבל בשיאו 100,000 קולות בבחירות הארציות ב-1928. מרבית אנשי הבונד נספו בשואה. מחוץ למזרח אירופה נוספו שלוחות שהלכו וקטנו והוסיפו להתקיים ברחבי העולם, תחת מסגרת "הוועדה המתאמת הבינלאומית של הבונד" שקמה בניו יורק ב-1947.
הבונד ראה בעצמו ארגון סוציאליסטי ולאומי, וראה את מאבקו כבעל שלוש חזיתות:
וילנה, שהייתה מרכז יהודי משמעותי בתחום המושב הפכה ב-1880 גם למרכז ליהודים משכילים שזכו לחיות מחוץ לתחום המושב אך הוגלו אליה אחרי שנחשדו בפעילות פוליטית נגד הצאר. כך גיבשו עצמם מספר מצוצמם של פעילים סוציאליסטים יהודים כ"קבוצת וילנה" בהובלתארקדי קרמר, סטודנט יהודי שמקורו בווילנה, ששב אליה לאחר שבזמן לימודי ההנדסה שלו בסנקט פטרבורג היה מעורב פוליטית ולכן נעצר והוגלה לווילנה ב-1890.
קרמר הנהיג את הקבוצה בזכות חריצותו וכן בזכות כישרונו בגיוס חברים והפצת התעמולה הסוציאליסטית. על אף נטייתו, כשאר הסוציאליסטים שפעלו באימפריה הרוסית, לפעול בתנועה כחלק מהתרבות הרוסית ולאמץ אותה תוך ביטול התרבויות האתניות והדתיות המקומיות, קרמר הבחין כי מעמד הפועלים של וילנה: הפועלים היהודים, הפועלים הפולנים והפועלים הליטאים, דוחים נחרצות את הגישה הזו, וההתעקשות לבטל את תרבותם גורמת יותר נזק מתועלת. כדובר יידיש היה קל לקרמר לשנות את גישתו, מהלך שהוכיח את עצמו לאור התרחבות הפעילות.
יולי מרטוב, גם הוא גולה יהודי מסנקט פטרבורג, נאם בפני הקבוצה ב-1895 וציין כי הצורך בתנועה ייעודית ליהודים שתפעל במקביל ובשיתוף פעולה עם תנועה סוציאליסטית-מרקסיסטית רוסית, לא נובעת מהצורך לאוטונומיה תרבותית, אלא מהחשש שבעוד הקומוניזם ימנע את חוסר השוויון המעמדי, אין בכך ערובה שהוא יגן על היהודים מפני אי שוויון מסוג אחר- אי שוויון כתוצאה מאפליה אנטישמית. על ההשפעה הדרמטית של הנאום, מרטוב, שהפך לימים למייסד המפלגה הקומוניסטית הרוסית וממנהיגי המנשביקים, בחר להתמקד בפעילות הכלל רוסית, והותיר לקרמר את הפעילות בקרב הציבור היהודי.
הבונד נוסד בווילנה ב־7 באוקטובר1897, מוצאי יום הכיפורים,תרנ"ח (כחודש לאחרהקונגרס הציוני העולמי הראשון) על ידי קרמר ו-12 פעילים נוספים, לרבות עורכי הדער יידישער ארבייטער (וילנה)ולדימיר קוסובסקי - מייסד העיתון, וג'ון מיל שהפך אותו לביטאון הבונד שנה לאחר מכן. מטרתו הייתה לאחד את כל הפועלים היהודים באימפריה הרוסית למפלגהסוציאליסטית יהודית אחת. האימפריה הרוסית באותה העת כללה אתליטא,בלארוס,אוקראינה ומרביתפולין, המדינות בהן התרכזה מרבית יהדות העולם באותה התקופה. הבונד ניסה לתמוך בתנועה רוסית מהפכנית רחבה, כדי להפוך את רוסיה למדינה סוציאליסטית ודמוקרטית, כי קיוו שבמסגרת מדינה כזו, יזכו היהודים להכרה ולמעמד חוקי של מיעוט. הבונד התנגד לתנועה הציונית שהחלה אף היא את דרכה באותה תקופה. אנשי הבונד דרשו שוויון זכויות מלא של היהודים במסגרת האימפריה הרוסית ואוטונומיה תרבותית לאומית של כל העמים המהווים את רוסיה כולל היהודים. הם התנגדו לפתרון טריטוריאלי-לאומי נוסח הציונות.
הבונד היה דומה אפוא לארגונים סוציאליסטים אחרים שייצגו קבוצות אתניות שונות, דוגמת המפלגה שלרוזה לוקסמבורג - מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה של ממלכת פולין וליטא או מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. בניגוד לארגונים הסוציאליסטים האחרים, הבונד התאפיין בכך שמנהיגיו ומייסדיו היו ברובם פועלים ולא אנשי אקדמיה.
הבונד היה אחד מיוזמי הקמתמפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. מפלגה זו, כך האמין הבונד, צריכה להיות איגוד של ארגונים סוציאל-דמוקרטיים לאומיים, אשר לכל אחד מהם ניתנת אוטונומיה לפעולה תרבותית וארגונית משלו. בשנת1903 נטש את המפלגה לאחר שזו, בהנהגתלנין, לא הכירה בבונד כנציג הבלעדי של הפועלים היהודים, ושללה את המבנה הפדרטיבי אותו הציע. הבונד נרדף קשות על ידי השלטונות. במהפכת 1905 הבונד קרא לתומכיו לאחוז בנשק והקים קבוצות לוחמים - ארגון ההגנה העצמית היהודית. עם כישלון המהפכה חזר הבונד לפעולתו הקהילתית של דמוקרטיזציה בקרב הקהילות היהודיות וארגונן אל אוטונומיה תרבותית יהודית. לאחר הפירוד במפלגה הסוציאל-דמוקרטית בין הבולשביקים והמנשביקים, הצטרף הבונד לאחרונים. כאשר פרצה מלחמת העולם, התנגד הבונד, בהתחלה, למלחמה אך אחר כך גבר קולם של אלו שדרשו להילחם בגרמניה המיליטריסטית. חברי הבונד שהיו מחוץ לאזורים תחת הכיבוש הגרמני, הצטרפו למהפכני פברואר 1917, תמכו בממשלה הזמנית שקמה והשתתפו בסובייטים. לאחרמהפכת אוקטובר התפלג הבונד לתומכיהמפלגה הקומוניסטית ולמתנגדיה. הפלג של תומכי המפלגה הקומוניסטית הצטרף אליה בשנת1921 ונקרא "ההסתדרות האוטונומית של הפרולטריון היהודי". המיעוט, שלא הצטרף לקומוניסטים, הפך לארגון מחתרתי שנקרא "הבונד הסוציאלדמוקרטי" שהצטרף אחר כך למנשביקים והובס יחד עמם.
מפלגת הבונד הייתה מפלגהחילונית, והתנגדה למה שנראה לחבריה כאופיהראקציונרי של החיים היהודיים המסורתיים ברוסיה. המפלגה גם התנגדה לציונות, וטענה כי ההגירה לארץ ישראל היא סוג שלאסקפיזם. שיר של הבונד בשם "בים המלוח של דמעות האנושות" מ-1901 הגדיר את הציונות כחיקוי של שונאי ישראל, שמטרתה "א געטא דעם אייביגען זשיד" -גטו ליהודי הנודד.[1] כמו כן, קידמה המפלגה את השימוש ביידיש כשפה הלאומית של היהודים, והתנגדה לפרויקט הציוני להחייאת העברית. למרות כל זאת, בונדיסטים רבים עברו לציונות, והבונד סבל מאובדן קבוע של חברים פעילים גם עקב הגירה. בונדיסטים רבים נטלו חלק פעיל בהקמת המפלגות הסוציאליסטיות בארץ ישראל, ומאוחר יותר במדינת ישראל.
מרבית תומכי הבונד היו פועלים ואוּמנים יהודיים, אך היו לו תומכים גם בקרב האינטליגנציה היהודית. הבונד פעל הן כמפלגה פוליטית (עד כמה שהתנאים הפוליטיים אפשרו זאת) והן כאיגוד מקצועי. הם חברו לפועלי ציון ולקבוצות אחרות כדי לארגן קבוצות להגנה עצמית של יהודים מפניפוגרומים ופרעות.
הבונד החזיק תנועת נוער בשםצוקונפט וכן תנועת ילדים בשםסקיף. הבונד הפעילמטבחים ציבוריים במקומות שונים, ובהתאם לאידאולוגיה החילונית שלו, אלו פעלו אף ביום כיפור.[2]
ועידת הבונד הרביעית התקיימה בביאליסטוק באפריל 1901[3]. נושא הדיון העיקרי של הוועידה היה הרחבת הבונד לאוקראינה ובניית בריתות עם קבוצות פועלים יהודיות קיימות שם. הוועידה הרביעית הפכה את קו הוועידה ה-3 ואימצה קו של דרישה לאוטונומיה לאומית יהודית.[3].
הוועידה החמישית של ה"בונד" התכנסה בציריך ביוני 1903. בהליכים השתתפו 30 נציגים. שני נושאים שלטו בדיונים; הקונגרס הקרוב שלמפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית והשאלה הלאומית. במהלך הדיונים הייתה חלוקה בין ותיקי המפלגה (קוסובסקי, קרמר וג'ון מיל) לבין הדור הצעיר (מדם, ליבר ורפאל אברמוביץ'). הקבוצה הצעירה רצתה להדגיש את האופי הלאומי היהודי של המפלגה. לא ניתן היה להגיע לפשרה, ולא התקבלה החלטה בשאלה הלאומית.
הבונד הקים בפולין מפלגה עצמאית עוד ב-1916, כשהיא עדיין תחת כיבוש גרמני. לאחרמהפכת אוקטובר ברוסיה, הבונד הפולני דרש גם הוא הקמת רפובליקה פרולטרית סובייטית. פולין וליטא קיבלו עצמאות ב-1918, והבונד המשיך לפעול במדינות אלה, בעיקר בעיירות מרובות-היהודים של מזרח פולין שם הקים אגודות סוציאליסטיות של בעלי מלאכה. יריבי 'הבונד' בפולין בתקופה זו היו מצד אחד מפלגת פפ"ס (הסוציאליסטים הפולנים שהתאפיינו באנטישמיות עמוקה), הקומוניסטים שהתייחסו לפולין כאל "מדינה עונתית" (כלומר כמדינה שימיה ספורים ושעתידה לחזור להיות חלק מהאימפריה הרוסית, הפעם תחת חסות בולשביקית), ו'המפלגה המאוחדת' שכללה את 'הסיימיסטים' (סוציאליסטים יהודים-לאומיים) ואת המפלגה הסוציאליסטית העצמאית.[4] ב-1920 התאחד הבונד בפולין עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היהודית בגליציה והקים את "הברית הכללית של הפועלים היהודים בפולין". חלק מהבונד שנקרא "קאמבונד" הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית ב-1923. בפולין טענו הבונדיסטים כי על היהודים להישאר וללחום למען הסוציאליזם, ולא להגר. כשהופיעזאב ז'בוטינסקי, מנהיגהתנועה הרוויזיוניסטית, בפולין וקרא ל"פינוי" יהדות אירופה, האשימו אותו הבונדיסטים בסיוע לאנטישמיות.
מבחינה אלקטורלית הבונד נעשה למפלגה המצליחה ביותר ברחוב היהודי. בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו ב-1938, זכה ב-17 מבין 20 המושבים שזכו בהם מפלגות יהודיות בוורשה, ב-7 מתוך 11 בלודג' וב-10 מתוך 15 בביאליסטוק ובלובלין.[5]
במהלךמלחמת העולם השנייה המשיך הבונד לפעול כארגון מחתרתי בפולין. במהלךהשואה הוציאו פעילי הארגון עיתונים מחתרתיים רבים בגטו ורשה. קבוצה זו הוציאה את המספר הרב ביותר של עיתונים וכרוזים בגטו זה. עיתונים אלו הכילו מידע רב אודות הנעשה בחזיתות השונות של המלחמה, מוספים ספרותיים, ואף ביקורות נוקבות כלפי התנהלות היודנראט וקריאה למרי. הוצאת העיתונים והפצתם היו כרוכים בסיכון חיים, ופעילים רבים נרצחו במהלך עבודתם. בתחילת המלחמה התנגד הבונד להקמת ארגון יהודי לוחם מאוחד נגד הנאצים אך לבסוף הצטרף לארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. ב-1945, עם תום המלחמה, והקמת המשטר הקומוניסטי בפולין הידלדל מאגר תומכי הבונד בפולין ואלו שנשארו הצטרפו למפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית.
ארגון הבונד התקיים גם בגליציה ובבוקובינה לתקופות קצרות. ברומניה התארגנו סוציאליסטים יהודים עוד ב-1893 (חוג "לומינה") והוציאו עיתונים ברומנית וביידיש. ב-1923 הוכרז בוועידת צ'רנוביץ על הקמת "ברית הפועלים היהודים הכללית ברומניה". התארגנויות יהודיות אלו חוסלו בהדרגה עם השלטון הפשיסטי ברומניה.
לאחר מלחמת העולם השנייה התכנסה ועידה של הבונד בבריסל ב-1947. בוועידה זו התקבלו מספר החלטות ועמדות:
הבונד המשיך בהתנגדותו הנמרצת לציונות[דרוש מקור]. כאשר קמה מדינת ישראל היא הוגדרה כסכנה לעם היהודי (היה מיעוט שהתנגד להחלטה זו). בוועידה אחרת ב-1955 שונתה ההחלטה ומדינת ישראל הוגדרה כ"מאורע חשוב בחיי העם היהודי" אך נשלל שהיא ביתו של העם היהודי. באותה עת התקבל הבונד לראשונה כחטיבה באינטרנציונל הסוציאליסטי. בבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 התמודדה רשימה של הבונד בראשותפסח בורשטיין אך היא לא עברה אתאחוז החסימה.
במאה ה-21 קיימות רק מספר קהילות קטנות של הבונד בעולם. במלבורן שבאוסטרליה, קיימת עד היום קהילה פעילה עם תנועת נוער בשםסקיף (SKIF).[6] בארצות הברית, מונה הבונד רק מאות חברים ועוסק בעיקר בטיפוחארכיון הבונד בניו יורק ובפעולות תרבותיות.
בונדאים, סרטון באתריוטיוב (אורך: 48:06), סרטו של ערן טורבינר
שני ליטמן,כעת יורד המסך על תנועת הבונד, באתרהארץ, 11 בספטמבר 2019
אלגעמיינער יידישער ארבעטער בונד אין ליטא, פוילן און רוסלאנד, דף שער בספרייה הלאומית
